יהודית, דמוקרטית, ישירה

[[לפרק א]]

יהוה ואשרתו - הכתובת מכֻּנתילת עָג'רוּד

התחיל הסמסטר. ישר בהתחלה, נתקלנו בקיר המוכר לכל משתמש/ת ויקי טרי/ה – הממשק, המאד לא ידידותי. אמנם, נעזרנו בעורך העשיר שסיפקה הגרסא העברית, ועדיין, ההתקדמות היתה הססנית. כהערת אגב ארשה לעצמי לאמר, שאם חפצת חיים ויקי, עליה לפתח לעצמה ממשק ידידותי בהרבה, שיאפשר לעצב טקסט ברמה המזכירה מעבדי תמלילים נפוצים. אם לא תעשׂה כן, היא עלולה למצוא את עצמה מוחלפת על-ידי מתחרה צעירה ומתמסרת ממנה.

אבל מהר מאד החלו לצוץ גם נקודות אור. למשל, שׂמתי לב שרמת ההכנה לקראת השעורים עלתה באופן משמעותי. קודם כל – אצל הצוותים האחראים על המצגות. כידוע לכל מי שביל(ת)ה זמן בכתה אקדמית – מכל צד של השולחן – בקורסים המסתמכים על מצגות מהכתה יש לפעמים שעורים שהולכים מהר פחות מאחרים. לרוב יש לכך קשר לחוסר השקעה מסוים מצד מכינות/י המצגת. בשיטת העבודה החדשה, גם בשבועות בהם עלו מצגות פחות חזקות, עדיין היתה הזדמנות לשאר הכתה להגיב בסוף השבוע, ולכוון את הדיון למחוזות פוריים יותר. המבחן הראשון של עבודת צוות עבר בהצלחה.

ואז התחילו לקרות דברים מוזרים. למשל, פתאום הכתה התחילה להרחיב את רשימת הקריאה מיוזמתה החופשית. שני עשׂרים באקדמיא לימדו אותי שלרוב דוקא להיפך. אבל הנה, מסתבר שבהנתן התנאים הנכונים (כל אחד כפי יכלתו, כל אחת כפי צרכה), הגישה משתנה. נוצר רצון לשתף את הכתה בידע שנרכש בהקשר אחר, וקיימת הבמה לשיתוף כזה. אינני יודע מי המשיכ/ה גם לקרוא את הפריטים המחקריים שצורפו בעניין אש(ר)תו של יהוה (אני עדיין לא), אבל הביבליוגרפיא שם, לכל המעוניינ/ת. (ואם יש לכן/ם המלצות לאפילו עוד קריאה – צרו קשר ואפתח שם משתמש/ת חדש).

עקדת יצחק, בבית הכנסת בבית-אלפא

ואז הגיע הרגע שמתמצת בעיני את החוויה האקדמית, כשהתקיימה בי ממרתו של ר' חנינא: הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן (בבלי תענית ז א). קרה המקרה המשׂמח ביותר שיכול ליפול בחלקו/ה של מורה – לא רק שתלמידה התעקשה להוסיף חומר לדיון, היא גם הביאה אותי לשנות את דעתי בעמדה מחקרית, והביאה מראי-מקום כדי להוכיח את טענתה.

באותו רגע התברר לי מעבר לכל ספק – אנחנו בדרך הנכונה. אם בתוך שבועות קצרים מתחילת הניסוי הצלחנו לתרגם סמינריון רגיל לתאר ראשון לכלל סמינריון מחקר שיתופי, רק הדמיון מציב גבולות בפני מה שנוכל לעשׂות עוד בעתיד.

[המשך יבוא...]

יבנאל, לפני בערך 100 שנה

שנת הלימודים כבר בפתח, והנה הזמן לנקודה השלישית בתכנית חמש הנקודות של השׂמאל הלאומי: מהפכה בחינוך. המקום הנכון בעיני לפתוח את הדיון הפעם, הוא בנקודה שנויה מאד במחלוקת שנותרה פתוחה עוד מהדיון על הרכבת: סדרי עדיפויות במימון.

ובכן, החינוך צריך לזכות בעדיפות ראשונה. קצת לפני בריאות, הרבה לפני תשתיות תחבורה. מאין יבוא הכסף? קודם כל, מהחיסכון שבמיזעור השחיתות. מיליארדים נשפכים כל שנה בעסקאות אפלות ומפוקפקות. גם לזה נשׂים לזה סוף באמצעות חינוך (עוד בסוף). אחר כך יבוא חיסכון גדול בתוך משׂרד החינוך, וגם קיצוצים בתקציב הבטחון ובהתנחלויות (אחרי שנגמור לשלם פיצויים).

תנאים בשטח

נקודת המוצא המעשׂית צריכה להיות תנאי ההוראה. כמו שכבר נעשׂה באופק חדש, צריך לקבוע את שבוע העבודה על 40 שעות. אלה תכלולנה הוראה רגילה, הוראה פרטנית או בקבוצות קטנות, בדיקת עבודות, מחקר ופגישות עם הורים. יש לפתוח במבצע ברחבי הארץ בהתאמת המתקנים הקיימים לדרישות החדשות. לעניין שׂכר, אני מציע בתור נתוני פתיחה:

• מורה מתחיל/ה, תאר ראשון ותעודת הוראה, משׂרה מלאה – 6,000 ש"ח נטו
• ותק של 15 שנה, תאר שני – 8,000 ש"ח נטו
• ותק 30 שנה, תאר שלישי – 11,000 ש"ח נטו

תקן לכתה יעמוד על 20. לא תורשינה כיתות מעל 25 תלמידות/ים.

בכל כתה ת/ילמד מורה, בצירוף מתנדב או מתנדבת שירות לאומי (עוד על זה בטור הבא ב"ה). בהנחה שמספר המתנדבות/ים לא יספיק לכל הכתות בכל רחבי הארץ, תינתן עדיפות לאיזורים החלשים ביותר על מפת החינוך כיום. ביצוע עבודות התשתית יתחיל באותם מקומות ממש.

המערכת

בחלק הזה אני כבר חורג הרבה ממה שאמר אלדד בעבודה שחורה. להלן רק מתווה כללי, פתוח לדיון:

בעקרון, עדיף לאפשר מצב בו לא יצטרך הטף למערכת לפני גיל שנתיים. ברוב המקרים, זהו הגיל בו מתחיל להתפתח הדיבור, ונוצר הצורך במגע חברתי בתוך שכבת הגיל. עד אז, הארכה משמעותית של חופשת לידה (אפשר בחלוקתה בין שני ההורים). לא תמיד יהיה אפשר, אבל לכך צריך לשאוף. זה הקו להתיישר לפיו.

בגן טרום-חובה, ערבית מדוברת. שירים, ריקודים, פתגמים. הרבה אימון של העיצורים הגרוניים. ח-כ, א-ה-ע, הכנה טובה לכתה א. בית-הספר היסודי ממשיך ללמד ערבית מדוברת, עד כתה ו. בכתה ב' מתחילים לדבר אנגלית. לכתוב מתחילים בכתה ד.

היסודי, באופן כללי, צריך לכלול הרבה פחות ישיבה על התחת, והרבה יותר פעילות בשטח. הכתות הקטנות והסיוע מטעם השירות הלאומי יאפשרו מגוון גדול יותר של פעילויות, גם מחוץ לשורה ולכתה. הילדות והילדים רק ירוויחו.

בשאלה בין יסודי עד ח וישר תיכון – לעומת חטיבת הביניים – אין לי דעה מגובשת. אשׂמח לשמוע השׂגות ורעיונות לשני הכיוונים.

בתיכון נפגוש לראשונה את בחינות הבגרות. בעקרון, צריך לשאוף להחזיר את תעודת הבגרות לרמתה מלפני 50 שנה – שקולה לתואר ראשון בימינו, אולי אפילו קצת יותר. שיפור תנאי המערכת יקרב אותנו חלק גדול להעלאה אמיתית ואיכותית של אחוזי הזכאות הקיימים. עבור מי שאין לה/ו עניין באקדמיא, יש להחזיר את החינוך המקצועי (בפריסה בכל רחבי הארץ, לא לעולם במקום מוסדות לבגרות), אף הוא בתנאים זהים.

בראש הפירמידה תעמוד מערכת ההשׂכלה הגבוהה – אוניברסיטאות המחקר והמכללות המובילות. הצורך בריבוי מכללות המוכר בימינו יהפוך מן הסתם לנחלת העבר, לאור ערכה המחודש הגבוה של תעודת הבגרות. אין לפסול שחלק מהמתקנים בהם שוכנות כיום מכללות תהפוכנה לבתי-ספר תיכוניים מובילים.

חזון חינוכי

נושׂא שאי-אפשר לסכם סתם כך בשתיים-שלוש פסקאות. כיוון כללי, מהרהורי לבי:

צריך פחות להתמקד בחומר, ויותר בכלים לניתוחו. זה כולל לימוד כמה שיותר שׂפות, תירגול בפתירת בעיות (חשיבה אלגוריתמית) מהגילאים הצעירים ביותר, היכרות עם עולם המציאות (כדור-הארץ והחיים עליו), אימונים בהטלת ספק ובשימוש בסוגי טיעון שונים.

לימוד כזה הוא, מדרך הטבע, אישי. לנוער יש לחנוך לפי דרכו. מסיבה זו, עדיף בעיני שיהיה כמה שפחות פיקוח על שיטות הלימוד בבתי-הספר היסודיים, ואפילו בחטיבות הביניים. יהיה צורך לקבוע תכני ליבה (עניין חשוב מאד כשלעצמו, שאשׂמח לשמוע עליו דעות בתגובות), שעמידה בהם תהיה דרישה בסיסית למימון מטעם המדינה. בחינת הבגרות תהיה נקודת המיקוד אליה יתרכזו תכני הליבה. הדרישות בבחינות הבגרות תקבענה עדיין על-ידי משׂרד החינוך. בדרך נרוויח הרבה עצמאות ונקצץ הרבה תקנים משׂרדיים מיותרים.

מערכת החינוך תסתער על האינטערנעט. מערכת החינוך תעדיף באופן פעיל תוכנות ומערכות הפעלה בקוד פתוח.

אזרחות

בשעורי אזרחות תערך היכרות בסיסית ומעמיקה של מוסדות השלטון במדינת ישׂראל, ושל ספר החוקים שלה. הלימודים יכללו פן של עבודה מעשׂית, בבדיקה של תקציבי משׂרדי הממשלה ושל הרשויות המקומיות. בחינת הבגרות תכלול דו"ח על ההתנהלות הכספית של גוף ציבורי זה או אחר. עבודות שתחשׂפנה שחיתויות או בזבוזים תתוגמלנה בציון הולם. נבחנ/ת אזרחות שת/יחסוך למדינה למעלה מ-18,000 ש"ח, ת/יוזמן לקבלת פנים חגיגית בבית-הנשׂיא/ה.

גם קולה צריך שיישמע באקדמיא : אל"מ (מיל') שרביט-ברוך

לפני כחודשיים הוציא הפורום להגנת ההשׂכלה הציבורית בישׂראל (גוף שהשתתפתי בהקמתו אי-אז במהלך שביתת הסגל הבכיר האחרונה), עצומה לכ' שׂר החינוך גדעון סער, בבקשה לחזור בו מכוונתו לעשׂות שימוש בסמכותו השלטונית, באמצעות ראש ות"ת וראשי המוסדות להשׂכלה גבוהה, לפעולה נגד מרצים שתמכו בהטלת חרם אקדמי על ישׂראל.

אמנם, אני מתנגד עקרונית להתערבות פוליטיקאים בניהול הפנימי של המוסדות להשׂכלה גבוהה. אני גם תומך נלהב בחופש הביטוי בכלל, ובחופש האקדמי בפרט. אלא שבמקרה זה לא נחה דעתי מהעצומה הנ"ל, בשל ההקשר שלה. כזכור, הנושׂא כולו עלה לסדר היום בעקבות קריאתו של ד"ר ניב גורדון מאונ' בן-גוריון בנגב לחרם אקדמי נגד מוסדות ההשׂכלה הגבוהה בישׂראל. בשל דעתי השלילית על מעשׂה זה של ד"ר גורדון, ומתוך חוסר רצון להזדהות, נמנעתי מלחתום על העצומה.

את דעתי זו שטחתי בפני חברתי לסגל האקדמי בחיפה, ד"ר איילת בן-ישי (אף היא חברה בפורום מאז הקמתו), מיוזמות העצומה. לאחר דיון ארוך, הגענו לסיכום הבא. אני אצרף את חתימתי לעצומה (נכנסתי במקום 536, רגע לפני שסגרו ושלחו), והיא תכתוב לבלוג טור על חשיבות חופש הביטוי והחופש האקדמי, גם כשצריך לצאת להגנת מי שאוחזת בדעות ניציות (ימניות, בלשון העם).

[ושתי הערות מנהלתיות: (א) הקישור לדו"ח של עדאלה נעלם ממני - אם תדביקו בתגובות, אצרף לטור; (ב) העיכוב בפרסום המכתב של ד"ר בן-ישי באשמתי ואחריותי]

***

יש כאלה הרואים בתמיכה בחרם האקדמי על ישראל משום פגיעה במוסדות האקדמיים עצמם. לפי הגיון זה, מרצה באוניברסיטה הקורא לחרם אקדמי פוגע באוניברסיטה שלו עצמו, ולכן אין שום הגיון בטענה שהנהלת האוניברסיטה תפעל להגן על אותו מרצה שכן גם לאוניברסיטה יש זכות להגנה עצמית.

אבל השאלה מה "פוגע" או לא "פוגע" באוניברסיטה היא שאלה פתוחה שעליה יש לדון – בתוך האקדמיה ומחוצה לה. יתכן שיהיו כאלה שיראו דווקא באמירות בעד החרם האקדמי התבטאויות המעודדות את הדיון בסוגיות קשות ונוקבות. אולי דווקא אמירות אלו מעלות את קרנה של האוניברסיטה בכך שהן מעודדת את השיח הציבורי גם בשאלות לא-קונסנסואליות?

אם ב"פגיעה" הכוונה היא לפגיעה כלכלית (תורמים יפסיקו לתרום) אז על אחת כמה וכמה. לדוגמא, האם נתמוך בגניזת מאמר על חומרים מסרטנים משום שיצרן החומרים הינו תורם גדול לאוניברסיטה ופרסום המחקר "יפגע" בה? האם תורמים הם שיקבעו תכנים ואת גבולות חופש הביטוי? הרי האוניברסיטה אינה פועלת למען עצמה ולמען חוסנה הכלכלי, אלא למען החברה שאותה היא משרתת. וחברה זו חשוב שתהיה מסוגלת להתמודד גם עם הקשות באמירות והלא נעימות שבדעות.

יודגש לעניין זה שההגנה על חופש הביטוי והחופש האקדמי (ואלו הם שני דברים שונים שהבלבול ביניהם רב ורצוי לכתוב ולהבחין ביניהם) אינה שמורה לאלו שאיתם אנו מסכימים. עוד בשנה שעברה, עת עלה לדיון העסקתה של אל"מ פנינה שרביט-ברוך, ראש המחלקה לדין בינלאומי בצה"ל, כמרצה בקורס למשפט בינלאומי פומבי. להעסקתה באוניברסיטה התנגדו כמה מרצים וגם מאמר המערכת בהארץ. ראו גם את הדו"ח המעניין של עדאלה השם את מינויה של אל"מ ברוך-שרביט בקונטקסט קשה של מיליטריזציה של האוניברסיטאות ויישור קו עם הצבא בעקבות המלחמה בעזה בחורף 2009.

ליבי ודעותיי הפוליטיות נמצאות בעניין זה עם עדאלה, ואני סולדות מהמיליטריזציה של החברה הישראלית בכלל ושל האוניברסיטאות בפרט. אני גם חושבת שמינויה של פנינה שרביט-ברוך יוביל להשלטה קשה עוד יותר של השיח ההגמוני והמיליטריסטי הישראלי, המוביל להשתקה ולהדרה של קולות הנחשבים לא "פטריוטים" מספיק. אבל למרות זאת אני חושבת שיש להגן על זכותה ללמד את משנתה בקורס משפט בינלאומי פומבי באוניברסיטת תל-אביב, כמו שיש להגן על זכותי ועל זכותם של אחרים לטעון שבדבריה היא מובילה אותנו (המדינה, החברה, האוניברסיטה) לאבדון.

גם כך פועלת מדינתנו כל הזמן מתוך תחושת רדיפה וממהרת להגיב בכוחנות איומה לכל פגיעה, אמיתית או מדומה. אולי הגיע הזמן שלא להגיב אינסטינקטיבית, אלא דווקא לבחון את מהות הפגיעה? ייתכן שאף נגיע לתשובות מפתיעות. בכל מקרה, אני מקווה שהדיון הזה יעשה בחופש ולעומק מבין כתלי האוניברסיטאות ומשם ימשיך ויתגלגל ויידון גם בחברה כולה. מן הראוי שנקיים את הדיון של מה פוגע במי, איך, ולמה בצורה פתוחה ומעמיקה ולא נשאיר זאת בידי פוליטיקאים, קומיסרים, או מְמַשְׁטֵרים כאלו ואחרים.

צילום: צבי ארד (מתוך ויקיפדיה)

שבוע של עבודה מאומצת מעכב בינתיים גם את המשך הדיון בתכנית חמש הנקודות, גם את פרסום הפרק השני ברומן שלי עם ויקי.

בינתיים, מכתב שנחת בתיבת הדוא"ל שלי אמש, מאת הרקטור היוצא של אונ' חיפה (ביתי האקדמי), בתגובה לכניעה לכאורה של נשׂיא אונ' ת"א (ביתי האקדמי בשנות ה-90) למקרתיזם המביש של "אם תרצו" ושות'.

למיטב ידיעתי, פרופ' בן-ארצי הוא הראשון, ובינתיים היחיד, ממנהיגי/ות כל האוניברסיטאות בארץ, שיצא בגלוי ובנחרצות נגד הסכנה והביזיון. הנה מכתבו:

***

לחברות וחברי הסגל, שלום רב,

נדהמתי כמו כולכם לקרוא הבוקר את הכותרת ב'הארץ' ועדיין אני מנסה להאמין שאין דברים בגו, וכי נשיא ת"א לא פעל כפי שנזכר שם. הדו"ח המחפיר של הגוף המתקרא "המכון לאסטרטגיה ציונית" (תציצו בגוגל לראות מיהו ומי מייסדו וראשיו) נשלח כבר לפני כמה שבועות לוות"ת ומל"ג ושם סבר מי שסבר כי הדו"ח "עושה רושם רציני" יותר מאביו מולידו הדו"ח של "אם תרצו", והעבירו לנשיאי האוניברסיטאות כדי שיבדקו איך להגיב.

הנשיא שלנו העביר אלי את הטיוטה והזדעזעתי לקרא אותה כמו את קודמתה, ובמיוחד נחרדתי מן העובדה שהמל"ג/ות"ת סברו שבכלל צריך להתייחס לדו"ח של גוף אידיאולוגי- פוליטי לא חשוב מאיזה צד. הנשיא שלנו, יש לומר, אף לא ערך דיון כלשהו בפנית ות"ת/מל"ג ולא ביקש לבלוש אחר סילבוסים של סגל החוג…

את ההתייחסות לדו"ח אשאיר לחברינו הסוציולוגים, אבל אם אכן פנה נשיא ת"א לחברי החוג בבקשה לקבל את הסילבוסים – בהנחה שגם יקרא וישפוט אותם ר"ל – זהו יום שחור מאד לאקדמיה הישראלית, לחופש האקדמי, לחירות המחשבה והיצירה ולכל ערך אחר שאנו מאמינים בו בהקשר כזה. לא שמעתי מימי על נשיא שביקש סילבוס באיזשהו תחום – ועוד על סמך טיוטת דו"ח של גוף מוטה אידיאולוגית שכזה.

לו היה מדובר בדו"ח הערכה עצמית בי"ל שאנו עוברים על ידי ועדת מומחים בי"ל או אפילו מקומית, הייתי מבין, כי אז נדרשת תגובה לגוף אקדמי בי"ל נייטרלי ומקצועי. אבל לפעול על פי טיוטת דו"ח באופן עצמוני ורצוני? הנה לא נדרש יותר מאמץ משר החינוך, מוועדת החינוך ואפילו לא מארגונים קיקיוניים מימין או משמאל -  מצוותם נעשית גם מבלי שהושמעה – מספיק טיוטת דו"ח, והנשיא אץ לעיין בסילבוס מדעי מקצועי, ומשמיט את הקרקע מתחת לאנשיו תוך הבעת אי אמון מוחלטת ביכולתם וביושרתם האקדמית!

לצערי, בפעם הקודמת בחרו נשיאי האוניברסיטאות שלא לקום כאיש אחד אל מול מתקפת קואליצית – "אם תרצו"- אורלב- סער ומרעין בישין אחרים, לא הדפו את המק'ארתיזם המשחר לפתחנו, ועל כך הם ישלמו עכשיו ביוקר כשחדשות לבקרים יצוצו מבקרי אקדמיה מוטי אידיאולוגיה – ולא רק בסוציולוגיה או מדע המדינה, כי אם בהיסטוריה, פילוסופיה, חינוך, ומדוע בעצם לא בכימיה ופיזיקה?  ולמה לא את המלמדים את תיאורית "המפץ הגדול" ולא את בראשית א"?? ועל מה נרדף גליליאו? על פוסט-ציונות??

אני שב וקורא לנשיאים ולראשי המערכת -  התעשתו והעמידו דברים על מקומם – כי מי שמעדיף חרפה על מלחמה – מקבל בסוף גם חרפה וגם מלחמה כשאינו נאבק על צדקתו!

יוסי

(בכל זאת ציוני..)

כשהתחלתי ללמד באוניברסיטת חיפה, בשנת הלימודים תשס"ד (סתיו 2003), קבלתי לידי את הקורס סדנא למיומנויות מחקר. בניגוד לשאר הקורס הניתנים במסגרת החוג להיסטוריא כללית, השאלה המרכזית בסדנא אינה "מה?", או "מדוע?" אלא "איך?". איך ללמוד היסטוריא? אחת השאלות הראשונות שהפנתה אלי הכיתה היתה, שלא במפתיע: האם אפשר להשתמש בויקיפדיה? התשובה שלי היתה לאו מוחלט. אין לדעת מי כתב בויקיפדיה מה, ומהיכן המידע, ובאופן כללי אי-אפשר לסמוך שם על שום דבר…

…נוּ כן, ברור שטעיתי. עד מהרה שׂמתי לב שגם אני משתמש הרבה בויקיפדיה, ושבעצם מדובר בכלי רב-תועלת, נצחון גדול של חכמת ההמון ושל עקרון השיתופיות. כמובן, יש ערכים ויש ערכים, ולעולם אין להתייחס לויקיפדיה כתחנה אחרונה במסע המחקר. אבל לא פעם גם אני משתמש בה כתחנה ראשונה, ומפיק תועלת רבה. מהר מאד התחוור לי שהעתיד של עולם המידע, לפחות בעתיד הנראה לעין, טמון במאגרי מידע מקוונים ומקושרים. מחובתי אפוא, כאקדמאי, לתרום למהפכה. מדוע לא ארתום את העבודה בכתה לשיפור ויקיפדיה?

כשהעליתי את הרעיון בפני תלמיד(ות)י  בשתי הזדמנויות שונות, נתקלתי בתגובה לה לא ציפיתי. סטודנטיות וסטודנטים שכבר שלחו יד בעבר בעריכה בויקיפדיה, התלוננו על חוויות קשות שעברו שם. ערכים שבנו ועריכות שעשׂו נמחקו עם או בלי הסבר, וכשֶמָחוּ על כך נקלעו לקרבות מילוליים צורמים. רצה הגורל, ובמקביל לשני הנסיונות הללו, נקלעו גם אי-אילו מחברי למצבים דומים. בעיא. מצד אחד, ברורות לי האפשרויות הגדולות הגלומות במהלך. מצד שני, נראה לי בלתי-הגון לחייב את תלמיד(ות)י להצטרף לְמערכת, בה יש סיכוי גדול שיקלעו לקן-צרעות מילולי שכזה.

כך עברו עוד שנתיים-שלוש, עד שהבליחה ההכרה, שיש ויקי גם מחוץ לויקיפדיה. אצטרף לקידום המהפכה באמצעות אתר ויקי משל עצמי, ואחיל שם כללי תרבות דיון כרצוני. עם הרעיון הזה בראש התחלתי לרחרח ברחבי הקמפוס, והגעתי תוך זמן קצר לד"ר דני בן-צבי, ראש היחידה להוראה נתמכת מחשב באוניברסיטת חיפה, שהחל במהלך זהה כמה שנים לפני. תוך שבועיים, בסיוע נלהב של גב' שירי הגני, דוקטורנטית בחוג לחינוך, ושל מר אייל מאיר, עוזר המחקר שלי, היה לנו אתר משלנו. זה היה, כמסתבר, החלק הקל. עכשיו עמדה בפנינו משׂימה קשה בהרבה: להבין מה לעשׂות אתו.

בסופו של דבר נפלה החלטה למקד את הפעילות בסמינר שתוכנן להיות גולת הכותרת של סמסטר א, בנושׂא חביב עלי מאד – תולדות האמונה באל אחד: מונותאיזם (הקישור מוביל לדף הקורס הראשי). הכתה הוזהרה מראש לגבי המתרחש, ובכלל זה לגבי העובדה שהמהלך כולו נערך ונבדק כניסוי אקדמי (בכל זאת, ניסויים בבני-אדם). כללי המשׂחק נקבעו כדלהלן:

• דף הקורס באתר, והדפים שיוצאים ממנו, הוגדרו כסביבת הלימוד הרשמית.
• אחרי שבועיים של הקדמה, בהם דיברתי על מונותאיזם באופן כללי ועל ויקי באופן פרטי, התחלקה הכתה לצמדים, כשכל צמד קיבל אחריות לשבוע על אחד מתחומי הדיון, אותו הציג במפגש הראשון בשבוע (יום א). אני הרחבתי את הדיון במפגש השני (יום ג).
• כל צמד נדרש להעלות חומר בסיסי לדיון ביום ד בשבוע שלפני המצגת, כדי לאפשר לכתה זמן לעיין בחומר, לשאול שאלות ולהשׂיא תרומות. עם הזמן התברר שמהלך זה היה בעל חשיבות מכרעת בהתפתחות העניינים.
• לאחר סיבוב המצגות הראשון קבענו לערוך שׂיחה פתוחה, ללא הגדרת נושׂא מראש.

ויצאנו לדרך…

פרופ' ויגודה-גדות

גם היום הטור אינו פרי עטי, אלא מכתב מאת פרופ' ערן ויגודה-גדות, ראש בית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, שנשלח בשבוע שעבר (30 מאי) לכלל חברות/י הכנסת. המכתב מפורסם כאן באישור כותבו, ומוגש כשירות לציבור לקראת הדיון בתביעת הדיבה של "אם תרצו", בה יעלה לדיון הקשר בין תנועות פשיסטיות לבין האסטרטגיא של הפצת שקרים מכוונת במסווה מדעי.

*** ******* ***

לכבוד חברי הכנסת
משכן הכנסת,
ירושלים

קראתי לפני מספר ימים, לא בהפתעה גמורה אך עדיין בצער גדול, את הכתבה בעיתון "ישראל היום" ביחס למה שמכונה "דו"ח תנועת אם תרצו" על השיח האנטי ציוני באקדמיה. הבנתי גם כי במהלך אפריל התקיים בועדת החינוך התרבות והספורט דיון באותו נושא וכי העניין מועלה כהצעה לסדר היום לדיון בכנסת.

האם האקדמיה הישראלית אנטי ציונית? בכתבה שפורסמה נכתב בין השאר כי "מסקנות המחקר, עליו פיקחו ד"ר אודי לבל וד"ר רן ברץ {אנא ראו הבהרה של טיב הקשר בין ד"ר לבל וד"ר ברץ לדו"ח אם תרצו בקישור הזה, וגם תגובה מס' 1; אוֹרי}, מצביעות על יחס ממוצע של 20:80 – כלומר רוב מכריע מהחומר הנלמד במחלקות למדע המדינה מבוסס על רשימת מקורות המייצגת גישות "פוסט ציוניות" ו"אנטי ציוניות" ". בדיון בכנסת הושמעו דברים דומים.

קראתי והשתוממתי. קראת ואני חרד לאמת. אין סכנה גדולה יותר לציבור ולמקבלי החלטות בישראל מאשר להיות מוזנים בדברים חסרי שחר שכל קשר ביניהם לבין עובדות מדעיות תלוש לגמרי, שלא לאמור מגמתי ומטעה.

אוניברסיטת חיפה ביקשה את הדו"ח המלא כדי להגיב עליו אך קיבלה, לאחר מאמצים רבים, מסמך מקוצץ המסתיר את שמות ה"מפקחים על המחקר" ולא מפרט את שיטתו. כפי שהדברים נראים על סמך המידע הסלקטיבי שפיזרה תנועת אם תרצו לציבור לא מדובר במחקר ראוי לשמו והוא מעלה תהיות וסימני שאלה אין ספור. "המחקר" המתואר דורש הגנה והסברים רבים. אני קובע בוודאות, על סמך מיטב שיפוטי המקצועי והניסיון הרב שיש לי בביצוע מחקרים במדעי החברה בכלל ובתחום מדעי המדינה בפרט, שאין כאן מחקר מדעי ראוי לשמו.

לדוגמה, 4-5 סילבוסים שיתכן ונלקחו מתוך עשרות ומאות קורסים הנלמדים בבית הספר אותו אני מנהל, באופן לא שיטתי ולא מובנה, אינם מייצגים שום דבר חוץ מעצמם. בשל כך, ולאור הטענות החמורות המועלות בכתבה בשם המפקחים על המחקר הזה, ביקשתי לקבל הסברים מד"ר לבל ומד"ר ברץ על תקפות המחקר שביצעו ולהגן על איכותו. נראה לי שיש לעשות כאן עבודת הגנה רבה הכוללת הסברים כמו (1) כיצד נבחרו המרצים? (2) את מי הם מייצגים? (3) כיצד נבחרו הסילבוסים? ((4 מה נבדק בהם? (5) מדוע לא נלקחו לבדיקה סילבוסים של מרצים רלוונטיים אחרים? (6) כיצד נבחר גודל המדגם? (7) מדוע השתתפו רק מחלקות מסוימות ולא אחרות? (8) מה טעות הדגימה? (9) כיצד הוגדר מיהו ציוני? (10) ומיהו לא. ישנן כמובן שאלות רבות נוספות המעלות ספק כבד ביחס לאיכותו של מחקר זה ולכן אני מסופק אם הוא עומד בקריטריונים מינימאליים של הגינות ויושרה מקצועית.

בהיותי שופט של מחקרים בינלאומיים לכתבי עת מהשורה הראשונה, לקרנות מחקר עתירות משאבים בארה"ב ובאירופה, במסגרת האיחוד האירופי ועבור גופים ממשלתיים רציניים מהשורה הראשונה בעולם בתחומי אני קובע ששום כתב עת רציני (או רציני למחצה) במדעי החברה לא היה מתרשם מהמתודולוגיה המתוארת כאן ומהקפדה על פרטים קטנים כגון אלו שמצוינים מעלה. זהו חומר שקשה לכנותו מדעי והוא נראה תפור לצרכים אידיאולוגיים, יהיו אשר יהיו, של קבוצה מסוימת.

הדבר מדאיג במיוחד מכיוון שאיש מאיתנו לא היה מוכן לקחת כדור נגד כאב ראש שיוצר על בסיס מחקר מעוות, איש לא היה מוכן לנסוע במכונית שחלקיה לא יוצרו בעקבות מבחנים מדעיים ראויים ותקפים של חוזק שלדה ומרכב  – אבל שומו שמיים – אנו מוכנים להיות מוזנים במידע חברתי מעוות שמסוגל להוביל חברי כנסת, שרים וקובעי מדיניות ציבורית להחלטות מוטעות ברמה הלאומית והחברתית? כיצד נוכל להרשות זאת לעצמנו?

הביקורת שלי משמעותית גם מכיוון שאני עצמי רחוק מלהשתייך לקבוצה פוסט-ציונית כלשהי. נהפוכו – אני רואה בי וברבים מחברי באקדמיה ציונים לא רעים דווקא. אישית אני ציוני גאה ולצד חופש הביטוי עליו יש להגן מכל משמר אני לא חושש גם להוקיע התנהגויות של עמיתים רבים הפועלים נגד מדינת ישראל, קוראים לחרמות עליה ואפילו אלה ששוללים את יסוד קיומה בזמן שנהנים מכל הטובין שמספקת מערכת התגמולים האוניברסיטאית והתמיכה החברתית של מערכות השלטון בישראל.

רבים מאיתנו הולכים למילואים, מדברים בזכות המדינה ומגנים עליה מעל בימות אקדמאיות ואחרות, וכשיש צורך גם לא חוששים לבקר אותה ואת פעולתה, משוחחים בכיתות באובייקטיביות על בעיות מדע ועל בעיות שעה, ובסה"כ לא מאלה שיהיה קל לקרוא להם שמאל רדיקאלי. דווקא בשל כך חשוב לשים לב לביקורת הזו שמבקשת לכבד אמת מדעית ולא לעשות ממנה פלסתר. בפעולתם האחרונה הצליחו אנשי "אם תרצו" להפוך אותי בעל כורחי למתנגד חריף של דרכם.

לכן, מחקרם המעוות של ד"ר לבר וד"ר ברץ חמור מכיוון שמטיל דופי ביושרם המקצועי ובהגינותם המדעית של רבים מעמיתי במחלקות למדע המדינה ברחבי הארץ, ובמחלקות אחרות (ללא כל קשר לעמדתם הפוליטית כאמור). הסכנה הטמונה בו היא טיפוח תדמית שגויה של האקדמיה הישראלית, מסע צלב בלתי הגון נגדה כגוף אחד, בהצמדה של תווית "בוגדנית" לחוקרים הגונים ומתן עידוד למקבלי החלטות לפעול כנגדם. חופש הביטוי בישראל צריך להישמר – אך לדעתי אין לאיש רשות להפיץ חומרים מטעים מהסוג הזה. אסור בתכלית האיסור לחברי כנסת ללכת שולל אחר מידע שכזה.

לסיכום – האקדמיה והמחקר בישראל הם נכס לאומי. כולנו צריכים להיות מודאגים מתהליך מכוון של הטעייה בכיוון אידיאולוגי זה או אחר. האקדמיה הישראלית ואיכות המחקר בה חשובים מכדי שיעשה בהם ובכלים המדעיים שלהם שימוש מטעה. אני קורא לחברי הכנסת להוקיע הטעייה זו ולגנותה בכל דרך. לא זו דרכנו – לא זו דרכה של האמת.

בברכה,
פרופ' ערן ויגודה-גדות
ראש בית הספר למדעי המדינה

מצורף בזאת מכתב שהגיע זה עתה לתיבת הדוא"ל שלי, מאת הרקטור היוצא של אונ' חיפה, פרופ' יוסי בן-ארצי, המוקיע את הדו"ח של תנועת "אם תרצו" כנגד מרצים/ות לא-ציוניים/ות. אני מזדהה עם תוכן הדברים, ולפיכך הבאתי אותם כאן.

*** ******* ***

לחברות וחברי הסגל שלום רב,

אני מניח שכמוני גם אתם קיבלתם הבוקר את המייל שמצורף למטה, המתיימר לבקר את הנעשה באקדמיה בשמה המזויף של הציונות.

זהו מסמך מחפיר המבייש את שמה של האקדמיה, ואת ערכי היסוד עליה היא מושתתת, לא כל שכן הוא עומד בניגוד משווע דווקא לערכים הבסיסיים של התנועה הציונית אותה מתיימרים כותבי המסמך לרענן לכאורה, אך מטילים עליה קלון.

המסמך הזה נושא את ריחו הבאוש של המקרתיזם, ואת הרוח הרעה הנושבת מחלקים מסוימים בחברה הישראלית, רוח של לאומנות קיצונית, סתימת פיות והגבלת חירויות יסוד, גם זאת בניגוד משווע לרוח 'מגילת העצמאות' הנישאת בפי מחברי המסמך לשווא.

אוי לה לאקדמיה בישראל שהוציאה מקרבה ומקיימת בתוכה 'חוקרים' ו'מחקרים' שכאלה.  לא מהפכנים 'ציוניים' הם- אלא מוטנטים מסוכנים של הציונות, אבותיה ומייסדיה, ושל האקדמיה הישראלית.

הבה נוקיע את המסמך, מחבריו ומפיציו , אשר ברוב פחדנות  מסתתרים תחת 'שם שולח' ריק, כך שלא יוכלו לקבל אפילו תגובות ממכותביהם,

בברכה,

פרופ' יוסי בן-ארצי

רקטור

המשך »

pic: christophermattix

[טעויות בסיסיות שלי בתורת הספרות תוקנו על-ידי ציבור הקוראות/ים; למסקנות מדוייקות מעט יותר ראו תגובה 17]

אירוניא, מיוונית εἰρωνεία – חוסר ידיעה מדומה. לפי מילון אבן-שושן: לגלוג קל ומוסתר כלשהו. לפי ויקיפדיא a situation, literary or rhetorical device, in which there is an incongruity, discordance or unintended connection that goes beyond the most evident meaning. או בקיצור ובפשטות: מצב בו אומרים דבר כלשהו, כשמתכוונים להיפך הגמור.

פנים-אל-פנים, אירוניא היא דבר נפלא. היא מסייעת להקל על מצבים יומיומיים מיגעים, מרעננת את השגרה, מוסיפה חן והומור. בכתב, ביחוד בתגובות בבלוגים, בפייסבוק, אפילו בדוא"ל, היא לפעמים אסון. כששתי כותבות שאינן מכירות זו את זו מימי חוה אמנו מתחילות לענות זו לזו באירוניא, ואינן מבינות את הכוונה זו של זו, מתחילה מהומת אלהים. כולכן הייתן בסיפור הזה, אין צורך להתחיל להביא דוגמאות.

אז זכרו – בכתיבה, ביחוד ברשת, אין טון הדיבור, אין תנועות ידיים, אין קריצות והרמות גבה. אם אתם רוצים שיבינו שאתם אירוניים, צריך להגיד זאת במפורש. נכון, חצי מהכיף נמצא בספונטניות, ובדיחה לא מסבירים. אבל זה עדיף עשׂרת מונים על קרבות רחוב אידאולוגיים שהתחילו מאי-הבנה פשוטה. עדיף מאה שערים על כך שקורא אלמוני יפספס את האירוניא שלכם יחשוב שאתם בהמות גסות, ואתם אפילו לא תדעו.

אז מה לעשׂות? בסופו של טקסט אירוני הוספנה i. אפשר אולי בתוך סוגריים (i). לדוגמא:

- היא זרקה אותך בשביל הטמבל הזה? לא יכול להיות! איך אתה מרגיש?
- מצוין, פשוט מצוין (i)

- בסוף ארגנטינא עלתה למונדיאל
- מזלם שלא עלינו גם אנחנו, היינו קורעים אותם (i)

- שמעת שאלי ישי רוצה לגרש ילדים של עובדים זרים שנולדו בארץ ולמדו כל חייהם בעברית?
- אין מה לדבר, גם יהודי וגם דמוקרטי (i)

מאתר shavuz.co.il

אז מה באמת עם ההשתמטות? כתבתי כאן לא מזמן, וערכנו דיון לא קצר, על אמנת הזכויות והחובות. דעתי שוב בקצרה: חייב להיות שיויון אזרחי כולל בזכויות ובחובות. בכלל זה, שירות לאומי במשך אחיד לכלל הציבור, שיהיה הבסיס לאמנה האזרחית במדינה. באופק (עדיין לא בטווח הקצר), תיקשר החברות באמנה בזכות ההצבעה בבחירות לכנסת. עוד חזון למועד.

אבל מה על מה שהיה עד כה? להספרי וליניב רק מילים רעות על המשתמטים, כפי שקראנו כולנו בהזדמנויות אלו ואחרות. אני רוצה לסנגר. ואולי לא על ה(א)נשים עצמן/ם, אלא על התופעה כתגובה אזרחית בריאה.

כמו הספרי ויניב, גם אני מלא הערכה לאותו קומץ שבוחר לשבת בכלא, ולא לקחת חלק במעשׂים שהכבוד האנושי זר להם. אני לא חייב להסכים בכל נקודה עם הביקורת העניינית על התנהגות צה"ל, אבל אני מכבד מאד את האומץ והנחישות הדרושים לשם סרבנות מצפון לשמה. בדרכם, הסרבנים מגנים על המדינה לא פחות ממי שאוחז בנשק.

עם זאת, לא כולם, ודאי שלא כולן, תגענה לשרת אפילו קרוב לאותן עוולות. הרוב המכריע של החיילות/ים בסדיר מפוזר במשׂרדים ברחבי הארץ. הם משרתים 3 שנים, והן שנתיים, ומביאים מעט מאד תועלת. כל מי שבילה בצבא אפילו שבוע יודע שהמצרך הזול ביותר בו, הוא הזמן. רובה המכריע של העבודה חסר ערך, תועלת או אפילו תכלית.

אני, לדוגמא, כבר לא לגמרי זוכר כמה פעמים בשנה וחצי העברנו את הארכיון מהצריף שלמטה לזה שלמעלה, וחזרה. לא בתנאי התעללות, כמובן, חס וחלילה. אלא עם הפסקות ארוכות במיזוג, עם טוסט ושוקו מהשק"ם. בכלל, בהערכה גסה, אני מעריך שבחצי השני של השירות שלי הייתי יכול לסיים עבודה של יום ממוצע בשעה-וחצי לכל היותר. שאר הזמן זלג סתם, בפטפוטים, בשמיעת מוסיקא (הרחבתי את טעמי באותן השנים), בביקורים אצל המאבחנות החינניות בבסיס חיל-האויר הסמוך. כמעט שנה וחצי, כאמור. בסוף גנבתי חודשיים של הקדמת שחרור ונמלטתי לאוניברסיטא.

כשהגעתי לשם, גיליתי שאני בפיגור של 3 שנים שלמות אחרי עמית(ות)י-מתחר(ות)י בשאר העולם. בדיעבד הבנתי את הנזק של שלוש השנים הללו לאוצר השׂפות העומדות לרשותי. אז, כשהמוח עוד היה טרי (ולפני השעמום הממאיר במדים), הייתי מוסיף עוד שתיים כמו כלום. ואם כבר ההווה, עם עוד שלוש שנים הייתי יכול להיות היום עם קביעות, ובעמדת זינוק לדרגת פרופסור. קצת יותר כסף, הרבה יותר שלווה, משמעותית יותר פנאי לפעילות אזרחית.

ולא שלא רציתי לתרום. עובדה, בתיכון ויתרתי על כוונתי המקורית ללמוד ביולוגיא (?!), והצטרפתי למגמה מזרחנית. הכי אוכל לתרום בחיל המודיעין, כך חשבתי אז. אלא שחיל המודיעין לא היה לחוץ עלי במיוחד. אחרי שורה מרהיבה של כשלים במיון (זאת הבנתי בדיעבד, לאחר שהתגלגלתי לשרת במערכת המיון של מנהל הגיוס), הוא פשוט ויתר על שירותי לגמרי. שנאמר – army intelligence? No such thing.

לאור הנסיון האישי שלי, המגובה בעדות ממקור ראשון ושני גם על רבות ורבים אחרות/ים, יתכן שהמון המשתמטות והמשתמטים – הפועלות/ים איש ואישה מטעמים אנוכיים טהורים, אין ספק – עושׂה דוקא שירות גדול לחברה. יחד אומר לנו הציבור הגדול הזה: סליחה, את הזמן שלנו לא תבזבזו על שטויות. את סטירת הלחי שבמספרים הגדולים מרגישים עכשיו במסדרונות השלטון הרגֵש היטב. אנחנו, מצדנו, מנהלים דיון על שירות אזרחי. ויפה שעה אחת קודם.

בשבוע שעבר אישר בית-הדין הצבאי בחיפה עסקת טיעון בפרשת ההתעללות בטירוני השריון. בגדר העסקא הודה צה"ל לראשונה כי ההתעללות בפלוגה ז' בגדוד 74 היא מסורת ארוכת שנים. על המעורבים בה הושתו עונשים קלים יחסית: חמישה חודשי מאסר בפועל, שלושה חודשי מאסר על-תנאי והורדה לדרגת רב"ט (אחיה ראב"ד, וואינעט).

מי לא ידע ומי לא שמע? כל מי שהי(ת)ה בצבא ודאי ידע/ה. הרי מוסכם וידוע – לא רק כאן, אלא בכל צבאות העולם – שבטירונים יש להתעלל. בכל בסיס צבאי שהיית בו אי-פעם ראיתי (בדרך-כלל בחדר האוכל) את אמרתו השחוקה של הזקן: תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך. האם ניתן להצדיק התעללות בטירונים לאור עקרון זה?

התירוץ הנשמע בדרך כלל הוא שרק כך ניתן להכשיר את הלבבות הצעירים להפגין אומץ לב בהגינם על המולדת. האמת היא שמעולם לא השתכנעתי בכך. אתלטים מעמידים את עצמם בסכנת פציעה חמורה מדי יום ביומו, כדי להשׂיג הרבה פחות. נגנים מתאמנים בלא-פחות משמעת והקדשה. והקרוב מכל – מילואימניקים. בעבר ובהווה, האם הם ערובה טובה פחות לבטחונה של המדינה, בהתחשב בתנאים הנוחים בהרבה בהם הם משרתים? האם הדרך היחידה להשׂיג דבקות במטרה היא באמצעות שבירת הנפש ובנייתה מחדש במדים ובנשק? לי תמיד זה נראה כמו תירוץ לסאדיזם.

ומה עם הבנות? שוב ושוב אנו שומעים על מקרים של הטרדה מינית במדים. ועל כל מקרה שאנו פוגשים בפומבי אפשר להניח עוד כמה וכמה וכמה שלא דווחו מעולם. מה יודעת כל אם עבריה מי יהיו המפקדים של בנותיה? האם יהיו ראויים לכך?

וכל זה מחזיר אותי למקומו של צה"ל במדינת המופת שלוקח לו השׂמאל הישׂראלי לכונן. במציאות של שירות אזרחי, יצטרך הצבא לפנות למתנדבים בדרך אחרת לגמרי. בתגמול כספי גדול יותר, כן. אבל לא רק. גם ביחס של כבוד אנושי, ואפילו בתנאי המחיה הבסיסיים. כך הגיב דרור כהנוביץ בבלוגו על הפרשה, על ימיו כטירון בחיל השריון:

נשלחנו מהבקו"ם לבסיס צוקי עובדה, אחד הבסיסים שהקימו האמריקאים לצה"ל אחרי הפינוי מסיני. הבסיס הוקם בתנאים שלא היו מוכרים עד אז בצה"ל, עם מערכת חימום וקירור מרכזי בחדרים. ממש בית מלון. סגל הפיקוד לא הפסיק להזכיר לנו שאנחנו חיילי שוקולד, "כוסיות" בלשונם, שבזמן שהחברים שלנו בחי"ר ישנים באוהלים רטובים אנחנו מתחממים בחדרים ממוזגים.

ולי זה נראה בסיסי ממש. הבחורים הצעירים המופקדים על בטחוני – אני רוצה עבורם את תנאים הטובים ביותר. משמעת כן. אבל גם יחס של כבוד. עוד באותו טור מעלה כהנוביץ את הסיבה ליחס האנושי הגרוע. המפקדים המתעללים, מעבר לכך שלא היו בעצמם יותר מאשר נערים מגודלים, היו הנפלים של הקורס המקצועי, אלה שהמפקדים לא רצו לידם בטנק. הרי זה גרוע בערך כמו לשלם שׂכר תחתיות למורות ולמורים.

כרגיל, הכל מתנקז חזרה לחינוך. פיקוד בקורס צבאי, מעבר לפן המקצועי שלו, הוא בגדר עבודה חינוכית לכל דבר. יתכן שבמקום בידי נערים יש להפקיד מלאכה זו בידי ותיקים ומנוסים דוקא, בסדיר ואפילו במילואים. וגם מפקדות שתהיינה כמה, כדי להבהיר עוד כמה יסודות בסיסיים ביחסי אנוש.