השׂמאל הלאומי – רכבת (סדר יום חברתי: חלק א)

ניגש ישר לעניין: רכבת.

אחת מחמש הנקודות שהציג אלדד יניב בראין לאתר עבודה שחורה, ושזכתה לגם לאחד הפרקים החביבים עלי בטיוטא הראשונה להערות (הלא היא הספרון הכחול; פרק 14) מדברת על הקמת רשת רכבות מהירות בתדירות גבוהה שתחבר את כל המדינה לתל אביב וגוש דן.

לנוחותי הפרטית, אחלק את הדיון לשלושה חלקים (יש בינם, כמובן, נקודות השקה ואיזורי חפיפה): (א) השלכות חברתיות וכלכליות; (ב) גיאוגרפיא וסביבה; (ג) מימון. ציבור הקוראות/ים מוזמן לחלק את הנושׂא מחדש לנוחותו הוא.

השלכות חברתיות וכלכליות

כנקודת פתיחה לדיון, אני רוצה לחזור לפרק 14 בספרון הכחול:

היהודי – רכבת לא באה לו טוב. במיוחד אם הוא דור שני או שלישי לשואה. אבל אנחנו, כשׂמאלנים, חושבים שהרכבת יכולה ליצור צדק חברתי. לא להיבהל, אנחנו נסביר. ישׂראל היא ארץ קטנה. חמש מאות קילומטר מלמעלה עד למטה, הרבה פחות לרוחב. רכבת אירופאית שטסה – או יפנית, עושה את המרחק בשעה, שעה ורבע, אולי קצת יותר. ממטולה עד אילת! רכבת שטסה, מבטלת את המרחק הגיאוגרפי ומאפסת את זמני ההגעה מהפריפריה למרכז. במדינה עם רכבת מודרנית אין פריפריה למעשׂה, רק פרברים. אין עיירות פיתוח נידחות – כי שום יישוב לא באמת נידח. הכל מרכז, הכל קרוב. זה לא רק שהקרית-גתים יגיעו לעבוד בתל-אביב. זה גם שאלה שנדחסים במעליות של מגדלי היוקרה יוכלו לגור על שפת מכתש רמון ולהאכיל את היעלים, אם בא להם. רכבת תאפשר למנהל הבכיר בחליפת שלושה חלקים לצאת מהבית המדהים שבנה לו בחבל לכיש ולהגיע למשרד מהר-מהר, בלי פקקים ובלי זיעה. רכבת תאפשר לילד בירוחם ללמוד בבית ספר לאמנויות בבאר-שבע, או תל-אביב, בלי להיעקר מהמשפחה והסביבה. רכבת משוכללת תאפשר לעיירות הפיתוח לגמור סוף סוף להתפתח. אוכלוסיות חזקות ומבוססות יבואו לגור בשׂדרות, בית שמש, חצור ושלומי. עבר עידן מפעלי הטכסטיל הכושלים בעיירות פיתוח, עבר זמנם של מפעלי הגרביים והתחתונים, שנועדו לספק תעסוקה ל“מקומיים”. אם נגזר עלינו לחיות בארץ קטנה מאד – צריך להנות מהיתרון היחיד אולי של ארץ קטנה – שהכל יכול להיות קרוב-קרוב.

אחד האבסורדים הגדולים במציאות הישׂראלית הוא תחושת המרחק המגבילה את תנועתנו, על אף שהארץ בעצם פיצפונה. בשלהי האלף הקודם חייתי באיזור סן-פרנסיסקו. שם, באזור ששטחו אינו נופל מזה של מדינת ישׂראל, ושאוכלוסייתו אינו קטנה משלנו, נסיעה של 100 ק"מ לעבודה נחשבה כסף קטן. מדוע? כיון שהרכבת האיזורית (תחתית ועילית לסירוגין) BART קישרה באופן יעיל בין הערים והעיירות השונות, בואכה הכרך הגדול. היום, כחיפאי, אני נתקל שוב ושוב בת"אביבים שדוקא מאד רוצים להפגש אתי, "יום אחד כשיזדמן לי להגיע למרכז". חיפה, מבחינתם, רחוקה הרבה יותר מברלין. ואם כך חיפה, מה נאמר על עפולה, על דימונה, על קריית שמונה? מבצע לאומי להקמת מערכת הסעת המונים ברמה הגבוהה ביותר יהיה הצעד הראשון לסילוק המחסום הפסיכולוגי.

אבל ההשלכות של רשת רכבות מודרנית בכל רחבי הארץ תהינה, כמובן, הרבה יותר מפסיכולוגיות. רכבת מהירה תביא קודם כל למהפכה בתחום המגורים. לא יודע כמה מנהלים בחליפות שלושה חלקים ירצו להאכיל יעלים במכתש רמון, אבל משפחה צעירה, שכבר מזמן לא יכולה לגור בת"א-יפו, ושצריכה לקחת משכנתאת-רצח כדי להשׂיג דירת 5 חדרים בפתח-תקוה, תוכל לעבור בשקט לעפולה או לבאר-שבע, בלי לשנות את מקום העבודה! הרווח יהיה של כל מי שת/יוכל לשפר את תנאי המגורים מבלי להתנתק, לפחות לכתחילה, מהחיים במרכז – אבל גם של כל אותם ישובים שיקלטו את המשפחות החדשות. מי שרוצה להתרשם בעצמה/ו מההשפעה הכבירה של תחנת רכבת מרכזית על ישוב קטן ונידח יחסית, מוזמנ/ת לעיין בהיסטוריא הנדל"נית של גיזרת צל-עלי-בננה מאז הפיכתה של בנימינה לתחנה ראשית של רכבת ישׂראל. למעשׂה, מי שלא לגמרי זוכר/ת את התקופה שלפני, יתפלא מדוע אני חושב על פרדס חנה-כרכור-זכרון כעל נידחים.

ולא רק משפחות ובודדים ישתחררו מסיר הלחץ של המרכז. כשתפציע ההכרה שאפשר להגיע מכל-מקום לכל-מקום בקלי-קלות, גם עסקים יתחילו לנדוד. הרי מדוע לשלם שׂכר דירה מופקע במרכז כשאפשר להתרחק קצת ולקבל הרבה יותר עבור הרבה פחות? מדיניות ממשלתית חכמה תעודד מעבר עסקים לרחבי הארץ באמצעות תמיכה בהקמת מרכזים מסחריים ואיזורי תעשׂיה בסמוך לתחנות רכבת. מדיניות חכמה עוד יותר תקפיד מראש על תכנון מאוזן וירוק של המרכזים הללו. העסקים החדשים ימשכו לקוחות מהמרכז, ובו בעת יהנו מלקוחות שעד לא מזמן היו במרכז, ועכשיו עברו לגור בשאר הארץ. רשויות מקומיות ואזוריות ברחבי הארץ תהנינה מעלייה בארנונה, ממגורים ומעסקים כאחת. מקומות עבודה חדשים יווצרו, ומי שיצא/ה מהמרכז אבל שמר/ה על מקום העבודה שם בפסקא הקודמת, ת/יגלה פתאום שבסמוך לבית החדש נוצרים גם מקומות עבודה חדשים.

בקיצור, מערכת רכבות מודרנית בפריסה כלל-ארצית תסייע לפתור את מצוקת הדיור, להגדיל את שוויון ההזדמנויות בתחום התעסוקה, ותביא לפיזור האוכלוסיא בכלל הארץ באופן בריא והגיוני יותר. לא-כל-כך-גרוע.

גיאוגרפיא וסביבה

מדינת ישׂראל

מדינת ישׂראל

ובכל זאת, המרכז ישאר במרכז. יתכן שהמצב ישתנה יום אחד, כשיפרוץ שלום, ומערכת הרכבות תפלס דרכה גם דרך השומרון. אבל עד שנזכה לסוע מעפולה לירושלם דרך ג'נין-שכם-רמאללה, התחנה המרכזית של הארץ תהיה בת"א-יפו, והנתיב המרכזי מצפון לדרום יעבור דרך מישור החוף.

ועדיין, ביחוד בצפון, יש הרבה מקום לקווי מזרח-מערב. ציר עכו-כרמיאל-צפת הוא חיוני, כמו גם בנימינה-עפולה-נצרת-טבריא, חיפה-עפולה-בית שאן, ואפשר לחשוב בקלות על דוגמאות נוספות. העיקר הוא לאפשר לא רק נסיעה נוחה למרכזים הגדולים (ת"א-חיפה-ירושלם), אלא גם בין הערים הקטנות יותר לבין עצמן. מערכת הרכבות צריכה להבנות מראש מתוך מחשבה כזו, ובכלל זה תיאום זמנים שיאפשר מעברים חלקים ככל האפשר בין קו אחד למשנהו. בנוסף, היא צריכה להיות בנויה כך שתאפשר נסיעה מהירה ומעוטת תחנות, לצד רכבות פרבריות שתשרתנה גם מרכזי-ישוב קטנים יותר.

עם זאת, כמו שיודע כל מי שמתשמש ברכבת, היא עצמה רק חצי מהפתרון. אם אינני טועה לגבי כל אותם ת"אביבים שלעולם אינם מגיעים אלי לחיפה, פחות משהם חוששים מהרכבת, הם חוששים ממה שיקרה כשירדו ממנה. וכאן הם צודקים למדי. התחבורה הציבורית בארץ (אולי פרט לכמה יוצאי דופן שלרוע מזלי עוד לא נחשׂפתי אליהם) מיושנת ובלתי-ידידותית. כדי שמערכת ההסעה ההמונית תהיה יעילה באמת, וכדי לצמצם באופן משמעותי את מספר המכוניות השׂורפות דלק, מזהמות את האויר, ומתנגשות זו בזו עד כדי אבדן חיי-אדם, צריך לשפר באופן ניכר את התחבורה הציבורית גם בנקודות הקצה. מי שיוצאת מתחנה של רכבת ישׂראל צריכה לדעת שתמשיך במסעה תיכף ומייד, בלי עיכובים  מיותרים. הדבר ידרוש השקעה ותיאום, אבל בהחלט אפשר לעשׂותו. באנגליא העסק עבד לא רע כבר בסוף המאה ה-19.

כך צריכה להראות תחנת רכבת

כך צריכה להראות תחנת רכבת

ועוד עניין אחד קטן-גדול: אופניים!

הדרך הזולה ביותר והבריאה ביותר להתנייע אל תחנת הרכבת וממנה היא לא באמצעות אוטובוסים או מוניות, אלא בעזרת שרירי הרגליים, שני גלגלים ושרשרת אחת. עם קצת מחשבה וקצת השקעה, זו גם תהיה הדרך הבטוחה ביותר.

כיום, למרבה הצער, רכבת ישׂראל אינה משתפת פעולה עם הציבור רוכב האופניים. לא רק שאי-אפשר להעלות אופניים לרכבת עצמה (איסור שאפשר להבין בשעות העומס, אבל לא בשאר הזמן), לרוב אין גם מקום נאות להשאיר זוג אופניים בתחנת הרכבת. התמונה משׂמאל, שצולמה בסמוך לתחנת הרכבת המרכזית של אמשׂטרדם, נותנת דוגמא טובה לאופן בו צריך להתייחס לאופניים גם בישׂראל (לפחות באיזורים המישוריים יותר, ויש כאלה). אני מכיר אפילו אי-אילו הולנדים המחזיקים שני זוגות אופניים – אחד בתחנה הסמוכה למקום המגורים, והשני בתחנה הסמוכה למקום העבודה. הוסיפו לכך מסלולי אופניים שיסללו במיוחד מתחנות הרכבת למרכזים העירוניים הסמוכים, ובא לציון גלגל. בעצם שניים.

מימון

ואיך נשלם על כל זה? אינני יודע מה יהיה תג המחיר של מפעל כביר כזה. סביר להניח שגם בקיאים ממני בתחום הרכבות ירצו לראות תכניות מפורטות לפני שיתחילו לזרוק מספרים. אבל די ברור שמדובר בהוצאה כבירה, מן הסתם עשׂרות מיליארדי שקלים, אולי למעלה ממאה . אם נרצה להשלים את מהפכת הרכבת בזריזות (נאמר, תוך פחות מעשׂור), יהיה המחיר גבוה עוד יותר. מאין יגיע הכסף?

בפרק 14 של הטיוטא הראשונה נאמר בקצרה: את המיליארדים שבזבזנו בהתנחלויות אפשר היה להשקיע ברכבת. אולי זה עוד יקרה. אולי. ברוח ימינו אלה, אפשר להוסיף גם שהרווחים מהגז הטבעי, אם וכאשר יגיעו ברובם לאוצר המדינה ולא לברוני הגז, יהוו את בסיס המימון. אבל לשם כך צריך לדאוג שהכסף אכן יגיע ברובו לאוצר, ולהתפלל שמרבצי הגז אכן גדולים ועשירים כמו שמספרים לנו. ומה אם לא זה ולא זה? האם זו סיבה לזנוח את העניין כולו?

לא. בתכנית חמש הנקודות צויינה אפשרות מימון בשיטת BOT – Build, Operate, Transfer –  שעיקרה כזה: המדינה מוציאה מכרז, חברה פרטית שזוכה בו מבצעת את העבודה על חשבונה, החברה הפרטית מתפעלת את המערכת עד נקודה בה היא מגיעה לרמת ריווחיות שנקבעה מראש במכרז, המערכת עוברת לבעלות המדינה. בעקרון, מדובר בשיטה המשתפת פעולה עם השוק החופשי ובמשאב ציבורי שימצא בידיים פרטיות למשך תקופה ממושכת. אמנם, אפשרות זו מעוררת ביקורת בחוגים הסוציאל-דמוקרטיים. ובכל זאת, יש שני נימוקים חשובים בזכותה.

ראשית, אם לא יפלו לחיקנו פתאום תקציבי עתק כתוצאה מיציאה מהשטחים, ואם לא תוקם קרן ציבורית כבירה מריווחי הגז הטבעי, מדובר כנראה בדרך היחידה בה אפשר להגשים מפעל כזה בתוך זמן קצר יחסית. בהקשר זה כדאי להזכיר שהקו לכרמיאל, שהובטחנו שיתחיל לעבוד ב-2008, ורכבת העמק, שאף היא היתה אמורה כבר להיות בתהליכי הקמה, הוקפאו עד להודעה חדשה, כיוון שהן "אינן ריווחיות". לאור כל היתרונות החברתיים והכלכליים שצוינו לעיל, אם הברירה היא בין רכבת לבין עקרונות סוציאליסטיים, אני בוחר ברכבת. (מאידך, אם בכל זאת גז או חסכון על ההתנחלויות, אפשר לבנות פשוט דרך רכבת ישׂראל, במתכונת הקיימת כיום).

שנית, מכרז BOT יכול וצריך לכלול בתוכו מלכתחילה גם היבטים סוציאליים מובהקים, כגון זכויות העובדים והעובדות במהלך הבניה ובשנות התפעול הפרטי (ובכלל זה שׂכר, זכויות סוציאליות ועבודה מאורגנת), כגון החובה לדאוג לתנאים נוחים לשימוש באופניים ולקישוריוּת הולמת עם מערך ההסעה הציבורי המקומי, כגון שמירה על הסביבה במסגרת האפשר. מכרז חכם יכול להיות דוגמא לעתיד, לאופן בו גם השוק הפרטי מתאים את עצמו לדרישות הסוציאליות שמציבה בפניו המדינה.

לסיכום

מדרך הטבע, יש עוד היבטים רבים שאפשר וצריך לדון בהם בהקשר של מהפכת הרכבת. אפשר לדבר על הצורך לפגוע כמה שפחות בטבע בביצוע עבודות התשתית, על הפגיעה ברמת החיים של מי שהמסילות תעבורנה בחצרו האחורית, ועל רמת מחירי הכרטיסים הצפויה לאור סוגי המימון האפשריים השונים. ויש, מן הסתם, עוד נושׂאים שונים ומשונים שאפילו לא עלו על דעתי. לשם כך המציאו החבר'ה בוורדפרס את התגובות…

הדרך לעצור את התחנה הפחמית באשקלון

חונקים, ולא בגז

חונקים, ולא בגז

שבוע קשה עבר על כוחותינו, אבל עכשיו חזרה לסדר היום. הבוקר אנו קוראים בדה-מארקר, בידיעה של אביב בר-אלי, כי למרות תגליותה הגז מול חופי ישׂראל, הממשלה תתתבקש לאשר הקמת תחנת כוח פחמית שנייה באשקלון, ולקבוע כי שיעור הייצור בגז לא יהיה יותר מ-40%. לא גז, לא שמש. פחם. האפשרות הכי מיושנת, והכי מזהמת להפיק אנרגיא. טוב שלא נשארו יערות בארץ, אחרת השׂר לנדאו היה מביא החלטת ממשלה לכרות אותם להפקת פחמים.

לפי הידיעה, הסיבה להצעה המועלית בפני הממשלה היא כי הסתמכות המשק על גז טבעי תיצור סיכונים אסטרטגיים למשק בשל מיעוט מקורות הגז, החשש מהשלכות שרשרת כתוצאה מכשל בצינורות התת-ימיים, מלאי תפעולי מצומצם ואמינות אספקה נמוכה. זאת, בניגוד לפחם הניתן לאגירה ומסופק ממדינות ידידותיות בהליך אמין וזול יחסית. לא ברור לי איך לא הכניסו גם את האיום האיראני לסיפור. אולי אם נקרא את הנוסח המלא של ההצעה נראה שלא שכחו…

ולי יש עוד כמה שאלות. למשל, מה פירוש ניתן לאגירה? לכמה זמן? האם באמת הולכים לבנות כאן מאגרים כבירים למקרה של משבר בינלאומי חריף (נאמר, בעקבות המדיניות האפלה ואוילית של לנדאו וחבריו בשאלת הסכסוך והשלום), שיספיקו לנו למשך שנה? או שאולי רק ידברו על לאגור וימכרו לנו בטחון ריק במילים חלולות, כרגיל? ועוד – האם העשן והזיהום מאשקלון יגיעו לרעננה, שם מתגורר השׂר לנדאו? והאם אפשר לצרף להחלטת הממשלה סעיף שתחייב את השׂר לעבור לגור באותה נקודה בדיוק אליה תישׂא הרוח חו"ח את מירב הזיהום מן התחנה שהוא כה רוצה להקים? נשמע לי אך הוגן…

החדשות הטובות יחסית – שוב, לפי הידיעה – היא שהמשׂרד לאיכות הסביבה מתנגד לתכנית הפושעת הזו. אבל זה לא מספיק. נכון שאנחנו, הפעילות והפעילים באדום ובירוק, מתגייסות/ים במספרים משמעותיים רק ברגע האחרון, כשכבר (כמעט) מאוחר מדי. עושׂה רושם שכך עלול להיות גם הפעם. אבל מה לעשׂות, כשיש כל כך הרבה עוולות להתגייס נגדן?

אז ההפגנות בטח תתעצמנה, עצומות תחתמנה, קבוצות פייסבוק תצבורנה חברות/ים. וכל זה, סביר להניח, לא יעצור את התחנה הפחמית באשקלון. אבל יש עוד דבר מה לעשׂות. אם נצליח לחפור ולגלות היכן בדיוק עובר הקשר הון-שלטון המניע את העסקא הרצחנית הזו, ולחסל לכל המעורבים. כך נעצור את התחנה הפחמית הנוספת באשקלון.

קצה חוט, anyone?

לא לתחנה פחמית, כן לקולטי שמש

תצלום: אלברטו דנקברג

תצלום: אלברטו דנקברג

המון קלקולים ועיוותים מתרחשים יום יום סביבנו. מסופקני כמה מהם קטלניים והרסניים כמו התכנית להקים תחנה פחמית ליצור חשמל באשקלון.

עיקרי הדברים ידועים. צריכת החשמל בישׂראל עולה בקצב מהיר, והמערכת הקיימת מתאמצת לעמוד בעומס. מדינת ישׂראל, מסיבות שאינן ברורות לי, מתכוונת לענות על הביקוש באמצעות בניית תחנת-כח נוספת, שתייצר חשמל באמצעות שׂריפת פחם. זאת על אף ששיטה זו מיושנת, ומוחלפת בארצות המתקדמות ביצור חשמל באמצעות גז טבעי. שיטה חלופית זו, עליה ממליץ גם ארגון מגמה ירוקה (בתמונה), ממובילי המאבק נגד התחנה הפחמית באשקלון. בטור זה ברצוני להציע חלופה אחרת.

זה זמן שעומדת לרשות האנושות היכולת לאצור את אור השמש ולהסב אותו לצורות אנרגיא אחרות, ובכלל זה חשמל. למעשׂה זה זמן מה שקיימים בשוק מוצרים המאפשרים לא רק לחמם מים לרחצה באמצעות אנרגיא סולארית, אלא גם להסב אותה לחשמל ולהזרים אותה חזרה לרשת. יש בציבור אפילו מי שהקדימו את זמנם, וקנו את הציוד הזה. מדינת ישׂראל, מצדה, נקטה צעד שיש לברך עליו בכל פה, ומחייבת את חברת החשמל לקנות את החשמל המיוצר מידי הצרכנים/ות. נשמע טוב.

אבל גם בעייתי. מחירם של קולטי השמש גבוה למדי. לפי חישובים שונים ששמעתי, במציאות הקיימת יתחיל צעד מהפכני שכזה לשׂאת רווח רק כעבור 10-25 שנה. טווח הטעות הגדול נובע, מן הסתם, מתנאים משתנים רבים, החל בתכונותיהם ואיכותם של הקולטים, עבור דרך חשׂיפה שונה לשמש במקומות שונים, וכלה בכמות הקלקולים שתפקוד את הקולטים, שיחלו מדרך הטבע יום אחרי פקיעת האחריות.

אבל כל אלה נימוקים שוליים, שלא היו מונעים ממני לקנות קולטים כאלה בעצמי. החשש שלי הוא אחר. כיום מחויבת חברת חשמל לקנות ממני את עודפי החשמל שאייצר. מה יקרה אם בעוד שנתיים, או חמש, תבטל המדינה חובה זו? מה יקרה אם תופרט חברת החשמל – חלומו הרטוב של ראש ממשלתנו – והבעלים החדשים יחליטו שקניית החשמל שאני מייצר אינה ריווחית עבורם? (וכיצד תהיה? הרי הם משלמים לי)

ההצעה שלי היא, אפוא, להפוך את היוצרות. במקום להקים תחנת-כח חדשה (מה שיעלה הון גדול), ולהמשיך לזהם את האוויר באופן נפשע (ולהעביר עוד הון לידי תעשׂיות הפחם והספנות), יכולה המדינה להפנות את המשאבים לסבסוד נרחב של קולטי שמש. ויפה שעה אחת קודם.

הפרטת הקרקעות לא תעבור!

כנראה היום תערך הצבעה נוספת בעניין הפרטת הקרקעות. בינתיים הוסחה תשׂומת הלב בגלל הפיגוע בת"א. אבל אסור להניח לביבי וחבורתו להעביר את הפרטת הקרקעות! מה אפשר לעשׂות?

הדבר החשוב ביותר כרגע הוא להפעיל לחץ על חברי/ות-כנסת מתנדנדים/ות. את זה אפשר לעשׂות דרך העלאת הנושׂא בבלוגים, בפייסבוק, טוויטר, תפוז, דוא"ל, וכל אמצעי אחר שעולה על דעתכן/ם. המטרה: להביא אנשים לשלוח דוא"ל לח"כ מתנדנד/ת, ולהפגין תמיכה במצפון האומר להתנגד לתכנית. ביבי ואנשיו יפעילו מכבש לחצים. בצד השני עומדים אנחנו.

איך עושׂים את זה? פשוט מאד. כתבו דוא"ל לאחד הנציגות/ים המופיעים בהמשך. ספרו בכמה מילים מי את/ה, מה הסיבה המניעה אותך במיוחד בהתנגדות להפרטה. קראו לח"כ/ית לא לפחד ולהצביע נגד. אין צורך במגילה ארוכה, כמה שורות תספיקנה.

עם מי ליצור קשר?

  • משה יעלון (ליכוד), המשנה לראש הממשלה – myaalon@knesset.gov.il
  • ציפי חוטובלי (ליכוד) – ח"כית צעירה ונמרצת, שיש לה עוד סיכוי לא רע לפתח קריירה ציבורית ראויה – zhotovely@knesset.gov.il, tzipi.hotovely@gmail.com
  • דניאל בן-סימון – יו"ר סיעת העבודה – dbensimon@knesset.gov.il

אם השמות הללו אינם מדברים אל לבכם, כתבו לח"כ החביב/ה עליכם מהמפלגה לה הצבעתן/ם בבחירות. אם אתן/ם חברות/י מפלגה, חשוב לציין זאת!

עבור מי שעדיין לא מכיר, או שעדיין לא השתכנעה, אני מביא מכאן ואילך את נאומו של ח"כ חנין בכנסת מ-כט תמוז (21 יולי), כפי שהתפרסם בבלוג שלו, אדוםירוק. לטעמי מסביר ח"כ חנין את הבעייתיות העמוקה של מהלך ההפרטה באופן הבהיר והחד ביותר שראיתי עד כה.

*** *** ***

לידיים פרטיות.
הפרטת הקרקעות בecowiki.
אתר מטה המאבק בהפרטת הקרקעות.

צילום: galit lub

צילום: galit lubetzky

"אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, יש מקום לרפורמה במינהל מקרקעי ישראל. מינהל מקרקעי ישראל גוף ביורוקרטי, גוף שאיננו שקוף, מקבל החלטות שאינן לתועלת הציבור הרחב.

יש מקום לרפורמה. יש מקום לרפורמה שתהפוך את הגוף הזה ליותר שקוף, ליותר אחראי לציבור, ליותר מחויב לכל הקבוצות ולכל הציבורים באוכלוסייה הישראלית, למחויב ליהודים ולערבים, למחויב לפריפריה. יש מקום. מינהל מקרקעי ישראל הוא גוף שצריך שינוי וצריך שינוי גדול.

אבל עמיתי חברי הכנסת, השינוי שהממשלה מביאה הוא שינוי בדיוק בכיוון ההפוך לזה שאנחנו צריכים. הרפורמה שמוצעת לנו היא שינוי דרמטי במדיניות המקרקעין בישראל וגם באושיות החברה הישראלית. החברה הישראלית עוברת לתפיסה ניאו-ליברלית, שרואה בקרקע מוצר כלכלי, שהמטרה הבלעדית שלו היא הפקת רווח לבעלים. הרפורמה הזאת היא מהלך גדול של חלוקה מחדש של העושר בחברה, תוך פתיחת פתח עצום לאפשרות של צבירת הון קרקעי בידי קבוצה קטנה של אנשים. זה בדיוק מהלך בכיוון ההפוך לזה שאנחנו צריכים.

השינוי הגדול, הדרמטי, ההיסטורי הזה נעשה בהליך מהיר ומזורז. אומנם הוא פוצל מחוק ההסדרים, אבל עמיתי חברי הכנסת, לכולנו ברור שזה היה פיצול מלאכותי. קצב הדיונים לחלוטין הותאם ללוח הזמנים הקצר והחפוז ביותר. כך אנחנו מגיעים, בסיומו של דיון חפוז ובלתי ראוי, לאחת ההכרעות החשובות שעומדות בפני הכנסת הנוכחית.רשימת הפגמים המהותיים שיש ברפורמה שהממשלה מציעה היא רשימה ארוכה מאוד, ואני, כמובן במסגרת הזמן שלי, לא אוכל להתייחס לכל הפגמים, אבל אני אתייחס לכמה פגמים עקרוניים.

הדבר הראשון – הרפורמה המוצעת פוגעת במשטר החוקתי של מדינת ישראל, מכיוון שבפועל היא משנה חוק-יסוד באמצעות חוק רגיל. חוק-יסוד: מקרקעי ישראל, שאסר על העברת בעלות במקרקעי ישראל בפועל, משתנה באמצעות חוק רגיל שמאפשר העברת בעלות בהיקפים עצומים.

הרפורמה הזאת גם לא קובעת בחוק את עקרונות המדיניות הקרקעית של מדינת ישראל והיא מעבירה את היכולת לקבוע את המדיניות הקרקעית לגוף שאיננו נבחר, לרשות מינהלית שההרכב שלה מצומצם מאוד, הציבור לא נמצא בה, אבל ניתן בה כוח בלתי פרופורציונלי לשני גורמים, לראש הממשלה ולקרן הקיימת. ההרכב של מועצת מקרקעי ישראל לפי סעיף 1(8) להצעת החוק הוא הרכב בעייתי ביותר. המועצה הזו מורכבת משמונה נציגי ממשלה ושישה נציגי קרן קיימת. אין על-פי ההצעה במועצה נציגי ציבור כלשהם, אין נציגים של הציבור הערבי, אין נציגים של הפריפריה, אין נציגים של מומחים בתחומי מקרקעין, אין נציגים של ארגונים סביבתיים, אין נציגים של ארגונים חברתיים. הציבור איננו מיוצג ברשות, במועצה שמנהלת את הנכס הציבורי החשוב ביותר שיש והוא המקרקעין.

ולכן, עמיתי חברי הכנסת, אני ואנחנו כמובן נתמוך בכל ההסתייגויות שהמטרה שלהן להוסיף נציגים למועצה הזו, נציגים של ארגונים סביבתיים, ארגונים חברתיים, רשויות בנגב ובגליל, נציגים של הציבור הערבי, מומחים, אנשי אקדמיה וכדומה. אבל מעבר לשאלת ההרכב, סעיף 1(8) להצעת החוק קובע שנציגי הממשלה למועצה יהיו כפופים בהצבעותיהם להחלטות הממשלה, זאת אומרת, אלה הם נציגים שאין להם שיקול דעת עצמאי, הם אמורים לפעול לפי החלטות הממשלה ללא שיקול דעת עצמאי ומקצועי.הצעת החוק מגדירה בצורה מאוד בעייתית את נכס המקרקעין שעליו היא חלה. בפועל הצעת החוק מאפשרת העברת בעלות בנכסי מקרקעין פנויים, בנכסי מקרקעין שטרם נבנו ולא נבנו. אם המטרה היתה לצמצם את הביורוקרטיה הכרוכה בניהול חוכרים של דירות מגורים, מספיק היה להעביר את הבעלות במבנים ולא צריך היה להעביר בעלות בנתחי קרקע שלמים ופנויים. אבל אם זו היתה המטרה, את המטרה הזו ניתן היה להשיג גם בלי הרפורמה הזאת, כי כבר היום מכוח תיקונים שהכנסת הקודמת חוקקה אפשר להעביר בעלות בדירות מגורים שנמצאות בקרקעות רוויות. לכן כל פרשת המרפסת של ראש הממשלה היא ניסיון לזרוע חול בעיני הציבור, להסיח את הדעת ולהסתיר את המטרות האמיתיות של הרפורמה.

הרפורמה כוללת סעיף בעייתי ביותר שהוסב ברגע האחרון, אני מתכוון לסעיף 4כ, שעוסק בהגבלה על הקניית בעלות. הסעיף הזה הוכנס להצעת החוק בעצם ביום ההצבעות האחרון שהיה בוועדת הכלכלה, והסעיף הזה מהווה אישור לקיומן של ועדות קבלה סלקטיביות ומפלות ביישובים חקלאיים, ביישובים קהילתיים. הסעיף הזה מאפשר לגופים פרטיים לעשות סלקציה פסולה בין המבקשים להתגורר ביישובים האלה. זה סעיף פוגע במיוחד שיש בו כדי להפלות אוכלוסיות רבות במדינת ישראל.

יש לנו ניסיון עם ועדות הקבלה האלה ואנחנו כבר יודעים שהוועדות האלה הן כלי לסינון אוכלוסיות שאינן נושאות חן בעיני ועדות הקבלה או חבריהן. הסינון הזה נעשה בצורה משפילה תוך שימוש בקריטריונים כמו אי-התאמה חברתית. לפעמים מאחורי הסינון הזה עומדים ללא ספק טעמים גזעניים. וכך מסננים החוצה ערבים ורוסים ואתיופים, לפעמים דתיים, משפחות חד-הוריות, זוגות בני אותו מין וכדומה. הוספת הסעיף הזה הצליחה לחבר ברפורמה הזו את הרע שבשני העולמות. לקחו את הרע שבעולם השוק, רע של הפרטה טוטלית, של השלטת בעלי ההון על משאבי הציבור וחיברו אותו אל הרע של גזענות, של סלקציה, של אפליית אוכלוסיות ושל מתן זכויות וטו לגופים פרטיים בגישה שלהם לקרקעות הציבור.

אדוני היושב-ראש, עם כל מה שנאמר על הרפורמה הזו, אני חייב לומר שרב הנסתר על הגלוי לפחות בהיבט אחד, שהוא היבט מאוד מרכזי של הרפורמה, ואני מתכוון להסכם עם הקרן הקיימת. בפני ועדת הכלכלה לא הוצגו מפות. אנחנו גם היום לא יודעים אילו קרקעות בדיוק הולכות להיות מוחלפות בין המדינה לבין הקרן הקיימת. לא רק שאין לנו מפות, אין לנו הערכות כלכליות מהו השווי האמיתי של הקרקעות שמועברות פה מיד ליד. אין לנו הערכות תכנוניות וסביבתיות מה הן ההשלכות של חילופי הקרקע האלה. על בלנקו אנחנו מתבקשים לחתום על צ’ק של פטור ממס מכל העסקאות האלה. רק הדבר הזה כשלעצמו, אפילו אם הדבר הזה היה עומד כשלעצמו, אדוני היושב-ראש, הוא היה מספיק כדי לפסול את הרפורמה הזאת כרפורמה שהיא מהלך לא ראוי ולא אפשרי מבחינה חקיקתית.

הרפורמה הזו היא אסון סביבתי. הקרקע היא משאב ייחודי, סופי, מוגבל. אבל הרפורמה הזאת מייצרת בתחום המקרקעין מנוע רב עוצמה של אינטרסים כלכליים. הניסיון מלמד שגופי התכנון לא מסוגלים לעמוד לבדם מול המנועים האלה של האינטרסים הכלכליים רבי העוצמה שהרפורמה הזו מייצרת בתחום המקרקעין. ולכן התוצאה של הרפורמה הזו בפועל תהיה פגיעה בשטחים הפתוחים, פגיעה במרחבים הציבוריים, פגיעה ביכולת שלנו לתכנן את הקרקע למטרות ציבוריות שהן כל כך דרושות וכל כך חיוניות.

כל הרפורמה הזו נעשתה ללא עבודת מטה שקופה, ללא התייעצות עם הגורמים הציבוריים, ללא הקשבה לארגונים סביבתיים וחברתיים. אני חייב לומר שאינני יודע מה התשתית המקצועית שעליה נסמכת הרפורמה הזאת. תחושת הבטן שלי היא שמאחורי הרפורמה הזו לא עמדו חשיבה מקצועית וניתוח מקצועי אלא עמדו מאחורי הרפורמה הזו גופים בעלי עניין ובעלי אינטרס שהולכים להרוויח מהרפורמה הזו כסף רב, רב מאוד.

אדוני היושב-ראש, ברשותך, אני רוצה לגעת בנקודה אחרונה. אני מתכוון לשאלת היחס בין הרפורמה והציבור הערבי.בכל מקום בעולם רפורמת מקרקעין היא רפורמה שנותנת מקרקעין למי שאין לו מקרקעין. הרפורמה הזו עושה בדיוק את הדבר ההפוך. הציבור הערבי בישראל שחסרים לו מקרקעין לא הולך לקבל שום מקרקעין מהרפורמה הזאת אלא הולך להיות מודר בצורות חדשות.

הרפורמה הזו היא אי-צדק בציר האקטואלי, מכיוון שהיא איננה נותנת תשובות למצוקות המקרקעין הקיימות היום. היא אי-צדק בציר הזמן, כי היא לוקחת רכוש שהוא בחלקו רכוש של נפקדים, מגלגלת אותו לידיים פרטיות, מסבכת את היכולת להגיע לפתרון פוליטי של הסכסוך הישראלי-ערבי.

אדוני היושב-ראש, כשאני מסכם לעצמי את הדברים, אני אומר – הרפורמה הזאת היא אסון חברתי. הרפורמה הזו היא אסון סביבתי, הרפורמה הזו היא אסון פוליטי. הרפורמה הזו היא המתנה הגדולה ביותר שממשלת נתניהו נותנת לבעלי הון, לבעלי אינטרס, לנדל”ניסטים, על חשבון הציבור.

לכן, אדוני היושב-ראש, אני קורא לכל חברי הכנסת, מעבר להשתייכות הסיעתית, להתאחד מחר בהצבעות, לתמוך בהסתייגויות, ואם נוכל, להפיל את הרפורמה הרעה הזו לטובת כל הציבור ישראל. תודה רבה.

השׂר גלעד ארדן – אנא עצור את הפרטת הקרקעות

גלעד ארדן - ויקיפדיא

גלעד ארדן - ויקיפדיא

הנה, כאילו לפי הזמנה, התארגנות בלוגרים על מנת ליצור הד בתקשורת, ולדרבן את השׂר להגנת הסביבה, ח"כ גלעד ארגן, להתגייס למאמץ לעצור את הקנוניא להפרטת קרקעות המדינה. מארגן היוזמה הוא איתמר כהן, הדוושן הבלתי-נלאה. מקרה מבחן לטור שכתבתי רק אמש.

ציבור הקוראות והקוראים מוזמן להעביר, להפיץ, לשלוח לכל עבר.

***   ***   ***

לכבוד השׂר להגנת הסביבה, גלעד ארדן

הנדון: מחובתו של השׂר להגנת הסביבה להתנגד להפרטת קרקעות המדינה

שלום,

ראשית, ברצוננו להביע את הערכתנו כלפיך. מאה הימים הראשונים שלך בתפקיד ממחישים היטב את ההבדל בין מי שמכהן בתפקיד השר להגנת הסביבה מתוך בחירה ותחושת שליחות, כמוך – לבין מי ש"נאלץ" למלא את התפקיד מאונס וכברירת מחדל, כמו כמה מקודמיך.

אלא שלמרבה הצער, הממשלה בה אתה מכהן מובילה מהלך בעל השלכות הרסניות ומזיקות מאין כמוהן. כל פעולותיך החיוביות וכוונותיך הטובות יהיו בטלות בשישים, ולא יצליחו לתקן, ולו במעט, את נזקה של ה"רפורמה במנהל מקרקעי ישׂראל", שהיא שם מכובס לדבר האמיתי: הפרטת קרקעות המדינה.

ברצוננו להעמידך על הנזקים החמורים שטומנת בחובה הפרטת הקרקעות

1. תיקון מס' 1 לחוק מקרקעי ישראל המוצע מגדיר כ"קרקע עירונית", המיועדת למכירה לצמיתות, כך: "קרקע, שייעודה לפי תוכנית מפורטת (…) למגורים או לתעסוקה;  'תעסוקה' -תעשיה, מלאכה, משרדים, מסחר, תיירות או מלונאות וכיוצא באלה".

על פי הגדרה זו, בעתיד ניתן יהיה למכור לצמיתות לבעל הון פרטי חלקים מבקעת תמנע, שם מתוכנן פרויקט מלונאות.
דוגמא נוספת: בשׂדה בריר שליד ערד מתוכננת הקמת מכרה פוספטים, שעל פי סקר של משרד הבריאות, עלול לגרום לתמותה של שבעה תושבים נוספים בערד, מדי שנה. על פי הרפורמה המוצעת, השטח שבו אמור לקום המכרה עלול להימכר לידי בעל הון פרטי, למטרות "תעשיה". המאבק של תושבי ערד, שהוא כבר עכשיו מאוד קשה, עלול להפוך לכמעט בלתי אפשרי אם הקרקע אכן תימכר לצמיתות לבעל הון פרטי, שמטבע הדברים לא מתעניין כלל בבריאות הציבור, אלא אך ורק בהפקת רווח מירבי מהאדמה שבבעלותו.

2. בעקבות ההתנגדות הרחבה להפרטת הקרקעות, שכוללת ארגונים וחברי כנסת מכל רחבי הקשת הפוליטית, הסכימו יוזמיה שההפרטה תכלול "רק" 4% משטחי מדינת ישראל.

זוהי אחיזת עיניים. ראשית, עשׂרות אחוזים משטחי המדינה בפועל אינם שמישים לציבור הרחב, מסיבות שונות (בעיקר שטחי אימונים של צה"ל). שיעור הקרקעות המיועדות להפרטה מתוך הקרקעות שזמינות באמת לציבור הרחב גבוה בהרבה מ-4%.
שנית, יוזמי הרפורמה כלל אינם מסתירים, שכוונתם המקורית היתה להפריט הרבה יותר מ-4% מהקרקעות. ברור לחלוטין, שמרגע שייפרץ הסכר ותחל הפרטת הקרקעות, בעתיד יהיו בעלי אינטרסים, שיקדמו, ואף יצליחו, להרחיב את מהלך ההפרטה.

3. ברפורמה המוצעת לא קיימת שום מגבלה מעשׂית על ריכוז קרקעות בידי יחידים. המשפט היחיד שמתייחס לכך הוא המשפט הכללי הבא (תיקון 6 לחוק מינהל מקרקעי ישראל): "המועצה והרשות יפעלו במטרה לקדם את התחרות בשוק המקרקעין ולמנוע ריכוז קרקעות בידי יחידים."

זהו משפט כללי ריק מתוכן. באותה מידה ניתן היה לכתוב, דרך משל, ש"המועצה והרשות יפעלו במטרה לפתור את בעיית הגרעין האירני". איך? באיזה אמצעים? גם לא מוגדר: מהו "ריכוז קרקעות בידי יחידים"? מאה דונם לבעל הון יחיד? מאה אלף דונם לבעל הון יחיד?*
הסעיף הזה הוא בגדר פרצה קוראת למושחת. והמושחת, כשקוראים לו – בא.

* הערה: על פי הדיווחים בתקשורת, שעד כה לא אושרו בשום פרסום רשמי, ברגע האחרון נכנסו לחוק מגבלות על ריכוז קרקע בידי יחידים, אלא שמדובר במגבלות עמומות, שמותירות חלק ניכר מהמלאכה לתקנות, שיותקנו עד 1.5.2010.

לסיכום: מכירת קרקעות מדינה לצמיתות מהווה איום חמור על הסביבה והחברה במדינת ישראל. מחובתו של כל שׂר – ובמיוחד, של השׂר להגנת הסביבה – להתנגד למהלך כזה.

על החתום: בלוגרים (כותבי יומנים ברשת האינטרנט):

אורי אמיתי, יוחאי עילם, בונים בתי"מ (בלוג פעילי התנועה הירוקה מימד),עבודה שחורה (בלוג-עיתון – קבוצת בלוגרים), שושי פולטין, חנן עינב לוי, אורית כהן, ראובן קלינמן, רונה שחר, איתמר כהן, אבירם בר לב, יניב גולן, עדי איתן, זהר לידר, ווסאבי – ירוק ועצבני (קבוצת בלוגרים),POV, רביב נוה, ערן אזולאי, דור לוי.

האופנן

יש משהו חיובי ברכיבה על אופניים. מצד אחד – בריא. מצד שני – לא מזהם. מצד שלישי – נוח וזול (כל עוד לא גונבים אותם), ביחוד באזורים שטוחים. ויש עוד משהו, שקשה לי לשׂים עליו אצבע בדיוק, אבל הריח שלו עומד באויר – רוכבי/ות אופניים איכשהו מתבררות/ים גם כ(א)נשים נחמדים/ות. אחד כזה הוא איתמר כהן, האופנן.

בכבודו ובעצמו

בכבודו ובעצמו

למי שלא מכיר/ה איתמר הוא פעיל חברתי, חבר בתנועה הירוקה (ואף התמודד בבחירות המקדימות האחרונות), ובלוגר פעיל ביותר בדה-מרקר קפה. במסגרת הפעילות שלו, היתה לאופנן השפעה לא קטנה עלי. למשל, הוא שהפנה את תשׂומת לבי לראשונה לתנועה הירוקה. למשל, התכנית הסודית שלו למלחמה בשחיתות היא ששכנעה אותי להתפקד למפלגה. המלחמה שלו באחים עופר (למשל פה) היא מקור השראה לחזון ולאומץ ציבורי. ואפילו החתונה שלו היתה דוגמא ומופת.

חוץ מזה, הוא מנהל רשימת דיוור ובה עדכונים חשובים, רוח טובה והרבה הומור. (מי שרוצה להצטרף מוזמנת לשלוח דוא"ל: hon.shilton –@– gmail.com). היום הגיע אלי עדכון משעשע במיוחד, שהוביל לכתיבת הטור הזה. להלן ציטוטים נבחרים; את ההמשך תוכלו לקרוא כאן.

***

טאוטולוגיה. "כמו הרבה קרחים, לא היו לו שערות על הראש."
("כל החיים לפניו" / אמיל אז'אר, עמ' 133).

תאולוגיה. "לפעמים אלוהים מתנהג כמו ז'ול ורן עם אלצהיימר"
("משה חוואטו והעורב" / קובי אוז, עמ' 54).

לוגיקה. "יש אצלנו פתגם שאומר: מה שקרה פעם אחת אינו יכול לקרות שוב. אבל מה שקורה פעמיים, יקרה גם בפעם השלישית."
("הטרילוגיה הניו יורקית" / פול אוסטר, עמ' 136).

ריאליטי. "זאת מזימה של הקפיטליזם להגיד שהצרכן שולט בשוק. לי יש גישה תיאורטית שלא נוסתה מעולם אז אי אפשר להגיד אם היא צודקת או לא. הגישה אומרת שאנשים רוצים מה שאומרים להם שהם רוצים. כל מערך השוק נבנה על ההנחה הזאת, החל מפרסומות וכלה באמנות. כשאדם נמצא במערך מתמיד של גירויים שיש בהם הורדה של האנרגיה האינטלקטואלית שהוא משקיע, אז אי אפשר למדוד מה ואיך הוא היה צורך אלמלא כך. הצמצום האינטלקטואלי הזה גורם לצופים לצרוך מוצרים גסים שלא מחייבים אותם לחשוב. אם משתעבדים לסיטקום נחות לא עומדים בתור לספרים של דיקנס, שזה היה הסטנדרט במאה ה-19." (שמעון אדף בראיון של למוסף "הארץ", 2.11.01).

אריאל אטיאס, שומע?
"והארץ לא תימכר לצמיתות"
(ויקרא, כה', כג' / אלמוני)
למי שלא הבין – שר הבינוי והשיכון מטעם ש"ס, אריאל אטיאס, משתף פעולה עם התכנית להפריט את קרקעות המדינה.

***

וחוץ מזה, מימד והתנועה הירוקה חייבות לרוץ ביחד!

של מי המדינה הזו? אולמרט וחזון המכונית הירוקה

[טור זה התפרסם לראשונה בשקוף תחת הכותרת "משב פרידה מאולמרט"] 

בשבוע שעבר קראתי בשׂורה טובה ב"הארץ", כהאי לישנא:

שי אגסי, יוזם רעיון המכונית החשמלית אמר אתמול כי ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הבטיח להעמיד את המדינה לטובת חזון המכונית החשמלית. אגסי אמר את הדברים במושב שנקרא "מנהיגות פורצת דרך" בכנס המחר של הנשיא פרס.

ההמשך צפוי. המספר 100,000,000 והמילים הון-סיכון נזרקו לאויר, משפחת עופר בצד התמונה, המדינה (זה הצד של אולמרט בעסקא) עוברת מיד ליד, עסקים כרגיל. אז מה כל כך טוב? טוב שהחברה האלה חושבים איך לעשׂות כסף ולזהם פחות.

מאין יבוא עזרי? מאת: דניאל מורגנשטרן
מאין יבוא עזרי? מאת: דניאל מורגנשטרן

יש, כמובן, כמה וכמה טענות להעלות בפני המכוניות החשמליות. אחת, שעל אף חשמליותן, הן עדיין צורכות דלק רגיל, גם אם בכמות פחותה. כלומר, נפטרנו מחלק מהזיהום ומחלק מהתלות ביצרני הנפט, אך לא מכולם. מבלי להיות מומחה לענייני תחבורה, דומני שיהיה נבון יותר להשקיע כסף בתשתית התחבורה הציבורית. אין ספק שיש עוד הרבה מה לשפר. רכבת לכרמיאל, למשל, היתה אמורה להגיע כבר ב-2008. הרכבת לאילת עוד לא נראית באופק. ואילו איזור המרכז משווע למערכת הסעת המונים כבמתקדמות שבערי העולם. מעבר לשאלות זיהום ואנרגיא, יש לתחבורה הציבורית ערך נוסף: האופי השיתופי הבסיסי שלה מנוגד לערכים המגולמים ברכב האישי – מה שבשנים עברו היה מכונה: "פרייבט" – פרטי.

לא מאד מפתיע שכרישי ההון והשלטון בחרו להתמקד דוקא בחלופה התחבורתית היותר מזהמת ויותר מופרטת. ובכל זאת, יש גם סיבות להתעודד: המרץ של יוזם העסקא, מר שי אגסי, מעיד על ההכרה של יזמים פרטיים ביכולת לעשׂות "כסף ירוק". הנכונות של אולמרט (ניתן לו להנות מן הספק ונלמד עליו זכות אך הפעם) לשתף פעולה מעידה על הכרתו בכך שיש לנושׂא חשיבות גדולה עבור הציבור. פוליטיקאי ותיק כראש ממשלתנו אינו זקוק לחזאי כדי להבחין לאן נושבת הרוח. המעורבות של עידן (עופר) מעידה על הכרה דומה מצד ההון הגדול, כמו גם על החוש העסקי הבריא לצאת מעסקים מפוקפקים לפני שהם קורסים ברעש לא נעים.

כל האמור לעיל הוא בגדר חדשות טובות למהפכה. לפני זמן מה אמר לי אדם, הבקי ברזי הפוליטיקא הפנימית של הירוקים לגווניהם במדינת ת"א: אצלנו בחוף הים, אם התחלת עם בחורה, וזרקת נייר של ארטיק על החול – נגמר עליך באותה שניה. לא רע בכלל. הצבעים של המהפכה, כך מסתמן והולך, הם אדום וירוק. נותר לנו להוסיף רק את הכתומים, הכחולים, השחורים, הורודים והסגולות – והמדינה בידים שלנו. ולא של שי אגסי.