יש פרטנר
"הסכסוך", בדרך לשלום, כללי, שבויים ונעדרים 4 ביולי, 2010
מישהו מקשיב בכלל?
אז כן, יש עכשיו מונדיאל. ומזג האויר בכלל מתאים למלחמה. ובכל זאת רציתי להביא לתשׂומת הלב של מי שפספס/ה, שראש הרשות הפלשׂתינית, מחמוד עבאס (הלא הוא אבו-מאזן), עושׂה זה זמן מה מאמצים להבהיר שהוא ממש ממש מעוניין לחזור למשׂא ומתן.
אתמול, למשל, התפרסם בעיתון "אל חיאת" שמר עבאס מציע שישׂראל תמשיך להחזיק ברובע היהודי בעיר העתיקה – כולל הכותל! – בגוש עציון, גבעת זאב ומודיעין עילית. וזה לפני שהמו"מ מתנהל באופן רשמי.
בימים האחרונים אני שומע שוב ושוב דיונים וויכוחים סוערים בין מי שמשוכנע/ת שפדיון שבויים וערבות הדדית הם ערכים שבלעדיהם אין לחברה הישׂראלית תקומה, לבין אסטרטגים/ות המעלים/ות חישובים קרי-דם על היחסים האפשריים בין עסקת שבויים עכשיו לבין אבידות ונפגעים אחר-כך. את דעותי בנושׂא שטחתי כאן בבלוג לא פעם. עכשיו חשוב לי להדגיש דבר אחר: בסיבוב האלימות הבא מול הרשות הפלשׂתינית יהרגו הרבה מאד אנשים, משני הצדדים. מחשבי החישובים והחוסכים בחיי אדם מתבקשים להביא בחשבון.
אפשר, כדאי, צריך אפילו, להמשיך ולהתוכח עם הראיס על פרטי-הפרטים של הסכם אפשרי כזה. זו המשמעות של משׂא ומתן. צריך להגיע אליו בלב שלם (עוד יהיה זמן לשבור אותו בהמשך) ובידיים נקיות. וביחוד צריך לאפסן את הססמאות ואת המציאות העגומה שליוו אותנו מאז קמפ-דיוויד 2000. נחשוב מה שנחשוב על מה שהיה אז, מתברר והולך מה קורה עכשיו: יש פרטנר!
יולי 4th, 2010 ב 21:51
פרטנרים יש והיו הרבה לאורך הזמן, השאלה היא גם אם הם מייצגים מישהו, והאם יש להם סיכוי לקדם משהו.
מאמר דומה לשלך יכול היה כותב פלשטינאי לכתוב אחרי נאום בר אילן של נתניהו האם זה אומר משהו – לא!
בהערכה גסה (שאין לי מושג על מה אני מבסס אותה…) בין 70% ל-80% מהציבור הישראלי והפלשתינאי מסכימים לגבי רוב מוחלט של הדברים, ואפילו הגבול כבר קיים.
עכשיו, צריך רק לעשות עם זה משהו וזה כבר הרבה יותר קשה…
יולי 5th, 2010 ב 15:34
יאיר -
אני חולק על דעתך כאן. המון פעמים שמעתי, ואף השמעתי, את טיעון "אין פרטנר" מאז קמפ-דיוויד 2. מתוך אותם 70%-80% שאתה מציין – לפחות בצד הישׂראלי – אני מעריך גסות שהרוב עדיין מאמין בנכונות הססמא.
יולי 6th, 2010 ב 7:35
אורי,
ראשית הרשות הפלסטינית מכחישה כי הדברים נאמרו
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=729584
שנית, לטעמי גם בלי אמירות של אבו מאזן אסור לנו להפסיק להושיט יד לשלום. השאלה האמיתית היא מהי המשמעות של "הושטת יד".
לדעתי ישראל לא צריכה להכנס למשא ומתן עם תנאים מוקדמים ואף לא עם ויתורים דה פקטו. אם יש פרטנר, שיגיע לשולחן הדיונים. אם יש הסכמה רחבה, הבה ונגיע אליה. אם יש חילוקי דעות, הבה נלבן אותם. אי אפשר לדרוש מישראל להגיע נטולת קלפים לשולחן המשא ומתן.
הדרישה להפסקת הבניה בהתנחלויות כתנאי למשא ומתן מעמידה בספק את הרצון הכן של הפלסטינים להגיע לשלום. אם מפריעה להם התרחבות ההתנחלויות, אדרבא, שיזדרזו לפני שינגסו עוד חבלי ארץ משליטתם.
חייבים להבין כי גם לפלסטינים השלום הוא אינטרס ממעלה ראשונה, וכי הזמן אינו פועל לטובתם. אני מקבל את דעתך כי גם מבחינתנו יש אינטרס להגיע לשלום. הכל שאלה של גובה המחיר ומידת הביטחון שהשלום הוא בר קיימא.
יולי 6th, 2010 ב 8:33
אורי,
זה נכון שהסיסמה (שמי שעשה הכל כדי להחדיר אותה היה עמוס גלעד) תפסה בציבור. היא קשורה לענין שלדעתם אי אפשר להאמין למילה ממה שהם אומרים, ולכן כל ציטוט שלא תביא לא ישנה במאום את העובדה שאין פרטנר.
מה שהתכוונתי זה לשני דברים שונים, האחד, שתמיד היו אנשים שאמרו אמירות כמו אלה שהבאת, אין בזה חידוש, גם בחמאס יש מי שאמר דברים דומים, כולל אפילו אחמד יאסין.
השני הוא שבציבור הרחב יש תמיכה ברעיון שתי המדינות וגם בגבול שהוא פחות או יותר ברור (אפילו בירושלים התשובות כבר נתונות ודנו בכל האפשרויות) והתמיכה הזו היא אפילו ש"אין פרטנר".
שחר,
הפסקת בניה בהתנחלויות הוא לא תנאי מוקדם, הוא דרישה לגיטימית שלא יכול להיות שבזמן שאנחנו מדברים ממשיכים להציב עובדות הפוכות בשטח. קשור לענין האמון שדיברתי עליו קודם, איך אפשר להאמין למישהו שבונה תוך כדי דיבור על ויתור?! הרי העובדות בשטח חזקות מכל מילה שנאמרת על שולחן המו"מ.
חוץ מזה אתה צודק לא צריך תנאים מוקדמים, אבל שוב גם בזה לא מדובר על להגיע להסכמות, ההסכמות כבר ברורות, צריך רק לממש אותן.
בשביל זה לא צריך שולחן מו"מ, בשביל זה צריך מנהיגים אמיצים שמעזים לעשות מעשה (שעליו הם גם ישלמו מחיר ציבורי כבד בטווח הקצר)
יולי 6th, 2010 ב 9:26
מסכים חלקית עם שחר, הפסקת בנייה היא קלף חזק שאסור לבזבז במו"מ בשלב מוקדם. מנסיוני, חבל שהפוליטיקאים שמנהלים את המו"מ לא מבינים קצת בתורת המשחקים (למידע בנושא, אפשר להתחיל עם פרופ' אומן הגאון).
יולי 6th, 2010 ב 13:34
שחר, אלי -
הפסקת הבנייה, כפי שהעיר יאיר בצדק, היא עניין של אמון. אם להשתמש במונחים מעולם הקלפנות, זה קלף שכדאי מאד לשׂחק עכשיו, כיון שתועלתו רבה ונזקו מועט. תועלתו רבה – כיון שהוא אכן יעורר אמון, וגם יזכה אותנו בנקודות מול ארה"ב ואירופא. נזקו מועט – כיון שאם חו"ח שוב יתפוצץ המו"מ, יהיה אפשר לחזור לבנות תיכף ומייד. מה הפסדנו בדרך? כמה חודשים? בכל מקרה, יש לנו עוד המון קלפים בחבילה, ועוד כמה בשרוול.
ושאלה: אם אכן יש הסכמה רחבה לעקרון החלוקה, כמשתמע מדבריכם, מדוע להמשיך ולהשקיע עוד בבניה? פעם אחת נפסיד בפינוי ופעם שניה במתן פיצויים.
***
יאיר -
"אין פרטנר" נקבע מייד אחרי פיצוץ קמפ-דיוויד 2, כשבאמת לא היה פרטנר (כך לדעתי לפחות). מאז תפסה הססמא חיים משלה, וצריך להוציא ממנה את האויר. זו המטרה כאן.
יולי 6th, 2010 ב 13:47
משום מה, לא הצלחתי לפרסם כאן קישור למאמר חשוב. אני אנסה שוב בקישור אחר:
http://www.jsc1.org/?CategoryID=321&ArticleID=180
יולי 6th, 2010 ב 13:48
ואורי, זה בנוגע לשאלה ששאלת. צריך להבין את הצד השני כדי לנהל נכון מו"מ.