ecce homo

ecce homo

הבוקר, בדרך לעבודה, שמעתי ברדיו דברים שהובאו בשמו של סאאב ערקאת, מבכירי הרשות הפלשׂתינית. לדברי חדשות "קול ישׂראל", נמאס לערקאת ולחבריו מהתנהלותו האיטית וחסרת-התכלית של המשׂא ומתן מול ישׂראל. אם לא יזוז משהו, יקומו בכירי הרשות ויכריזו עצמאות! הדברים אינם חדשים, כמובן. "איומים" כאלה נשמעים לא מעט לאחרונה. "איומים", כלומר, כפי שהוצגו בקולו הצלול של דן כנר. איום? ואולי דוקא הבטחה?

ידוע הרי שלפני 62 שנה הכריזו האומות המאוחדות על חלוקת ארץ-ישׂראל, ועל כינונן של שתי מדינת בה: לערבים וליהודים. המדינת היהודית קמה תוך זמן קצר. למרבה הצער, לוותה הכרזת העצמאות העברית בהכרזת מלחמה ערבית. התוצאה הכה-מדוברת של אותה מלחמה היא כמובן מדינת ישׂראל. התוצאה שמדברים עליה הרבה פחות משצריך היא שפלשׂתין לא קמה מעולם. מכלתחילה נפלה המדינה הפלשׂתינית קורבן לכיבוש. שומרון ויהודה נכבשו בידי ירדן, עזה בידי מצרים.

מאז, כאמור, שני דורות מלאים, ומדינה פלשׂתינית עדיין אין. ואם כבר חלוקת הארץ, כלום לא הגיע הזמן? נכון, יש אינספור נושׂאי מחלוקת הנתונים במו"מ. מי כמו מר ערקאת יודע עד כמה נפתלות השׂיחות, ומה מעטה ההתקדמות. האם לא הגיע הזמן לממש את האיום ופשוט להכריז על עצמאות? האומות המאוחדות כבר הסכימו על כך פעם. נראה לי שאם תדרשנה שוב לשאלה, תִּתֵּנָּה את הסכמתן פעם שניה.

ולמה זה טוב? בדיוק כדי לפתוח את אותה סתימה עליה מלין מר ערקאת. כרגע, כשמתנהל המו"מ בין מדינה לבין "רשות", שאף היא מפוצלת בין שתי ממשלות שונות, לא ברור עם מי מדברים, על מה, ולאיזו תכלית. מדינה פלשׂתינית תעמיד את המשׂא ומתן על בסיס מוכר ובדוק: בין שתי מדינות. בין שתי מדינות ידוע איך לכרות הסכמי סחר. ידוע גם איך מגיבים להתקפת טילים. ידוע אפילו שהטלת מצור היא בגדר הכרזת מלחמה (זוכרים מה היה התירוץ למלחמת ששת-הימים?)

יכריזו נא הפלשׂתינים על עצמאות מדינית, ונמשיך הלאה משם.