על פגישות חשאיות ותכניות עתידיות

משׂחק בליגא של הגדולות?

אלדד יניב - משׂחק בליגא של הגדולות?

בשבוע שעבר פרצה סערה זוטא בעקבות ידיעונת קצרצרה שפרסם אטילה שומפלבי בווינט, תחת הכותרת: לבני ואיציק נפגשו בחשאי עם מקים תנועת "השׂמאל הלאומי". מודה ומתודה, הידיעונת הסבה לי קורת רות רבה. מסתבר שיש תמורה לפעילות השטח הענפה של תנועתנו, והנה באנו לתשׂומת לבן של שׂחקניות ראשיות בזירה הפוליטית.

אבל לא רק קורת רוח, אלא גם שעשוע – מהידיעה ומהתגובות לה – ובראש ובראשונה מהמילה בחשאי. וכי במה התבטאה חשאיותה של הפגישה? האם קיימו אותה הצדדים בעמק נסתר בהרי אוראל או במעבה הג'ונגל בקוסטא-ריקא? האם הגיעו אליה במכוניות שזגוגיותיהן מואפלות ולבשו מסיכות נשף וונציאניות? או שמא פשוט לא טרחו להזמין אליה את מר שומפלבי ואת שאר נציגות/י העיתונות?

בעקבות פרסום הידיעה פרצו התמרמרויות מכל עבר. אוּרי וולטמן, פעיל חד"ש בחיפה, שאל בפייסבוק אם עכשיו תתכנס תנועת השׂמאל הלאומי למקומה הטבעי בימין. ואני, יהודי שכמוני, שואל בתשובה: האם תמיכה נלהבת בחלוקת הארץ ובפתרון של שתי מדינות לשני עמים – דעה המשותפת הן לתנועת השׂמאל הלאומי הן למפלגת קדימה – ראויה להיות ממוקמת כ"ימין" בשׂיח הפוליטי הנהוג במקומותינו? הרי גם חד"ש תומכת בחלוקת הארץ ובפתרון של שתי מדינות. ואולי הימניות נעוצה דוקא באמונה בכך שגם ללאום היהודי (או לעם היהודי, או איך שלא תרצו לקרוא לישות המוזרה הזו) יש זכות להגדרה עצמית, ככל העמים והלאומים? אם כן, הרי שכל מי שציוני ימני. ומי שלא – זניח אלקטורלית עד להודעה חד"שה.

ביקורת שונה במקצת שמעתי (גם כן בפייסבוק) מיפעת סולל, חברת הנהלת מרצ ואישה רבת-פעלים באופן כללי. בכל זאת מתוך המחנה הציוני, היא הגדירה את השׂמאל הלאומי (ואת קדימה) באופן מתון מעט יותר: לא "ימין" אלא "מרכז-ימין". מטרת המהלך, לדידה: "להעביר מצביעי שׂמאל על דעתם" (ומצביעות שׂמאל, מה איתן?) ולשריין לאלדד יניב מקום בכנסת (עוד נחזור לנקודה הזו). הסכנה: במקום זהבה גלאון ומוסי רז – עלולים הפתיים שיצביעו לשׂמאל הלאומי לחזק את קדימה.

החשש המניע טענה זו ברור לגמרי – קיים הרי ציבור מצביעות/ים לא מבוטל שהתלבט בבחירות האחרונות בין המרכז-ימין של קדימה לבין השׂמאל של מרצ. עבור הציבור הרחב הפער קטן בהרבה מכפי שמציגה אותו הגב' סולל. אלא שהטיעון כולו הופך רעוע משהו לאור העובדה שלא רק עם ציפי לבני נפגש אלדד יניב לאחרונה, אלא גם עם חיים אורון (ג'ומס), ודוקא ביזמת מנהיג מרצ ובהזמנתו. כנראה שלא כולם משוכנעים שהשׂמאל הלאומי הוא בעצם תנועת מרכז-ימין. מצד שני, לאור העובדה שבבחירות האחרונות לכנסת עדיין לא נולד השׂמאל הלאומי, ושזהבה גלאון ומוסי רז בכל זאת לא בכנסת, אולי עדיף לה למרצ לצרף את השׂמאל הלאומי לשורותיה?

21.9.92 - הצבעה, מתוך אתר הכנסת

21.9.92 - הצבעה, מתוך אתר הכנסת

עם זאת, מהדברים לעיל עולה טענה נוספת, בסיסית ויסודית בהרבה: כל מה שמעניין את אלדד יניב הוא רק לשריין לעצמו מקום בכנסת!

ומה בכך?

מההאשמה ניתן להסיק שיש דבר מה רע ברצון להגיע לכנסת. אבל מה, בדיוק? שיטת השלטון הרשמית במדינת ישׂראל היא הרי משטר נציגים – דמוקרטיא פרלמנטרית, בלע"ז. בשיטה זו נמצא מרכז משקל הכובד (או לפחות אמור להמצא) בפרלמנט, הוא הכנסת. יוצא שמי שרוצה להשפיע באופן יסודי על ההתנהלות הפוליטית ברמת המדינה (ואתרע מזלה ולא נולדה בעלת-הון כבדה בנכסים), שואפת להגיע לכנסת. אנחנו אמנם רגילים ורגילות לבוז לכנסת ולחבר(ות)יה, אך רגילות ורגילים לא פחות להתלונן על כך ש"אנשים טובים לא הולכים לפוליטיקא". את המקל הזה אי-אפשר להחזיק בשני קצותיו.

ואולי בכל זאת אפשר? במקום לחבור למפלגה קיימת (צעד שאלדד יניב שלל שוב ושוב לאחרונה), או להקים מפלגה חדשה (מהלך קשה ומורכב, שהסיכויים להכשל בו אינם קטנים), יכול השׂמאל הלאומי להשאר גוף חוץ-פרלמנטרי, מעין מקבילה לקבוצות הלחץ (lobby group) המוכרות מהפוליטיקא האמריקאית. השׂמאל הלאומי יכול לגבש סדר יום לפעולות מיידיות (יציאה מהשטחים וסיום הכיבוש; כינון נישׂואין אזרחיים; לימוד ערבית מדוברת כבר בגן-הילדים), ולהמליץ לציבור תומכ(ות)יו להצביע עבור המפלגות שתאמצנה אותו. אם לשפוט לפי הלהיטות שמפגינות פתאום המפלגות הקיימות בתנועת השׂמאל הלאומי בכלל ובאלדד יניב בפרט, יש יסוד להניח שמהלך כזה יוכל לרשום הצלחות בשטח. קל וחומר, אם השׂמאל הלאומי לא יהוה איום על המפלגות הקיימות, אלא דוקא יפתח להן ערוצים חדשים להתעצמות ולפעולה.

10 תגובות על הפוסט “על פגישות חשאיות ותכניות עתידיות

  1. השמאל הלאומי – תוצאה ישירה של פעילות "אם תרצו" ב- 4 שנים האחרונות. אני אישית מאוד מחבב את שתי התנועות האלו, מכיוון שבשתיהן פעיל חומר אנושי שהיה רדום הרבה מאוד זמן.
    ובקשר ל"חשאי" – נראה לך שלא הזמינו את אטילה? אני לא אתפלא אם הוא יזם את הפגישה… הילד הזה לא רק כותב על פוליטיקה, אלא משתדל גם ליצור אותה.

  2. אלי –

    יש דמיון, בעיקר בנקודה שציינת: פעילות של ציבור רדום. אני גם מאמין שחלק ניכר מהציבור של אם תרצו יזלוג לאטו אלינו.
    מצד שני, יש גם הבדלים מהותיים. אחד מהם הוא שאם תרצו נבנית ומונעת בכספי אוונגליסטים אמריקאים. אנחנו אפילו תרומות קטנות מקומיות לא לוקחים בינתיים.

    מסתבר, אגב, שהפעם הדיון התרכז בפייסבוק, בפרופיל שלי. אתה מוזמן גם לשם.

  3. לא שיש בעיה עם ללכת לפוליטיקה פרלמנטארית, נהפוך הוא, אבל צריך להגיד לכל הצקצקנים שאוהבים להפסיד כל חייהם שמדובר כאן במהלך הרבה יותר גדול. אם אלדד יניב היה רוצה להתמודד בפריימריס של איזו רשימה הוא היה צריך לעשות הרבה פחות. 20 פעילים פנים מפלגתיים וקמפיין שמתחיל חצי שנה לפני היו עושים את העבודה. מה גם שהוא אדם ידוע…….
    מטרת השמאל הלאומי הוא להחזיר את השמאל לשלטון, זה נשמע כל כך הזוי לאנשים שהם חייבים לחפש מניעים נסתרים. עוד שנתיים כבר ידברו אחרת.

  4. השמאל בדמותו של מפלגת העבודה כבר בשלטון , אלדד יניב הוא לא שה תמים ויכול מאד להיות שהשמאל הלאומי יבגוד בתומכיו הנלהבים כדי לסדר ג'ובים לכמה מחבריו הבכירים, זה קורה בכל מקום ,אני אישית מעדיף שזה לא יקרה עם השמאל הלאומי. אנשים מחפשים מניעים נסתרים מכיוון שפוליטיקה זה עסק מלוכלך ובגלל זה אנשים טובים ואיכותיים שבאמת רוצים לשנות אומרים "למה אני צריך את זה" אחרי טבילת אש קצרה בגועל נפש שנקרא הפוליטיקה הישראלית. עוד סיבה היא העובדה הפשוטה שהעם לא מאמין לשמאל ולמה שהוא מוכר, היום כדי למכור שמאל צריך לקרוא לו -ימין מרכז. ככה זה כשמספרים לנו שרק כשיגמר הכיבוש יהיה פה נפלא. אנחנו לא נשתחחר מהפלסטינאים כי הם לא רוצים להשתחחר מאיתנו , זה יהיה גזר דין מוות בשבילם, הם לא יוותרו על מיליארדים כי השמאל הלאומי רוצה שתהיה להם מדינה ,אנחנו לא נוותר עליהם כי אז נצטרך לטפל בפשע ,בפריפריה ,בהרוגים של תאונות הדרכים, אני חושב שכדאי להתחיל מאזרחי המדינה ואז לעבור לסכסוכים עם עמים שכנים ,במיוחד שאלו מוגדרים כאויב

  5. אבנר שלום –
    קודם כל, טוב לראות אותך בין המגיבות/ים. ברוך הבא!

    ולעניין – הבה לא נשתמש לרגע במונחים הבעייתיים של "שׂמאל" ו"ימין", אלא נמיין לפי הקריטריון שעומד מאחרי הדברים: תמיכה בעקרון החלוקה לעומת תמיכה בסיפוח שומרון ויהודה לישׂראל.
    לא ערכתי סקר מדעי, אבל ההתרשמות שלי היא שהרוב המוחץ של הציבור היהודי בארץ מעדיף את עקרון החלוקה. בכלל ציבור זה ניתן למנות – לפחות ברמה ההצהרתית – את מפלגת העבודה, את קדימה, וגם את ראש ממשלתנו הליכודניק. בצד השני ניתן למצוא את מישה ארנס (הראשון שהעז לאמר בריש גלי), וכיום את יו"ר הכנסת ריבלין ואת ח"כ חוטובלי (אישה אמיצה ומקורית; לא יודע כמה גדול הציבור שהיא מייצגת).
    אם לא תערער על כל זה, הרי שעקרון החלוקה זוכה לתמיכה נרחבת, והציבור הדוגל בו ראוי בהחלט להקרא "מרכז".

    באשר לסדר העדיפויות לטיפול בנושׂאים שעל סדר היום:
    לצערי, אי-אפשר לזנוח את הנושׂא המדיני ולהתמקד רק באזרחי. העניין המדיני-בטחוני רודף אותנו גם תודעתית וגם מעשׂית. צריך להתקדם בשני הערוצים במקביל.
    אחת התקוות שלי לשׂמאל הלאומי הוא שהתנועה תוכל לשמש כלי לשתופי פעולה בעניינים אזרחיים וחברתיים עם גופים אחרים, שברמה המפלגתית קשה עד בלתי-אפשרי ליצור אתם קואליציא.
    לדוגמא: אין מניעה שצעירי/ות הליכוד והשׂמאל הלאומי ישתפו פעולה ביחס לתמלוגי הגז הטבעי, בתמיכה ציבורית נרחבת בנישׂואין אזרחיים, או במהלך שמטרתו להגביל ולמגר את הפשע המאורגן. בסופו של דבר, המדינה היא של האזרחיות והאזרחים, לא של הכנסת וחבר(ות)יה.

  6. להיפטר מהשטחים כולם רוצים וזה מאפיין את כל הקשת הפוליטית
    הבעיה מתחילה בשאלה הפשוטה -איך? כולנו חכמים כולנו נבונים, אבל כשמגיעה אונייה מצוקמקת לחופי עזה , אנו עולים עליה עם אנשי שייטת פלוס כדורי צבע, ככל שחושבים על זה , זה פשוט יותר מגוחך. לכן הצהרות בומבסטיות הן של הימין והן של השמאל אינן מעשים בשטח (כמו שכבר ציינתי ,לקושי בלצאת ,אבו מאזן מערים קשיים על פתיחה של שיחות ,הוא שכח שיש לפחות 4 הסכמים מוגמרים שרק צריך לחתום עליהם, על מי הוא עובד?) הפניית משאבים לשיפור פני החברה הישראלית יעזור לנו להתמודד מול איום חיצוני בצורה מושכלת יותר ,עד אז אנחנו נצטרך לבחור בסיסמת בחירות שהכי נראית לנו ולא בדרך אמיתית.שבת שלום

  7. אבנר –
    התשובה של השׂמאל הלאומי לשאלתך היא פשוטה: התנתקות חד-צדדית.
    הפרטים עוד לא לובנו:
    # האם יהיו פיצויים לציבור שיעקר מביתו, ואם כן, לפי איזה מפתח?
    # מה דין מי שת/ירצה להשאר מאחור?
    # האם הנסיגה היא לגבולות 48, או רק עד לגדר?

    ואם יהיה רצון מהצד השני, והצעד יזרז מאד את ההליכים ויסיר אי-אילו מכשולים שמקורם באי-הבנה של נימוס, אז נדבר ברצינות גם על הסדר.

    אני מציע – חוזה שלום ל-40 שנה. ותשקט הארץ.

  8. לעניין ההתנתקות החד-צדדית, מצ"ב קישור למהדורת השבט של לאטמה, שם הם מציגים בצורה הטובה ביותר את היחס למה שקרוי "נסיגה חד צדדית" (החל מדקה 1:20). לפעמים הסאטירה יכולה לעשות את העבודה יותר טוב מכל דיון…

  9. ואם לאחר שראית את הקטע שצרפתי, חשבת שזה תלוש מהמציאות ומדובר בהקצנה והגזמה, אז בא גיא מרוז ומפרסם (לאחר שידור הקטע הנ"ל, כאילו רצה לחקות את הדמות) את דבריו, לצערי, הכל כך מטופשים.
    ולאטמה כמובן עשו מזה מטעמים…
    http://www.latma.co.il/Latma/Templates/showpage.asp?DBID=1&LNGID=2&TMID=81&FID=269&IID=3522

    לפעמים אני שואל איך פעם היה אפשר בלעדיהם.

  10. ולשם גילוי נאות – אני לא נגד התנתקויות חד-צדדיות באופן נחרץ, רק שאני מודע מאוד לעובדה שמדובר בכלי מאוד מאוד קשה לביצוע ומסוכן.
    כמו כן, אורי, לגבי מה שאמרת לעיל – "אני גם מאמין שחלק ניכר מהציבור של אם תרצו יזלוג לאטו אלינו."
    המטרה של אם תרצו היא להיות תנועה לא מפלגתית שתשאר איתנו להרבה מאוד זמן (בהתאם ל"שלום עכשיו") אבל לעולם לא תחדור לביצה הפוליטית (מכיוון שכל התכנון שלה והמטרות שלה מושתתות על פעולות מחוץ לכנסת). לכן, אין כל קשר בין הדברים, מכיוון שכמו שאפשר להצביע ל"עבודה" ולהיות חבר ב"שלום עכשיו", כך ניתן להצביע ל"שמאל הלאומי" ולהיות חבר ב"אם תרצו".
    ואם כבר עסקינן ב"אם תרצו", מצ"ב מאמר של ארז תדמור (מנכ"ל התנועה) על ההתנתקות, מעניין אותי לדעת כמה אתם קרובים בדעותיכם:
    http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/136/918.html?hp=1&loc=30&tmp=8019

סגור לתגובות.