מדרש ומעשׂה

ecce homo

ecce homo

אמש צפיתי במשׂחקה של נבחרת ישׂראל בכדורסל (גברים) נגד מקדוניא. הפסדנו. הרגע המכריע במשׂחק לטעמי לא היה באיבוד הכדור בהוצאה הכדור בשניות האחרונות. כדי לנצח משם היה צריך נס על נס. ההפסד נחתם דקתיים מוקדם יותר, כאשר רכז הצעיר של הנבחרת, גל מקל, החמיץ ליי-אפ מתחת לסל (מול ידיהם המושטות של הענקים המקדונים) ואח"כ החמיץ שלשה נוספת בהתקפה הבאה.

עד לרגע זה, ובניגוד לערב קודם מול קרואטיא, היה למקל משׂחק חלש למדי. הנתון היחיד הראוי לשבח היה 7 ריבאונדים. לא מעט מהם, עם זאת, ליקוט של כדורים תועים, ללא תחרות של ממש. האם הוא האיש שצריך לקחת על עצמו שתי זריקות מכריעות?

לדעת פרשן המשׂחק, אלי סהר הותיק, לא. מיד כשעבר שבריר השניה הדרוש כדי להבין שהזריקה המכרעת לשלוש לא תכנס לטבעת, פרץ סהר בזעקות שבר מקוטעות. אין זו הגזמה לצורך ספרותי. במשך שניות ספורות (נצח במונחי פרשנות טלוויזיונית) כל שהצליח סהר להגות הוא מילה אחת, חד-הברתית: "מה?!?!!" (סימני שאלה וקריאה במקור). מה היה אומר אילו נחת הכדור שניים-שלושה סנטימטרים הצידה, בצלילה, לתוך הרשת? אבל לא אלמן ישׂראל. שדרן הספורט המוביל של ערוץ 1, עמית הורסקי, הגיב באופן מיידי: "הוא עוד ינצח עבור נבחרת ישׂראל עוד הרבה משׂחקים".

ביקורת בונה וחשיבה חיובית

ביקורת בונה וחשיבה חיובית

דברים אלה של הורסקי החזירו אותי עשׂור וחצי אחורה, לסוף שנת 1995. במחצית הראשונה של שנות ה-90 היתה מכבי ת"א קבוצת כדורסל מדכדכת למדי. אחד המאפיינים המתסכלים ביותר היתה התפקוד בדקות האחרונות בכל משׂחק. יתרון של 20 נק' באמצע המחצית השניה (אז עוד לא נהגה באירופא החלוקה לרבעים) היה נגמר בנצחון דחוק ב-7. יתרון 7 שלוש דקות לסיום היה נגמר בהפסד. ואז הגיע קטש. לא זוכר באיזה משׂחק בדיוק ארע הדבר, אבל הוא לקח על עצמו זריקה אחרונה, והחטיא. ולא הייתי עצוב כלל וכלל. ידעתי שהוא ינצח עוד משׂחקים הרבה (רק לא ידעתי שעבור פנאתנייקוס).

אין דבר קל מלהעביר ביקורת על מי שלוקח אחריות ברגעים מכריעים, ונכשל. אבל זו ביקורת ריקה, חסרת טעם, המעידה פחות על  המבוקר, והרבה יותר על חולשותיו של המבקר. ומי שאינו מפחד לקחת על עצמו אחריות ברגעי משבר, בו אני שׂמח. לא תמיד אפשר לעמוד במבחן התוצאה – הרי בדרך מתעקשת תמיד לעמוד המציאות. אבל להכשל במבחן עדיף מאשר לא לגשת כלל.

***

נ.ב. 1:  גם מההדחה מהטורניר לא צריך להתרגש יותר מדי. בלי כספי, בלי טפירו,  ובלי רות'ברט (למה?), מדובר בסוג של חילופי משמרות. בפעם הבא יהיה טוב יותר.

נ.ב. 2: פרשת השבוע ב"ה בדרך, לא לדאוג.

4 תגובות על הפוסט “מדרש ומעשׂה

  1. אלי סהר הוא פוץ. לא פלא שצביקה שרף מתעב אותו ואת שאר כתבי הארץ.

  2. מרקפוצ'ינו –

    הוא כבר מזמן לא בדה-קאנטרי. הוא היה איזה זמן (ואולי עדיין) ב"מקור ראשון", וראיתי גם טורים שלו באותו עיתון בו כותב ידידנו דורפן.

  3. אחריות היא דבר מאד חשוב ונדיר, זו חוכמה קטנה מאד להעביר ביקורת.

    יש לי הסכם קבוע עם אשתי שתחיה – ברגע שאחד מאיתנו לוקח אחריות על נושא (הרבה פעמים בעיקר בגלל שבן הזוג השני, זאת אומרת אני, מתעצל ומעביר את הנושא לטיפולו של בן הזוג) אזי בן הזוג השני לא יכול להתלונן על התוצאה.

    צריך כמובן גם לשים לב לאנשים שבצורה מיותרת מנסים להיות אחראים ואף פעם לא מצליחים לבצע (היה לי עובד כזה שבאופן קבוע היה לוקח אחריות, אבל מפשל בענק בגלל חוסר יכולת ונסיון) – אבל תפקידו של הבוס/מאמן הוא ליישר תופעות כאלה.

  4. ארקין –

    ראשית, הסידור שלך עם רעייתך שתחיה נשמע לי הגון והגיוני.

    שנית, גם הנקודה השניה שציינת נוגעת לאחריות. יש מי שאחראי/ת על מי שלוקח/ת אחריות. במקרה מסויים, מעסיק; במקרה שלפנינו, מאמן.
    לעניין עצמו – כיון שלא ראיתי את משׂחקי ההכנה, קשה לתת תשובה מלאה. כבר במשׂחק מול קרואטיא היה ברור שהרכז הראשון של הנבחרת באליפות זו הוא גל מקל. הוא פתח בחמישיה, קיבל במשׂחק הראשון כ-35 דקות, ותפקד היטב במהלכן (למעשׂה, היה היחיד בקו האחורי שנתן תרומה חיובית משמעותית). נגד מקדוניא פחות הלך לו. סביר, בהתייחס בגילו הצעיר ובעייפות מן הערב הקודם. מורן רוט ויובל נעימי ישבו על הספסל ולא קיבלו דקה. לימונד שׂיחק דקות ספורות עד אז, ולא עשׂה גדולות ונצורות (שלשת הנס שלו נכנסה רק בשניות הסיום). כלומר – צביקה סמך על מקל.

    עכשיו, בשני המשׂחקים הפגינה הנבחרת נחיתות בשני תחומים ביחוד: ריבאונד ושלשות. בעניין הריבאונד אי-אפשר לבוא אליו בטענות לגבי המשׂחק השני, שכן הוא לקח שבעה. גרבג' ריבאונד או לא (והיו שם גם ריבאונדים אמיתיים) – יותר מכל שׂחקן אחר בנבחרת.
    לגבי שלשות – שׂחקן שיש לו היכולת, ויש לו ההזדמנות לשלשה פנויה, שיזרוק! המקרה היחיד בו עדיף שימסור הוא אם יש מישהו אחר פנוי מתחת לסל. במקרה דנן, לא היה. לא רק שלא היה, היו שם שני מקדונים בגובה 2.10.
    אילו מסר או התמהמה היו הפרשנים החכמולוגים שואלים מדוע לא זרק. אילו קלע, היו מהללים אותו לשמיים. כמו שאמרת, להעביר ביקורת (קל וחומר אם מעולם לא עמדת במבחנים כאלה בעצמך) – חכמה קטנה.

סגור לתגובות.