ישר באמצע

אמש עברה אלי בקשה מבית-כנסת בשכונה, להשתתף בתפילה משותפת לשלום החטופים, ולשׂאת דברים כאיש-רוח חילוני. הבנתי פתאום שאני אכן עונה להגדרה. הבטחתי שאנסה להגיע, ולא עלה בידי. החיים ממשיכים ודורשים את שלהם. וחוץ מזה, אינני מאמין בכוחה של תפילה להשפיע על ארועים חיצוניים. כזה אני. חילוני.

ומה יש לרוח לתרום? ראשית, אבחנה על תשתיות חיינו. כבר נאמר ועוד צריך להאמר, על התחבורה הציבורית הלקויה שסיפקה תרחיש לארוע החטיפה. כמובן, אין מדובר כאן במניעה מוחלטת, ומי שלא יהיו לו טרמפיסטים לחטוף יהרהר כיצד לחטוף אוטובוס. וממילא, יש החלטות גדולות יותר לקבל על גורל השטחים וסוף הכיבוש, מאשר איזה קו אוטובוס יגיע להיכן ומתי.

ובכל זאת – תחבורה ציבורית. מאז קום המדינה ועד ימינו גבו תאונות הדרכים יותר חיים מן המלחמה הבלתי-פוסקת. כמה מהן היה ניתן למנוע, לאורך השנים, עם תחבורה ציבורית ראויה? וגם את זיהום האויר צריך להביא בחשבון – הכל עניין של חיים ומוות, ומה שביניהם. מתוך ציפיה לשוב הבנים לגבולם, ואנחנו כולנו לגבולותינו, סוף סוף, הבה נזכור שיש גם דברים שאפשר להתחיל לתקן בשטח, לפני כאב הראש הגדול של השאלות הגדולות. 

ומה על גורל החטופים? תפילה אין לי להציע, אבל אולי סיפור. הבה נדמיין עסקא שתרקם סביב שחרורם, להשיבם מיד ובשלום לידי משפחותיהם. נשימה עמוקה, ומכאן בקצב: התחלה של מפגשים, בכל מיני דרגים, כדי להפוך את החיים של כל היושבות והיושבים בין הים לירדן לבטוחים וטובים יותר בטווח הקרוב והרחוק. ביצוע בשטח, מתוך רצון טוב וכן. כדי שנוכל לסוע כולנו ברכבת יחד, ולקדם זה את פני זו במאור פנים וברוב לשונות. לא סתם בחרנו נשׂיא דובר ערבית. 

אחרי שתעבורנה כמה שנים, שבהן נעבוד קשה מאד, כולנו, כדי ליצור תנאי מחיה טובים יותר, לכולנו, נוכל לשבת לדבר על עניינים רעיוניים ומעשׂיים – מדינות, בתי-נבחרים, כוחות בטחון, נבחרת כדורגל. מבחינתי, למפרע, כדאי לערב בעסקא סיבובית גם את הממלכה ההאשמית של ירדן. בכל זאת, שתי גדות. 

לו יהי שׂכר לפעולתנו, לו תהי תקוה לאחריתנו, לו ישובו בנים לגבולם.

אפשר גם תחת דגל פלשׂתין

בעקבות הטור האורח של ירון בן-עמי על המטוטלת הפרופורציונאלית של המידתיות התפתח דיון בתגובות בין הקורא שחר גולן לביני, בעניין המחיר שיש או שאין לשלם עבור שחרורו של גלעד שליט. בסופו של דבר התכנסנו שנינו לעמדה דומה, לפיה אין ברירה אלא לשלם מחיר יקר בעד שחרורו מחד, ומאידך צריך לעשׂות משהו כדי לשנות את המשוואה ולעקר את שיטת הסחטנות בה נוקטים אויבינו. מטרת טור זה היא להציע "משהו" ממין זה, והוא מבוסס על רעיון ששמעתי באחד האמשים, ואינני זוכר עוד למי מגיע הקרדיט עליו. לבטח, לא לי.

בתחילת הקיץ נוכחנו ביעילותו של אמצעי חדש במלחמת התעמולה בין ישׂראל לפלשׂתין – משט שלום. באופן כללי, אני מברך על נקיטת צעדי ראווה מסוג זה ככלי במאבק הלאומי שאנו חלק ממנו. אני מעדיף עשׂרה משטי שלום על פני חגורת נפץ אחת. לפיכך, כדאי ונחוץ שנתרום את חלקנו להעברת כובד המשקל מאלימות קטלנית לצעדי ראווה תעמולתיים. הבה ניזום ונארגן משט שלום לבירור מצבו של גלעד שליט!

העקרון פשוט: נעודד מספר אוהדי/ות ישׂראל ברחבי העולם (עוד יש כאלה פה ושם) לעלות על מספר כלי-שיט, ולהפליג לעבר רצועת עזה. המפליגות והמפליגים יצטיידו במצלמות, בטלפונים ניידים, בלפטופים ובכל מה שרק אפשר, כדי לשדר לעולם את ממצאיהן/ם. כלי-השיט יעגנו לחופי עזה, והנוסעות/ים יתפזרו בשטח ויחפשׂו את גלעד שליט, במטרה להביא מידע ברור לגבי מצבו הבריאותי. אחרי הכל, אפילו האסירים הבטחוניים הפלשׂתיניים בישׂראל זוכים מדי פעם לביקור של הצלב האדום. לבטח לא ימצא החוק הבינלאומי שיאסור על ביקור הומניטרי כזה אצל שבוי ישׂראלי.

הצעה אמיצה: הרב לאו

חשוב מאד בארגון משט כזה, שהוא יצא לדרך ללא אזרחים ואזרחיות מישׂראל. באופן זה יהיה אפשר למנוע טענות ומענות מסוגים שונים, על הכיבוש, המצור, וכל הבלוז הזה. ובעצם, אולי בכל זאת אזרח ישׂראלי אחד. בהפגנה שנערכה בככר מלכי ישׂראל בת"א-יפו בתחילת החודש הצהיר הרב הראשי האשכנזי הראשי בדימוס, ישׂראל מאיר לאו, ש"בשביל צבי, נועם ואביבה גם אני מוכן להתחלף עם גלעד, כדי שיילך הביתה ויחזור בשלום. אולי איסמעיל הנייה והעולם יראו שאנחנו מוכנים להקריב, ואז יבקע הקיר וגלעד יחזור דרכו הביתה." מן הראוי שיצטרף הרב לאו למשלחת, כדי שאם במקרה יתגלה מקום שביו של גלעד שליט, יוכלו לבצע את עסקת החליפין תיכף ומייד, על המקום.

טור זה נכתב על-ידי ירון בן-עמי, מוסיקאי, מורה להיסטוריא, ומרצה להשׂכיר. מגיב כאן לעתים כ"מר ינשוף".

*** ******* ***

בחור שווה, גלעד

מי שעוקב בקפידה ובעיון אחר הידיעות החדשותיות, הפרשנויות האקטואליות וקידום המכירות המכונה "עתונות כלכלית" איננו יכול להימלט מן הרושם שרבים ממחוללי המציאות ומעצבי דעת הקהל פשוט שכחו את אשר לימד אותנו מורנו דגלס אדאמס, לאמור שהדבר האחד שאדם החי ביקום אינסופי איננו יכול להרשות לעצמו הוא חוש פרופורציה. (מטעמי לשון הרע אינני מעלה כאן את האפשרות שאותם מחוללים ומעצבים פשוט לא קראו את טרילוגיית מדריך הטרמפיסט לגלקסיה). אלמלא היו שוכחים, ודאי היו נמנעות מאתנו כמה מבוכות ואי-נעימויות.

למשל, אחת הטענות ששבו ועלו כלפי ישׂראל במהלך מלחמת לבנון השניה, מבצע עופרת יצוקה ולאחריו, וביתר שׂאת במסגרת דו"ח גולדסטון, היתה שתגובתה של ישׂראל לחטיפת חייליה ולהמטרת אש טילים ומרגמות על ישוביה הדרומיים היתה "בלתי מדתית". הנימוק שניתן לכך היה שמספר ההרוגים בקרב הלבנונים – ואחריהם הפלשׂתינים – היה גדול בהרבה ממספר ההרוגים בקרב הישׂראלים. מכאן ניתן ללמוד על הנחת יסוד של הארגונים הבינלאומיים, כאילו חיי אדם אחד שווים לחיי כל אדם אחר.

אמירה כזאת, אילו היתה מושמעת למשל בקשר למטבעות ולא בקשר לחיי אדם – נניח, שהדולר והבהאט התיאלנדי צריכים להיסחר בערך של 1:1 – הייתה מעוררת התנגדות כללית. איש איננו מטיל ברצינות ספק בכך שלא כל המטבעות שווים. מה שקובע הוא ערך השוק שלהם.

למעשׂה, גם בתחום חיי אדם קיים שוק, ולחיי אנשים שונים נקבע בו ערך שונה. למשל, על פי הדיווחים האחרונים קבעה תנועת החמאס שער של אלף פלשתינים חיים תמורת חייו של ישׂראלי אחד – גלעד שליט כמובן. המדובר, אגב, בעלייה ניכרת בשער חיי ישׂראלים. בעסקאות קודמות עם חיזבאללה נקבע שער של חיי 400 אסירים פלשׂתינים ועוד 35 אסירים ערבים בני מדינות אחרות ו-59 לבנונים מתים תמורת אדם ישׂראלי חי (וליתר דיוק, חייו של סוחר סמים ישׂראלי בזוי. לצורך ניתוח זה, לא נעמיק בשערים היחסיים שבין חיי סוחר סמים לבין חיי מורה בבית ספר יסודי). לעומת זאת, תמורת שני שבויים ישׂראלים מתים דרש החיזבאללה – וקיבל – ארבעה לבנונים חיים ו-197 לבנונים מתים. הנה כי כן, שער הישׂראלי המת קרוב יותר (אמנם עדיין גבוה פי 50) לשער הלבנוני המת.

חדי העין יבחינו, אם כך, שבשלב זה טרם נקבע שער חליפין ברור בין ישׂראלים מתים ופלשׂתינים מתים. אם להתחשב בשער החליפין בין גוויות ישׂראליות ולבנוניות, יש לשער ששער הגוויה הישׂראלית עולה לכמאתיים גוויות פלשׂתיניות. כל השערים הללו נקבעו, יש לציין, לא על פי רצונה של ישׂראל אלא על פי תביעות אויביה.

אמור מעתה: בפעם הבאה שתופנה אל עבר ישׂראל הטענה על תגובה לא מדתית, יש לשלוף את הנתונים ולהגיד, בלי למצמץ: זהו השער תמורת ישׂראלי חי, זהו השער תמורת ישׂראלי מת, כפי שנקבעו על פי חיזבאללה וחמאס. תלונות על חוסר מדתיות יש להפנות אליהם.

***  ******* ***

פושע מלחמה?

בנימה דומה יש להתייחס גם להגשת התביעות נגד אישים ישׂראלים בכירים במערכת הבטחון ובממשלה במדינות זרות, בעוון פשעי מלחמה. המדתיות והשוויון הן נר לרגלינו, כנדרש בפי אבירי זכויות האדם והאזרח. בכל פעם שמופעל עיקרון השיפוט האוניברסלי – כפי שארע בבריטניה ובספרד – לשם הגנה על זכויות האדם והבאתם לדין של פושעי מלחמה מצה"ל ומממשלת ישׂראל, על מדינת ישׂראל לפעול לאלתר להגשת כתבי אישום בגין פשעי מלחמה נגד כל צמרת הממשל והצבא הרוסי, מפוטין ועד רמת מפקד הפלוגה, על מעשי הצבא הרוסי בצ'צ'ניה ובגרוזיה. אסור להפקיר את הזירה בידי שמרנים ואנשי ימין חדלי אישים, העלולים למכור את זכויות האדם בנזיד עדשים כדי לקדם אג'נדה פוליטית: יש לעמוד בתוקף על העקרון של מניעת פשעי מלחמה ועקרון השוויון בפני החוק. אם מוכנות בריטניה, ספרד ושוודיה לעמוד במחירים הכרוכים בהבאתם של פוטין והגנרלים הרוסיים למשפט, אין ספק כי יש ויש להן הסמכות המוסרית לתהות גם על התנהגותם של חיילי צה"ל.

*** ******* ***

לסיכום: חדי העין הנזכרים בפסקה הראשונה ודאי שמו לב להתרבות הטענות המופנות כלפי האיסלם הרדיקלי, המהגרים המוסלמים, השׂמאל העיוור ומדיניות הרב-תרבותיות הטוטליטרית (ליבער-אלעס) מפי דוברים אירופאים ואמריקאים שונים. ניתן להתרשם כי המטוטלת שנעה עד לפני זמן קצר בכיוון השׂמאל הטהרני, המשיחי, העיוור, משנה את כיוונה ונוטה בחזרה כלפי המציאות. מי שרווחתה של ישׂראל קרובה ללבו, ודאי חש פיתוי לנשוף אנחת רווחה. זו טעות!!!! הטענות הללו באות כמעט תמיד מפי אנשי ימין קיצוני, שונאי זרים, בעלי השקפת עולם שכולה שלילה וקידוש קלישאות בזויות. אוי לה, לישׂראל, אם אלה תומכיה בעולם. אוי לו, לשׂמאל, אם אנשים כאלה הם המצטיירים לפתע כמי שמרשים לעצמם להסתכל על דברים נכוחה וללא טיוח. על השׂמאל הציוני מוטלת משׂימה גדולה בהרבה מכפי שחשבנו: לא רק את מדינת ישׂראל עליו להפנות בכיוון הנכון, אלא גם את תנועת השׂמאל העולמית. אני חושב שהשׂמאל הציוני מסוגל לזה, בתנאי שלא יתפתה לדבר האחד שאדם שחי ביקום אינסופי איננו יכול להרשות לעצמו: חוש פרופורציה.

עדכון – הילדים חזרו הביתה בשלום. תודה למי שפקח/ה עין והעביר/ה הלאה ~

*** ******* ***

חברות וחברים –

ההודעה המצורפת הגיעה אלי בדוא"ל דרך רשימת תפוצה פנימית של הסגל באונ' חיפה, מאחת מעובדות המוסד – סבתא של הילד והילדה הנעדרים. לצערי, לא מדובר בבדיחה אכזרית, אלא באמת עצובה. אז אם ראיתן/ם או שמעתן/ם, אנא צרו קשר בנייד: [נמחק] . תודה.

[תמונות הילדים והאב הורדו אף הן]

מישהו מקשיב בכלל?

אז כן, יש עכשיו מונדיאל. ומזג האויר בכלל מתאים למלחמה. ובכל זאת רציתי להביא לתשׂומת הלב של מי שפספס/ה, שראש הרשות הפלשׂתינית, מחמוד עבאס (הלא הוא אבו-מאזן), עושׂה זה זמן מה מאמצים להבהיר שהוא ממש ממש מעוניין לחזור למשׂא ומתן.

אתמול, למשל, התפרסם בעיתון "אל חיאת" שמר עבאס מציע שישׂראל תמשיך להחזיק ברובע היהודי בעיר העתיקה – כולל הכותל! – בגוש עציון, גבעת זאב ומודיעין עילית. וזה לפני שהמו"מ מתנהל באופן רשמי.

בימים האחרונים אני שומע שוב ושוב דיונים וויכוחים סוערים בין מי שמשוכנע/ת שפדיון שבויים וערבות הדדית הם ערכים שבלעדיהם אין לחברה הישׂראלית תקומה, לבין אסטרטגים/ות המעלים/ות חישובים קרי-דם על היחסים האפשריים בין עסקת שבויים עכשיו לבין אבידות ונפגעים אחר-כך. את דעותי בנושׂא שטחתי כאן בבלוג לא פעם. עכשיו חשוב לי להדגיש דבר אחר: בסיבוב האלימות הבא מול הרשות הפלשׂתינית יהרגו הרבה מאד אנשים, משני הצדדים. מחשבי החישובים והחוסכים בחיי אדם מתבקשים להביא בחשבון.

אפשר, כדאי, צריך אפילו, להמשיך ולהתוכח עם הראיס על פרטי-הפרטים של הסכם אפשרי כזה. זו המשמעות של משׂא ומתן. צריך להגיע אליו בלב שלם (עוד יהיה זמן לשבור אותו בהמשך) ובידיים נקיות. וביחוד צריך לאפסן את הססמאות ואת המציאות העגומה שליוו אותנו מאז קמפ-דיוויד 2000. נחשוב מה שנחשוב על מה שהיה אז, מתברר והולך מה קורה עכשיו: יש פרטנר!

אז לשם מה, בעצם, המצור על עזה? מה הוא נועד להשׂיג? האם הוגדרה אי-פעם מטרה רשמית, שלכשתושׂג יוסר המצור?

עד היום, שמעתי שלוש תשובות עיקריות לשאלה הזו. האחת עוסקת בגלעד שליט, ורואה במצור על עזה עונש על חטיפתו, אמצעי למניעת הברחתו אל מחוץ לרצועה, או אמצעי לחץ על החמאס להביא לשחרורו. שלושת הנימוקים הללו חסרי כל ביסוס. עונש על החטיפה ודאי שאין כאן, שהרי שליט נחטף ביוני 2006, והמצור החל שנה אח"כ, בתחילת קיץ 2007. אמצעי למניעת הברחתו גם כן אין כאן, מאותו טעם בדיוק. קלף מיקוח להביא לשחרורו שוב אין – שהרי המצור נמשך כבר שלוש שנים, וגלעד עדיין בשבי. יתר על כן – הדרך לשחרור שליט ידועה וברורה: שחרורם של אויבים רבים ומרים עם "דם על הידיים". ממש כפי שעשׂינו כדי להחזיר הביתה את סוחר הסמים אלחנן טננבוים.

תשובה שניה גורסת שמטרת המצור להחליש את החאמס ולהביא להפלת משטרו ברצועה. תשובה זו נהנית לפחות מקשר מסויים למציאות, שהרי המצור הוטל זמן קצר לאחר עליית החמאס לשלטון. אלא שכאן עלינו לשאול את עצמנו: האם המצור מחליש את החאמס, או מחזק אותו? מאז קום מדינת ישׂראל משתמשים שליטי מדינות ערב בסכסוך עם "הישות הציונית" כדי למנוע דיון ציבורי, קל וחומר פעולה מעשׂית, לתיקון העוולות הנוראות שהם עצמם מקיימים בארצותיהם. מזה הרבה יותר מדי זמן נוקטות ממשלות ישׂראל, מכל הצבעים, באותו תירוץ ממש כדי להמנע מטיפול בעניינים דחופים ביותר המכבידים על החברה הישׂראלית. הרי למי יש זמן לטפל בפערים חברתיים,בחינוך מִדּרדר, במערכת בריאות מתפוררת, כשיש לנו "איום בטחוני", ו"הכיבוש", ו"המצב"? וכך גם החמאס בעזה. כל עוד יש מצור, יש גם תירוץ לכל מצוקה ולכל עוולה. אנחנו מספקים את התירוץ, ואיסמאעיל הנייה וחבורתו נהנים מההפקר. שיתוף פעולה למופת.

תשובה שלישית עוסקת בחימוש ובטילים. אם נסיר את המצור, הפלשׂתינים בעזה יתחמשו, ויתקפו אותנו. והפעם אלו לא יהיו קסאמים עלובים, אלא טילים משוכללים, שיגיעו לת"א-יפו ולירושלם. ובכן, להלן מבזק חדשות לכל תומכי/ות עקרון החלוקה, לפיו תהיינה שתי מדינות בין הים לירדן: פירוז מוחלט הוא חלום באספמיא. המדינה הפלשׂתינית, אם תקום, כשתקום, תתחמש בנשק מודרני. ואם תקומנה שתיים, האחת בשומרון ויהודה והשניה בעזה, אזי שתיהן תתחמשנה.

אבל מה הקשר למצור? כוחות צבאיים וצבאיים-למחצה תקפו את שטח מדינת ישׂראל לפני המצור, ובמהלכו. סופן של ההתקפות הגיע בעקבות פעולה צבאית נמרצת ביותר, ולא בזכות המצור, שלא שינה דבר לכאן או לכאן. גם אם יהיה בידי החמאס נשק בעל טווח גדול יותר, האמצעי להפסקת הירי יהיה אותו אמצעי: פעולה צבאית נמרצת ביותר. אין שום קשר למצור. פרט לעניין אחד: אולי אם בידי החמאס יהיה נשק בעל טווח גדול יותר, כזה שיאיים לא רק על ישובי עוטף עזה אלא גם על משפחותיהם של מקבלי ההחלטות, אולי תגיע התגובה במהירות ובאופן נחרץ, ולא אחרי גרירת רגליים של שנים.

בכלל, המצב מול עזה הוא מקרה מבחן נהדר לתפיסה הדוגלת בעקרון החלוקה. לעקור יישובים כבר עקרנו. להוציא את הצבא כבר הוצאנו. אבל להרפות מאחיזת החנק לא הרפינו. לא אנחנו, ולא המצרים, שמקיימים את המצור בדיוק כמונו, אבל אליהם אף אחד לא בא בטענות. עכשיו הגיע הזמן לבחון את העקרון הזה בשטח – להרפות וזהו. להסיר את המצור.

כן, ידוע לנו שעלול שיגיעו טילים לתל-אביב. גם לנתב“ג. ולדימונה. העניין הוא שבמלחמונת הקודמת, עזה סימן 2, הם כבר הגיעו לגן יבנה וזה רק עניין של עוד כמה קילומטרים עד נתב“ג, שזה עוד מאה גרם חומר נפץ בטיל. למי שקצת שכח, טילים כבר הגיעו לחיפה, חדרה, תל-אביב, באר-שבע וכמעט הגיעו לדימונה במלחמת המפרץ הראשונה. כל הארץ נמצאת בטווח הטילים, מזמן. שנים. כשאנחנו בשטחים. לכן טילים זו לא סיבה להחזיק בשטחים. אם נצא מהשטחים, יש סיכוי שיגיעו טילים לתל-אביב. אם לא נצא מהשטחים, לא תהיה ישראל. וכשנצא, נלחם ביורי הטילים והקסאמים והמרגמות מיד כשהם ישלחו. יותר מלבנון, יותר מעזה. בלי לתת לרקטות להחליד – בלי לחכות שבע שנים – אלא על המקום. ובכח. והרבה.

את הפסקא לעיל כתבו שמואל הספרי ואלדד יניב בפרק 35 של הטיוטא הראשונה להערות. לכאורה, אפשר היה לטעון שפשוט צריך להמשיך את המצב הקיים, לצור על עזה, לשלוט בשטחים. אני מקווה מאד שתאטרון האבסורד הקטלני שהתרחש זה עתה מול עינינו – ומול כל העולם – מתחיל לפקוח עיניים למציאות: אי-אפשר להמשיך עוד את המצור, אי-אפשר להמשיך עוד את הכיבוש. מסוכן, מפחיד, אבל צריך לשׂים לזה סוף. כבר מזמן בא הזמן.

[בטור הבא, ב"ה, על סוג היחסים שיש לכונן, לדעתי, בין ישׂראל לעזה]