באיחור אלגנטי של כמה וכמה שבועות החלה שביתת המרצים לגייס לטובתה את הכלי הבסיסי של אמנות השביתה: ההפגנה. (דיווחים בתקשורת כאן וכאן.) זה היה מחזה מאלף. כמה עשׂרות מרצות ומרצים (מתוך סגל המונה כ-500) ישבו נבוכים, הניפו שלטים, ובאופן כללי נשמעו להוראות… הסטודנטים. נציגי האגודה, יחד עם קבוצות של סטודנטים בלתי-מאוגדים (ויצויינו לטוב פעילי "צדק חברתי") משלו בארוע ביד רמה, נהלו את הקשר עם התקשורת, הפיצו שלטים, צעקו ססמאות לתוך מגאפונים, וחלקו בקבוקי מים למפגינים הצמאים. בשלב מסויים הגיעה משלחת גדולה של למעלה ממאה מורות ומורים מכל רחבי הצפון, ויחד צעדנו לאורך הכביש המוביל מעוספיה לחיפה, ואפילו חסמנו את צומת דניה לזמן מה. היה נחמד.
ובו בעת מהפכני וחסר תקדים!
לא זכור לי ארוע בו הפגינו יחדיו מורות ומורים, סטודנטים ותלמידות תיכון, סגל בכיר וסגל זוטר – למען מטרה משותפת. למעשׂה, ההכרה בכך שיש מטרה משותפת היא מהפכנית כשלעצמה. יכול להיות שמדובר בפריצת דרך, בניסוי ראשוני לאחד שורות אל מול מדיניות "הפרט ומשול" של הימין הקיצוני.
בהמשך היום השתתפתי בכנס המורות/ים שנערך באולם הרצאות באוניברסיטא, ואפילו נשׂאתי דברים (רמז לנואמים/ות באסיפות פוליטיות: לעולם יגמר הזמן מוקדם מדי, ולא תספיק/י לאמר את כל שעל לבך, או אפילו את שתכננת לאמר מראש). אסיפה זו היתה מאלפת גם היא -במו עיני ראיתי כיצד נבנֶה איגוד מקצועי לוחם. ההחלטה שהתקבלה (ברוב מוחץ של מי-יודע-כמה נגד 1) – לא לציית לצווי הריתוק. לא אכחיש שהחלטה זו הסבה לי קורת רוח.
להפתעתי, הסיבה המרכזית שצוינה נגד המדיניות של אי-ציות לא היתה חשש מפיטורין, ואף לא ממעצר. הסיבה היתה אי-רצון להפר חוק – ממש כך. מורה אחת תמצתה את העניין כולו בשני משפטים: "אני מורה לאזרחות, המלמדת כל השנה שיש חוקים ושיש לציית להם. כיצד אני יכולה עכשיו לעשׂות את ההיפך ממה שאני מלמדת?" ועל כך יש להשיב – ציות לחוק נחשב לאזרחות טובה רק בימים כתיקונם. אבל הימים האלה אינם כתיקונם כלל. כאשר הממשלה בוגדת באזרחיה, ומוכרת את המדינה ואת האזרחים לבעלי-הון תאבי בצע וחסרי מצפון, כאשר אפילו הזכות הבסיסית לשבות (ללא משׂכורת!) נמנעת מן האזרחים – מחובתנו האזרחית לא לשמור על החוק, אלא להפר אותו! כמובן, אין כאן קריאה להפר כל חוק באשר הוא. המרי האזרחי חייב להתמקד באותו תחום בו המדינה בוגדת בתפקידה. אם זכותנו לשבות מאויימת, נמשיך לשבות על אפם ועל חמתם. הם אינם יכולים למנוע זאת מאתנו.
וכמה עצות לדרך:
- בכל מקרה בו מורה שובת/ת מזומנ/ת ל"בירור" אצל מנהל/ת בית-הספר, יש להתייצב בהמון גדול. אף מנהל/ת לא יוכל לעשׂות דבר כאשר מולו ניצב חדר מורות שלם.
- אם וכאשר תזומנּה מורות שובתות לחקירה בפני הרשויות במקרה של אי-ציות לצווי הריתוק, גם כאן יש להתייצב בהמון גדול, ולא לאפשר לחקירה כזו להתקיים.
- מורות ומורים שאינן/ם מעוניינות/ים להפר את הצוים, יכולות/ים להתייצב בכתה, ולעסוק אך ורק בדיונים בשביתה, במטרותיה, ובמצב המחמיר והולך של המדינה. אפשר, אפילו רצוי, לשאול את התלמידים/ות לדעתם/ן. במקרים בהם יווצר שיתוף פעולה, אפשר גם לרתום את הנוער להפגנות הזדהות. אין כמו נוער להניע את גלגלי המהפכה.
- וצריך לזכור תמיד – האויב מנסה להפריד בינינו, להפריט אותנו, לגרום לנו להרגיש בודדים, חלשים, חסרי-תקוה. הדרך היחידה להתנגד היא להתייצב למערכה יחד. התשובה להפרטה – ערבות הדדית.
אורי,
כוחו של השלטון הוא ביכולת לעשות הפרד ומשול. ביכולת שלו לשחד את מנהיגי המרד. ביכולת שלו לחזק את קול הנכנעים בקרב הקהל המורד.
לכוחו זה צריך לדעת למצוא פתרון.
ולכן השאלה היא איך מייצרים קהילה שתהיה בה ערבות הדדית, שלא תכנע בפני כוח השלטון.
אני חושב שהיהדות מראה לנו כי ערבות הדדית נבנת מתוך קיום מצוות שבין אדם לחברו. עזרה לחלשים בימי שלום (ולא רק בימי מלחמה). ביקור חולים, הכנסת כלה, שבתות שבהן מבקרים אחד אצל השני (כי אי אפשר לנסוע לטייל). מוסדות חברתיים משותפים (בתי-כנסת, מניינים וחברותות). יכולת להגיע להחלטות, ולעמוד בהן (במקרה של היהדות הנוכחית, הרב מקבל את ההחלטות).
נראה לי שזה תנאי למרי מוצלח.
מסכים מאד. אכן, הציבור שמקיים את המנהגים הללו באופן השיטתי ביותר – החרדים – מאוחד בצורה היעילה ביותר מול השלטון (גם אם בינם לבין עצמם מפוצלים עד בלי הכר – הצד הבעייתי של היהדות).
אני מאמין שהמהפכה תצמח מתוך חידוש הברית ההסטורית, בין הציונות הדתית לבין השׂמאל החברתי-כלכלי. תורה ועבודה או הפרטה וחורבן.
השאלה היא איך מחברים בין פרושים הופכיים?
איך מחברים בין העדפת לא"י על השלום, לבין העדפת השלום על א"י?
איך מחברים בין גרוש ערבים (כדי לשמור על ריבונות בא"י)לבין שמירה על זכויות אדם?
איך מחברים בין מדינה יהודית הנוהגת על פי התורה, לבין מדינה הנוהגת על פי ערכי החרות?
אני מניח שברית בין שני הזרמים הללו תדרוש מציאת פתרונות לשאלות אלו.
טל, שאלת את שאל(ו)ת המיליון. למעשׂה, כדי לנסות למצוא תשובה התחלתי לכתוב בבלוג. אי-אפשר לאמר שהצלחתי, בינתיים. ובכל זאת, תשובות ביניים כמיטב היכולת:
הערבים, השלום וארץ-ישׂראל:
המפתח, לטעמי, בהבנה שהבטחת הארץ מהפרת ועד נחל מצרים לא מחייבת טיהור השטח מלא-יהודים. היא אפילו לא מחייבת רוב יהודי באזור. מעבר לזה, אסור להתפתות לאשליה שאפשר להשׂיג הכל כאן ועכשיו. היתה לנו הרבה מאד סבלנות עד כאן, וצריכה להיות גם בהמשך.
משאמרנו את זה –
לא יהיה לנו שלום, וגם לא תהיה לנו הארץ, אם לא נעשׂה תיקון פנימי. הבעיא שלנו אינה עם הערבים, היא עם עצמנו. התורה ברורה למדי בחוקי גרים – ואנחנו רחוקים מלנהוג לפיהם הן לגבי האזרחים הערבים, הן לגבי האוכלוסיא ב"שטחים". (הדבר לא מפתיע, כיון שאיננו הולכים בדרכי התורה והנביאים כמעט בכל תחום שהוא). ביום בו נתקן את דרכינו, ותהיה תורה אחת לנו ולגר, גם הסכסוך יתמסמס לו לאטו.
לגבי השאלה הנותרת – הלא היא שאלת "יהודית ודמוקרטית", התשובה נעוצה לדעתי בכך שזה זמן רב (מאז האמנסיפציא לבטח, ואולי אפילו קודם), לא נעשׂה ביהדות ניכוש עשׂבים שוטים יסודי.
היום מתחילים ניצנים של מגמה כזו – רבני "צהר" הם סנונית מבטיחה. יש עוד המון עבודה כמובן, מעל לכוחותיהם של הרבנים הנכבדים הללו לבדם.
הייתי שׂמח לתת תשובות מדוייקות יותר, אבל אין לי. יש לי תקוות גדולות לעניין השמיטה (ביטול האובערדראפט הוא משהו שגם הגמור שבחילונים יכול להתחבר אליו), אבל השנה העניין עדיין רדום. ב"ה יתעורר לקראת תשע"ה (מלשון להשעות את הפרוזבול).
אכן שאלות מיליון הדולר, והן מעידות, בעיני, יותר מתמיד, על החיבור המהותי שקיים ממילא בין הדתיים-הלאומיים לבין השמאל הציוני. הסיבה לכך היא, שהשאלות מניחות שלמות וטוהר אידאולוגי כראוי לתנועת גאולה – הן תנועת הגאולה הציונית-סוציאליסטית והן תנועת הגאולה הדתית-קוקיאנית. תנועות גאולה נוטות לראות את הכל במונחים של פתרונות מושלמים, טהורים. בזה יופין, חנן וכוחן. בזה גם מפלתן.
התשובה על כל השאלות היא שלא ניתן לשמר את טוהר החזון במציאות. באשר לשאלת א"י והשלום, יש לציין כי לא רק שא"י השלמה (בכל מובן שהוא) איננה בידינו, אלא גם השלום לא נראה באופק, ועל כן יש למצוא מוצא ביניים – זמני! – שאחריו יהיה עלינו למצוא מוצא ביניים – זמני! – נוסף, וכן הלאה וכן הלאה. שאלת פינויים של מתנחלים איננה קלה בעיני יותר משאלות אחרות הנוגעות להסדר ביניים כזה (העברת ואדי ערה לתחומי מדינה פלשתינית? מתן אזרחות ליהודים בפלשתין? מה יהיה מעמדה של ירושלים? וכו'). כמוה כשאלת גרוש ערבים וזכויות האדם (אגב, במאמר מוסגר, זכויות האדם אינן תקפות בכל מקרה, למעט בדמיונם של כמה אקטיביסטים. למעשה, ברוב העולם הן תקפות רק לפעמים).
גם שאלת התורה ושאלת החרות אינן כה סותרות, אלא אם נבקש להנחיל את אחת משתי הגישות במלואתוקפה. אגב, חירות מוחלטת היא דבר שאני מניח שאינו רצוי גם למר ירון, ועל כן (שוב, אני מניח) גם הוא רואה לנכון להסגביל אותה בנקודות מסוימות. מדוע לא לנצל את ההשקפה הדומה למדי של היהדות כדי למצוא נקודת חיבור?
נקודת המפתח בכל דיון כזה היא לא לחפש את הפתרון המושלם – לא לצד זה ולא לצד זה. בנושאים רבים קיימת הסכמה כבר כעת בין זרמים שונים בחברה הדתית הלאומית ובין זרמים שונים בשמאל הציוני. מדוע חשוב כבר כעת לברר כיצד ייראה התוצר הסופי? האם חוננו כולנו ברוח נבואה? ואם יהיה הכל לצד זה – או לצד זה – האמנם יתממשו אז החזונות במלואם? ובכלל, פתרון סופי הוא משהו שבששים ומשהו השנים האחרונות אני די חושש ממנו.
תשובתי אם כן: צאו ובקשו פרוייקטים קטנים לשיתוף פעולה. הקימו בתי ספר, חירשו שדות, יצרו היי טק, קיימו הפגנות ומסיבות לחגים, צאו לטיולים, התווכחו על נושאים גדולים אך רקמו ביחד חזונות קטנים. מלבנים בונים בית, לא מבית בונים לבנים.
ובבנין ציון ניוחם.