ט באב – מה חדש?

מין מסורת התגבשה כאן בבלוג, לערוך סיכום ביניים בכל ט באב. לאור מספר הערות שקיבלתי לאחרונה, החלטתי להתמקד הפעם דוקא בצד החיובי של הדברים. אז הנה – אמנם חרבו בית ראשון ושני, אבל קם בית שלישי. אמנם אנחנו עוד מסובכים בשומרון וביהודה, אבל מעזה כבר יצאנו. בעיות עם גז אמנם עדיין יש, אבל הפעם הוא לא יוצא מהטוש במקלחות אלא דוקא נמצא במרבצי ענק בקרקעית הים. ב"ה ננגן את האקורד הנכון, ואפילו יצחק יחזור בתשובה.

אמר פעם בלוזיסט זקן: The blues ain't nothin' but a good man feelin' bad, thinkin' 'bout the woman he once was with. כנראה שאותו בלוזיסט זקן לא היה אלא גלגול נשמתו של הנביא ירמיהו, דכתיב: זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלוּלֹתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ב ב). בכלל, עיון מעמיק בירמיהו מגלה געגועים עזים לאיזו מישהי מסתורית שפעם היתה ועכשיו כבר לא. לכאורה, סוד גדול מי היא אותה מסתורית. למעשׂה, לא כל כך. כל מי שמתפלל לפי נוסח חסידי, זוכר אותה שוב ושוב, בכל יום ויומו, בתפילת לשם יחוד (בתרגום לעברית): לשם יחוד הקדוש-ברוך-הוא ושכינתו ביראה ובאהבה על ידי אותו נסתר ונעלם. יחוד – אתן/ם יודעות/ים לבד מה זה. שכינתו – ירושלם, ציון, אשרה, עשתורת, תקוה. ומה הוא הנסתר והנעלם?

שאלתי פעם את מר ינשוף מה יקרה כשהבלוז יפגוש את התקוה. בלי למצמץ הוא ענה לי: רוקנרול. לכן לא מצמצתי גם אני כשהתבשׂרתי שהוא עתיד לפתוח את הערב החגיגי לכלוך באוזן 18, באוזןבר בת"א. הגעתי. ולא התחרטתי לרגע!

כבר עם הפתיחה ניגן ירון עם דני צוקרמן (סנהדרין, הלוואי וגודביי) שיר ותיק שלו, שזכיתי לשמוע בהופעת בכורה או-אז במועדון אפלולי ב-Haight St, סן-פרנסיסקו. אז נפתח השיר במשפט שנצרב אצלי היטב: I'm goin' down and it's comin' to pass. הפעם המילים כבר בעברית. עוד נחזור לעניין הזה.

וזו רק ההתחלה. בחדר כיוון הכלים, לאחר ההופעה, שמעתי שני בחורים ובחורה מתחממים לקראת ההופעה שלהם. הם שרו בלי ליווי, ואני, משום מקום, חשבתי פיטר, פול ומרי. מה שהתברר כטעות גמורה, כיון שכשעלו לבמה (ארבעה, עם המתופף), התברר שהם מנגנים בכלל רוקבילי כסאח. בתוך הרעש של הגיטרות נסתתרו קצת ההרמוניות המקסימות שליבלבו בחדר האחורי (לא מתלונן, צריך רעש!), אבל ההנאה צרופה והקהל רקד בעוז. סטפני סינגר – שירה וטמבורין; ניר יעקב אלהרר השלישי(!!!) – חשמלית ושירה; גיא פליישר – תופים, כלי הקשה, קולות; דוד מכנס – באס. So Long, Suckers!

שוב החדר האחורי ושוב חזרה להופעה. הפעם תפסתי מקום מול הבמה, כדי לקלוט כמה שיותר נפח צליל. למגינת לבי גיליתי שהלהקה יושבת ואני לא רואה כלום. זה שהמתופף יושב מובן מאליו. עניין נהוג בקרב מתופפים. אבל גם הגיטריסט – מהקהל למדתי שקוראים לו עוזי "פיינרמן" רמירז – ישב, וזה כבר היה חבל. לא רק שהפליא לנגן, אלא גם השמיע כל כך הרבה באס, שלפרקים ניתן היה לחשוב שגם באסיסט יש על הבמה (וגם הוא יושב, מן הסתם). רק אחרי ההופעה גיליתי: לא רק שלא היה באסיסט, לא היה גם מתופף! הרמירז עשׂה הכל לבד. (בקליפ הבא יחד עם שני אחיו הרמירזים דוקא, בהקלטת אולפן).

אז מה למדתי לקראת ט באב הזה? קודם כל, שבזמן שאני מזדקן לי על הכרמל, יש דור צעיר ובועט שמנגן רוקנרול במדינת ת"א, וחשוב מזה – יש גם קהל שרוצה ואוהב ורוקד. מסקנה: אני צריך להתעדכן. מסקנת משנה: צריך ליבא את הרוקנרול הזה ארצה. עוד מסקנת משנה: צריך גם לתרגם אותו לעברית.

אבל לא רק זה. עם כל האופטימיות והחיוביות, קשה להכחיש שהימים ימי הכרעה, ורבים העיוותים והעוולות. ומול כל עוולה הפגנה ונגד כל עיוות מאבק. ובמקום לאחד כוחות ולשתף פעולה לבניין ציון ולנחמתה אנחנו שוקעים/ות עמוק יותר בפלגנות ובשׂנאת-יקר בריבית קצוצה. ומי הוא אותו טמיר ונעלם שבתפילה? לא יודע, אבל די ברור לי מה הוא ינגן. הרי איך נגרום לה לשכינה שתחפץ כבר ותרד עלינו? ננגן לה יפה כל-כך, עד שלא תהיה לה ברירה, ותעלה לרחבת הריקודים. במהרה בימינו.

7 תגובות על הפוסט “ט באב – מה חדש?

  1. בבניין ירושלים (והרבה מוזיקה ואנשים טובים) ננוחם!

  2. פינגבאק: 20.7.2010 « מה אני קוראת

סגור לתגובות.