הנביא ירמיהו בקפלא הסיסטינית

אִמוֹ של חבר יקר, שפרטיו שמורים עמי מטעמי פרטיות, סיפרה לי פעם סיפור מרתק. באחד האמשים, קצת אחרי מלחמת ששת הימים, נשמעה פתאום נקישה בדלת. בפתח עמדו שניים: ערבי נשׂוא פנים ובא-בימים ונער צעיר שתמך בו. ברגע הראשון, תדהמה ובהלה. ברגע השני, נימוסין של ירושלמים ותיקים, קפה ועוגיות. מפה לשם התגלה פרק עלום בסיפור המשפחתי.

סבהּ של האם עלה בראשית המאה שעברה מאחת מערי המסחר הגדולות של מרכז אסיא (באותו איזור של העולם בו מסתיימים היום כל שמות המדינות ב"סטאן"). איש העסקים האמיד, ששמע שבארץ קורים דברים, מכר את רכושו, המיר אותו לזהב ואבנים טובות, לקח אתו את כל המשפחה לארץ הקודש והשתקע בירושלם. חוץ מעסקיו הנרחבים היה הסבא גם תלמיד חכם. ביחוד אהב את הנביא ירמיהו. משום כך, בחר להשקיע חלק מכספו בכמה וכמה מגרשים בענתות (עיר הולדתו של הנביא), שם גם בא בקשרי עסקים וחברות עם שותף ערבי מרמאללה. עם פרוץ מלחמת השחרור נמתח גבול וניתק הקשר. אחרי מלחמת ששת הימים הזדרז השותף – הוא הוא המבקר המסתורי – ויצא לחפשׂ את חברו משכבר. הסבא נפטר בינתיים, אבל האורח הביא עמו מזכרת בלתי-צפויה: קושאנים טורקיים המעידים על בעלות באותן קרקעות, כולל  מפות וכל המסמכים הדרושים.

מששמעתי את הסיפור שאלתי את השאלה המתבקשת: ומה עכשיו? מה תעשׂו בקשר לבעלות על האדמות? בִּתשובה היו דיבורים מהוססים על האפשרות לתבוע אותן חזרה, מלמולים כלשהם על מה יקרה כשיפרוץ פתאום שלום, ומעל הכל מן הכרה שבשתיקה (רועמת מכל הכרזה במילים), בכך שמה שהיה היה, ושצריך להמשיך הלאה.

*** ******* ***

סיפור העימות בשייח' ג'ראח – או שמא נאמר נחלת שמעון, או שכונת שמעון הצדיק – מורכב וסבוך הרבה יותר, גם בעברו וגם בהווה שלו. אפילו לגבי העובדות הבסיסיות ביותר אין הסכמה. לפי אתר סולידריות שייח ג'ראח בתי השכונות היהודיות "ננטשו בהדרגה בשנות ה-30 וה-40", ו"עם סיום המנדט הבריטי והמלחמה ב-1948 עבר השטח לשליטה ירדנית". לפי ויקיפדיה העברית (כאן, כאן וכאן) הבתים ננטשו באופן זמני מפחד ארועי הטרור בזמן המרד הערבי (1936-39, תרצ"ו-תרצ"ט), פונו לבקשת הבריטים לאחר הטבח שנערך בשיירה לבית-החולים הדסה, נכבשו ערב הפינוי הבריטי בידי הפלמ"ח, פונו לבקשת השלטונות הבריטים לאחר הבטחה שיוחזרו לפלמ"ח לאחר הנסיגה, ומשזו הופרה, עברו לידי הלגיון הירדני. כך או כך, יש הסמכה שהשטח היה לפני קום המדינה בבעלות יהודית. מדוע, אם כן, לא להתעקש על בעלות יהודית גם כיום?

כ"ט בנובמבר - קו הגבול לפי החלטת האו"מ

התשובה נעוצה במציאות שמאחרי המפה המצורפת משׂמאל. למי שלא יודע/ת – אלו הם קווי הגבול ששׂורטטו עבור החלטה 181 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות, מ-29 נובמבר 1947. זה היה הרגע בו אישרו אומות העולם לעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית בארץ-ישׂראל, רגע נצחונה הגדול של הציונות. הישוב העברי בארץ קיבל את הרגע הזה בצהלה ובריקודים. הגבולות, שנראים היום מגוחכים, היו אז מקור לשׂשׂון ולשׂמחה.

הם לא שׂרדו זמן רב, כידוע. בארץ כבר החלה מלחמה זוטא, וברגע שהשלימו הבריטים את ההתנתקות החלה מתקפה משולבת של מדינות ערב על ישׂראל הצעירה. התוצאה היתה כפולה – מצד אחד, גבולותיה של ישׂראל התרחבו למה שמוכר היום בתור גבולות הקו הירוק. מצד שני, מדינת פלשׂתין לא זכתה לקום, בשל הכיבוש. (למי שלא יודע/ת – לא הכיבוש הישׂראלי, אלא הכיבוש הירדני בשומרון וביהודה, והכיבוש המצרי בעזה). גבולותיה החדשים של המדינה זכו להכרה מעשׂית בקיץ 1949 בהסכמי רודוס, ואושררו רשמית בהחלטה 242 של מועצת הבטחון לאחר מלחמת ששת הימים. מעשׂית, הפכה מלחמת השחרור לקו פרשת המים, שמחקה את הלוח וניקתה אותו מכל תביעות קודמות. פרט לתביעה אחת: זו המוכרת בשׂיח העברי השגור כ"זכות השיבה".

הרי ממש כמו מתנחלי שייח' ג'ראח, וממש כמו משפחתו של חברי, קיימות רבבות תביעות מהצד הפלשׂתיני לגבי נכסים שאבדו במהלך מלחמת השחרור (או, אם תרצו, הנכבה). התביעה לאפשר לפליטי 1948, ולצאצאי(ות)יהם/ן להכנס למדינת ישׂראל ולהתאזרח בה – זו משמעותה של זכות השיבה – היא אחד הקווים האדומים הראשיים שהציבה הפוליטיקא הישׂראלית לקראת כל הסכם מדיני שהוא. כל הסכמה, אפילו לשיבה סמלית, נתפסת כקלף מיקוח רב ערך. חברת נחלת שמעון בע"מ, והגורמים העומדים מאחריה, פועלים כעת לערער את העמדה הישׂראלית ולקעקע אותה. אם נבטל את קו פרשת המים של 48, יצא שׂכרנו בהפסד כביר.

אפשר גם תחת דגל פלשׂתין

בעקבות הטור האורח של ירון בן-עמי על המטוטלת הפרופורציונאלית של המידתיות התפתח דיון בתגובות בין הקורא שחר גולן לביני, בעניין המחיר שיש או שאין לשלם עבור שחרורו של גלעד שליט. בסופו של דבר התכנסנו שנינו לעמדה דומה, לפיה אין ברירה אלא לשלם מחיר יקר בעד שחרורו מחד, ומאידך צריך לעשׂות משהו כדי לשנות את המשוואה ולעקר את שיטת הסחטנות בה נוקטים אויבינו. מטרת טור זה היא להציע "משהו" ממין זה, והוא מבוסס על רעיון ששמעתי באחד האמשים, ואינני זוכר עוד למי מגיע הקרדיט עליו. לבטח, לא לי.

בתחילת הקיץ נוכחנו ביעילותו של אמצעי חדש במלחמת התעמולה בין ישׂראל לפלשׂתין – משט שלום. באופן כללי, אני מברך על נקיטת צעדי ראווה מסוג זה ככלי במאבק הלאומי שאנו חלק ממנו. אני מעדיף עשׂרה משטי שלום על פני חגורת נפץ אחת. לפיכך, כדאי ונחוץ שנתרום את חלקנו להעברת כובד המשקל מאלימות קטלנית לצעדי ראווה תעמולתיים. הבה ניזום ונארגן משט שלום לבירור מצבו של גלעד שליט!

העקרון פשוט: נעודד מספר אוהדי/ות ישׂראל ברחבי העולם (עוד יש כאלה פה ושם) לעלות על מספר כלי-שיט, ולהפליג לעבר רצועת עזה. המפליגות והמפליגים יצטיידו במצלמות, בטלפונים ניידים, בלפטופים ובכל מה שרק אפשר, כדי לשדר לעולם את ממצאיהן/ם. כלי-השיט יעגנו לחופי עזה, והנוסעות/ים יתפזרו בשטח ויחפשׂו את גלעד שליט, במטרה להביא מידע ברור לגבי מצבו הבריאותי. אחרי הכל, אפילו האסירים הבטחוניים הפלשׂתיניים בישׂראל זוכים מדי פעם לביקור של הצלב האדום. לבטח לא ימצא החוק הבינלאומי שיאסור על ביקור הומניטרי כזה אצל שבוי ישׂראלי.

הצעה אמיצה: הרב לאו

חשוב מאד בארגון משט כזה, שהוא יצא לדרך ללא אזרחים ואזרחיות מישׂראל. באופן זה יהיה אפשר למנוע טענות ומענות מסוגים שונים, על הכיבוש, המצור, וכל הבלוז הזה. ובעצם, אולי בכל זאת אזרח ישׂראלי אחד. בהפגנה שנערכה בככר מלכי ישׂראל בת"א-יפו בתחילת החודש הצהיר הרב הראשי האשכנזי הראשי בדימוס, ישׂראל מאיר לאו, ש"בשביל צבי, נועם ואביבה גם אני מוכן להתחלף עם גלעד, כדי שיילך הביתה ויחזור בשלום. אולי איסמעיל הנייה והעולם יראו שאנחנו מוכנים להקריב, ואז יבקע הקיר וגלעד יחזור דרכו הביתה." מן הראוי שיצטרף הרב לאו למשלחת, כדי שאם במקרה יתגלה מקום שביו של גלעד שליט, יוכלו לבצע את עסקת החליפין תיכף ומייד, על המקום.

מין מסורת התגבשה כאן בבלוג, לערוך סיכום ביניים בכל ט באב. לאור מספר הערות שקיבלתי לאחרונה, החלטתי להתמקד הפעם דוקא בצד החיובי של הדברים. אז הנה – אמנם חרבו בית ראשון ושני, אבל קם בית שלישי. אמנם אנחנו עוד מסובכים בשומרון וביהודה, אבל מעזה כבר יצאנו. בעיות עם גז אמנם עדיין יש, אבל הפעם הוא לא יוצא מהטוש במקלחות אלא דוקא נמצא במרבצי ענק בקרקעית הים. ב"ה ננגן את האקורד הנכון, ואפילו יצחק יחזור בתשובה.

אמר פעם בלוזיסט זקן: The blues ain't nothin' but a good man feelin' bad, thinkin' 'bout the woman he once was with. כנראה שאותו בלוזיסט זקן לא היה אלא גלגול נשמתו של הנביא ירמיהו, דכתיב: זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלוּלֹתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ב ב). בכלל, עיון מעמיק בירמיהו מגלה געגועים עזים לאיזו מישהי מסתורית שפעם היתה ועכשיו כבר לא. לכאורה, סוד גדול מי היא אותה מסתורית. למעשׂה, לא כל כך. כל מי שמתפלל לפי נוסח חסידי, זוכר אותה שוב ושוב, בכל יום ויומו, בתפילת לשם יחוד (בתרגום לעברית): לשם יחוד הקדוש-ברוך-הוא ושכינתו ביראה ובאהבה על ידי אותו נסתר ונעלם. יחוד – אתן/ם יודעות/ים לבד מה זה. שכינתו – ירושלם, ציון, אשרה, עשתורת, תקוה. ומה הוא הנסתר והנעלם?

שאלתי פעם את מר ינשוף מה יקרה כשהבלוז יפגוש את התקוה. בלי למצמץ הוא ענה לי: רוקנרול. לכן לא מצמצתי גם אני כשהתבשׂרתי שהוא עתיד לפתוח את הערב החגיגי לכלוך באוזן 18, באוזןבר בת"א. הגעתי. ולא התחרטתי לרגע!

כבר עם הפתיחה ניגן ירון עם דני צוקרמן (סנהדרין, הלוואי וגודביי) שיר ותיק שלו, שזכיתי לשמוע בהופעת בכורה או-אז במועדון אפלולי ב-Haight St, סן-פרנסיסקו. אז נפתח השיר במשפט שנצרב אצלי היטב: I'm goin' down and it's comin' to pass. הפעם המילים כבר בעברית. עוד נחזור לעניין הזה.

וזו רק ההתחלה. בחדר כיוון הכלים, לאחר ההופעה, שמעתי שני בחורים ובחורה מתחממים לקראת ההופעה שלהם. הם שרו בלי ליווי, ואני, משום מקום, חשבתי פיטר, פול ומרי. מה שהתברר כטעות גמורה, כיון שכשעלו לבמה (ארבעה, עם המתופף), התברר שהם מנגנים בכלל רוקבילי כסאח. בתוך הרעש של הגיטרות נסתתרו קצת ההרמוניות המקסימות שליבלבו בחדר האחורי (לא מתלונן, צריך רעש!), אבל ההנאה צרופה והקהל רקד בעוז. סטפני סינגר – שירה וטמבורין; ניר יעקב אלהרר השלישי(!!!) – חשמלית ושירה; גיא פליישר – תופים, כלי הקשה, קולות; דוד מכנס – באס. So Long, Suckers!

שוב החדר האחורי ושוב חזרה להופעה. הפעם תפסתי מקום מול הבמה, כדי לקלוט כמה שיותר נפח צליל. למגינת לבי גיליתי שהלהקה יושבת ואני לא רואה כלום. זה שהמתופף יושב מובן מאליו. עניין נהוג בקרב מתופפים. אבל גם הגיטריסט – מהקהל למדתי שקוראים לו עוזי "פיינרמן" רמירז – ישב, וזה כבר היה חבל. לא רק שהפליא לנגן, אלא גם השמיע כל כך הרבה באס, שלפרקים ניתן היה לחשוב שגם באסיסט יש על הבמה (וגם הוא יושב, מן הסתם). רק אחרי ההופעה גיליתי: לא רק שלא היה באסיסט, לא היה גם מתופף! הרמירז עשׂה הכל לבד. (בקליפ הבא יחד עם שני אחיו הרמירזים דוקא, בהקלטת אולפן).

אז מה למדתי לקראת ט באב הזה? קודם כל, שבזמן שאני מזדקן לי על הכרמל, יש דור צעיר ובועט שמנגן רוקנרול במדינת ת"א, וחשוב מזה – יש גם קהל שרוצה ואוהב ורוקד. מסקנה: אני צריך להתעדכן. מסקנת משנה: צריך ליבא את הרוקנרול הזה ארצה. עוד מסקנת משנה: צריך גם לתרגם אותו לעברית.

אבל לא רק זה. עם כל האופטימיות והחיוביות, קשה להכחיש שהימים ימי הכרעה, ורבים העיוותים והעוולות. ומול כל עוולה הפגנה ונגד כל עיוות מאבק. ובמקום לאחד כוחות ולשתף פעולה לבניין ציון ולנחמתה אנחנו שוקעים/ות עמוק יותר בפלגנות ובשׂנאת-יקר בריבית קצוצה. ומי הוא אותו טמיר ונעלם שבתפילה? לא יודע, אבל די ברור לי מה הוא ינגן. הרי איך נגרום לה לשכינה שתחפץ כבר ותרד עלינו? ננגן לה יפה כל-כך, עד שלא תהיה לה ברירה, ותעלה לרחבת הריקודים. במהרה בימינו.

מישהו מקשיב בכלל?

אז כן, יש עכשיו מונדיאל. ומזג האויר בכלל מתאים למלחמה. ובכל זאת רציתי להביא לתשׂומת הלב של מי שפספס/ה, שראש הרשות הפלשׂתינית, מחמוד עבאס (הלא הוא אבו-מאזן), עושׂה זה זמן מה מאמצים להבהיר שהוא ממש ממש מעוניין לחזור למשׂא ומתן.

אתמול, למשל, התפרסם בעיתון "אל חיאת" שמר עבאס מציע שישׂראל תמשיך להחזיק ברובע היהודי בעיר העתיקה – כולל הכותל! – בגוש עציון, גבעת זאב ומודיעין עילית. וזה לפני שהמו"מ מתנהל באופן רשמי.

בימים האחרונים אני שומע שוב ושוב דיונים וויכוחים סוערים בין מי שמשוכנע/ת שפדיון שבויים וערבות הדדית הם ערכים שבלעדיהם אין לחברה הישׂראלית תקומה, לבין אסטרטגים/ות המעלים/ות חישובים קרי-דם על היחסים האפשריים בין עסקת שבויים עכשיו לבין אבידות ונפגעים אחר-כך. את דעותי בנושׂא שטחתי כאן בבלוג לא פעם. עכשיו חשוב לי להדגיש דבר אחר: בסיבוב האלימות הבא מול הרשות הפלשׂתינית יהרגו הרבה מאד אנשים, משני הצדדים. מחשבי החישובים והחוסכים בחיי אדם מתבקשים להביא בחשבון.

אפשר, כדאי, צריך אפילו, להמשיך ולהתוכח עם הראיס על פרטי-הפרטים של הסכם אפשרי כזה. זו המשמעות של משׂא ומתן. צריך להגיע אליו בלב שלם (עוד יהיה זמן לשבור אותו בהמשך) ובידיים נקיות. וביחוד צריך לאפסן את הססמאות ואת המציאות העגומה שליוו אותנו מאז קמפ-דיוויד 2000. נחשוב מה שנחשוב על מה שהיה אז, מתברר והולך מה קורה עכשיו: יש פרטנר!

לפני שעה קלה חזרתי מארוע משותף לשׂמאל הלאומי, חד"ש ושלום עכשיו, בבית הקהילתי בשכונת הדר, כאן בחיפה (ראו כרזה משׂמאל). עוד ערב רגיל של פוליטיקא זעירה, "מיטינג" בעברית שלונסקאית, מסוג הארועים שפשוט אי-אפשר לשׂרוד ללא בקבוק בירה.

אני הגעתי, לא קשה לנחש, מהצד של השׂמאל הלאומי. אבל החלק המקורי של הערב הגיע לטעמי דוקא מכיוונו של ח"כ דב חנין מחד"ש. המסר שלו היה חד ופשוט: כדי לבנות שׂמאל חדש (או שׂמאל חד"ש – זו היתה ססמת הבחירות של מפלגתו בבחירות האחרונות), צריך להביא לברית משולשת, בה יחברו יחדיו: (א) השׂמאל הרדיקלי, (ב) השׂמאל הציוני, (ג) החלקים המתקדמים יותר של החברה הערבית. אלה, לדעתו, יכולים לעמוד איתן מול הימין ומול איום הפאשיזם (מילותיו הוא).

בקרב אותם חלקים בקהל שלא הגיעו מחד"ש או שׂמאלה (חיי שהוא הותקף גם משׂמאל – תאמינו או לא), שמעתי לחשושים בסגנון "על איזו פלנטה הוא חי?". ובכן, בתום החלק הרשמי של הערב נגשתי אליו, הצגתי את עצמי, ושאלתי אותו שאלה זו בדיוק. הוא ענה שהוא חי בת"א-יפו, ושבכל זאת מדובר באותה פלנטה (גם אם לא באותה מדינה) כמו חיפה. "מה זאת אומרת?", שאלתי. ואז הזכיר לי מפגש קודם שלנו, בו ראיינתי אותו במהלך המרוץ שלו לראשות עיריית ת"א-יפו. "אתם החיפאים," אמר, "בשלים עכשיו לעשׂות מה שעשׂינו בת"א-יפו עם עיר לכולנו."

והוא צודק! בחיפה יש גרעין קשה ופעיל של השׂמאל הרדיקלי. יש ציבור גדול, גם אם דומם, של השׂמאל הציוני (כמו בכל מקום) . ויש ציבור ערבי גדול, מהמתקדמים והמערביים בעולם הערבי כולו. העיר נתונה תחת ענן הזיהום הקטלני מאיזור התעשׂיה בעמק זבולון (שמרעיל לנו את האוויר, אבל לא משלם שום מיסים עירוניים) מחד, ומאידך מאויימת על-ידי פעלתנותם הרעבתנית של אילי נדל"ן תאבי בצע. אלה גם אלה פוגעים בעברים-יהודים ובערבים באותה מידה, ללא שום אפליה. מצד שני, המחלוקות העמוקות הנובעות מהנושׂאים המדיניים אינן נוגעות באופן ישיר לזירה העירונית. נצא מהשטחים או נספח אותם – חיפה תהיה חלק מישׂראל בכל מקרה. יוצא שמכל בחינה אפשרית חיפה עשׂויה להיות מקרה בוחן מושלם למתכון שמציע ח"כ חנין לחברה הישׂראלית בכלל.

לא נותרה, אם כן, אלא שאלת השאלות, המתבקשת מאליה: בת"א-יפו היה זה דב עצמו שעמד בראש המרוץ לראשות העיריה. מי ת/יהיה המועמד/ת בחיפה?

מאז שהתפרסם טור זה ב"שקוף" לפני שנה, התחלתי ללמד (שוב) את דברי-ימי התנועה המונותאיסטית. בטקסט שלמטה הבאתי מדרש, המציג את אברם הצעיר כמי שהמציא את הרעיון הקטלני של חוסר-סובלנות דתית. אם נעזוב את תחום המדרש ונתבונן בתחום ההיסטורי, הרי שהכבוד המפוקפק הזה אינו מגיע לאברהם אבינו, אלא דוקא לאותו פרעה מן המאה ה-14 לפנה"ס – אחנאתון.

היום אולי קשה לדמיין מציאות כזו, אבל לפני 3,500 שנה לא היה בעולם חוסר-סובלנות על בסיס דתי או רעיוני. היו, כמובן חוסר-סובלנות סתם, תאוות בצע, השתלטות אלימה על נכסים, גניבה וגזל, ועצבים באופן כללי. אבל החיבור הארסי בין אמונה, אמת בלעדית, וכח צבאי ופוליטי – עדיין לא בא לעולם.

היום כבר מאוחר מכדי לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור. פה ושם עוד נשמע קולם של מיסיונרים אתאיסטים כדוקינס, היטצ'ינס ואחרים, המאשימים את הדת והאמונה בכל הרע שבעולם, וממליצים לנו בחום להגמל מהם. אלא שקולם בודד ושברירי. רוב אוכלוסיית העולם נטוע היטב בעולם האמונה. למעלה ממחציתו משתייך לזרם זה או אחר של התנועה המונותאיסטית. קשה לי לדמיין את רצף ההתרחשויות שישנה את המציאות הזו. האם, לפיכך, אפשר להשתמש בה כדי להקיז את הארס, כדי לפרק את מוקש חוסר הסובלנות?

אני מאמין שכן. מי שלמדה תורה אי-פעם בעיניים פקוחות יודעת שאפשר למצוא סימוכין לכל דבר ולכל רעיון. ממש כשם שניתן למצוא פסוקים ופסקאות הקוראים ללא כחל ושׂרק להשמדת עם גזענית, ניתן גם להשיב להם בפסוקים המעקרים את הגזענות ומטיפים לשלום עולמי. השאלה היא אילו פסוקים יעמדו על סדר היום, יִלָּמדו בבתי-הספר, יתנוססו על שלטי הרחוב. בקיצור, הקרב על התודעה. כרגיל.

איור: דניאל מורגנשטרן

למשפחתו של אברהם אבינו היה בגולה עסק משׂגשׂג ליִצור אלילים. כשהגיע זמנו של אברם להצטרף לעסק המשפחתי, שלח אותו תרח למכור אלילים בשוק. ניגש לאברם אדם אחד ואמר: ”יש לך אלוה למכור?”  –  ”איזה  אלוה אתה רוצה?”  — ”אני גיבור, תן לי אלוה גיבור כמותי.”  –  ”אין בעיא. הנה, האלוה הזה שיושב לו בראש ערימת הפסלים. אם הוא יושב בראש ודאי שהוא הגיבור שבכולם.”  שילם הלקוח וארז את אלוהיו בשׂקית. בעוד הוא פונה ללכת שאל אברם את האיש: ”בן כמה אדוני?”  –  ”שבעים.”  –  ”גבר בן שבעים, ולא תתבייש להשתחוות לפסל שיוּצר אך אתמול?”  הניח האיש את הפסל, נטל את מעותיו והסתלק לו לדרכו. הרבה עסקים לא עשׂה אברהם באותו יום.

כשחזר הביתה, הבין תרח שסוחר אלילים גדול הבן שלו כבר לא יהיה. אבל יכול לפחות להשאר בבית, לשמור על המלאי. וכך היה. למחרת נשאר אברם הצעיר במחסן, וקיבל הוראה להקריב לפני האלילים מזון ומשקה, לבל ירעבו ויצמאו. כשהסתלקו כולם עשׂה אברם כפי שנצטוה, אבל – הפתעה! – אף אחד מהם לא נע ולא זע ולא שלח ידו למזון או למשקה. אמר אברם לעצמו “פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחוּן, ידיה ולא ימישוּן, רגליהם ולא יהלכו“ (תהלים קטו ה-ז).

מה עשׂה? לקח מקל גדול, וניפץ את כל האלילים, פרט לאחד, הגדול מכולם. בידי זה שׂם את המקל, והניח לפניו צלחת ועליה כל טוב. כשהגיע תרח הביתה בערב, ראה את ההרס במחסן, והחל תולש את שׂערות ראשו. ”אוי, אברם, מה עשׂית?”  –  ”אני? אני לא עשׂיתי כלום. רק הנחתי את הצלחת הראשונה, ומיד החלו כל האלים לריב על האוכל. הגדול הזה תפס את המקל, ושבר לכולם את הצורה.”  –  ”געוואלד, אברם, אלה בסך הכל פסלים מעץ, הם לא יכולים לעשׂות כלום!”  –  ”אבא יקר, ישמע פיך מה שאזניך מדברות…“

סיפור זה, המופיע בקצרה בבראשית רבה ל”ח, בהרחבה בתנא דבי אליהו ו’, ובנוחות בספר האגדה (כד-כה) אינו מופיע במקרא כלל. אבל בפרשתנו ניתן למצוא בו רמז. מיד בראשית הפרשה אנו קוראים:
וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.  וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.  וַיֹּאמַר  אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (בראשית יח א-ג).
בעיניך – ולא בעיניכם; תעבֹר – ולא תעברו; עבדך – ולא עבדכם! על אף שראה אברהם בעיניו שלושה אנשים, בלבו הבין שמשלושה יוצא אחד.

אברהם זוכה לגמול גדול על חכמת לבו, על נדיבותו ועל הכנסת האורחים שלו: יהוה מבטיח לו בן משׂרה, עקרת ביתו האהובה. אבל זה לא הכל. לפני שמתפזרת החבורה, מוסיף יהוה ואומר:
הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?  וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם! (יח יז-יח)

ורבונו של עולם עומד גם עומד בהבטחתו. בנו בכורו של אברהם, ישמעאל, הוא אביהם של ערביי העולם כולו. מיצחק יצא לא רק עם ישׂראל, אלא גם עשׂיו-אֱדום – אותו דרשו חז”ל ראשית כרומא ואח”כ כעולם הנצרות כולו. גם היום, אחד השמות הנפוצים למשפחת הדתות המאמינות באותו אל אחד הוא ”דתות אברהמיות”. משפחת הדתות האברהמיות מקיפה כיום למעלה ממחצית האנושות.

זכות גדולה זכה אברהם, ללא ספק. אלא שכרגיל, כל זכות כרוכה גם בחובה. אברהם אכן היו יהיה לגוי גדול ועצום, וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.  כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו (יח יח-יט).

רוצה לאמר, אברהם יהיה אבי גויים רבים, ולגויים אלה יש תפקיד גדול בעולם. מוטלת עליהם החובה להיות סוכנים של שינוי לטובה. רבש”ע קיים את חלקו בעסקא. ואנחנו? גם אנחנו לא בטלנו לגמרי ממעשׂ. הרעיון המופלא של יום מנוחה שבועי (חוץ מחגים ומועדים, ימי-מחלה מוכרים וחופשה שנתית בקיץ) פשט כבר בעולם כולו – אפילו באותם מקומות בהם המאמינים באלוהי אברהם מועטים למדי. גם גילוי-עריות הפך להיות מוקצה מחמת מיאוס ברוב העולם התרבותי.

אבל לא הכל ורוד. אם נביט בעולמנו, נראה שדוקא הסכסוכים הכואבים והנפיצים ביותר מתנקזים לאורך קוי הגבול וקוי השבר של העולם האברהמי. בתחום הכלכלי ניטש מאבק עז בין העולם האברהמי לבין סין והודו – שתי התרבויות הגדולות שעדיין עומדות מנגד. בקשמיר נמתח גבול בין האישׂלאם האברהמי לבין הודו האלילית; ומשני צדי הגבול פצצות גרעין למכביר. ומה נאמר על ארץ-ישׂראל, ערשׂ התהוותהּ של המשפחה האברהמית, והמקום היחיד בו כמעט כל מטורף נחוש דיו יכול לפתוח לבדו במלחמת עולם?

אכן, יש עוד הרבה מקום לתיקון. אולי כדאי להתחיל אותו בכך שנלמד מאברהם קצת נימוס לזרים, קצת הכנסת אורחים, קצת הבנה לאחדות שבלב ולא לפילוג שבמראה עיניים.

טור השבוע נכתב על-ידי ד"ר משה לביא, עמיתי באונ' חיפה-הר הכרמל, החוקר ומלמד את ספרות חז"ל בכלל, ואת הספרות המדרשית בפרט (במקור, עבור אתר שקוף ז"ל). בטור סוקר ד"ר לביא בקצרה את השתלשלות קובץ החוקים הידוע כ"שבע מצוות בני-נח", ורואה בו דרך של חברים בתנועה המונותאיסטית, מהנצרות ועד חז"ל, להגדיר ולהכיל את האחר.

מבחינת היסטורית אני מקבל את הניתוח המוצע. יש לי, עם זאת, השׂגה על המסקנות הפוליטיות-מדיניות-תאולוגיות בהן מסתכמים הדברים. נכון שמונותאיזם אינו מקיף את האנושות כולה, כפי שמתיימרת לעשׂות חוקת בני-נח. עם זאת, למעלה ממחצית אוכלוסיית העולם משתייכת לאגף זה או אחר של התנועה המונותאיסטית, ואלו, למרבה הצער, נוטים לרוב לסכסוכים אלה עם אלה ובינם לבין עצמם. אם קיים בנמצא מכנה משותף הלכתי-תאולוגי, שאינו נוגד באופן מובהק את אמות המידה המוסריות המקובלות בימינו, יש טעם רב לדעתי בנסיון להשתמש בו כדי לפתור לפחות חלק מהסכסוכים הממררים כל כך את חיינו.

לשיפוטכן/ם…

מותר רק בגריל

איור: דניאל מורגנשטרן

שבע מצוות בני נח הן אחת הדרכים המוצעות בספרות התלמודית והמדרשית להכלת האחר ולהגדרתו. הנחת המוצא בדרך זו היא שהאל ציווה מספר מצוות בסיסיות על בני נח, כלומר כל מי שאינו נמנה על הקבוצה 'ישׂראל'. רוב מצוות בני נח המנויות בספרות התלמודית הן מצוות שניתן להגדירם כציוויים מוסריים בסיסיים (עם כל הקושי בהגדרה כזו). אנו מוצאים בינן איסורים על שפיכות דמים, גזל, גילוי עריות, ומאידך ציווי חיובי לקיים מערכת משפטית. נוסף על אלו הוא איסור 'אבר מן החי', האיסור לאכול אבר שנחתך מבהמה בעודה חיה, איסור שנתפס, ככל הנראה, כמעשׂה מוסרי בסיסי ביחס לעולם החי. שני איסורים אחרונים הם איסור עבודה זרה והאיסור לברך (בסגי נהור, הכוונה: לקלל) את האל. סביר להניח כי עבור מנסחי הרשימה נתפסו גם ציווים אלו, שהיום אנו עשׂויים לסווגם כ'דתיים' אך לא כ'מוסריים', כבסיסה של ההתנהגות החיובית.

הרשימה נקראת על שמם של בני נח, משום שהפריטים השונים בה הוצגו בדרכם המדרשית של חכמים כתלויים או נלמדים בהוראות ובציווים שניתנו לאדם הראשון, לנח ולבניו. הציוויים השונים אשר ניתנו לנח נידונו או פורטו גם בספרות שקדמה לספרות התלמודית, כגון בספר היובלים, אולם לטעמי קודם לספרות התנאית המאוחרת אין אנו מוצאים את הרעיון של שבע מצוות בני נח כפי שתואר כאן.

בעבר היו שחשבו כי רשימה זאת היא בעלת אופי אֵמפּירי, תיאוּרי, והיא כביכול משקפת את נורמות ההתנהגות של אלו שלא נמנו על בני ישׂראל. לפיכך ניסו לחפשׂ את אותותיה במערכות החוק של קבוצות ועמים שהיו בזיקה כלשהי לקבוצה היהודית בעת העתיקה. אולם דומה כי גישה זאת יִחסה לחכמים את מה שהם עצמם לא העלו על דעתם. שבע מצוות בני נח מגדירות את הראוי, על פי דעתם של החכמים, ולא את המצוי.

דומה שהמקבילה התרבותית הקרובה ביותר לשבע מצוות בני נוח מצויה דווקא בברית החדשה, שכן באיגרת אל הרומיים מוצגת התלבטות מה ראוי לדרוש מן המצטרפים החדשים אל מאמיני ישוע שלא נימולו. התלבטות זאת ניתנת להבנה רק על רקע תפיסה עצמית של הקבוצה הנוצרית הצעירה כהמשך של הקבוצה הישׂראלית, אשר הצטרפות מלאה אליה מתבטאת במעשׂה המילה, וגוררת נאמנות מלאה לכל המצוות. התשובה להתלבטות זו היא יצירת מדרג, הירארכיה, בתוך קבוצת מאמיני ישוע, בין אלו שנימולו ומחויבים למצוות כולן, לבין אלו שהצטרפו לקבוצה מבלי להימול, והם אינם מחוייבים אלא במספר דרישות בסיסיות, הקרובות, באופן מפתיע לרשימת שבע מצוות בני נח.

אף שהדברים ראויים עוד לעיון היסטורי נוסף ומעמיק, ייתכן כי מקורו של רעיון שבע מצוות בני נח אינו נובע מרצון כללי לתת מענה לשאלת יחסו של האל לאלו שאינם נמנים על הקבוצה, אלא ממצב הירארכי בין קבוצות התייחסות שונות. אלו כוללות את השייכים לקבוצה באופן מלא (הנתפסים כצאצאי אברהם יצחק ויעקב); אלו שהחלו את דרכם מחוץ לה, אך נימולו ובכך הצטרפו אליה באופן מלא; ואחרים שאינם חברים מלאים בקבוצה, אך הייתה להם זיקה כלשהי לאמונות ישׂראל, ואף שייכות חברתית כלשהי לקהילות היהודיות. יתכן ששבע מצוות בני נח התהוו תחילה כהגדרתה של רשימת דרישות קבלה בסיסיות מבני קבוצות אלו.

מכל מקום, תפיסת שבע מצוות בני נח מוצגת בספרות התלמודית ללא הקשר ההתהוות ההיסטורי שאני מציע לה כאן, ונעשׂית לכלי רעיוני להכלת האחר. כלי זה משרת מספר מטרות. ראשית, הוא מאפשר פתרון לאחד המתחים הבסיסיים שבלב ההגות החז"לית, המתח שבין האוניברסאליות של האל הבורא לבין הפרטניות של בחירתו בישׂראל. על פי פתרון זה האל הבורא-כל בחר אמנם בישׂראל, והעניק להם את התורה והמצוות במלואם, אך לא התעלם לגמרי משאר יציריו, וגם הם מצוּוִים בקוד מוסרי בסיסי. באופן מרתק, דווקא הכלי שמטרתו להכיל הן את הכללי, הן את הפרטי בהגותם של חז"ל, הפך עם הזמן אף הוא למרכיב בהדגשת היסוד הפרטי גרידא, כאשר שבע מצוות בני נוח מוצגות במקורות מאוחרים כאותן דרישות שקיבלו על עצמן אלו שאינם יהודים, אך אפילו אותן אין הם מקיימים. כלומר – הן הופכות בסיס לנזיפה וריחוק, ולא לקירוב.

מנקודה זו נובעים מספר הרהורים על משמעות רעיון שבע המצוות בימינו הפוסט-קולוניאליסטים, בהם נשמעים קולות מפתיעים בזכות מיסיון יהודי להפצת שבע מצוות בני נח בעולם. בעומקה של תפיסת שבע מצוות בני נח ניצבת התפיסה כי קיימת מערכת בסיסית של אמונות והתנהגויות שהיא נכונה, ראויה, ושיש לצפות מכל בני האדם לקבל אותה. אני באופן אישי ספקן מאוד לגבי האפשרות שתפיסה מעין זאת תשמש תפקיד חיובי ביחסים שבין בני אדם. התפיסה בדבר ההתנהגות הראויה, בשעה שהיא מתקיימת שלא מתוך דיון בין בני האדם עליהם היא מוכלת וללא הגעה להסכמה הסדרית ביניהם, תמצא את עצמה מדרדרת במדרון חלקלק, שבו הכלתה ומימושה יעשו לאמצעי במשׂחק כוח, גם אם פרטיה כשלעצמם אכן ראויים ומוסריים. המחזיקים בתפיסה זאת ימצאו עצמם פתאום, בשם המוסר הראוי שלהם, כופים את כוחם על האחר, באופן שבו, סביר להניח, בסופו של דבר כמה מתביעות היסוד של המוסר האוניברסאלי הזה יופרו (במיוחד שפיכות דמים, גזל, כנראה גם גילוי עריות, שלא לדבר על קיומה של מערכת משפטית וצודקת). דומני כי אלו תולדות הקולוניאליזם על רגל אחת, ואין לנו אלא להיזהר מלחזור ולממש תהליכים דומים.

יש משהו סמלי בכינויה של תפיסה זאת על ידי חכמים "שבע מצוות בני נח". השימוש בהגדרה המקראית 'בני נח' מייצג את ההסתכלות על העולם כולו מתוך המערכת המושׂגית המקראית שהחזיקו בה חכמים. היא מייצגת את הבנת האחר והגדרתו בכלי החשיבה והתפיסה שלך, של הדובר, של התופס. היא מדגימה את החולשה המובנית של תפיסה המדמה עצמה להיות כלל-עולמית. כשיבוא המשיח, הוא ילמד אותנו ככל הנראה כיצד לפתור את הכשל הזה. בינתיים, העמל המתמיד של זיהוי כשלים מעין אלו בתפיסותינו עשוי להביא ברכה רבה.

סייד קשוע

בדה-קאנטרי של סוף השבוע קראתי טור חד ומושחז מאת סייד קשוע, בו שמשו רבדים על רבדים של אירוניא וסרקזם כדי למתוח ביקורת על יחידות המסתערבים, על החברה העברית שמפעילה אותן, על החברה הערבית שבקרבה הם פועלים, וגם סתם כך, באופן כללי. הטור שלח אותי לשרשרת מחשבות, שמסקנת הביניים שלהן היתה, שעם כל הכבוד לטוריו העיתונאיים של מר קשוע, מה שהייתי רוצה לראות אותו כותב הוא דוקא תכנית שלום.

ולא סתם איזו שורה בנלית בסגנון "תצאו מהשטחים ותעניקו זכויות למיעוטים ואז יהיה בסדר". לא ולא. מה שאני רוצה ממנו הוא ניתוח מעמיק של הבעיא, שורה של צעדים בוני אמון מכל הצדדים, נתיב להתקדמות לקראת השלום שלב אחרי שלב – בקיצור, תכנית פעולה רצינית. אינני יודע אם ניסה אי-פעם להעלות משהו כזה על הכתב. לדעתי הוא מסוגל לחבר מסמך רציני שכזה, ולתרום באופן משמעותי לשלום.

אבל בעצם, למה רק סייד קשוע? למה לא כולם? ואז האיר בראשי נר של שבת: יתכבדו קברניטי ערוץ 2, ויעלו לאויר תכנית טלוויזיא חדשה: שלום ריאליטי.

אחלה לוקיישן לריאליטי

בשלב הראשון יהיו האודישנים. מתנדבות ומתנדבים מכל העדות יכתבו טיוטות לתכנית שלום. צוות התכנית ימיין את ההצעות המעניינות ביותר, והוגות/י הרעיונות היותר-מעניינים יוזמנו להציג את תכניותיהן/ם בפני צוות השופטות/ים ומצלמות הטלוויזיא.

צוות השיפוט, שיכלול נציגות ונציגים מתחומי הדיפלומטיא, הפוליטיקא, האקדמיא, האמנות והתקשורת, יעריך את המצגות, ויבחר לבסוף תריסר מועמדות/ים סופיות/ים – ששה מהציבור העברי ושש מהציבור הערבי. תריסר הזוכות/ים יצאו לשלושה שבועות מרוכזים במלון שלושת המלכים בבאזל.

במהלך השהות במלון יוצגו בפני המשתתפות/ים תרחישים מתרחישים שונים – מהומות בהר הבית, גילוי מאגרי נפט בחולות חלוצה, חללית סינית נוחתת על הירח – והן/ם תצטרכנה להתאים את תכניות השלום שלהן/ם לכל תרחיש ותרחיש. בסוף כל סיבוב תערך הצבעה בקרב השופטות/ים וציבור הצופים בבית, והתוצאה המשוקללת תשלח את אחד/ת המתחרים/ות הביתה. בסוף נשאר עם תכנית שלום מנצחת. הזוכה המאושר/ת יקבל 10 דונם אדמות לאום מופרטות באלטנוילנד פינת התקוה.