יהודית, דמוקרטית, ישירה

[[לפרק א]]

יהוה ואשרתו - הכתובת מכֻּנתילת עָג'רוּד

התחיל הסמסטר. ישר בהתחלה, נתקלנו בקיר המוכר לכל משתמש/ת ויקי טרי/ה – הממשק, המאד לא ידידותי. אמנם, נעזרנו בעורך העשיר שסיפקה הגרסא העברית, ועדיין, ההתקדמות היתה הססנית. כהערת אגב ארשה לעצמי לאמר, שאם חפצת חיים ויקי, עליה לפתח לעצמה ממשק ידידותי בהרבה, שיאפשר לעצב טקסט ברמה המזכירה מעבדי תמלילים נפוצים. אם לא תעשׂה כן, היא עלולה למצוא את עצמה מוחלפת על-ידי מתחרה צעירה ומתמסרת ממנה.

אבל מהר מאד החלו לצוץ גם נקודות אור. למשל, שׂמתי לב שרמת ההכנה לקראת השעורים עלתה באופן משמעותי. קודם כל – אצל הצוותים האחראים על המצגות. כידוע לכל מי שביל(ת)ה זמן בכתה אקדמית – מכל צד של השולחן – בקורסים המסתמכים על מצגות מהכתה יש לפעמים שעורים שהולכים מהר פחות מאחרים. לרוב יש לכך קשר לחוסר השקעה מסוים מצד מכינות/י המצגת. בשיטת העבודה החדשה, גם בשבועות בהם עלו מצגות פחות חזקות, עדיין היתה הזדמנות לשאר הכתה להגיב בסוף השבוע, ולכוון את הדיון למחוזות פוריים יותר. המבחן הראשון של עבודת צוות עבר בהצלחה.

ואז התחילו לקרות דברים מוזרים. למשל, פתאום הכתה התחילה להרחיב את רשימת הקריאה מיוזמתה החופשית. שני עשׂרים באקדמיא לימדו אותי שלרוב דוקא להיפך. אבל הנה, מסתבר שבהנתן התנאים הנכונים (כל אחד כפי יכלתו, כל אחת כפי צרכה), הגישה משתנה. נוצר רצון לשתף את הכתה בידע שנרכש בהקשר אחר, וקיימת הבמה לשיתוף כזה. אינני יודע מי המשיכ/ה גם לקרוא את הפריטים המחקריים שצורפו בעניין אש(ר)תו של יהוה (אני עדיין לא), אבל הביבליוגרפיא שם, לכל המעוניינ/ת. (ואם יש לכן/ם המלצות לאפילו עוד קריאה – צרו קשר ואפתח שם משתמש/ת חדש).

עקדת יצחק, בבית הכנסת בבית-אלפא

ואז הגיע הרגע שמתמצת בעיני את החוויה האקדמית, כשהתקיימה בי ממרתו של ר' חנינא: הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן (בבלי תענית ז א). קרה המקרה המשׂמח ביותר שיכול ליפול בחלקו/ה של מורה – לא רק שתלמידה התעקשה להוסיף חומר לדיון, היא גם הביאה אותי לשנות את דעתי בעמדה מחקרית, והביאה מראי-מקום כדי להוכיח את טענתה.

באותו רגע התברר לי מעבר לכל ספק – אנחנו בדרך הנכונה. אם בתוך שבועות קצרים מתחילת הניסוי הצלחנו לתרגם סמינריון רגיל לתאר ראשון לכלל סמינריון מחקר שיתופי, רק הדמיון מציב גבולות בפני מה שנוכל לעשׂות עוד בעתיד.

[המשך יבוא...]

יבנאל, לפני בערך 100 שנה

שנת הלימודים כבר בפתח, והנה הזמן לנקודה השלישית בתכנית חמש הנקודות של השׂמאל הלאומי: מהפכה בחינוך. המקום הנכון בעיני לפתוח את הדיון הפעם, הוא בנקודה שנויה מאד במחלוקת שנותרה פתוחה עוד מהדיון על הרכבת: סדרי עדיפויות במימון.

ובכן, החינוך צריך לזכות בעדיפות ראשונה. קצת לפני בריאות, הרבה לפני תשתיות תחבורה. מאין יבוא הכסף? קודם כל, מהחיסכון שבמיזעור השחיתות. מיליארדים נשפכים כל שנה בעסקאות אפלות ומפוקפקות. גם לזה נשׂים לזה סוף באמצעות חינוך (עוד בסוף). אחר כך יבוא חיסכון גדול בתוך משׂרד החינוך, וגם קיצוצים בתקציב הבטחון ובהתנחלויות (אחרי שנגמור לשלם פיצויים).

תנאים בשטח

נקודת המוצא המעשׂית צריכה להיות תנאי ההוראה. כמו שכבר נעשׂה באופק חדש, צריך לקבוע את שבוע העבודה על 40 שעות. אלה תכלולנה הוראה רגילה, הוראה פרטנית או בקבוצות קטנות, בדיקת עבודות, מחקר ופגישות עם הורים. יש לפתוח במבצע ברחבי הארץ בהתאמת המתקנים הקיימים לדרישות החדשות. לעניין שׂכר, אני מציע בתור נתוני פתיחה:

• מורה מתחיל/ה, תאר ראשון ותעודת הוראה, משׂרה מלאה – 6,000 ש"ח נטו
• ותק של 15 שנה, תאר שני – 8,000 ש"ח נטו
• ותק 30 שנה, תאר שלישי – 11,000 ש"ח נטו

תקן לכתה יעמוד על 20. לא תורשינה כיתות מעל 25 תלמידות/ים.

בכל כתה ת/ילמד מורה, בצירוף מתנדב או מתנדבת שירות לאומי (עוד על זה בטור הבא ב"ה). בהנחה שמספר המתנדבות/ים לא יספיק לכל הכתות בכל רחבי הארץ, תינתן עדיפות לאיזורים החלשים ביותר על מפת החינוך כיום. ביצוע עבודות התשתית יתחיל באותם מקומות ממש.

המערכת

בחלק הזה אני כבר חורג הרבה ממה שאמר אלדד בעבודה שחורה. להלן רק מתווה כללי, פתוח לדיון:

בעקרון, עדיף לאפשר מצב בו לא יצטרך הטף למערכת לפני גיל שנתיים. ברוב המקרים, זהו הגיל בו מתחיל להתפתח הדיבור, ונוצר הצורך במגע חברתי בתוך שכבת הגיל. עד אז, הארכה משמעותית של חופשת לידה (אפשר בחלוקתה בין שני ההורים). לא תמיד יהיה אפשר, אבל לכך צריך לשאוף. זה הקו להתיישר לפיו.

בגן טרום-חובה, ערבית מדוברת. שירים, ריקודים, פתגמים. הרבה אימון של העיצורים הגרוניים. ח-כ, א-ה-ע, הכנה טובה לכתה א. בית-הספר היסודי ממשיך ללמד ערבית מדוברת, עד כתה ו. בכתה ב' מתחילים לדבר אנגלית. לכתוב מתחילים בכתה ד.

היסודי, באופן כללי, צריך לכלול הרבה פחות ישיבה על התחת, והרבה יותר פעילות בשטח. הכתות הקטנות והסיוע מטעם השירות הלאומי יאפשרו מגוון גדול יותר של פעילויות, גם מחוץ לשורה ולכתה. הילדות והילדים רק ירוויחו.

בשאלה בין יסודי עד ח וישר תיכון – לעומת חטיבת הביניים – אין לי דעה מגובשת. אשׂמח לשמוע השׂגות ורעיונות לשני הכיוונים.

בתיכון נפגוש לראשונה את בחינות הבגרות. בעקרון, צריך לשאוף להחזיר את תעודת הבגרות לרמתה מלפני 50 שנה – שקולה לתואר ראשון בימינו, אולי אפילו קצת יותר. שיפור תנאי המערכת יקרב אותנו חלק גדול להעלאה אמיתית ואיכותית של אחוזי הזכאות הקיימים. עבור מי שאין לה/ו עניין באקדמיא, יש להחזיר את החינוך המקצועי (בפריסה בכל רחבי הארץ, לא לעולם במקום מוסדות לבגרות), אף הוא בתנאים זהים.

בראש הפירמידה תעמוד מערכת ההשׂכלה הגבוהה – אוניברסיטאות המחקר והמכללות המובילות. הצורך בריבוי מכללות המוכר בימינו יהפוך מן הסתם לנחלת העבר, לאור ערכה המחודש הגבוה של תעודת הבגרות. אין לפסול שחלק מהמתקנים בהם שוכנות כיום מכללות תהפוכנה לבתי-ספר תיכוניים מובילים.

חזון חינוכי

נושׂא שאי-אפשר לסכם סתם כך בשתיים-שלוש פסקאות. כיוון כללי, מהרהורי לבי:

צריך פחות להתמקד בחומר, ויותר בכלים לניתוחו. זה כולל לימוד כמה שיותר שׂפות, תירגול בפתירת בעיות (חשיבה אלגוריתמית) מהגילאים הצעירים ביותר, היכרות עם עולם המציאות (כדור-הארץ והחיים עליו), אימונים בהטלת ספק ובשימוש בסוגי טיעון שונים.

לימוד כזה הוא, מדרך הטבע, אישי. לנוער יש לחנוך לפי דרכו. מסיבה זו, עדיף בעיני שיהיה כמה שפחות פיקוח על שיטות הלימוד בבתי-הספר היסודיים, ואפילו בחטיבות הביניים. יהיה צורך לקבוע תכני ליבה (עניין חשוב מאד כשלעצמו, שאשׂמח לשמוע עליו דעות בתגובות), שעמידה בהם תהיה דרישה בסיסית למימון מטעם המדינה. בחינת הבגרות תהיה נקודת המיקוד אליה יתרכזו תכני הליבה. הדרישות בבחינות הבגרות תקבענה עדיין על-ידי משׂרד החינוך. בדרך נרוויח הרבה עצמאות ונקצץ הרבה תקנים משׂרדיים מיותרים.

מערכת החינוך תסתער על האינטערנעט. מערכת החינוך תעדיף באופן פעיל תוכנות ומערכות הפעלה בקוד פתוח.

אזרחות

בשעורי אזרחות תערך היכרות בסיסית ומעמיקה של מוסדות השלטון במדינת ישׂראל, ושל ספר החוקים שלה. הלימודים יכללו פן של עבודה מעשׂית, בבדיקה של תקציבי משׂרדי הממשלה ושל הרשויות המקומיות. בחינת הבגרות תכלול דו"ח על ההתנהלות הכספית של גוף ציבורי זה או אחר. עבודות שתחשׂפנה שחיתויות או בזבוזים תתוגמלנה בציון הולם. נבחנ/ת אזרחות שת/יחסוך למדינה למעלה מ-18,000 ש"ח, ת/יוזמן לקבלת פנים חגיגית בבית-הנשׂיא/ה.

גם קולה צריך שיישמע באקדמיא : אל"מ (מיל') שרביט-ברוך

לפני כחודשיים הוציא הפורום להגנת ההשׂכלה הציבורית בישׂראל (גוף שהשתתפתי בהקמתו אי-אז במהלך שביתת הסגל הבכיר האחרונה), עצומה לכ' שׂר החינוך גדעון סער, בבקשה לחזור בו מכוונתו לעשׂות שימוש בסמכותו השלטונית, באמצעות ראש ות"ת וראשי המוסדות להשׂכלה גבוהה, לפעולה נגד מרצים שתמכו בהטלת חרם אקדמי על ישׂראל.

אמנם, אני מתנגד עקרונית להתערבות פוליטיקאים בניהול הפנימי של המוסדות להשׂכלה גבוהה. אני גם תומך נלהב בחופש הביטוי בכלל, ובחופש האקדמי בפרט. אלא שבמקרה זה לא נחה דעתי מהעצומה הנ"ל, בשל ההקשר שלה. כזכור, הנושׂא כולו עלה לסדר היום בעקבות קריאתו של ד"ר ניב גורדון מאונ' בן-גוריון בנגב לחרם אקדמי נגד מוסדות ההשׂכלה הגבוהה בישׂראל. בשל דעתי השלילית על מעשׂה זה של ד"ר גורדון, ומתוך חוסר רצון להזדהות, נמנעתי מלחתום על העצומה.

את דעתי זו שטחתי בפני חברתי לסגל האקדמי בחיפה, ד"ר איילת בן-ישי (אף היא חברה בפורום מאז הקמתו), מיוזמות העצומה. לאחר דיון ארוך, הגענו לסיכום הבא. אני אצרף את חתימתי לעצומה (נכנסתי במקום 536, רגע לפני שסגרו ושלחו), והיא תכתוב לבלוג טור על חשיבות חופש הביטוי והחופש האקדמי, גם כשצריך לצאת להגנת מי שאוחזת בדעות ניציות (ימניות, בלשון העם).

[ושתי הערות מנהלתיות: (א) הקישור לדו"ח של עדאלה נעלם ממני - אם תדביקו בתגובות, אצרף לטור; (ב) העיכוב בפרסום המכתב של ד"ר בן-ישי באשמתי ואחריותי]

***

יש כאלה הרואים בתמיכה בחרם האקדמי על ישראל משום פגיעה במוסדות האקדמיים עצמם. לפי הגיון זה, מרצה באוניברסיטה הקורא לחרם אקדמי פוגע באוניברסיטה שלו עצמו, ולכן אין שום הגיון בטענה שהנהלת האוניברסיטה תפעל להגן על אותו מרצה שכן גם לאוניברסיטה יש זכות להגנה עצמית.

אבל השאלה מה "פוגע" או לא "פוגע" באוניברסיטה היא שאלה פתוחה שעליה יש לדון – בתוך האקדמיה ומחוצה לה. יתכן שיהיו כאלה שיראו דווקא באמירות בעד החרם האקדמי התבטאויות המעודדות את הדיון בסוגיות קשות ונוקבות. אולי דווקא אמירות אלו מעלות את קרנה של האוניברסיטה בכך שהן מעודדת את השיח הציבורי גם בשאלות לא-קונסנסואליות?

אם ב"פגיעה" הכוונה היא לפגיעה כלכלית (תורמים יפסיקו לתרום) אז על אחת כמה וכמה. לדוגמא, האם נתמוך בגניזת מאמר על חומרים מסרטנים משום שיצרן החומרים הינו תורם גדול לאוניברסיטה ופרסום המחקר "יפגע" בה? האם תורמים הם שיקבעו תכנים ואת גבולות חופש הביטוי? הרי האוניברסיטה אינה פועלת למען עצמה ולמען חוסנה הכלכלי, אלא למען החברה שאותה היא משרתת. וחברה זו חשוב שתהיה מסוגלת להתמודד גם עם הקשות באמירות והלא נעימות שבדעות.

יודגש לעניין זה שההגנה על חופש הביטוי והחופש האקדמי (ואלו הם שני דברים שונים שהבלבול ביניהם רב ורצוי לכתוב ולהבחין ביניהם) אינה שמורה לאלו שאיתם אנו מסכימים. עוד בשנה שעברה, עת עלה לדיון העסקתה של אל"מ פנינה שרביט-ברוך, ראש המחלקה לדין בינלאומי בצה"ל, כמרצה בקורס למשפט בינלאומי פומבי. להעסקתה באוניברסיטה התנגדו כמה מרצים וגם מאמר המערכת בהארץ. ראו גם את הדו"ח המעניין של עדאלה השם את מינויה של אל"מ ברוך-שרביט בקונטקסט קשה של מיליטריזציה של האוניברסיטאות ויישור קו עם הצבא בעקבות המלחמה בעזה בחורף 2009.

ליבי ודעותיי הפוליטיות נמצאות בעניין זה עם עדאלה, ואני סולדות מהמיליטריזציה של החברה הישראלית בכלל ושל האוניברסיטאות בפרט. אני גם חושבת שמינויה של פנינה שרביט-ברוך יוביל להשלטה קשה עוד יותר של השיח ההגמוני והמיליטריסטי הישראלי, המוביל להשתקה ולהדרה של קולות הנחשבים לא "פטריוטים" מספיק. אבל למרות זאת אני חושבת שיש להגן על זכותה ללמד את משנתה בקורס משפט בינלאומי פומבי באוניברסיטת תל-אביב, כמו שיש להגן על זכותי ועל זכותם של אחרים לטעון שבדבריה היא מובילה אותנו (המדינה, החברה, האוניברסיטה) לאבדון.

גם כך פועלת מדינתנו כל הזמן מתוך תחושת רדיפה וממהרת להגיב בכוחנות איומה לכל פגיעה, אמיתית או מדומה. אולי הגיע הזמן שלא להגיב אינסטינקטיבית, אלא דווקא לבחון את מהות הפגיעה? ייתכן שאף נגיע לתשובות מפתיעות. בכל מקרה, אני מקווה שהדיון הזה יעשה בחופש ולעומק מבין כתלי האוניברסיטאות ומשם ימשיך ויתגלגל ויידון גם בחברה כולה. מן הראוי שנקיים את הדיון של מה פוגע במי, איך, ולמה בצורה פתוחה ומעמיקה ולא נשאיר זאת בידי פוליטיקאים, קומיסרים, או מְמַשְׁטֵרים כאלו ואחרים.

צילום: צבי ארד (מתוך ויקיפדיה)

שבוע של עבודה מאומצת מעכב בינתיים גם את המשך הדיון בתכנית חמש הנקודות, גם את פרסום הפרק השני ברומן שלי עם ויקי.

בינתיים, מכתב שנחת בתיבת הדוא"ל שלי אמש, מאת הרקטור היוצא של אונ' חיפה (ביתי האקדמי), בתגובה לכניעה לכאורה של נשׂיא אונ' ת"א (ביתי האקדמי בשנות ה-90) למקרתיזם המביש של "אם תרצו" ושות'.

למיטב ידיעתי, פרופ' בן-ארצי הוא הראשון, ובינתיים היחיד, ממנהיגי/ות כל האוניברסיטאות בארץ, שיצא בגלוי ובנחרצות נגד הסכנה והביזיון. הנה מכתבו:

***

לחברות וחברי הסגל, שלום רב,

נדהמתי כמו כולכם לקרוא הבוקר את הכותרת ב'הארץ' ועדיין אני מנסה להאמין שאין דברים בגו, וכי נשיא ת"א לא פעל כפי שנזכר שם. הדו"ח המחפיר של הגוף המתקרא "המכון לאסטרטגיה ציונית" (תציצו בגוגל לראות מיהו ומי מייסדו וראשיו) נשלח כבר לפני כמה שבועות לוות"ת ומל"ג ושם סבר מי שסבר כי הדו"ח "עושה רושם רציני" יותר מאביו מולידו הדו"ח של "אם תרצו", והעבירו לנשיאי האוניברסיטאות כדי שיבדקו איך להגיב.

הנשיא שלנו העביר אלי את הטיוטה והזדעזעתי לקרא אותה כמו את קודמתה, ובמיוחד נחרדתי מן העובדה שהמל"ג/ות"ת סברו שבכלל צריך להתייחס לדו"ח של גוף אידיאולוגי- פוליטי לא חשוב מאיזה צד. הנשיא שלנו, יש לומר, אף לא ערך דיון כלשהו בפנית ות"ת/מל"ג ולא ביקש לבלוש אחר סילבוסים של סגל החוג…

את ההתייחסות לדו"ח אשאיר לחברינו הסוציולוגים, אבל אם אכן פנה נשיא ת"א לחברי החוג בבקשה לקבל את הסילבוסים – בהנחה שגם יקרא וישפוט אותם ר"ל – זהו יום שחור מאד לאקדמיה הישראלית, לחופש האקדמי, לחירות המחשבה והיצירה ולכל ערך אחר שאנו מאמינים בו בהקשר כזה. לא שמעתי מימי על נשיא שביקש סילבוס באיזשהו תחום – ועוד על סמך טיוטת דו"ח של גוף מוטה אידיאולוגית שכזה.

לו היה מדובר בדו"ח הערכה עצמית בי"ל שאנו עוברים על ידי ועדת מומחים בי"ל או אפילו מקומית, הייתי מבין, כי אז נדרשת תגובה לגוף אקדמי בי"ל נייטרלי ומקצועי. אבל לפעול על פי טיוטת דו"ח באופן עצמוני ורצוני? הנה לא נדרש יותר מאמץ משר החינוך, מוועדת החינוך ואפילו לא מארגונים קיקיוניים מימין או משמאל -  מצוותם נעשית גם מבלי שהושמעה – מספיק טיוטת דו"ח, והנשיא אץ לעיין בסילבוס מדעי מקצועי, ומשמיט את הקרקע מתחת לאנשיו תוך הבעת אי אמון מוחלטת ביכולתם וביושרתם האקדמית!

לצערי, בפעם הקודמת בחרו נשיאי האוניברסיטאות שלא לקום כאיש אחד אל מול מתקפת קואליצית – "אם תרצו"- אורלב- סער ומרעין בישין אחרים, לא הדפו את המק'ארתיזם המשחר לפתחנו, ועל כך הם ישלמו עכשיו ביוקר כשחדשות לבקרים יצוצו מבקרי אקדמיה מוטי אידיאולוגיה – ולא רק בסוציולוגיה או מדע המדינה, כי אם בהיסטוריה, פילוסופיה, חינוך, ומדוע בעצם לא בכימיה ופיזיקה?  ולמה לא את המלמדים את תיאורית "המפץ הגדול" ולא את בראשית א"?? ועל מה נרדף גליליאו? על פוסט-ציונות??

אני שב וקורא לנשיאים ולראשי המערכת -  התעשתו והעמידו דברים על מקומם – כי מי שמעדיף חרפה על מלחמה – מקבל בסוף גם חרפה וגם מלחמה כשאינו נאבק על צדקתו!

יוסי

(בכל זאת ציוני..)

כשהתחלתי ללמד באוניברסיטת חיפה, בשנת הלימודים תשס"ד (סתיו 2003), קבלתי לידי את הקורס סדנא למיומנויות מחקר. בניגוד לשאר הקורס הניתנים במסגרת החוג להיסטוריא כללית, השאלה המרכזית בסדנא אינה "מה?", או "מדוע?" אלא "איך?". איך ללמוד היסטוריא? אחת השאלות הראשונות שהפנתה אלי הכיתה היתה, שלא במפתיע: האם אפשר להשתמש בויקיפדיה? התשובה שלי היתה לאו מוחלט. אין לדעת מי כתב בויקיפדיה מה, ומהיכן המידע, ובאופן כללי אי-אפשר לסמוך שם על שום דבר…

…נוּ כן, ברור שטעיתי. עד מהרה שׂמתי לב שגם אני משתמש הרבה בויקיפדיה, ושבעצם מדובר בכלי רב-תועלת, נצחון גדול של חכמת ההמון ושל עקרון השיתופיות. כמובן, יש ערכים ויש ערכים, ולעולם אין להתייחס לויקיפדיה כתחנה אחרונה במסע המחקר. אבל לא פעם גם אני משתמש בה כתחנה ראשונה, ומפיק תועלת רבה. מהר מאד התחוור לי שהעתיד של עולם המידע, לפחות בעתיד הנראה לעין, טמון במאגרי מידע מקוונים ומקושרים. מחובתי אפוא, כאקדמאי, לתרום למהפכה. מדוע לא ארתום את העבודה בכתה לשיפור ויקיפדיה?

כשהעליתי את הרעיון בפני תלמיד(ות)י  בשתי הזדמנויות שונות, נתקלתי בתגובה לה לא ציפיתי. סטודנטיות וסטודנטים שכבר שלחו יד בעבר בעריכה בויקיפדיה, התלוננו על חוויות קשות שעברו שם. ערכים שבנו ועריכות שעשׂו נמחקו עם או בלי הסבר, וכשֶמָחוּ על כך נקלעו לקרבות מילוליים צורמים. רצה הגורל, ובמקביל לשני הנסיונות הללו, נקלעו גם אי-אילו מחברי למצבים דומים. בעיא. מצד אחד, ברורות לי האפשרויות הגדולות הגלומות במהלך. מצד שני, נראה לי בלתי-הגון לחייב את תלמיד(ות)י להצטרף לְמערכת, בה יש סיכוי גדול שיקלעו לקן-צרעות מילולי שכזה.

כך עברו עוד שנתיים-שלוש, עד שהבליחה ההכרה, שיש ויקי גם מחוץ לויקיפדיה. אצטרף לקידום המהפכה באמצעות אתר ויקי משל עצמי, ואחיל שם כללי תרבות דיון כרצוני. עם הרעיון הזה בראש התחלתי לרחרח ברחבי הקמפוס, והגעתי תוך זמן קצר לד"ר דני בן-צבי, ראש היחידה להוראה נתמכת מחשב באוניברסיטת חיפה, שהחל במהלך זהה כמה שנים לפני. תוך שבועיים, בסיוע נלהב של גב' שירי הגני, דוקטורנטית בחוג לחינוך, ושל מר אייל מאיר, עוזר המחקר שלי, היה לנו אתר משלנו. זה היה, כמסתבר, החלק הקל. עכשיו עמדה בפנינו משׂימה קשה בהרבה: להבין מה לעשׂות אתו.

בסופו של דבר נפלה החלטה למקד את הפעילות בסמינר שתוכנן להיות גולת הכותרת של סמסטר א, בנושׂא חביב עלי מאד – תולדות האמונה באל אחד: מונותאיזם (הקישור מוביל לדף הקורס הראשי). הכתה הוזהרה מראש לגבי המתרחש, ובכלל זה לגבי העובדה שהמהלך כולו נערך ונבדק כניסוי אקדמי (בכל זאת, ניסויים בבני-אדם). כללי המשׂחק נקבעו כדלהלן:

• דף הקורס באתר, והדפים שיוצאים ממנו, הוגדרו כסביבת הלימוד הרשמית.
• אחרי שבועיים של הקדמה, בהם דיברתי על מונותאיזם באופן כללי ועל ויקי באופן פרטי, התחלקה הכתה לצמדים, כשכל צמד קיבל אחריות לשבוע על אחד מתחומי הדיון, אותו הציג במפגש הראשון בשבוע (יום א). אני הרחבתי את הדיון במפגש השני (יום ג).
• כל צמד נדרש להעלות חומר בסיסי לדיון ביום ד בשבוע שלפני המצגת, כדי לאפשר לכתה זמן לעיין בחומר, לשאול שאלות ולהשׂיא תרומות. עם הזמן התברר שמהלך זה היה בעל חשיבות מכרעת בהתפתחות העניינים.
• לאחר סיבוב המצגות הראשון קבענו לערוך שׂיחה פתוחה, ללא הגדרת נושׂא מראש.

ויצאנו לדרך…

עיצוב: סני ארזי

בשלהי השבוע שעבר התפרסם באתר עבודה שחורה מעין ראיון של ד"ר איתי אשר עם אלדד יניב, ובו פורטה תכנית חמש הנקודות של השׂמאל הלאומי. ראשית, אני מברך מאד על עצם קיום הראיון. אתר עבודה שחורה הוא צומת חשוב לשׂמאל הישׂראלי (יש שיאמרו מקום המפגש המרכזי של השלולית), ואין ספק שהידע הרב הצבור שם, כמו גם מספר הפעילות והפעילים המבקרות/ים שם מידי יום ביומו, יכולים להועיל הרבה לתזוזת השׂמאל הלאומי.

שנית, עוד יותר אני מברך על רעיון העומד בבסיס הראיון, והוא שמדובר בסך הכל בצעד ראשון, בנסיון לגבש באופן ציבורי, פתוח ושקוף (דמוקרטי, בלע"ז) סדר יום חברתי לאומי. העניין הוא כזה: מר ישׂראלי ינהל דיון בשׂמחה על המו"מ עם הרשות הפלשׂתינים. הוא גם יודע מה הפלשׂתינים (שלא לאמר כל הערבים) חושבים. אבל מה הוא מסוגל להגיד, ומתי בעצם נדרש לאחרונה לחשוב, על מערכת התחבורה הציבורית שהיה רוצה לראות בארץ, על הגיל הראוי להתחיל ללמד לדבר שׂפה שניה (ואיזו שׂפה זו תהיה), או כיצד לחלק את הרווחים הצפויים מתגליות הגז? העובדה שכח עולה בפוליטיקא הישׂראלית מנהל דיון כזה, ובאופן כזה, היא בעיני סימן למהפכה גדולה.

לחמש הנקודות אתייחס בטורים נפרדים, וכעת אסתפק רק בהערות כלליות. הראשונה, ואולי החשובה בהן: על אף הכותרת המטעה, לא מדובר כאן בתכנית כלכלית. כן מדובר ב"חמש הרפורמות הכלכליות-חברתיות הראשונות שהיה מבצע [אלדד יניב] אילו השמאל הלאומי היה הופך לכוח פוליטי משמעותי בכנסת הבאה". מי שת/יעיין במסמך (הנה שוב הקישור) ת/יראה שתפיסת העולם המובעת בו אינה כלכלית, אלא חברתית. תכנית חמש הנקודות מציירת דרכים ליצירת חברה בריאה יותר (לדעת יוצריה).

שנית, אתייחס לנקודה שעלתה שוב ושוב בתגובות עד כה – סוֹפיוּת התכנית. חמש הנקודות הללו לא נמסרו לאלדד יניב על הר סיני. כשם שהטיוטא הראשונה נועדה מראש להערות, כך גם תכנית חמש הנקודות היא בסך הכל התחלת הדיון. בתגובות עלה רצון מיוחד לראות סעיף העוסק בתחום יחסי העבודה בארץ – תחום שהוא, אני מסכים בהחלט, חשוב מאין כמוהו. ובכן, אדרבא. הדרך להוסיף סעיף כזה לתכנית היא פשוט לכתוב אותו, ואז לעשׂות לו תעמולה. להערכתי, יש סיכוי לא רע שהוא יקלט ויצורף לתכנית הכללית. ואז תהיה תכנית שש הנקודות. פשוט, לא?

בתמונה: Lucy Lawless and Junior

בשנה שעברה יסדתי מסורת עתיקת יומין בבלוג, לפיו מתפרסם בט"ו באב קטע מספר, בו מככבת דמות נשית הקשורה באופן כלשהו לחג. הפעם הקודמת היתה ישרה ולעניין. הפעם, קצת יותר מורכבת. בין הפותרות/ים נכונה יוגרל שלום עולמי משומש, במצב טוב. כדי לשמור על המסורת באופן מדוייק, גם השנה נאסר על ירון בן-עמי להשתתף בחידון (אבל יש לו בלוג חדש, וכבר יש בו פיוט כביר, כנסו כנסו).

*** ******* ***

- אתה יודע, בניומין, אני כבר לא יודע לקרוא לושן קוידש. הכל שכחתי, שייכנס בו זנבו של השד… אמר האיכר המשׂופם.
- מה קודש, שום דבר לא קוידש, קטע אותו האיש שכונה בניומין, בוטש במגפו בקרקע הלחה, לועס קווצה מזקנו הצהבהב.
- כן, שיהיה, אז אני כבר לא יודע לקרוא אותה, וגם אבא שלי לא ידע. סבא שלי עוד ידע קצת…
- אתה כבר לא יודע לקרוא שום שׂפה!
- כן, שיהיה, הפרות מבינות אותי גם ככה… אבל סבא שלי עוד סיפר לי קצת דברים, אתה יודע, דברים שכתובים אצל…
- האדון…
- זהו, אצלו. ואני זוכר… זאת אומרת נדמה לי שהוא אמר שיום אחד היא תופיע.
- מי?
- הבתולה הקדושה.
- מריה?
- בערך. לא בדיוק. כן, מריה אבל מריה שלנו. מריה של המשיח, של האדון, נו… זאת שהיהודים קראו לה…
- שׂוּרֶה?
- לא שׂורה!
- רוחל'ה?
- נו, בערך, לא בדיוק רוחל'ה, א-שכינה!
- א-שכינה… התהרהר בניומין צהוב הזקן. אז איפה היא? אני לא ראיתי כלום.
- מה חשבת, פסקונדיאק, שהיא תבוא אליך הביתה? מה, אתה כל-כך חשוב? היא הופיעה, ככה שמעתי, שם, בפלשׂתינה, בארץ-ישׂרואל.
- ואיך יודעים שזאת באמת היא? הקשה בניומין.
- בגלל מה שכתוב על הקבר.
- איזה קבר?
- שלה… של ההיא, הנסיכה הגדולה…
- סופיה?
- מה פתאום סופיה? מה, כבר נהיית גוי גמור?
- הייתי פעם שם, בפרק של סופיה, באוּמָן, בוז'ה מוי, כמה יפה שם…
- לא סופיה, לא סופיה! התרגז המשׂופם. שיראנה!
- אה, נכון, שיראנה… מולל בניומין את שולי חולצתו ופילבל בעיניו הקטנות.
- אז זהו, חתם המשׂופם. היא כבר הופיעה, כמו שכתוב על הקבר, והיא תכין את הקרקע לחזרה של האדון. וכשהאדון יופיע הכל ישתנה. ואז גם אנחנו נוכל לצאת מהחורים, לעזוב את הבתים העלובים שלנו…
גם את הנשים? תלה בו בניומין את עיניו.
- לא, את הנשים ניקח איתנו, כמו שהאדון הקיף את עצמו תמיד בנשים, ככה גם לנו יהיו עוד הרבה נשים, כמו שהאדון אמר, צריך לינוק מדדי האחיות…
- זה נשמע טוב… נצטעפו עיני בניומין. אז מה יודעים על הבתולה הזאת, מי ראה אותה?
- אומרים שיש לה עיניים ירוקות, נשמה של שדה, וכוח של שור, היא מופיעה ונעלמת בכל מיני מקומות בבת-אחת, לפעמים היא מגדלנה, לפעמים… אטרושקה, ניימצ'ה, ניימושקה… לפעמים מלכת הלילה. אף אחד לא ראה אותה אף פעם עם גבר, אבל גברים נמסים לידה ומאבדים את כל הכוח רצון שלהם.
- והיא… שמה, אצל היהודים?
- כן, אבל היא פועלת נגדם. אפילו אם היא לא יודעת את זה, על-פי רצון האדון ואלוהי האדון היא פועלת נגדם. וכשהאדון יופיע היא תתאחד איתו ואז הנבואות העתיקות יתגשמו, אנחנו נשלוט בעולם, נוכל לצאת מהקליפות, להפסיק להיות נוצרים, וגם כל היהודים יבינו שצדקנו, שהאדון צדק, כל מה שהם לא רצו להבין בוויכוח ההוא, אז, בפודוליה, הם יבינו. הפעם זה קרוב.
- אתה זוכר… בטש שוב בניומין במגפו… הזקנים היו מספרים… מספרים על דברים שהיו קורים בלילות… ברוהטין, בקמיניץ פודולסקי, בקרפטים… בלילות… היו עושׂים את זה עם כמה נקבות ביחד, היו מחליפים נשים, היו…
- כן, קראו לזה מעשׂים זרים. אמרו שזה מקרב את הגאולה.
- זהו, אז אולי, כדי לזרז קצת את הגאולה עכשיו, אם כבר, קצת מעשׂים זרים…
- לא נראה לי שאני אצליח למכור את זה לטניצ'קה.
- כן, גם אניושקה לא תתלהב.
- אבל אניושקה מחבבת את טניצ'קה, לא? …
- לא עד כדי כך.
- לא.
- אח, היו זמנים… נאנח צהוב הזמן.
- מה שכן, אפשר בינתיים, כדי בכל זאת לעשׂות משהו מצידנו לזירוז הגאולה, לנסוע איזה יום לקייב. שמעתי, יש שם עכשיו נקבות ברמה… ואפילו די בזול…
- כן, אם אנחנו בעסקי גאולה, למה לא, איך אומרים היהודים, בכל גופך ובכל כוחך?
- כן, יש להם משהו כזה. מסירות הגוף.
- זהו, מסירות הגוף.

*** ******* ***

תשובה (ךפוהמב) : זהירות, סְפּוֹילֵער!

לתמונה אין קשר לסיפור (באמת, קראו ותיווכחו)

אין ספק, השנה היה החידון קשה ביותר (אם כי גם בשנה שעברה לא ניחש/ה איש/ה נכונה). ובכן, הספר ממנו לקוחה השׂיחה דלעיל הוא למלך אין בית מאת חגי דגן (להשוואת מחירים באתר ספרות זולה).

מבחינת הז'אנר (סוגה, בלע"ז) הרשמי שלו הספר הוא מעין רומן הרפתקאות בלשי-מודיעיני. בעצם, הוא ספר היסטוריא במסווה, השואל שאלה מרתקת, שלא ראיתי לה התייחסות בשום מקום באכסניות האקדמיות המקובלות: מה עלה בגורלו של בית שאול לאחר שדוד וחבורתו סגרו להם את הבסטא?

התשובה המפתיעה היא שבית שאול לא נעלם, אלא רק ירד למחתרת. מאז ועד היום, במשך 3000 שנה, מתחבאים נציגיו בכל מיני מקומות זרים ומוזרים, וממתינים ליום בו יפרצו שוב לתודעה ויכבשו את מקומם הראוי.

ולא רק מתחבאים. גם, ובעצם בעיקר, מתחבאות. להבדיל מבית דוד, שויתר על הפן הנשי של האלוהות, השאולניקים והשאולניקיות עדיין מייחלות/ים לגאולה נשית. כך שאם תהיתם פעם מדוע משיח לא בא, ואפילו לא מטלפן, הרי שהתשובה ברורה: הוא לא בן-דוד, היא בת-שאול. והיא רותחת.

איור: סני ארזי

לקראת, במהלך ובעקבות פרשת המשט שמענו כמעט הכל בשאלת ההסברה. לאור עלייתו המטאורית של נושׂא ההסברה על סדר היום, הנה הערה קצרה על הקשר בין מאמצי ההסברה לבין דמוקרטיה ישירה.

עוד לפני המשט, עלתה מלפני קברניטי משׂרד ההסברה והתפוצות (יש דבר כזה) יוזמה לעירוב הציבור במאמצי ההסברה של מדינת ישׂראל, שזכתה לכינוי "קמפיין מסבירים". בפייסבוק ובבלוגוספירא נתקל הקמפיין בתגובות מזלזלות עד עוינות (ראו לדוגמא ב"חורים ברשת" של גל מור).

קל מאד לצלוף בקמפיין וברעיון העומד מאחריו, אבל אני דוקא מרוצה. הקמפיין, וביחוד מאורעות המשט, ממחישים באופן מובהק שאפילו רשויות המדינה מודות באזלת היד שלהן, ובחוסר היכולת שלהן להתמודד עם הבעיות העומדות בפני המדינה. יותר מזה, כיון שהמצב חמור באמת, לא פנו הרשויות לפתרון המקובל עליהן לכל דבר ועניין – לפנות למגזר העסקי, ולשלם הון עתק למשׂרד פרסום בינלאומי זה או אחר כדי שיטפל בבעיא בשבילן. לא. הפעם הן פנו לציבור. והציבור נענה בהמוניו.

אז כן, אפשר לבכות על נכונות הציבור לבלוע כל צפרדע שתדחוף הממשלה במורד גרונו, ולהחפז להגן גם על המדיניות האווילית ביותר, כיון שמול הגוים צריך לשמור פאסון. אבל הלקח יילמד גם יילמד. הממשלה בפשיטת רגל. הציבור נקרא לקחת אחריות. היום הסברה. מחר חינוך, בריאות, רווחה ובטחון.

בין לבין, שלושה עניינים שלא ברומו של עולם. הראשון: אפלטון. בסוף השבוע האחרון פרסם הבלוגר הותיק אוֹרי קציר, בעל הבלוג "אפלטון", את רשימת 25 הבלוגים החביבים עליו לשנת 2010. וראו זה פלא: אני בינם. אז קודם כל – תודה! ושנית, אחזיר המלצה. באפלטון תמצאו רשימות בנושׂאים היסטוריים לצד עיסוק בענייני היום, רשימות שלא מפחדות לחצות את קו אלף המילים, ודיונים רהוטים ומחכימים. נסו ותהנו!

*** ******* ***

העניין השני: בשבועיים האחרונים שׂמתי לב למערכה ציבורית להענקת פרס ישׂראל לאריק אינשטיין. הדף בפייסבוק עומד בעת כתיבת שורות אלה על 7865 "לייקים". אני מניח שהמספר יגדל בהרבה. מעבר לתמיכה כללית, בקשו יוזמי המערכה מבלוגרים/ות שונים/ות לכתוב, כל אחד/ת, על סיבה יחודית מדוע יש להעניק לאריק את הפרס. הנה שלי:

אחת התכונות הבולטות של הרוק הישׂראלי, אולי של ההוויה הישׂראלית באופן כללי, היא חוסר סבלנות. מוזיקאים, נגניות וסתם בעלות/י אוזן רגישה ידעו על מה אני מדבר. בכל מקום בו אפשר, אפילו צריך, לעצור רגע, לשתוק, לבנות מתח לקראת המשך השיר, תתפרץ להקת הרוק הישׂראלית בדיוק שבריר שניה לפני הזמן. ולא שאני מצפה לתיזמון דרמטי, עוצר נשימה, בסגנון ה-Allman Brothers  או סינטרה. זו נחלת יחידי/ות סגולה. אבל המוסיקא הישׂראלית נשמעת לרוב כמו מי שממהר לגמור ולרוץ לספר לחבר'ה.

אבל לא אצל אריק. בתקליטים שלו, אפילו בדיסקים המאוחרים, אלה שנתקלתי בשירים מהם ברדיו בטעות, אין ריצה ואין פספוסים. כל תו במקומו ובזמנו. ההישׂג הזה מרשים במיוחד לאור העובדה שמדובר בסולן, שהכלי היחיד העומד לרשותו הוא הקול. בהתחשב בכך שהקריירה שלו התבססה בעיקר על הקלטות אולפן, ואך מעט על הופעות חיות, מדובר בתופעה יוצאת דופן.

אולי אם נדע לקחת את הזמן כשצריך, להגיב באופן חד ומדוייק, ולהשפיע על הכלים שסביבנו בכח האישיות הרגועה ולא בקפיצה מתמדת בראש – אולי נוכל לשפר קצת את מצבנו.

פרס ישׂראל לאריק אינשטיין – כי מזמן בא הזמן.

*** ******* ***

ולסיום – המנהג המוזר שלי לסיים מילים ב-א'. עוד בימיו הראשונים של הבלוג כתבתי טור הסבר לתופעה תחת הכותרת למה היסטוריא, כדי לחסוך לעצמי הסברים חוזרים ונשנים. בחוגים מצומצמים והזויים במיוחד הוא אפילו הפך לסוג של קלאסיקא.

לאחרונה נשאלתי שוב על כך על-ידי אחד מעמיתי כאן בקמפוס, ופתאום נוסף נדבך לתשובה. התכוונה התאונה, והשאלה הגיעה עת עיינתי שוב בספר יוסיפון. חיבור היסטורי זה, שנכתב ככל הנראה באיטליא במאה ה-10 לספירה ומספר את תולדות ישׂראל במשולב עם תולדות העמים מאז דור הפלגה ועד חורבן הבית, כתוב בעברית שבעיני היא המלבבת מכל שכבות העברית המוכרות לי. וכן, מסיימים שם מילים ב-א' כל אימת שרק אפשר.

ובאותו עניין, זה זמן שאני חושד באליעזר בן-יהודה, שהוא האחראי להחזרת המנהג לכתוב סופי מילים ב-ה'. אז שאלתי את האקדמיא ללשון העברית, וזו התשובה שקבלתי מד"ר קרן דובנוב:

אני מניחה שכוונתך למילים שאולות מן היווניות ומן הלטיניות המסתיימות ב-iya או ב-a סתם. אכן מילים אלו נכתבות בדרך כלל באל"ף בסופן בלשון חכמים (לפי תעתיק האותיות מן הלשונות האלה, אל"ף כנגד אלפא). לפיכך במילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית כותבים ערכים אלו באל"ף בסופם. ואולם למעשה כבר במשנה כתוב, לדוגמה, הגמונייה, ובתלמוד הירושלמי מוצאים אנדרלמוסייה ועוד.

ובכן, שני חידושים:
(א) האיות ב-ה' הוא קדום, אף אם לא רווח. בן-יהודה לא אשם!
(ב) גם המילון ההיסטורי של האקדמיא ללשון העברית כותב סופי מילים ב-א'. אני מוזר, אבל לא לבד!

עד כאן להיום. בפעם הבאה, שוב פוליטיקא.

פרופ' ויגודה-גדות

גם היום הטור אינו פרי עטי, אלא מכתב מאת פרופ' ערן ויגודה-גדות, ראש בית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, שנשלח בשבוע שעבר (30 מאי) לכלל חברות/י הכנסת. המכתב מפורסם כאן באישור כותבו, ומוגש כשירות לציבור לקראת הדיון בתביעת הדיבה של "אם תרצו", בה יעלה לדיון הקשר בין תנועות פשיסטיות לבין האסטרטגיא של הפצת שקרים מכוונת במסווה מדעי.

*** ******* ***

לכבוד חברי הכנסת
משכן הכנסת,
ירושלים

קראתי לפני מספר ימים, לא בהפתעה גמורה אך עדיין בצער גדול, את הכתבה בעיתון "ישראל היום" ביחס למה שמכונה "דו"ח תנועת אם תרצו" על השיח האנטי ציוני באקדמיה. הבנתי גם כי במהלך אפריל התקיים בועדת החינוך התרבות והספורט דיון באותו נושא וכי העניין מועלה כהצעה לסדר היום לדיון בכנסת.

האם האקדמיה הישראלית אנטי ציונית? בכתבה שפורסמה נכתב בין השאר כי "מסקנות המחקר, עליו פיקחו ד"ר אודי לבל וד"ר רן ברץ {אנא ראו הבהרה של טיב הקשר בין ד"ר לבל וד"ר ברץ לדו"ח אם תרצו בקישור הזה, וגם תגובה מס' 1; אוֹרי}, מצביעות על יחס ממוצע של 20:80 – כלומר רוב מכריע מהחומר הנלמד במחלקות למדע המדינה מבוסס על רשימת מקורות המייצגת גישות "פוסט ציוניות" ו"אנטי ציוניות" ". בדיון בכנסת הושמעו דברים דומים.

קראתי והשתוממתי. קראת ואני חרד לאמת. אין סכנה גדולה יותר לציבור ולמקבלי החלטות בישראל מאשר להיות מוזנים בדברים חסרי שחר שכל קשר ביניהם לבין עובדות מדעיות תלוש לגמרי, שלא לאמור מגמתי ומטעה.

אוניברסיטת חיפה ביקשה את הדו"ח המלא כדי להגיב עליו אך קיבלה, לאחר מאמצים רבים, מסמך מקוצץ המסתיר את שמות ה"מפקחים על המחקר" ולא מפרט את שיטתו. כפי שהדברים נראים על סמך המידע הסלקטיבי שפיזרה תנועת אם תרצו לציבור לא מדובר במחקר ראוי לשמו והוא מעלה תהיות וסימני שאלה אין ספור. "המחקר" המתואר דורש הגנה והסברים רבים. אני קובע בוודאות, על סמך מיטב שיפוטי המקצועי והניסיון הרב שיש לי בביצוע מחקרים במדעי החברה בכלל ובתחום מדעי המדינה בפרט, שאין כאן מחקר מדעי ראוי לשמו.

לדוגמה, 4-5 סילבוסים שיתכן ונלקחו מתוך עשרות ומאות קורסים הנלמדים בבית הספר אותו אני מנהל, באופן לא שיטתי ולא מובנה, אינם מייצגים שום דבר חוץ מעצמם. בשל כך, ולאור הטענות החמורות המועלות בכתבה בשם המפקחים על המחקר הזה, ביקשתי לקבל הסברים מד"ר לבל ומד"ר ברץ על תקפות המחקר שביצעו ולהגן על איכותו. נראה לי שיש לעשות כאן עבודת הגנה רבה הכוללת הסברים כמו (1) כיצד נבחרו המרצים? (2) את מי הם מייצגים? (3) כיצד נבחרו הסילבוסים? ((4 מה נבדק בהם? (5) מדוע לא נלקחו לבדיקה סילבוסים של מרצים רלוונטיים אחרים? (6) כיצד נבחר גודל המדגם? (7) מדוע השתתפו רק מחלקות מסוימות ולא אחרות? (8) מה טעות הדגימה? (9) כיצד הוגדר מיהו ציוני? (10) ומיהו לא. ישנן כמובן שאלות רבות נוספות המעלות ספק כבד ביחס לאיכותו של מחקר זה ולכן אני מסופק אם הוא עומד בקריטריונים מינימאליים של הגינות ויושרה מקצועית.

בהיותי שופט של מחקרים בינלאומיים לכתבי עת מהשורה הראשונה, לקרנות מחקר עתירות משאבים בארה"ב ובאירופה, במסגרת האיחוד האירופי ועבור גופים ממשלתיים רציניים מהשורה הראשונה בעולם בתחומי אני קובע ששום כתב עת רציני (או רציני למחצה) במדעי החברה לא היה מתרשם מהמתודולוגיה המתוארת כאן ומהקפדה על פרטים קטנים כגון אלו שמצוינים מעלה. זהו חומר שקשה לכנותו מדעי והוא נראה תפור לצרכים אידיאולוגיים, יהיו אשר יהיו, של קבוצה מסוימת.

הדבר מדאיג במיוחד מכיוון שאיש מאיתנו לא היה מוכן לקחת כדור נגד כאב ראש שיוצר על בסיס מחקר מעוות, איש לא היה מוכן לנסוע במכונית שחלקיה לא יוצרו בעקבות מבחנים מדעיים ראויים ותקפים של חוזק שלדה ומרכב  – אבל שומו שמיים – אנו מוכנים להיות מוזנים במידע חברתי מעוות שמסוגל להוביל חברי כנסת, שרים וקובעי מדיניות ציבורית להחלטות מוטעות ברמה הלאומית והחברתית? כיצד נוכל להרשות זאת לעצמנו?

הביקורת שלי משמעותית גם מכיוון שאני עצמי רחוק מלהשתייך לקבוצה פוסט-ציונית כלשהי. נהפוכו – אני רואה בי וברבים מחברי באקדמיה ציונים לא רעים דווקא. אישית אני ציוני גאה ולצד חופש הביטוי עליו יש להגן מכל משמר אני לא חושש גם להוקיע התנהגויות של עמיתים רבים הפועלים נגד מדינת ישראל, קוראים לחרמות עליה ואפילו אלה ששוללים את יסוד קיומה בזמן שנהנים מכל הטובין שמספקת מערכת התגמולים האוניברסיטאית והתמיכה החברתית של מערכות השלטון בישראל.

רבים מאיתנו הולכים למילואים, מדברים בזכות המדינה ומגנים עליה מעל בימות אקדמאיות ואחרות, וכשיש צורך גם לא חוששים לבקר אותה ואת פעולתה, משוחחים בכיתות באובייקטיביות על בעיות מדע ועל בעיות שעה, ובסה"כ לא מאלה שיהיה קל לקרוא להם שמאל רדיקאלי. דווקא בשל כך חשוב לשים לב לביקורת הזו שמבקשת לכבד אמת מדעית ולא לעשות ממנה פלסתר. בפעולתם האחרונה הצליחו אנשי "אם תרצו" להפוך אותי בעל כורחי למתנגד חריף של דרכם.

לכן, מחקרם המעוות של ד"ר לבר וד"ר ברץ חמור מכיוון שמטיל דופי ביושרם המקצועי ובהגינותם המדעית של רבים מעמיתי במחלקות למדע המדינה ברחבי הארץ, ובמחלקות אחרות (ללא כל קשר לעמדתם הפוליטית כאמור). הסכנה הטמונה בו היא טיפוח תדמית שגויה של האקדמיה הישראלית, מסע צלב בלתי הגון נגדה כגוף אחד, בהצמדה של תווית "בוגדנית" לחוקרים הגונים ומתן עידוד למקבלי החלטות לפעול כנגדם. חופש הביטוי בישראל צריך להישמר – אך לדעתי אין לאיש רשות להפיץ חומרים מטעים מהסוג הזה. אסור בתכלית האיסור לחברי כנסת ללכת שולל אחר מידע שכזה.

לסיכום – האקדמיה והמחקר בישראל הם נכס לאומי. כולנו צריכים להיות מודאגים מתהליך מכוון של הטעייה בכיוון אידיאולוגי זה או אחר. האקדמיה הישראלית ואיכות המחקר בה חשובים מכדי שיעשה בהם ובכלים המדעיים שלהם שימוש מטעה. אני קורא לחברי הכנסת להוקיע הטעייה זו ולגנותה בכל דרך. לא זו דרכנו – לא זו דרכה של האמת.

בברכה,
פרופ' ערן ויגודה-גדות
ראש בית הספר למדעי המדינה