וַיֹּסֶף אברהם ויקח אשה ושמה קְטוּרָה. ותלד לו את זִמְרָן ואת יָקְשָׁן ואת מְדָן ואת מִדְיָן ואת יִשְׁבָּק ואת שׁוּחַ. וְיָקְשָׁן ילד את שְׁבָא ואת דְּדָן, ובני דְדָן היו אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים. ובני מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה – כל אלה בני קטורה  (בראשית כה א-ד)

קרוב רחוק - הֶרָקלֶס

בטור פרשת השבוע שעבר קראתי ללמוד לקח מאברהם אבינו, ולעשׂות בו שימוש לקידום אחוות העמים. וכדי שלא ישארו הדברים תלושים באויר, הנה דוגמא לשימוש שנעשׂה במורשת אברהם כבר בעת העתיקה, כדי למצוא מכנה משותף בין ישׂראל לבין אומות העולם.

בספר הראשון של ענתיקות היהודים שלו (238-241), מספר ר' יוסף בן-מתתיהו על בני אברהם וקטורה. לאחר שמנה את שמותיהם לפי הרשימה בספר בראשית, הוא פונה לספר לנו משהו מעלילותיהם, שלא נכנסו לתנ"ך:

את כל הבנים והנכדים האלה השׂכיל אברהם לשלוח לשם ייסוד ישובים נוספים, והם תפשׂו את ארץ הטרוֹגְלוֹדיטים, ואת חלק "ערב המאושרת" המשׂתרע עד הים האדום. ומספרים שעֵפֶר זה נלחם בלוּב וכבשהּ, ושנכדיו, אשר התישבו בה, קראו לארץ על שמו – עפריקא. ומעיד אני על דברי את אלכסנדר פּוֹלֻהיסטוֹר, וכך לשונו: "קְלֵאוֹדֶמוֹס הנביא, הוא מָלכוֹס, בסַפְּרוֹ את דברי-ימי היהודים, אומר בהתאם לסיפורו של מחוקקם משה, שלאברהם נולדו מקטורה בנים רבים. והוא מזכיר במפורש את שמותיהם של שלשה: אַפְרֶס, סוֹרֶס, יַפְרֶס. על שם סורס נקראה ארץ אשור. ועל שני האחים: אפרס ויפרס, נקראו העיר אַפְרָה והארץ אפריקא. משום שהם יצאו עם הרקלס יחד, להלחם בלוב ובאַנְטָיאוֹס. והרקלס נשׂא את בת אפרס, והוליד ממנה בן – דִיוֹדוֹרוֹס. ובנו של דיודורוס היה סוֹפוֹן, ועל שמו נקראים הברברים סוֹפָקים" (לפי תרגום אברהם שליט, עמ' 26).

כמה וכמה פרטים מעניינים עולים מסיפורו של בן-מתתיהו. ראשית, זכרו של קלאודמוס-מלכוס, דמות מסתורית שזה הוא לה האזכור היחיד בדברי-הימים. מתוארו – "נביא" – ומעיסוקו במסורת האברהמית ניתן אולי להסיק בזהירות שהיה יהודי בעצמו. מה שבטוח, הוא ידע לספר סיפורים על אברהם אבינו שלא נכנסו למסורת המקודשת.

ואילו סיפורים! לפי קלאודמוס, נכדתו של אברהם אבינו, היא בתו של אפרס-עפר, הפכה לאשתו של הרקלס, הגיבור הכלל-יווני המפורסם, ואף הולידה לו בן. מה היו עזרא, נחמיה ושאר הגזענים אומרים על זה? אינני יודע. אבל יש עדויות לכך שהקשר בין אברהם לבין העולם היווני לא הסתכם באגדה עלומה זו. מה תאמרו, למשל, על המכתב הבא מאת אבי-משפחתו של יוסף בן-מתתיהו, יונתן הופסי:

יונתן כהן-גדול וזקני העם והכהנים ושאר עם היהודים, לאחים השׂפרטנים, שלום!
מפני שלפנים נשלחה האיגרת את חוניו הכהן-הגדול מאת אָרֵוּס המולך בכם, כי אתם אחינו (ככתוב בהעתק המצורף), וחוניו קיבל את האיש שנשלח בכבוד, ויקח את האיגרת, אשר בה נאמר בבהירות על אודות הברית והידידות. ואנחנו אמנם איננו צריכים לדברים אלה, בהיות לנו הספרים הקדושים אשר בידינו נחמה. ובכל זאת ניסינו לשלוח איגרת לחדש את האחווה והידידות עמכם, למען לא להתנכר אליכם. כי זמן רב עבר מאז שלחתם אלינו. והנה אנחנו בכל עת ובלי הרף, בחגים ובימים מתאימים אחרים, מזכירים אתכם כאשר אנו מקריבים זבחים, ובתפילות, כראוי ונאה לזכור אחים, ואנו שׂמחים בכבודכם…  ועתה טוב תעשׂו אם תשיבו לנו על הדברים האלה. וזה העתק האיגרת אש שלחו השׂפרטנים לחוניו:
אַרֵוּס מלך השׂפרטנים לחוניו כהן-גדול, שלום! נמצא בכתב על השׂפרטנים והיהודים כי הם אחים וכי הם מזרע אברהם. ועתה, מכיון שידענו זאת, יפה תעשׂו אם תכתבו לנו על שלומכם. ואנו משיבים לכם: מקניכם ורכושכם לנו הוא, ואשר שלנו לכם הוא. וציווינו שיודיעו לכם כדברים האלה. (מקבים א יב ו-כג, תרגום רפפורט עמ' 285-288).

מסתבר שהכהן הגדול יונתן, אחיו של יהודה המקבי ובנו של מתתיהו החשמונאי – אותם אנשים שבגן ובבית-הספר סיפרו לכן שהם נלחמו למען היהדות נגד היוונים וההתיוונות – הם דוקא ראו עצמם כאחים לאזרחי שׂפרטא (ומי יותר יווני מהשׂפרטנים?), ואפילו התפללו לשלום האחים משׂפרטא בעת הקרבת הקרבנות במקדש הירושלמי, בחגים ובימים מתאימים אחרים. איזו אידיליא.

ואולי מעניין מכל – ממכתבו של מלך שׂפרטא לכהן הגדול חוניו עולה שגם השׂפרטנים שמעו על אברהם אבינו, ושגם הם ראו עצמם כ"זרע אברהם"! גם אם נתייחס לאמירה זו כאל קישוט רטורי, איזכורו של אברהם כמכנה משותף ליחסים דיפלומטיים חמים בין יהודים ויוונים מופיע גם אצל אנשי פֵּרְגַמוֹן, שבאסיא הקטנה (בן-מתתיהו, ענתיקות, יד 255). ואם יכולה מורשת אברהם להביא לאחוות עמים בין יהודים ליוונים עובדי-אלילים, קל וחומר בין יהודים, נוצרים ומושׂלמים – שלוש הדתות האברהמיות.

שבת שלום ~