וידבר יהוה אל משה לאמר: ואני הנה לקחתי את הלְוִיִם מתוך בני-ישׂראל, תחת כל בכור, פֶּטֶר רֶחֶם מבני-ישׂראל, והיו לי הלוים. כי לי כל בכור. ביום הַכֹּתִי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישׂראל; מאדם עד בהמה לי יהיו! אני יהוה. (במדבר ב יא-יג)
מנהג שגרתי - זבנג וגמרנו...
איור: דניאל מורגנשטרן
לסיפור המקראי יש עניין מיוחד בבכורה. לכאורה, לא דבר מפתיע במיוחד, שכן הבכורה נחשבת כאמת-מידה לעדיפות בירושה בחלק גדול מענפי התרבות האנושית. אלא שהסיפור המקראי נוקט גישה הפוכה. מדרך הטבע ניתן להניח שמֻתולוגיא לאומית תרצה לנכס לעצמה מעמד בכורה בכל מקרה ובכל מחיר. למעשׂה, הסיפור המקראי מתנער מהבכורה בכל הזדמנות.
יצחק, למשל, הוא בנו השני של אברם. יעקב-ישׂראל, על אף שהוא אח תאום, בכל זאת נולד לאחר עשׂיו. ראובן הוא בכור האחים-השבטים, אך אינו זוכה במלוכה, בכהונה, או באף עמדת הובלה אחרת. אפרים צעיר ממנשה, ובכל זאת הוא הוא הזוכה לברכת-הימין מסבא ישׂראל. דוִד הוא הצעיר מכל בניו של ישי, אך דוקא הוא נבחר להמשח למלוכה. מדוע? מה עניין נטישת הבכורה?
התשובה הכללית שלי לשאלה זו נעוצה באמונה המוכרת ממקומות רבים בתרבות האנושית, המייחס קדושה או טומאה (או שניהם) לדם הבתולין. ההשלכה המעשׂית של אמונה זו היא שביתוק הבתולין נשמר מחוץ למסגרת הרשמית של מוסד הנישׂואין (הנה מאמר מעניין בנושׂא בהקשרו הסוציו-ביולוגי). בזמנים ובמקומות מסויימים נשלחה הנערה הצעירה לראש השבט, במקרים אחרים יצאה לזנוּת (ולעתים אף שמרה לעצמה את שׂכר טרחתה כבסיס לעצמאות כלכלית במסגרת חיי המשפחה), ולעתים נערכה ההתנסות הראשונית דוקא במקדש.
רמז עבה לכך שגם בישׂראל הקדמון היה נהוג כך, אני מוצא בתיאור המקראי את הורתו של שמואל הנביא (שמואל א א). הסיפור ידוע. חנה העקרה הגיעה למקדש בשילה, והתחננה בפני רבש"ע שיפתח את רחמה. כנהוג במקרים כאלה, היא הציעה עיסקא, כהאי לישנא: "יהוה צבאות – אם רָאֹה תראה בעֳני אמתך, וזכרתני, ולא תשכח את אמתך, ונתתה לאמתך זרע אנשים – ונתתיו ליהוה כל ימי חייו…" (שם, פס' יא). עֵלי, הכהן בעת ההיא, שולח את חנה לשלום ומבטיח לה שרבש"ע ייתער לתחינתה.
עֵלי, כך הסיפור המקראי, לא נוגע בחנה ולו באצבע. בניו, מאידך, הם סיפור אחר לגמרי. בפרק הבא מסופר כי עלי "…שמע את כל אשר יעשׂוּן בניו לכל ישׂראל, ואת אשר יִשְׁכְּבוּן את הנשים הצֹבאות פתח אהל מועד" (שם ב כב). מן הכתוב עולה שזה היה מנהגם השגרתי של הכהנים הצעירים.
את המתמטיקא של החיים אשאיר ליד הדמיון הטובה של כל קוראת וקורא. אסתפק רק בכך שלטעמי יש כאן השתקפות (אמנם ערוכה בקפידה, כמיטב המסורת המוּסרנית של עורכי המקרא), של נוהג קדום, לפיו בן בכור הוקדש לשרת במקדש כלשהו, כיון שאביו הביולוגי הגיע משורות המכהנים בקודש. (ועוד לא אמרנו דבר על המשמעויות של "קְדֵשָׁה" ו"קידושין").
אם אכן כך, מובן למדי מדוע מוּדָרים הבכורות מעבודת הקודש. המקרא עושׂה מאמצים גדולים להתרחק מעבודת האלילים, וביחוד מכל אותם היבטים של הפולחן שהתבטאו ביחסי-מין. לא מפתיע לראות שלשון המקרא מדברת על "זנייה" או "שׂטייה" אחר אלהים אחרים. הלויים, בני השבט הקנאי ביותר לאמונה באל אחד (ועל כך טור נפרד בקרוב, ב"ה), נועדו להחליף את הסדר הישן, ולפיכך הפסוקים שהבאתי בראש הטור.
ועדיין, גם אם יתקבל ההסבר שלי על דעת הקורא/ת, אותי הוא לא מספק לגמרי. ישמעאל מגורש למדבר באכזריות כדי לפנות מקום ליצחק. יעקב מרמה את עשׂיו כדי להשׂיג את הבכורה. ראובן מואשם בבעילת פילגש אביו. יוסף מנסה לתקן את אביו בעניין מנשה ואפרים, ויעקב הזקן נאלץ לשׂכל את ידיו כדי להשׂיג את רצונו. כל הסיפורים הללו משדרים מסר של עקמומיות, רמאות, הונאה, שׂטייה מדרך הישר – ובעקבות כל אלה הצטדקות. מדוע? האם יש בעברנו איזו גזילת בכורה שנקברה תחת שכבות מרובות של מֻתוס? מי היה אותו בכור קדמון?
בין הפותרות/ים נכונה יוגרל נזיד עדשים.
כמובן כדאי גם להזכיר את מכת בכורות שעומדת מול "בני בכורי ישראל".
אם הבכורות מודרים מה כל כך טוב בלהיות בנו הבכור של הקב"ה?
יכול להיות שבכור הוא תפקיד ופוטנציאל, מי שלא ממלא אותו נאמנה מגורש ולהיפך.
קין היה נוראי והוחלף.
שם תיפקד מצויין וקיבל ברכה גדולה.
ראובן היה מחפיר ונענש בהתאמה.
יש עוד מקרים רבים ורוב הבכורות אכן נכשלים.
מה איתנו, העם הבכור? נכשלנו או הצלחנו?
יאיר –
העם הבכור באיזה מובן? אם אתה מסתכל מהזווית המונותאיסטית, הרי שכמעט ללא ספק יש לנו הבכורה, ובודאות אם נמנה רק את שלוש האחיות הגדולות בתנועה לאמונה באל אחד.
אבל מנקודת המבט של סיפור המסגרת, החיסרון שבבכורה נכפה ללא כל סיבה לכאורה. יצחק, ישׂראל, אפרים, דוד – כולם אחים צעירים במפגיע. כלום אין לדבר משמעות?
ואתה מקנח בשאלה חשובה ביותר: נכשלנו או הצלחנו?
זה מזכיר לי את הסיפור הידוע על מאו (או מזכירו האישי, או אשתו, או אולי בכלל צ'יאנג-קאי-שק), כשנשאל: מה דעתך על המהפכה הצרפתית? השיב: too soon to tell. ההכרעה עוד לפנינו. יש תקוה בת שנות אלפיים, יש אמצעים טובים להגשמתה, הרשות נתונה והשולחן ערוך לסעודה (וטבלו בגדי לבן וכולן שאולין וגומר שם שם).