יהודית, דמוקרטית, ישירה

תמונה: ספריית אלינר: www.eliner.co.il

מפעל ההתנחלויות מקרב אותנו, דונם אחר דונם ושעל אחר שעל, לעבר הולדת המדינה הדו-לאומית בארץ. אל תאמינו לי, לא אני הקובע זאת. הערכה זו עולה מפי נציגות ודוברים של הימין המדיני בישׂראל. ראובן ריבלין, משה ארנס, ציפי חוטובלי, אורי אוריאל, חנן פורת (ז"ל) – אף אחד מהללו אינו יכול להחשב, בשום אופן שהוא, חלק מהשׂמאל המדיני. כולם כאחד (וכאחת) תומכים נלהבים של מפעל ההתנחלויות. כולם מתוים בפנינו את הדרך אל המדינה הדו-לאומית.

כך, למשל, טען חנן פורת בפני נועם שיזף בכתבה ב"הארץ" (יולי 2010, שנה וחודשיים לפני פטירתו של פורת), שיש להחיל בהדרגה את החוק הישראלי בשטחים, תחילה באזורים בהם יש רוב יהודי, ותוך עשׂור עד דור, בכל השטח. לגבי האוכלוסיא הפלשׂתינית גרס פורת:

"בפני כל ערבי בארץ צריכות לעמוד לטעמי שלוש אפשרויות: הראשונה, מי שמעוניין במדינה ערבית ומוכן לממש את זה בטרור ובמאבק נגד המדינה – אין לו מקום בארץ ישׂראל. השנייה, מי שמשלים עם מקומו ועם ריבונות יהודית, אבל איננו רוצה לקחת חלק במדינה ולמלא את כל חובותיה, יוכל להיות תושב, יזכה לזכויות אנושיות מלאות, אולם לא לייצוג פוליטי במוסדות המדינה. גם חובותיו – כגון שירות צבאי או לאומי – לא יהיו מלאות. שלישית, אדם שאומר שהוא נאמן למדינה ולחוקיה, ומוכן למלא את חובותיה ולהצהיר לה אמונים, יוכל לקבל אזרחות מלאה. זהו עיקרון מוסרי ואנושי בעיני: לא כופים אזרחות ולא מעניקים אזרחות סתם כך."

גישה נחרצת יותר הביעה לאחרונה (שלהי מרץ 2013) ח"כ ציפי חוטובלי, בראיון שערך עמה לא אחר מאשר ח"כ ניצן הורוביץ, והתפרסם באתר NRG:

הורוביץ: אז אנחנו מוותרים על רעיון שתי המדינות לשני עמים?
חוטובלי: כן.
ה: ואנחנו אומרים סיפוח או כיבוש, תקראי לזה איך שאת רוצה.
ח: החלת ריבונות מלאה.
ה: אז בעצם את אומרת שתהיה פה מדינת אפרטהייד שבה מיליוני בני אדם יחיו כאזרחים סוג ב'?
ח: ממש לא, אני בעד לתת להם זכות הצבעה. אני בעד סיפוח-אזרוח.

במילים אחרות – ח"כ חוטובלי דוגלת בסיפוח באבחה אחת של כל האוכלוסיא הערבית החיה בשומרון וביהודה (חוטובלי מדגישה שעזה מחוץ למשׂחק), ויצירה של מדינה דו-לאומית de facto.

גם רובי ריבלין, עד לא מזמן יו"ר הכנסת, ולפיכך הנציג הבכיר ביותר של הימין שהביע תמיכה ברעיון המדינה האחת, אומר (באותו ראיון לשיזף) דברים שאינם משתמעים לשני פנים:

"אנחנו חיים במציאות פוליטית שמצריכה תשובות. מדינה יהודית ודמוקרטית לא יכולה לעשׂות הנחות, לא לגבי היותה יהודית ולא לגבי דמוקרטית. אם באים ואומרים לי שהאיום הדמוגרפי מחייב אותי להיפרדות, אני עונה שהסכנה הפחותה, הרע במיעוטו, היא מדינה אחת שבה יהיה שוויון זכויות לכל האזרחים. הריאל-פוליטיק מחייב אותנו להעדיף את הסכנה שבאיום הדמוגרפי על האיום הקיומי שבהיפרדות."

משה ארנס, לשעבר שׂר הבטחון וחבר קבוע בועדות חוץ ובטחון לאורך שנים ארוכות, פרסם רק לפני שבוע טור, שכותרתו "מי מפחד ממדינה דו-לאומית" – לא פחות. התשובה שנותן ארנס חדה ופרובוקטיבית:

"המצדדים בהקמת מדינה פלסטינית ביהודה ובשומרון פשוט מתנגדים להוספת עוד ערבים לאוכלוסיית ישׂראל. מאחורי הסיסמה המתחסדת 'שתי מדינות לשני עמים' אורבת סיסמתם האמיתית, שאיננה תקינה פוליטית: 'אף ערבי נוסף'."

במילים אחרות: לפי ארנס הטענה המקובלת בשׂמאל המדיני היא גזענית ביסודה, ואילו דוקא פתרון המדינה הדו-לאומית, אותו מציעים ארנס וחבריו, הוא הוא המתקדם והנאור, וחשוב מזה – המעשׂי.

הגדיל מכולם לעשׂות שׂר הבינוי והשיכון, ח"כ אורי אריאל, אף הוא מהחלוצים הראשונים של מפעל ההתנחלויות בשטחים. במסמך שפרסם על נייר מכתבים רשמי של הכנסת לפני כשנה ורבע הוא מתחיל להתוות באופן מעשׂי תכנית סיפוח-אזרוח. המסמך התפרסם באתר www.onestateisrael.com, והוא חסום זה כמה שבועות על-ידי האקר כלשהו (תמונה ומוסיקא מפחידות – להנאתכן/ם…). למען הנוחות, ניתן למצוא את המסמך (pdf) כאן. עיקרי התכנית של אריאל כבר אינם מפתיעים. הכותרת, בגוון ר' נחמני מובהק: לספח בלי לפחד כלל! והנה עקרי הדברים:

"הרעיון  אותו  אני  עומד  להציג  מפחיד  רבים  בעם  ישׂראל,  אך  בסופו  של  דבר  הוא  הפיתרון  הראוי. עלינו  לספח  100%  משטחי  יהודה  ושומרון  ומתן  אפשרות  לערבי  יו"ש  לקבל  אזרחות  מלאה  הכוללת  גם  הצבעה  לכנסת  ישׂראל.  נכון  האפשרות  הזאת  נשמעת  מפחידה.  האמירות  "סופה  של  המדינה  היהודית",  "אתה  תגרור  אותנו  למדינת  כל  אזרחיה  ודו  לאומית  שבסופו  ישלוט  פה  רב  ערבי"  בטח  כבר  עומדות  על  קצה  הלשון  של  חלק  גדול  מהאנשים  שקוראים  את  ההצעה  הזאת,  אבל  ביישׂום  נכון  של  התוכנית  נוכל  לחיות  כאן  בשלום  עם  האוכלוסייה  הערבית  וגם  לשמור  על  אופייה  היהודי  והדמוקרטי  של  ישׂראל."

(אכן, האמירות עומדות על קצה הלשון. בינתיים התאפקתי מלדבר על סופה של המדינה היהודית, ואני ממליץ לקרוא בעיון את המסמך של של השׂר אריאל, ולראות במה בדיוק הוא תולה את הערכותיו ותקוותיו.)

לאור מגוון הקולות הללו, המסקנה ברורה וחד-משמעית: גם הסנגורים הגדולים ביותר של מפעל ההתנחלויות מסכימים – ההתעקשות על ישוב יהודי בכל חלקי שומרון ויהודה מוביל אותנו באופן בלתי-נמנע למדינה דו-לאומית. חד וחלק, אין ויכוח.

 ~~~   ~~~~~~~   ~~~~

את מסקנותי מאוסף המובאות הנ"ל אני רוצה לחלק לשניים. החלק הראשון מופנה למי שבכל זאת אינו/ה מעוניינ/ת במדינה דו-לאומית, ומעדיפ/ה בכל זאת לנסות את פתרון שתי המדינות (ואני, נכון לעכשיו לפחות, נמנה על המחנה הזה). מעתה ואילך, בכל דיון על גורל השטחים, עלינו לאמר בפירוש ובגלוי: ההתנחלויות גוררות אותנו למדינה דו-לאומית. יש להזכיר זאת השכם והערב, לכל מי ממכרינו ומכרותינו הדוגלין בהמשך קיום ההתנחלויות, קל וחומר למי שמתגוררין בהן. ההתנחלויות גוררות אותנו למדינה דו-לאומית. זו אינה נבואת-זעם חסרת-ביסוס של השׂמאל המדיני – זו הודאה ברורה של הימין.

עבור מי שעדיין מפקפק/ת, הנה אותו המסר עצמו במילותיו של בן-דרור ימיני, שגם בו אי-אפשר לחשוד בשׂמאלנות-יתר (הדגשות שלי):

"לא רק השׂמאל, גם הימין, לקח לעצמו פטור מהעובדות ומהמציאות… ברגותי אינו לבד. משה ארנס בצד שלו. בעבר כבר טענתי שהגישה של ארנס, סיפוח ואזרוח של ערביי השטחים, מובילה למדינה דו-לאומית. קיבלתי תגובות זועמות מצד ימין. אתה לא מבין את ארנס, טענו נגדי. עכשיו זה לא אני. זה ארנס עצמו. השבוע הוא פרסם מאמר בזכות מדינה דו-לאומית. ישר ולעניין. יחד עם ברגותי וארנס נמצאים גם רובי ריבלין, ציפי חוטובלי ואחרים בימין, וכמובן בשׂמאל האנטי-ציוני. הקמפיין של ברגותי לא תיאר לעצמו שההצלחה שלו תגיע דווקא מכיוון הימין הישׂראלי. אבל הנה, זה קורה.
יום אחד, אם לא נתעורר, יתברר שמפעל ההתנחלויות הוא האסון הגדול ביותר של התנועה הציונית. הכוונה הייתה להמשיך את המפעל הציוני. כאילו באותן שיטות. כאילו גאולת אדמות. כאילו חומה ומגדל. התוצאה עלולה להיות טרגדיה. עוד נכבה יהודית. רוב המתנחלים מצויים בגושים שצמודים לקו הירוק. זו המציאות. היא לא תשתנה. אבל כל התרחבות אל מעבר לקו ההפרדה היא מעשׂה חבלה בסיכוי למדינה יהודית. ארנס הבהיר את הכיוון…  הונאה עצמית היא לא סיפור של צד אחד. גם הימין שרוי בתוכה."

החלק השני מופנה לאותם חלקים בימין המדיני, המזדהים עם הדברים המובאים לעיל. והמסר הראשון, המידי, הוא – ישר כח גדול! עד עכשיו, התנהלו הדברים כפי שתאר אותם ימיני: תוך התעלמות, העלמת-עין, קריצה, תירוצים, התחמקות שיטתית מלקיחת אחריות. לא עוד. הדוברים (והדוברות) האמיצים של הימין הדו-לאומי לא חוששים עוד להודות באמת (שלהם): מפעל ההתנחלויות מוביל אותנו, באורח בלתי-נמנע, למדינה דו-לאומית (אי-אפשר להפריז באמירת המשפט הפשוט הזה). אמירה כזו דורשת אומץ ויושר. יש לשבח את שניהם. יתר על כן – בדבריהם על מדינה דו-לאומית זונחים אוריאל, ריבלין, חוטובלי ושות' מגוון גדול של רעיונות אחרים, כגון כינון משטר אפרטהייד רשמי על-פי חוק, או גירוש פעיל (טרנספר, בלע"ז). בכך הם מכירים שלצד ה"יהודית" יש גם "דמוקרטית", וגם על כך הרינו לשבח.   

המסר השני, המורכב והקשה יותר, הוא שכל מי שכבר עשׂ(ת)ה את הצעד הראשון, צריכ/ה להמשיך לצעוד באותה דרך.
כותב ארנס:

"בינתיים, יש לעשות מעשים שבכל מקרה ישפרו את המצב, גם אם איננו יודעים במדויק את התוצאה העתידית: להתקדם לקראת שילוב האזרחים הערבים בחברה הישׂראלית".

כותבת אמילי עמרוסי (אף היא באותה כתבה מצוינת של נעם שיזף) דוברת מועצת יש"ע בדימוס:

"אין פה שום יחסי שכנות כי או שיש יחסים בין אויבים, או שאנחנו שקופים בעיניהם והם שקופים בעינינו. ואם כבר יש יחסים, זה היחסים שבין הסוס לרוכבו. חייב להיות בסיס ראשוני לפני שיושבים לדון על אזרחות ועל מערכת משפטית. אנחנו צריכים לדבר את השׂפה ואנחנו יכולים אפילו לנהל פה בריכת שׂחייה משותפת, מפני שגם אנחנו וגם הם נזדקק להפרדה בין גברים לנשים. זה אולי קצת רחוק, אבל צריך לחשוב קודם כל על חיי היום-יום. אני יודעת שזה נשמע כמו אזרחות על תנאי – שאני אומרת שקודם הם יהיו השכנים הטובים שלי ואז ניתן להם זכויות – אבל אני באמת רוצה לדבר על תהליך שמתחיל מלמטה".

לימין הדו-לאומי אני קורא, אם כן, לגבות את המילים היפות במעשׂים. קצרה היריעה מלפרוט את הצעדים שאפשר לנקוט בהם כדי לשלב את הציבור הערבי האזרחי במדינה מחד, ולשפר את מצבו של הציבור הערבי בשטחים מאידך. אחריות מיוחדת נחה על כתפיו של כבוד שׂר השיכון והבינוי, שמצודתו פרוסה למרחבים משני צידי הקו הירוק. אחריות מיוחדת נחה גם על כתפי כל מי שמתגורר/ת מעבר לקו הירוק – לקום ולהפסיק עוולות, ליזום באופן ישיר ומהיר פעולות לשתוף פעולה, לצאת באופן נחרץ ופעיל נגד דיבורים ומעשׂים שעניינם גזל, עוינות וריב.

אם אכן עבר מפעל ההתנחלות את נקודת האל-חזור, ואם נגזר עלינו לחיות במדינה דו-לאומית, הרי שיש לנו אינטרס מובהק ומידי לדאוג לכך שמדינה זו תעבוד ותשׂגשׂג. (האם יש איזו מדינה דו-לאומית שעובדת כמו שצריך? אשׂמח לשמוע דוגמאות…). מלמעלה כמו אוריאל או מלמטה כמו עמרוסי – המלאכה כבירה, וצריך להתחיל בה עוד היום. וחובת ההוכחה, בראש ובראשונה, על מי שרוצה להמשיך ולקיים את מפעל ההתנחלות. כי הוא גורר אותנו לקראת מדינה דו-לאומית. 

מתוך אתר המועצה קדומים

דווקא אמש עלינו לקדומים, לחוג בית של השׂמאל הלאומי. בשׂיאו של הערב התקרבנו ל-50 נפש (לא כולל נוער בפריפריא, שכנים תוהים ומועצה מקומית מודאגת). הצגנו את עצמנו, שמענו סבב ארוך של נאומים קצרים, ואז החל הערב באמת, כשהתפזרנו לשׂיחות אקראיות. דבר אחד התברר כבר בשטח – יש על מה לדבר. המון. ומה שיותר חשוב, יש גם נכונות, אפילו להיטות. טוב מאד!

מבחינת התוכן, רציתי לפתוח דוקא במה שאמר אזרח מקומי, בעל בעמיו ומורה במקצועו, סרוג ומזוקן קלות. (הדברים נאמרים כמובן מזכרוני, שאינו מילה במילה)

אני יודע שאנחנו במצב לא טוב, ושהדברים חייבים לבוא לידי פתרון צודק יותר. כשאני עובר במחסום במסלול אחד ובמסלול השני ממתינות וממתינים שעות, אני יודע שהצדק לא אתנו. אבל מגוש קטיף ומעזה למדנו שנסיגת אמוק אינה מובילה לתוצאות חיוביות בהכרח. צריך למצוא פתרון צודק, ואינני יודע מה הוא. אבל יהיה מה שיהיה, אסור לחזור על מאורעות גוש קטיף.

מבחינתי, הודאה כזו היא בסיס למשׂא ומתן. נקודת היסוד של המשׂא והמתן, כפי שהסתמנו במהלך הערב, היא חוק יסוד: הכנסת, סעיף 7א1. וזו לשון החוק:

סעיף 7: רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשׂיה של הרשימה או במעשׂיו של האדם, לפי הענין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:

(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הגדרה בעייתית, אני יודע. גם אתמול עוד לא מצאנו תשובה, אבל בקבוצות קטנות, התחלנו קצת להתוות קווים כלליים לדיון. שׂמחתי לשמוע, למשל, שלדעת תושבת קדומים אחת, מורה אף היא, במדינה יהודית צריכה להיות שמורה לכל הזכות להנשׂא ולהתגרש ללא כל התערבות של אנשי דת. הגענו גם להסכמה על התרת עבודה בשבת, תוך שמירה על הזכות ליום חופש שבועי, ושמירה מפני מקרים של אפליה בקבלה לעבודה. אני בהחלט בעניין, ושׂמח לשמוע שמצאתי לכך הסכמה, ולו מקומית, במחנה הכתום.

מבחינת הדמוקרטיא – זו התבטאה בעיקר בסדר הדיון. בסופו של דבר, כל מי שרצ(ת)ה לשׂאת דברים, עשׂ(ת)ה כן. השלב השני של הערב, בו התנהלו שׂיחות חופשיות, היה דמוקרטי עוד יותר, מדרך הטבע. וחשובה מכל העובדה, שקבוצה של אזרחיות ואזרחים קיבלה על עצמה אחריות לנסות לברר כיצד אפשר להגיע לפתרון, שיגרום את הנזק המועט עד כמה שאפשר לכל הצדדים המעורבים.

וכאן אני פונה למחנה שלנו – של מצדדות ומצדדי עקרון החלוקה. אנחנו לא בשלטון כרגע, אפילו לא קרוב. הדרישה המקסימליסטית לנסיגה מוחלטת היא אולי הבסיס הנכון לפיו יש להתוות הסדר ארוך-טווח, אבל אין לה אחיזה במציאות כרגע. אדרבא, אני מזמין בחום את כל מי שחושב/ת שעתיד להתבצע מהלך יציאה מהשטחים בשנים הקרובות לציין זאת בתגובות. ואז להסביר איך.

בינתיים, צריך להעמיק את המשׂא והמתן, כדי ללבן יחד את כל נקודות שיתוף הפעולה האפשריות. ואחרי שנצבור איזו דרך ביחד, נחזור שוב לשאלת הפינוי ונעמיד אותה להכרעה דמוקרטית. על הציבור המתנחלי להוכיח שיחסי השכנות הטובה שהוא טוען להם מספיקים כדי להרגיע את השטח, שלא לדבר על הרגעת המתפרעים (והמתפרעות) היהודים מחרחרי הריב והמדון, בכוונה ולשם שמיים.

על השׂמאל, מאידך, להכין את התשתית לקליטת הציבור שעתיד להתפנות, לפי תכניתנו. מבחינה מוסרית זו עמדה ראויה. הבקשה שלא לחזור על גוש קטיף עודנה מהדהדת. מבחינה מעשׂית, זו משׂימה ראויה שבעתיים, שכן יצירת תשתית קליטה ראויה תמשוך החוצה משומרון ומיהודה את כל מי שגר/ה שם כרגע מטעמי רמת חיים. לא מיותר להזכיר בהקשר זה את תכנית השׂמאל הלאומי (ומבחינתי שביבי ושטייניץ יתחילו עם זה מחר) למערכת הסעת המונים ברמה הגבוהה ביותר. כשכל הארץ תהיה מרושתת, יהיה קל יותר לאוכלוסיא להתפזר לכל אורך הארץ, ולא להצמד רק למדינת ת"א.

אם כל אחד מהמחנות יתחיל בפעילות בקצה שלו, ואם נשׂכיל לבנות שיתופי פעולה במקומות בהם המחלוקת המדינית אינה כה בוערת, יש סיכוי שעוד נצא מכל זה בשלום.

מורשת גוש קטיף

אחת האמיתות הגדולות של הציונות היא, שאין קבוע מן הזמניות. כנראה שככה זה כשאתה עם הנצח, שפחה חרופה של המקום.

בשבוע שעבר שוב נזרקה לאויר שאלת הציונות והזמניות, בשני טורים מומלצים של ירון בן-עמי. הראשון עסק בסרטו של רינו צרור, תפילת הנערות. הזמן: שעות ספורות לפני הפינוי הסופי של גוש קטיף. המקום: בית הכנסת הגדול. הנוכחות: מאות, אולי אלף נערות, מבנות הגוש ומזדהות מבחוץ, שהתייצבו יחד קבל עם ועולם ונשׂאו קול שירה, תפילה ותחינה כלפי שמייא. דרש ירון:

שתי אבחנות הלכו והתחזקו בי במהלך הסרט. האחת מהן הפתיעה אפילו אותי, בהיותה אבחנה תאולוגית. אני שונא תאולוגיה, לא מאמין באלוהים ומשתדל לא להתעסק בכלל בסוגיות של אמונה ותוכנית קוסמית. ובכל זאת: חלק גדול מתפילותיהן של הנערות הפצירו באלוהים שלא יתכחש לשוועתן. "אל תסתר פניך ממני" היה הפסוק ששב והדהד באוזני, גם במהלך הסרט וגם אחריו. ועוד תוך כדי הסרט תמהתי לעצמי: מאחורי הקריאה הזו, מאחורי התחינה הזו, מסתתרת הנחה של התעלמות אלוהית מן הנעשה עלי אדמות. מעבר לתהייה כיצד יכול אדם, המאמין באל כל-יודע, להניח שאותו האל מתעלם מן הנעשה עלי אדמות (ובפרט אם המעשה, כגון ההתנתקות, נתפש על ידי המתפללות כפגיעה של ממש בתוכנית האלוהית, אשר פרטים ממנה התגלו להן – יש להניח – בדרך כלשהי), הלכה והתגברה בי תהיה נוספת: כיצד זה אין הנערות רואות שלא הסתר פנים יש כאן, אלא גילוי פנים מלא? כיצד אינן מבינות שעל פי עולם המושגים שלהן עצמן, אלוהים איננו מתעלם מן ההתנתקות ומכסה את עצמו, אלא מאפשר אותה ומפנה אל עבר גוש קטיף ואל כל יושביו את מלוא פניו.

מתוך התיאולוגיא עולה אבחנה פוקחת עיניים: דוקא אותו ציבור שטבע זה לא מכבר את הססמא עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, הוא בעל הרוח הקצרה ביותר מבין כל שאר החלקים המרכיבים את הפסיפס הישׂראלי. הרי התפיסה המתנחלית היא גאולית מעצם טבעה. כך ללא ספק רואה את עצמו גוש אמונים גם כיום. אין תמה ששני אישים שהציבור המתנחלים נושׂא אליהם עיניים הם מחד הרב קוק, שהכשיר את המדינה ואת הציונות בבחינת התחלה של גאולה, ומאידך יצחק טבנקין, שהשתמש בסוציאליזם כדי להקים תשתית למדינה זו, מתוך תפיסה שאינה נופלת בגאוליותה ולו במעט. לזה גם לזה חלק חשוב וגאה בהקמתה של מדינת ישׂראל.

לגאולה יש מבחן אחד פשוט: עובדת או לא. בינתיים לא. הסמכות העליונה, בתוך המסגרת האֱמונית המתחייבת מהדיון בגאולה, הוִא כמובן ריבונו של עולם. ובאותו יום בבית הכנסת הגדול של הגוש שרתה שכינה גם שרתה בתפילת הנערות ובשירתן. ואפילו הֻיא, שעמדה 2000 שנים, לא עצרה את הבולדוזרים.

ואם כבר נדרשנו לבולדוזרים – דרישה לסיבוב הבא של פינוי, אם וכאשר יהיה: לא להרוס!!!

לאחר הפינוי ממשיך הסרט לסקור את הולדת חמסטאן בבחירות דמוקרטיות, את הקסאמים, את האש והעופרת היצוקה. פרס ופואד מודים בטעות. לא עוד נסיגה דו-צדדית, צריך הסכם. אבל איזה הסכם? בתשובה מוזג בן-עמי את נפש בקבוקו של מאיר אריאל זמ"ל מאותו לילה עגום ואפלולי שבילה עם דמורקסי (זהירות, גסויות קשות בקישור זה) ומתחיל לו חלום חדש: חבלי שומרון ויהודה ימסרו כפקדון לעם הפלשׂתיני להקים בו מדינה, מהר ככל האפשר.

במדינה הכוונה, כמובן, קודם כל לקבלת אחריות אזרחית ומדינית עצמאית של הציבור הפלשׂתיני בשומרון וביהודה במדינת פלשׂתין. שנית, ממשלת פלשׂתין תבטיח את סיום האלימות ככלי למשׂא ומתן בארץ. שלישית, ממשלת פלשׂתין תתחייב לפעול בנחרצות כנגד עבירות רכוש מצד הרשות לתוך ישׂראל. ערבות למילוי שלושת התנאים יחתום האיחוד האירופי, הן באכיפת בטחון כנדרש, הן בשליחת יד נדיבה אל הכיס. המטרה: הפיכת פלשׂתין למדינה ראויה להצטרפות לאיחוד האירופי. גזר זה בריא.

ובחזרה לשאלת הזמניות: לכמה זמן יהיה הפקדון? בתשובה לשאלה זו גורס בן-עמי 600 שנה – שנה לכל אלף בישׂראל בעת קבלת החלטת החלוקה, ומאה שלמה כנגד כל אחד מימי מעשׂה בראשית. אבל זה אולי יותר מידי זמן להמתין לגאולה. נראה לי בהחלט שאפשר לקצר את זמן ההמתנה לשבעה יובלים. פרק זמן ארוך מספיק שגם נינות/י-נינות/ינו ימחקו מן הזכרון.

וכיון שתפילה ושירה ומדרש כבר היו לנו, נגמר בנבואה:

הקשיבו אלי עמי, ולְאוּמי אל האזינו. כי תורה מֵאִתּי תצא, ומשפטי לאור ~ עמים ארגיע (ישעיהו נא ד)

עמי ולאומי דוקא, ולא שבטי או דתי. רוצה לאמר: ישׂראל ולא יהודה. תורה דוקא, שכן ממנה מתחיל הסיפור ואליה הוא מתנקז. בגלל ההבטחה לאברהם סירבו כולם ללכת אחרי הרצל לאוגנדא. ללא ספר הספרים לא היה מתרחש לעולם נס שיבת ציון. בלי השבת לא היה סוציאליזם. עמים ארגיע זה השלום.

אל תיראו חרפת אנוש, ומגִדֻפוֹתָם אל תֵּחָתּוּ (שם שם ז)

דברי עידוד לשותפות/י השׂמאל הלאומי.

העיתונים, אתרי חדשות ברשת, סלונים דיפלומטיים וסלונים סתם – בכולם מדברים על דבר אחד: תמשיך הקפאת הבניה בשטחים או לא תמשיך?

ואני תוהה, מה זה בכלל משנה?

הרי אם נצא מהשטחים, נהרוס הכל בכל מקרה. ואם לא נהרוס – ועדיף שלא נהרוס – כל מה שאנחנו בונים עכשיו, יקבלו הפלשׂתינים בירושה אחר-כך. פשרה טריטוריאלית לא תוכתב בזכות עוד גן ילדים או עוד קרוואן על גבעה. המפות כבר ידועות, העקרון של החלפת שטחים כבר ידוע. אם יש באמת רצון בצד הפלשׂתיני לסיים את הכיבוש, צריך להפסיק להתעסק בהסחות דעת, ולגשת לדבר על הנושׂאים החשובים באמת.

ויש הרבה כאלה: מתי תתבצע היציאה של צה"ל מהשטחים? איך יראו מעברי הגבול? איך יראו סידורי התחבורה? איך יראו הקשרים בין שני משקי האנרגיא? מה לגבי המים? מה עם הזכויות הסוציאליות של אזרח מדינה אחת שיעבוד במדינה האחרת? האם יהיה מכס בין שתי המדינות? מה יהיו הסידורים במקומות הקדושים בירושלם? איך לשמור על הסביבה בשתי המדינות? האם יהיה מטבע משותף או שני מטבעות שונים?

אלו שאלות שצריך לענות עליהן. יש עוד הרבה כאלה. השאלה אם בנייה בהתנחלויות תמשיך או תוקפא היא בסך הכל הסחת דעת. גלידת דג מלוח אדום.

הפעם לא טור ממש, אלא אבחנה שרציתי לחלוק.

אחת הבעיות המרכזיות שמציב הכיבוש בשומרון וביהודה בפני הדמוקרטיא הישׂראלית היא שאי-אפשר לקיים משטר דמוקרטי הלכה למעשׂה, בשכנות לאוכלוסיא גדולה נטולת זכויות אזרח כלל ועיקר (קל וחומר כשאנחנו המונעים/ות את האזרחות הזו בכח הנשק). כדי לשׂגשׂג באמת, דמוקרטיות צריכות לחיות בשכנות לדמוקרטיות אחרות. ואיך תיתכן דמוקרטיא ללא אזרחות?

יוצא, אם כן, שאזרחות פלשׂתינית הינה צו השעה. אני נוטה אוזן חיובית לקריאה ששמעתי פה ושם שישׂראל תכריז על עצמאות פלשׂתין באופן חד-צדדי. עם זאת, הייתי מעדיף שפלשׂתין תעשׂה זאת בעצמה. עצמאות, בכל זאת.

בעקבות האזרחות צריך להגיע בראש ובראשונה חופש התנועה. גם בתוך שומרון ויהודה, גם בינם לבין שאר העולם. כאן נכנסים לתמונה ענייני הבטחון הידועים. בהקשר זה אין לי אלא לאחל לשירותי הבטחון של הרשות לאתר במהרה את הרוצח/ים הנתעב/ים, מקריית ארבע, ולהביאם לדין צדק. אין ספק שהיכולת הפלשׂתינית לרסן את האלימות היא נקודת המבחן לכל המהלך שיתחיל ב"ה בקרוב.

עושׂה שלום במרומיה, היא תעשׂה שלום עלינו, ועל כל ישׂראל וישמעאל ושאר העולם גם, במהרה בימינו.

הנביא ירמיהו בקפלא הסיסטינית

אִמוֹ של חבר יקר, שפרטיו שמורים עמי מטעמי פרטיות, סיפרה לי פעם סיפור מרתק. באחד האמשים, קצת אחרי מלחמת ששת הימים, נשמעה פתאום נקישה בדלת. בפתח עמדו שניים: ערבי נשׂוא פנים ובא-בימים ונער צעיר שתמך בו. ברגע הראשון, תדהמה ובהלה. ברגע השני, נימוסין של ירושלמים ותיקים, קפה ועוגיות. מפה לשם התגלה פרק עלום בסיפור המשפחתי.

סבהּ של האם עלה בראשית המאה שעברה מאחת מערי המסחר הגדולות של מרכז אסיא (באותו איזור של העולם בו מסתיימים היום כל שמות המדינות ב"סטאן"). איש העסקים האמיד, ששמע שבארץ קורים דברים, מכר את רכושו, המיר אותו לזהב ואבנים טובות, לקח אתו את כל המשפחה לארץ הקודש והשתקע בירושלם. חוץ מעסקיו הנרחבים היה הסבא גם תלמיד חכם. ביחוד אהב את הנביא ירמיהו. משום כך, בחר להשקיע חלק מכספו בכמה וכמה מגרשים בענתות (עיר הולדתו של הנביא), שם גם בא בקשרי עסקים וחברות עם שותף ערבי מרמאללה. עם פרוץ מלחמת השחרור נמתח גבול וניתק הקשר. אחרי מלחמת ששת הימים הזדרז השותף – הוא הוא המבקר המסתורי – ויצא לחפשׂ את חברו משכבר. הסבא נפטר בינתיים, אבל האורח הביא עמו מזכרת בלתי-צפויה: קושאנים טורקיים המעידים על בעלות באותן קרקעות, כולל  מפות וכל המסמכים הדרושים.

מששמעתי את הסיפור שאלתי את השאלה המתבקשת: ומה עכשיו? מה תעשׂו בקשר לבעלות על האדמות? בִּתשובה היו דיבורים מהוססים על האפשרות לתבוע אותן חזרה, מלמולים כלשהם על מה יקרה כשיפרוץ פתאום שלום, ומעל הכל מן הכרה שבשתיקה (רועמת מכל הכרזה במילים), בכך שמה שהיה היה, ושצריך להמשיך הלאה.

*** ******* ***

סיפור העימות בשייח' ג'ראח – או שמא נאמר נחלת שמעון, או שכונת שמעון הצדיק – מורכב וסבוך הרבה יותר, גם בעברו וגם בהווה שלו. אפילו לגבי העובדות הבסיסיות ביותר אין הסכמה. לפי אתר סולידריות שייח ג'ראח בתי השכונות היהודיות "ננטשו בהדרגה בשנות ה-30 וה-40", ו"עם סיום המנדט הבריטי והמלחמה ב-1948 עבר השטח לשליטה ירדנית". לפי ויקיפדיה העברית (כאן, כאן וכאן) הבתים ננטשו באופן זמני מפחד ארועי הטרור בזמן המרד הערבי (1936-39, תרצ"ו-תרצ"ט), פונו לבקשת הבריטים לאחר הטבח שנערך בשיירה לבית-החולים הדסה, נכבשו ערב הפינוי הבריטי בידי הפלמ"ח, פונו לבקשת השלטונות הבריטים לאחר הבטחה שיוחזרו לפלמ"ח לאחר הנסיגה, ומשזו הופרה, עברו לידי הלגיון הירדני. כך או כך, יש הסמכה שהשטח היה לפני קום המדינה בבעלות יהודית. מדוע, אם כן, לא להתעקש על בעלות יהודית גם כיום?

כ"ט בנובמבר - קו הגבול לפי החלטת האו"מ

התשובה נעוצה במציאות שמאחרי המפה המצורפת משׂמאל. למי שלא יודע/ת – אלו הם קווי הגבול ששׂורטטו עבור החלטה 181 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות, מ-29 נובמבר 1947. זה היה הרגע בו אישרו אומות העולם לעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית בארץ-ישׂראל, רגע נצחונה הגדול של הציונות. הישוב העברי בארץ קיבל את הרגע הזה בצהלה ובריקודים. הגבולות, שנראים היום מגוחכים, היו אז מקור לשׂשׂון ולשׂמחה.

הם לא שׂרדו זמן רב, כידוע. בארץ כבר החלה מלחמה זוטא, וברגע שהשלימו הבריטים את ההתנתקות החלה מתקפה משולבת של מדינות ערב על ישׂראל הצעירה. התוצאה היתה כפולה – מצד אחד, גבולותיה של ישׂראל התרחבו למה שמוכר היום בתור גבולות הקו הירוק. מצד שני, מדינת פלשׂתין לא זכתה לקום, בשל הכיבוש. (למי שלא יודע/ת – לא הכיבוש הישׂראלי, אלא הכיבוש הירדני בשומרון וביהודה, והכיבוש המצרי בעזה). גבולותיה החדשים של המדינה זכו להכרה מעשׂית בקיץ 1949 בהסכמי רודוס, ואושררו רשמית בהחלטה 242 של מועצת הבטחון לאחר מלחמת ששת הימים. מעשׂית, הפכה מלחמת השחרור לקו פרשת המים, שמחקה את הלוח וניקתה אותו מכל תביעות קודמות. פרט לתביעה אחת: זו המוכרת בשׂיח העברי השגור כ"זכות השיבה".

הרי ממש כמו מתנחלי שייח' ג'ראח, וממש כמו משפחתו של חברי, קיימות רבבות תביעות מהצד הפלשׂתיני לגבי נכסים שאבדו במהלך מלחמת השחרור (או, אם תרצו, הנכבה). התביעה לאפשר לפליטי 1948, ולצאצאי(ות)יהם/ן להכנס למדינת ישׂראל ולהתאזרח בה – זו משמעותה של זכות השיבה – היא אחד הקווים האדומים הראשיים שהציבה הפוליטיקא הישׂראלית לקראת כל הסכם מדיני שהוא. כל הסכמה, אפילו לשיבה סמלית, נתפסת כקלף מיקוח רב ערך. חברת נחלת שמעון בע"מ, והגורמים העומדים מאחריה, פועלים כעת לערער את העמדה הישׂראלית ולקעקע אותה. אם נבטל את קו פרשת המים של 48, יצא שׂכרנו בהפסד כביר.

טור זה נכתב על-ידי ירון בן-עמי, מוסיקאי, מורה להיסטוריא, ומרצה להשׂכיר. מגיב כאן לעתים כ"מר ינשוף".

*** ******* ***

בחור שווה, גלעד

מי שעוקב בקפידה ובעיון אחר הידיעות החדשותיות, הפרשנויות האקטואליות וקידום המכירות המכונה "עתונות כלכלית" איננו יכול להימלט מן הרושם שרבים ממחוללי המציאות ומעצבי דעת הקהל פשוט שכחו את אשר לימד אותנו מורנו דגלס אדאמס, לאמור שהדבר האחד שאדם החי ביקום אינסופי איננו יכול להרשות לעצמו הוא חוש פרופורציה. (מטעמי לשון הרע אינני מעלה כאן את האפשרות שאותם מחוללים ומעצבים פשוט לא קראו את טרילוגיית מדריך הטרמפיסט לגלקסיה). אלמלא היו שוכחים, ודאי היו נמנעות מאתנו כמה מבוכות ואי-נעימויות.

למשל, אחת הטענות ששבו ועלו כלפי ישׂראל במהלך מלחמת לבנון השניה, מבצע עופרת יצוקה ולאחריו, וביתר שׂאת במסגרת דו"ח גולדסטון, היתה שתגובתה של ישׂראל לחטיפת חייליה ולהמטרת אש טילים ומרגמות על ישוביה הדרומיים היתה "בלתי מדתית". הנימוק שניתן לכך היה שמספר ההרוגים בקרב הלבנונים – ואחריהם הפלשׂתינים – היה גדול בהרבה ממספר ההרוגים בקרב הישׂראלים. מכאן ניתן ללמוד על הנחת יסוד של הארגונים הבינלאומיים, כאילו חיי אדם אחד שווים לחיי כל אדם אחר.

אמירה כזאת, אילו היתה מושמעת למשל בקשר למטבעות ולא בקשר לחיי אדם – נניח, שהדולר והבהאט התיאלנדי צריכים להיסחר בערך של 1:1 – הייתה מעוררת התנגדות כללית. איש איננו מטיל ברצינות ספק בכך שלא כל המטבעות שווים. מה שקובע הוא ערך השוק שלהם.

למעשׂה, גם בתחום חיי אדם קיים שוק, ולחיי אנשים שונים נקבע בו ערך שונה. למשל, על פי הדיווחים האחרונים קבעה תנועת החמאס שער של אלף פלשתינים חיים תמורת חייו של ישׂראלי אחד – גלעד שליט כמובן. המדובר, אגב, בעלייה ניכרת בשער חיי ישׂראלים. בעסקאות קודמות עם חיזבאללה נקבע שער של חיי 400 אסירים פלשׂתינים ועוד 35 אסירים ערבים בני מדינות אחרות ו-59 לבנונים מתים תמורת אדם ישׂראלי חי (וליתר דיוק, חייו של סוחר סמים ישׂראלי בזוי. לצורך ניתוח זה, לא נעמיק בשערים היחסיים שבין חיי סוחר סמים לבין חיי מורה בבית ספר יסודי). לעומת זאת, תמורת שני שבויים ישׂראלים מתים דרש החיזבאללה – וקיבל – ארבעה לבנונים חיים ו-197 לבנונים מתים. הנה כי כן, שער הישׂראלי המת קרוב יותר (אמנם עדיין גבוה פי 50) לשער הלבנוני המת.

חדי העין יבחינו, אם כך, שבשלב זה טרם נקבע שער חליפין ברור בין ישׂראלים מתים ופלשׂתינים מתים. אם להתחשב בשער החליפין בין גוויות ישׂראליות ולבנוניות, יש לשער ששער הגוויה הישׂראלית עולה לכמאתיים גוויות פלשׂתיניות. כל השערים הללו נקבעו, יש לציין, לא על פי רצונה של ישׂראל אלא על פי תביעות אויביה.

אמור מעתה: בפעם הבאה שתופנה אל עבר ישׂראל הטענה על תגובה לא מדתית, יש לשלוף את הנתונים ולהגיד, בלי למצמץ: זהו השער תמורת ישׂראלי חי, זהו השער תמורת ישׂראלי מת, כפי שנקבעו על פי חיזבאללה וחמאס. תלונות על חוסר מדתיות יש להפנות אליהם.

***  ******* ***

פושע מלחמה?

בנימה דומה יש להתייחס גם להגשת התביעות נגד אישים ישׂראלים בכירים במערכת הבטחון ובממשלה במדינות זרות, בעוון פשעי מלחמה. המדתיות והשוויון הן נר לרגלינו, כנדרש בפי אבירי זכויות האדם והאזרח. בכל פעם שמופעל עיקרון השיפוט האוניברסלי – כפי שארע בבריטניה ובספרד – לשם הגנה על זכויות האדם והבאתם לדין של פושעי מלחמה מצה"ל ומממשלת ישׂראל, על מדינת ישׂראל לפעול לאלתר להגשת כתבי אישום בגין פשעי מלחמה נגד כל צמרת הממשל והצבא הרוסי, מפוטין ועד רמת מפקד הפלוגה, על מעשי הצבא הרוסי בצ'צ'ניה ובגרוזיה. אסור להפקיר את הזירה בידי שמרנים ואנשי ימין חדלי אישים, העלולים למכור את זכויות האדם בנזיד עדשים כדי לקדם אג'נדה פוליטית: יש לעמוד בתוקף על העקרון של מניעת פשעי מלחמה ועקרון השוויון בפני החוק. אם מוכנות בריטניה, ספרד ושוודיה לעמוד במחירים הכרוכים בהבאתם של פוטין והגנרלים הרוסיים למשפט, אין ספק כי יש ויש להן הסמכות המוסרית לתהות גם על התנהגותם של חיילי צה"ל.

*** ******* ***

לסיכום: חדי העין הנזכרים בפסקה הראשונה ודאי שמו לב להתרבות הטענות המופנות כלפי האיסלם הרדיקלי, המהגרים המוסלמים, השׂמאל העיוור ומדיניות הרב-תרבותיות הטוטליטרית (ליבער-אלעס) מפי דוברים אירופאים ואמריקאים שונים. ניתן להתרשם כי המטוטלת שנעה עד לפני זמן קצר בכיוון השׂמאל הטהרני, המשיחי, העיוור, משנה את כיוונה ונוטה בחזרה כלפי המציאות. מי שרווחתה של ישׂראל קרובה ללבו, ודאי חש פיתוי לנשוף אנחת רווחה. זו טעות!!!! הטענות הללו באות כמעט תמיד מפי אנשי ימין קיצוני, שונאי זרים, בעלי השקפת עולם שכולה שלילה וקידוש קלישאות בזויות. אוי לה, לישׂראל, אם אלה תומכיה בעולם. אוי לו, לשׂמאל, אם אנשים כאלה הם המצטיירים לפתע כמי שמרשים לעצמם להסתכל על דברים נכוחה וללא טיוח. על השׂמאל הציוני מוטלת משׂימה גדולה בהרבה מכפי שחשבנו: לא רק את מדינת ישׂראל עליו להפנות בכיוון הנכון, אלא גם את תנועת השׂמאל העולמית. אני חושב שהשׂמאל הציוני מסוגל לזה, בתנאי שלא יתפתה לדבר האחד שאדם שחי ביקום אינסופי איננו יכול להרשות לעצמו: חוש פרופורציה.

מישהו מקשיב בכלל?

אז כן, יש עכשיו מונדיאל. ומזג האויר בכלל מתאים למלחמה. ובכל זאת רציתי להביא לתשׂומת הלב של מי שפספס/ה, שראש הרשות הפלשׂתינית, מחמוד עבאס (הלא הוא אבו-מאזן), עושׂה זה זמן מה מאמצים להבהיר שהוא ממש ממש מעוניין לחזור למשׂא ומתן.

אתמול, למשל, התפרסם בעיתון "אל חיאת" שמר עבאס מציע שישׂראל תמשיך להחזיק ברובע היהודי בעיר העתיקה – כולל הכותל! – בגוש עציון, גבעת זאב ומודיעין עילית. וזה לפני שהמו"מ מתנהל באופן רשמי.

בימים האחרונים אני שומע שוב ושוב דיונים וויכוחים סוערים בין מי שמשוכנע/ת שפדיון שבויים וערבות הדדית הם ערכים שבלעדיהם אין לחברה הישׂראלית תקומה, לבין אסטרטגים/ות המעלים/ות חישובים קרי-דם על היחסים האפשריים בין עסקת שבויים עכשיו לבין אבידות ונפגעים אחר-כך. את דעותי בנושׂא שטחתי כאן בבלוג לא פעם. עכשיו חשוב לי להדגיש דבר אחר: בסיבוב האלימות הבא מול הרשות הפלשׂתינית יהרגו הרבה מאד אנשים, משני הצדדים. מחשבי החישובים והחוסכים בחיי אדם מתבקשים להביא בחשבון.

אפשר, כדאי, צריך אפילו, להמשיך ולהתוכח עם הראיס על פרטי-הפרטים של הסכם אפשרי כזה. זו המשמעות של משׂא ומתן. צריך להגיע אליו בלב שלם (עוד יהיה זמן לשבור אותו בהמשך) ובידיים נקיות. וביחוד צריך לאפסן את הססמאות ואת המציאות העגומה שליוו אותנו מאז קמפ-דיוויד 2000. נחשוב מה שנחשוב על מה שהיה אז, מתברר והולך מה קורה עכשיו: יש פרטנר!

רציתי לכתוב טור ובו תכנית מאורגנת, כיצד להסיר את המצור מעזה. תכנית יפה, נועזת, מתוחכמת, שתתייחס לכל הצדדים האפשריים של הסיפור. ואז קראתי את הטור הזה של סטיבן מ. וולט (ותודה לדימי ריידר). הטור של היום הוא תרגום עברי של דבריו. זווית הראיה אמריקאית כמובן, אבל ההצעה עצמה מצויינת. לתשׂומת לב הקורא ביבי נתניהו.

בחודש מאי 1967 הורתה ממשלת מצרים בהנהגת גמאל עבד א(ל)נאצר להטיל סגר על מיצרי טיראן, ובכך לחסום את הספנות הישׂראלית במפרץ עקבה. קו זה היה בגדר חציית "קו אדום" עבור ישׂראל, וצעד חשוב בהסלמת המשבר שהוביל למלחמת ששת הימים. הנשׂיא לינדון ג'והנסון שקל לשלוח ספינות מלחמה אמריקאיות, או משט בינלאומי כלשהו, כדי לקרוא תגר על הסגר ולהוציא בכך את העוקץ מהמשבר. ובכל זאת, למרות ההבטחות שנתנה ארה"ב לישׂראל לערוב לחופש השייט במיצרים, החליט ג'והנסון בסופו של דבר שלא לנקוט פעולה החלטית להגנת זכויות השייט של ישׂראל. ארה"ב היתה שקועה בבוץ הוייטנאמי, וג'והנסון חשש מהסתבכות בעימות נפיץ נוסף. אז הוא התמהמה, וישׂראל בחרה בסופו של דבר לפתוח במלחמה.

אילו השתמש ג'והנסון בצי האמריקאי כדי לקרוא תגר על הסגר, יתכן שמלחמת ששת הימים היתה נמנעת. מצרים לא היתה מעזה, כמובן, לצאת לקרב נגד ספינות מלחמה אמריקאיות, ולנאצר היתה דרך לרדת מהעץ מבלי לאבד פאסון (הוא היה נכנע למעצמת על, לא לישׂראל). ואילו נמנעה מלחמת ששת הימים, יתכן שמירב הבעיות אתן אנו מתמודדים היום – כולל הכיבוש בגדה המערבית – לא היו מתעוררות כלל.

זכרון הכשלון ההוא גורם לי לחשוב: מדוע לא תשתמש ארה"ב בכוחה המשמעותי כדי להסיר את המצור מעזה באופן חד-צדדי? ברור שהמצור גורם לסבל אנושי בקנה מידה עצום, וגורם לארה"ב ולישׂראל להראות רע מאד בעיני שאר העולם. הוא גם לא השׂיג עד כה שום יעדים פוליטיים, כגון נצחון על חמאס. ובכלל, מדוע לא תאחז ארה"ב את השור בקרניו, תארגן משלחת סיוע הומניטרי בעצמה, ותשלח אותו לעזה בליווי הצי האמריקאי? אני מוכן להמר שנוכל בקלות לשכנע כמה בעלות ברית בנאטו להצטרף למהלך. ואם הבעיא היא כספית, אפשר לשכנע כמה חברות באיחוד האירופי, או ואולי מדינות סקנדינביות, להשתתף ולעזור. איכשהו, לא נראה לי שצה"ל ינסה לעצור אותנו, או להשתלט על אי-אילו כלי שיט.

היתרונות של פעולה כזו ברורים. שנה עברה מאז נאום קאהיר, וארה"ב נראית גם חסרת תועלת וגם צבועה. רבים בעולם הערבי והאישׂלאמי מתחילים לראות בברק אובאמה גרסה מהוקצעת של ג'ורג' וו. בוש. בכך שינקוט צעדים מעשׂיים להקלת הסבל הפלשׂתיני, יראה אובאמה לעולם שארה"ב אינה משועבדת לישׂראל או ללובי הפעיל שלה בארה"ב. איזו דרך טובה להוציא את האויר מההתלהמות של טרוריסטים אנטי-אמריקאיים כמו אוסאמה בן-לאדן, המאשימים אותנו תדיר באדישות לסבלם של מושׂלמים!  תמונות של חיילים בצבא ארה"ב הפורקים טונות של סחורות יועילו הרבה לתיקון תדמיתנו הבעייתית בחלק זה של העולם. זוכרים את הרכבת האווירית לברלין, או את מבצע הסיוע לאינדונזיא בעקבות הצונאמי האחרון? גמילת חסד עם הזולת מזכה בהרבה רצון טוב.

שנית, אם יקחו ארה"ב ונאטו אחריות על מבצע הסיוע, הדבר יענה במידה רבה על חששותיה הבטחוניים של ישׂראל. ממשלת ישׂראל טוענת שהסגר הכרחי כדי למנוע הברחה של כלי-נשק לעזה. לבטח, זוהי דאגה לגיטימית. אבל אם ארה"ב ובעלות-בריתה תובלנה את הסיוע, נוכל אנו לקבוע מה עולה על סיפון הספינות. ואצלנו זה לא יהיה נשק.

אבל חכו רגע: אם נביא סחורות לעזה, האם לא נחזק בכך את החמאס? לא אם נתארגן מראש כך שהן תחולקנה על-ידי סוכנויות של האו"מ או סוכנויות עצמאיות אחרות. חלק מהסחורות אכן תיפולנה בידי החמאס, אבל רובן לא. מאידך, צמצום המחסור והסבל יפגעו בתדמית החמאס כאחראית המרכזית לאספקת שירותים חברתיים.

אכן, מבצע סיוע כגון זה ידרוש מאי-אילו פקידים/ות אמריקאים/ות לנהל מגעים בדרג נמוך עם חמאס – אבל גם זו לטובה. אם ארה"ב אכן רצינית לגבי פתרון בשתי מדינות, לא יהיה מנוס ממגעים פוליטיים עם חמאס בשלב זה או אחר. זו דרך טובה ולא מחייבת להתחיל. ואם אנחנו כבר בשווּנג, נוכל להגיד להם להתחיל לתקן את האמנה הזו שלהם, ולהפגין גם מצדם איזו מחווה הומניטרית, כמו שחרור החייל הישׂראלי השבוי גלעד שליט.

בקיצור, שימוש בעוצמה האמריקאית להסרת המצור יהיה נצחון לכל הצדדים. ארה"ב (ואובאמה אישית) תפגין שהיא אכן מבקשת לפתוח דף חדש במזרח התיכון, ותתקן את הרושם שנאום קאהיר היה בסך הכל בבל"ת בעטיפה יפה. החששות הבטחוניים של ישׂראל יזכו למענה הולם, והיא עצמה תראה גמישה והגיונית. נתניהו יקבל סולם נוח לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפס, שהישיבה עליו הופכת אפשרית פחות ופחות מרגע לרגע. (להסיר את המצור בעצמו זה דבר אחד; להסיר אותו לדרישת וושינגטון – דבר אחר לגמרי). וכמובן, הסבל המתמשך של האוכלוסיא בעזה יקטן באופן משמעותי, מה שיגרום לכל הצדדים להרגיש טוב יותר.

ככל שאני חושב על כך יותר, כך נראית לי אפשרות זו קורצת יותר. כל מה שצריך הוא ממשל המוכן לנקוט בפעולה נחרצת על מנת לתקן מצב שהוא ביזיון הומניטרי מצד אחד, ומצד שני מהווה איום מתמיד על השלום האיזורי. פירוש הדבר, ככל הנראה, שאין שום סיכוי שמדיניות כזו תתקבל. וכולנו יודעים/ות מדוע.

אז לשם מה, בעצם, המצור על עזה? מה הוא נועד להשׂיג? האם הוגדרה אי-פעם מטרה רשמית, שלכשתושׂג יוסר המצור?

עד היום, שמעתי שלוש תשובות עיקריות לשאלה הזו. האחת עוסקת בגלעד שליט, ורואה במצור על עזה עונש על חטיפתו, אמצעי למניעת הברחתו אל מחוץ לרצועה, או אמצעי לחץ על החמאס להביא לשחרורו. שלושת הנימוקים הללו חסרי כל ביסוס. עונש על החטיפה ודאי שאין כאן, שהרי שליט נחטף ביוני 2006, והמצור החל שנה אח"כ, בתחילת קיץ 2007. אמצעי למניעת הברחתו גם כן אין כאן, מאותו טעם בדיוק. קלף מיקוח להביא לשחרורו שוב אין – שהרי המצור נמשך כבר שלוש שנים, וגלעד עדיין בשבי. יתר על כן – הדרך לשחרור שליט ידועה וברורה: שחרורם של אויבים רבים ומרים עם "דם על הידיים". ממש כפי שעשׂינו כדי להחזיר הביתה את סוחר הסמים אלחנן טננבוים.

תשובה שניה גורסת שמטרת המצור להחליש את החאמס ולהביא להפלת משטרו ברצועה. תשובה זו נהנית לפחות מקשר מסויים למציאות, שהרי המצור הוטל זמן קצר לאחר עליית החמאס לשלטון. אלא שכאן עלינו לשאול את עצמנו: האם המצור מחליש את החאמס, או מחזק אותו? מאז קום מדינת ישׂראל משתמשים שליטי מדינות ערב בסכסוך עם "הישות הציונית" כדי למנוע דיון ציבורי, קל וחומר פעולה מעשׂית, לתיקון העוולות הנוראות שהם עצמם מקיימים בארצותיהם. מזה הרבה יותר מדי זמן נוקטות ממשלות ישׂראל, מכל הצבעים, באותו תירוץ ממש כדי להמנע מטיפול בעניינים דחופים ביותר המכבידים על החברה הישׂראלית. הרי למי יש זמן לטפל בפערים חברתיים,בחינוך מִדּרדר, במערכת בריאות מתפוררת, כשיש לנו "איום בטחוני", ו"הכיבוש", ו"המצב"? וכך גם החמאס בעזה. כל עוד יש מצור, יש גם תירוץ לכל מצוקה ולכל עוולה. אנחנו מספקים את התירוץ, ואיסמאעיל הנייה וחבורתו נהנים מההפקר. שיתוף פעולה למופת.

תשובה שלישית עוסקת בחימוש ובטילים. אם נסיר את המצור, הפלשׂתינים בעזה יתחמשו, ויתקפו אותנו. והפעם אלו לא יהיו קסאמים עלובים, אלא טילים משוכללים, שיגיעו לת"א-יפו ולירושלם. ובכן, להלן מבזק חדשות לכל תומכי/ות עקרון החלוקה, לפיו תהיינה שתי מדינות בין הים לירדן: פירוז מוחלט הוא חלום באספמיא. המדינה הפלשׂתינית, אם תקום, כשתקום, תתחמש בנשק מודרני. ואם תקומנה שתיים, האחת בשומרון ויהודה והשניה בעזה, אזי שתיהן תתחמשנה.

אבל מה הקשר למצור? כוחות צבאיים וצבאיים-למחצה תקפו את שטח מדינת ישׂראל לפני המצור, ובמהלכו. סופן של ההתקפות הגיע בעקבות פעולה צבאית נמרצת ביותר, ולא בזכות המצור, שלא שינה דבר לכאן או לכאן. גם אם יהיה בידי החמאס נשק בעל טווח גדול יותר, האמצעי להפסקת הירי יהיה אותו אמצעי: פעולה צבאית נמרצת ביותר. אין שום קשר למצור. פרט לעניין אחד: אולי אם בידי החמאס יהיה נשק בעל טווח גדול יותר, כזה שיאיים לא רק על ישובי עוטף עזה אלא גם על משפחותיהם של מקבלי ההחלטות, אולי תגיע התגובה במהירות ובאופן נחרץ, ולא אחרי גרירת רגליים של שנים.

בכלל, המצב מול עזה הוא מקרה מבחן נהדר לתפיסה הדוגלת בעקרון החלוקה. לעקור יישובים כבר עקרנו. להוציא את הצבא כבר הוצאנו. אבל להרפות מאחיזת החנק לא הרפינו. לא אנחנו, ולא המצרים, שמקיימים את המצור בדיוק כמונו, אבל אליהם אף אחד לא בא בטענות. עכשיו הגיע הזמן לבחון את העקרון הזה בשטח – להרפות וזהו. להסיר את המצור.

כן, ידוע לנו שעלול שיגיעו טילים לתל-אביב. גם לנתב“ג. ולדימונה. העניין הוא שבמלחמונת הקודמת, עזה סימן 2, הם כבר הגיעו לגן יבנה וזה רק עניין של עוד כמה קילומטרים עד נתב“ג, שזה עוד מאה גרם חומר נפץ בטיל. למי שקצת שכח, טילים כבר הגיעו לחיפה, חדרה, תל-אביב, באר-שבע וכמעט הגיעו לדימונה במלחמת המפרץ הראשונה. כל הארץ נמצאת בטווח הטילים, מזמן. שנים. כשאנחנו בשטחים. לכן טילים זו לא סיבה להחזיק בשטחים. אם נצא מהשטחים, יש סיכוי שיגיעו טילים לתל-אביב. אם לא נצא מהשטחים, לא תהיה ישראל. וכשנצא, נלחם ביורי הטילים והקסאמים והמרגמות מיד כשהם ישלחו. יותר מלבנון, יותר מעזה. בלי לתת לרקטות להחליד – בלי לחכות שבע שנים – אלא על המקום. ובכח. והרבה.

את הפסקא לעיל כתבו שמואל הספרי ואלדד יניב בפרק 35 של הטיוטא הראשונה להערות. לכאורה, אפשר היה לטעון שפשוט צריך להמשיך את המצב הקיים, לצור על עזה, לשלוט בשטחים. אני מקווה מאד שתאטרון האבסורד הקטלני שהתרחש זה עתה מול עינינו – ומול כל העולם – מתחיל לפקוח עיניים למציאות: אי-אפשר להמשיך עוד את המצור, אי-אפשר להמשיך עוד את הכיבוש. מסוכן, מפחיד, אבל צריך לשׂים לזה סוף. כבר מזמן בא הזמן.

[בטור הבא, ב"ה, על סוג היחסים שיש לכונן, לדעתי, בין ישׂראל לעזה]