צילום: צבי ארד (מתוך ויקיפדיה)

שבוע של עבודה מאומצת מעכב בינתיים גם את המשך הדיון בתכנית חמש הנקודות, גם את פרסום הפרק השני ברומן שלי עם ויקי.

בינתיים, מכתב שנחת בתיבת הדוא"ל שלי אמש, מאת הרקטור היוצא של אונ' חיפה (ביתי האקדמי), בתגובה לכניעה לכאורה של נשׂיא אונ' ת"א (ביתי האקדמי בשנות ה-90) למקרתיזם המביש של "אם תרצו" ושות'.

למיטב ידיעתי, פרופ' בן-ארצי הוא הראשון, ובינתיים היחיד, ממנהיגי/ות כל האוניברסיטאות בארץ, שיצא בגלוי ובנחרצות נגד הסכנה והביזיון. הנה מכתבו:

***

לחברות וחברי הסגל, שלום רב,

נדהמתי כמו כולכם לקרוא הבוקר את הכותרת ב'הארץ' ועדיין אני מנסה להאמין שאין דברים בגו, וכי נשיא ת"א לא פעל כפי שנזכר שם. הדו"ח המחפיר של הגוף המתקרא "המכון לאסטרטגיה ציונית" (תציצו בגוגל לראות מיהו ומי מייסדו וראשיו) נשלח כבר לפני כמה שבועות לוות"ת ומל"ג ושם סבר מי שסבר כי הדו"ח "עושה רושם רציני" יותר מאביו מולידו הדו"ח של "אם תרצו", והעבירו לנשיאי האוניברסיטאות כדי שיבדקו איך להגיב.

הנשיא שלנו העביר אלי את הטיוטה והזדעזעתי לקרא אותה כמו את קודמתה, ובמיוחד נחרדתי מן העובדה שהמל"ג/ות"ת סברו שבכלל צריך להתייחס לדו"ח של גוף אידיאולוגי- פוליטי לא חשוב מאיזה צד. הנשיא שלנו, יש לומר, אף לא ערך דיון כלשהו בפנית ות"ת/מל"ג ולא ביקש לבלוש אחר סילבוסים של סגל החוג…

את ההתייחסות לדו"ח אשאיר לחברינו הסוציולוגים, אבל אם אכן פנה נשיא ת"א לחברי החוג בבקשה לקבל את הסילבוסים – בהנחה שגם יקרא וישפוט אותם ר"ל – זהו יום שחור מאד לאקדמיה הישראלית, לחופש האקדמי, לחירות המחשבה והיצירה ולכל ערך אחר שאנו מאמינים בו בהקשר כזה. לא שמעתי מימי על נשיא שביקש סילבוס באיזשהו תחום – ועוד על סמך טיוטת דו"ח של גוף מוטה אידיאולוגית שכזה.

לו היה מדובר בדו"ח הערכה עצמית בי"ל שאנו עוברים על ידי ועדת מומחים בי"ל או אפילו מקומית, הייתי מבין, כי אז נדרשת תגובה לגוף אקדמי בי"ל נייטרלי ומקצועי. אבל לפעול על פי טיוטת דו"ח באופן עצמוני ורצוני? הנה לא נדרש יותר מאמץ משר החינוך, מוועדת החינוך ואפילו לא מארגונים קיקיוניים מימין או משמאל –  מצוותם נעשית גם מבלי שהושמעה – מספיק טיוטת דו"ח, והנשיא אץ לעיין בסילבוס מדעי מקצועי, ומשמיט את הקרקע מתחת לאנשיו תוך הבעת אי אמון מוחלטת ביכולתם וביושרתם האקדמית!

לצערי, בפעם הקודמת בחרו נשיאי האוניברסיטאות שלא לקום כאיש אחד אל מול מתקפת קואליצית – "אם תרצו"- אורלב- סער ומרעין בישין אחרים, לא הדפו את המק'ארתיזם המשחר לפתחנו, ועל כך הם ישלמו עכשיו ביוקר כשחדשות לבקרים יצוצו מבקרי אקדמיה מוטי אידיאולוגיה – ולא רק בסוציולוגיה או מדע המדינה, כי אם בהיסטוריה, פילוסופיה, חינוך, ומדוע בעצם לא בכימיה ופיזיקה?  ולמה לא את המלמדים את תיאורית "המפץ הגדול" ולא את בראשית א"?? ועל מה נרדף גליליאו? על פוסט-ציונות??

אני שב וקורא לנשיאים ולראשי המערכת –  התעשתו והעמידו דברים על מקומם – כי מי שמעדיף חרפה על מלחמה – מקבל בסוף גם חרפה וגם מלחמה כשאינו נאבק על צדקתו!

יוסי

(בכל זאת ציוני..)

כשהתחלתי ללמד באוניברסיטת חיפה, בשנת הלימודים תשס"ד (סתיו 2003), קבלתי לידי את הקורס סדנא למיומנויות מחקר. בניגוד לשאר הקורס הניתנים במסגרת החוג להיסטוריא כללית, השאלה המרכזית בסדנא אינה "מה?", או "מדוע?" אלא "איך?". איך ללמוד היסטוריא? אחת השאלות הראשונות שהפנתה אלי הכיתה היתה, שלא במפתיע: האם אפשר להשתמש בויקיפדיה? התשובה שלי היתה לאו מוחלט. אין לדעת מי כתב בויקיפדיה מה, ומהיכן המידע, ובאופן כללי אי-אפשר לסמוך שם על שום דבר…

…נוּ כן, ברור שטעיתי. עד מהרה שׂמתי לב שגם אני משתמש הרבה בויקיפדיה, ושבעצם מדובר בכלי רב-תועלת, נצחון גדול של חכמת ההמון ושל עקרון השיתופיות. כמובן, יש ערכים ויש ערכים, ולעולם אין להתייחס לויקיפדיה כתחנה אחרונה במסע המחקר. אבל לא פעם גם אני משתמש בה כתחנה ראשונה, ומפיק תועלת רבה. מהר מאד התחוור לי שהעתיד של עולם המידע, לפחות בעתיד הנראה לעין, טמון במאגרי מידע מקוונים ומקושרים. מחובתי אפוא, כאקדמאי, לתרום למהפכה. מדוע לא ארתום את העבודה בכתה לשיפור ויקיפדיה?

כשהעליתי את הרעיון בפני תלמיד(ות)י  בשתי הזדמנויות שונות, נתקלתי בתגובה לה לא ציפיתי. סטודנטיות וסטודנטים שכבר שלחו יד בעבר בעריכה בויקיפדיה, התלוננו על חוויות קשות שעברו שם. ערכים שבנו ועריכות שעשׂו נמחקו עם או בלי הסבר, וכשֶמָחוּ על כך נקלעו לקרבות מילוליים צורמים. רצה הגורל, ובמקביל לשני הנסיונות הללו, נקלעו גם אי-אילו מחברי למצבים דומים. בעיא. מצד אחד, ברורות לי האפשרויות הגדולות הגלומות במהלך. מצד שני, נראה לי בלתי-הגון לחייב את תלמיד(ות)י להצטרף לְמערכת, בה יש סיכוי גדול שיקלעו לקן-צרעות מילולי שכזה.

כך עברו עוד שנתיים-שלוש, עד שהבליחה ההכרה, שיש ויקי גם מחוץ לויקיפדיה. אצטרף לקידום המהפכה באמצעות אתר ויקי משל עצמי, ואחיל שם כללי תרבות דיון כרצוני. עם הרעיון הזה בראש התחלתי לרחרח ברחבי הקמפוס, והגעתי תוך זמן קצר לד"ר דני בן-צבי, ראש היחידה להוראה נתמכת מחשב באוניברסיטת חיפה, שהחל במהלך זהה כמה שנים לפני. תוך שבועיים, בסיוע נלהב של גב' שירי הגני, דוקטורנטית בחוג לחינוך, ושל מר אייל מאיר, עוזר המחקר שלי, היה לנו אתר משלנו. זה היה, כמסתבר, החלק הקל. עכשיו עמדה בפנינו משׂימה קשה בהרבה: להבין מה לעשׂות אתו.

בסופו של דבר נפלה החלטה למקד את הפעילות בסמינר שתוכנן להיות גולת הכותרת של סמסטר א, בנושׂא חביב עלי מאד – תולדות האמונה באל אחד: מונותאיזם (הקישור מוביל לדף הקורס הראשי). הכתה הוזהרה מראש לגבי המתרחש, ובכלל זה לגבי העובדה שהמהלך כולו נערך ונבדק כניסוי אקדמי (בכל זאת, ניסויים בבני-אדם). כללי המשׂחק נקבעו כדלהלן:

• דף הקורס באתר, והדפים שיוצאים ממנו, הוגדרו כסביבת הלימוד הרשמית.
• אחרי שבועיים של הקדמה, בהם דיברתי על מונותאיזם באופן כללי ועל ויקי באופן פרטי, התחלקה הכתה לצמדים, כשכל צמד קיבל אחריות לשבוע על אחד מתחומי הדיון, אותו הציג במפגש הראשון בשבוע (יום א). אני הרחבתי את הדיון במפגש השני (יום ג).
• כל צמד נדרש להעלות חומר בסיסי לדיון ביום ד בשבוע שלפני המצגת, כדי לאפשר לכתה זמן לעיין בחומר, לשאול שאלות ולהשׂיא תרומות. עם הזמן התברר שמהלך זה היה בעל חשיבות מכרעת בהתפתחות העניינים.
• לאחר סיבוב המצגות הראשון קבענו לערוך שׂיחה פתוחה, ללא הגדרת נושׂא מראש.

ויצאנו לדרך…

עיצוב: סני ארזי

בשלהי השבוע שעבר התפרסם באתר עבודה שחורה מעין ראיון של ד"ר איתי אשר עם אלדד יניב, ובו פורטה תכנית חמש הנקודות של השׂמאל הלאומי. ראשית, אני מברך מאד על עצם קיום הראיון. אתר עבודה שחורה הוא צומת חשוב לשׂמאל הישׂראלי (יש שיאמרו מקום המפגש המרכזי של השלולית), ואין ספק שהידע הרב הצבור שם, כמו גם מספר הפעילות והפעילים המבקרות/ים שם מידי יום ביומו, יכולים להועיל הרבה לתזוזת השׂמאל הלאומי.

שנית, עוד יותר אני מברך על רעיון העומד בבסיס הראיון, והוא שמדובר בסך הכל בצעד ראשון, בנסיון לגבש באופן ציבורי, פתוח ושקוף (דמוקרטי, בלע"ז) סדר יום חברתי לאומי. העניין הוא כזה: מר ישׂראלי ינהל דיון בשׂמחה על המו"מ עם הרשות הפלשׂתינים. הוא גם יודע מה הפלשׂתינים (שלא לאמר כל הערבים) חושבים. אבל מה הוא מסוגל להגיד, ומתי בעצם נדרש לאחרונה לחשוב, על מערכת התחבורה הציבורית שהיה רוצה לראות בארץ, על הגיל הראוי להתחיל ללמד לדבר שׂפה שניה (ואיזו שׂפה זו תהיה), או כיצד לחלק את הרווחים הצפויים מתגליות הגז? העובדה שכח עולה בפוליטיקא הישׂראלית מנהל דיון כזה, ובאופן כזה, היא בעיני סימן למהפכה גדולה.

לחמש הנקודות אתייחס בטורים נפרדים, וכעת אסתפק רק בהערות כלליות. הראשונה, ואולי החשובה בהן: על אף הכותרת המטעה, לא מדובר כאן בתכנית כלכלית. כן מדובר ב"חמש הרפורמות הכלכליות-חברתיות הראשונות שהיה מבצע [אלדד יניב] אילו השמאל הלאומי היה הופך לכוח פוליטי משמעותי בכנסת הבאה". מי שת/יעיין במסמך (הנה שוב הקישור) ת/יראה שתפיסת העולם המובעת בו אינה כלכלית, אלא חברתית. תכנית חמש הנקודות מציירת דרכים ליצירת חברה בריאה יותר (לדעת יוצריה).

שנית, אתייחס לנקודה שעלתה שוב ושוב בתגובות עד כה – סוֹפיוּת התכנית. חמש הנקודות הללו לא נמסרו לאלדד יניב על הר סיני. כשם שהטיוטא הראשונה נועדה מראש להערות, כך גם תכנית חמש הנקודות היא בסך הכל התחלת הדיון. בתגובות עלה רצון מיוחד לראות סעיף העוסק בתחום יחסי העבודה בארץ – תחום שהוא, אני מסכים בהחלט, חשוב מאין כמוהו. ובכן, אדרבא. הדרך להוסיף סעיף כזה לתכנית היא פשוט לכתוב אותו, ואז לעשׂות לו תעמולה. להערכתי, יש סיכוי לא רע שהוא יקלט ויצורף לתכנית הכללית. ואז תהיה תכנית שש הנקודות. פשוט, לא?

בתמונה: Lucy Lawless and Junior

בשנה שעברה יסדתי מסורת עתיקת יומין בבלוג, לפיו מתפרסם בט"ו באב קטע מספר, בו מככבת דמות נשית הקשורה באופן כלשהו לחג. הפעם הקודמת היתה ישרה ולעניין. הפעם, קצת יותר מורכבת. בין הפותרות/ים נכונה יוגרל שלום עולמי משומש, במצב טוב. כדי לשמור על המסורת באופן מדוייק, גם השנה נאסר על ירון בן-עמי להשתתף בחידון (אבל יש לו בלוג חדש, וכבר יש בו פיוט כביר, כנסו כנסו).

*** ******* ***

– אתה יודע, בניומין, אני כבר לא יודע לקרוא לושן קוידש. הכל שכחתי, שייכנס בו זנבו של השד… אמר האיכר המשׂופם.
– מה קודש, שום דבר לא קוידש, קטע אותו האיש שכונה בניומין, בוטש במגפו בקרקע הלחה, לועס קווצה מזקנו הצהבהב.
– כן, שיהיה, אז אני כבר לא יודע לקרוא אותה, וגם אבא שלי לא ידע. סבא שלי עוד ידע קצת…
– אתה כבר לא יודע לקרוא שום שׂפה!
– כן, שיהיה, הפרות מבינות אותי גם ככה… אבל סבא שלי עוד סיפר לי קצת דברים, אתה יודע, דברים שכתובים אצל…
– האדון…
– זהו, אצלו. ואני זוכר… זאת אומרת נדמה לי שהוא אמר שיום אחד היא תופיע.
– מי?
– הבתולה הקדושה.
– מריה?
– בערך. לא בדיוק. כן, מריה אבל מריה שלנו. מריה של המשיח, של האדון, נו… זאת שהיהודים קראו לה…
– שׂוּרֶה?
– לא שׂורה!
– רוחל'ה?
– נו, בערך, לא בדיוק רוחל'ה, א-שכינה!
– א-שכינה… התהרהר בניומין צהוב הזקן. אז איפה היא? אני לא ראיתי כלום.
– מה חשבת, פסקונדיאק, שהיא תבוא אליך הביתה? מה, אתה כל-כך חשוב? היא הופיעה, ככה שמעתי, שם, בפלשׂתינה, בארץ-ישׂרואל.
– ואיך יודעים שזאת באמת היא? הקשה בניומין.
– בגלל מה שכתוב על הקבר.
– איזה קבר?
– שלה… של ההיא, הנסיכה הגדולה…
– סופיה?
– מה פתאום סופיה? מה, כבר נהיית גוי גמור?
– הייתי פעם שם, בפרק של סופיה, באוּמָן, בוז'ה מוי, כמה יפה שם…
– לא סופיה, לא סופיה! התרגז המשׂופם. שיראנה!
– אה, נכון, שיראנה… מולל בניומין את שולי חולצתו ופילבל בעיניו הקטנות.
– אז זהו, חתם המשׂופם. היא כבר הופיעה, כמו שכתוב על הקבר, והיא תכין את הקרקע לחזרה של האדון. וכשהאדון יופיע הכל ישתנה. ואז גם אנחנו נוכל לצאת מהחורים, לעזוב את הבתים העלובים שלנו…
גם את הנשים? תלה בו בניומין את עיניו.
– לא, את הנשים ניקח איתנו, כמו שהאדון הקיף את עצמו תמיד בנשים, ככה גם לנו יהיו עוד הרבה נשים, כמו שהאדון אמר, צריך לינוק מדדי האחיות…
– זה נשמע טוב… נצטעפו עיני בניומין. אז מה יודעים על הבתולה הזאת, מי ראה אותה?
– אומרים שיש לה עיניים ירוקות, נשמה של שדה, וכוח של שור, היא מופיעה ונעלמת בכל מיני מקומות בבת-אחת, לפעמים היא מגדלנה, לפעמים… אטרושקה, ניימצ'ה, ניימושקה… לפעמים מלכת הלילה. אף אחד לא ראה אותה אף פעם עם גבר, אבל גברים נמסים לידה ומאבדים את כל הכוח רצון שלהם.
– והיא… שמה, אצל היהודים?
– כן, אבל היא פועלת נגדם. אפילו אם היא לא יודעת את זה, על-פי רצון האדון ואלוהי האדון היא פועלת נגדם. וכשהאדון יופיע היא תתאחד איתו ואז הנבואות העתיקות יתגשמו, אנחנו נשלוט בעולם, נוכל לצאת מהקליפות, להפסיק להיות נוצרים, וגם כל היהודים יבינו שצדקנו, שהאדון צדק, כל מה שהם לא רצו להבין בוויכוח ההוא, אז, בפודוליה, הם יבינו. הפעם זה קרוב.
– אתה זוכר… בטש שוב בניומין במגפו… הזקנים היו מספרים… מספרים על דברים שהיו קורים בלילות… ברוהטין, בקמיניץ פודולסקי, בקרפטים… בלילות… היו עושׂים את זה עם כמה נקבות ביחד, היו מחליפים נשים, היו…
– כן, קראו לזה מעשׂים זרים. אמרו שזה מקרב את הגאולה.
– זהו, אז אולי, כדי לזרז קצת את הגאולה עכשיו, אם כבר, קצת מעשׂים זרים…
– לא נראה לי שאני אצליח למכור את זה לטניצ'קה.
– כן, גם אניושקה לא תתלהב.
– אבל אניושקה מחבבת את טניצ'קה, לא? …
– לא עד כדי כך.
– לא.
– אח, היו זמנים… נאנח צהוב הזמן.
– מה שכן, אפשר בינתיים, כדי בכל זאת לעשׂות משהו מצידנו לזירוז הגאולה, לנסוע איזה יום לקייב. שמעתי, יש שם עכשיו נקבות ברמה… ואפילו די בזול…
– כן, אם אנחנו בעסקי גאולה, למה לא, איך אומרים היהודים, בכל גופך ובכל כוחך?
– כן, יש להם משהו כזה. מסירות הגוף.
– זהו, מסירות הגוף.

*** ******* ***

תשובה (ךפוהמב) : זהירות, סְפּוֹילֵער!

לתמונה אין קשר לסיפור (באמת, קראו ותיווכחו)

אין ספק, השנה היה החידון קשה ביותר (אם כי גם בשנה שעברה לא ניחש/ה איש/ה נכונה). ובכן, הספר ממנו לקוחה השׂיחה דלעיל הוא למלך אין בית מאת חגי דגן (להשוואת מחירים באתר ספרות זולה).

מבחינת הז'אנר (סוגה, בלע"ז) הרשמי שלו הספר הוא מעין רומן הרפתקאות בלשי-מודיעיני. בעצם, הוא ספר היסטוריא במסווה, השואל שאלה מרתקת, שלא ראיתי לה התייחסות בשום מקום באכסניות האקדמיות המקובלות: מה עלה בגורלו של בית שאול לאחר שדוד וחבורתו סגרו להם את הבסטא?

התשובה המפתיעה היא שבית שאול לא נעלם, אלא רק ירד למחתרת. מאז ועד היום, במשך 3000 שנה, מתחבאים נציגיו בכל מיני מקומות זרים ומוזרים, וממתינים ליום בו יפרצו שוב לתודעה ויכבשו את מקומם הראוי.

ולא רק מתחבאים. גם, ובעצם בעיקר, מתחבאות. להבדיל מבית דוד, שויתר על הפן הנשי של האלוהות, השאולניקים והשאולניקיות עדיין מייחלות/ים לגאולה נשית. כך שאם תהיתם פעם מדוע משיח לא בא, ואפילו לא מטלפן, הרי שהתשובה ברורה: הוא לא בן-דוד, היא בת-שאול. והיא רותחת.

איור: סני ארזי

לקראת, במהלך ובעקבות פרשת המשט שמענו כמעט הכל בשאלת ההסברה. לאור עלייתו המטאורית של נושׂא ההסברה על סדר היום, הנה הערה קצרה על הקשר בין מאמצי ההסברה לבין דמוקרטיה ישירה.

עוד לפני המשט, עלתה מלפני קברניטי משׂרד ההסברה והתפוצות (יש דבר כזה) יוזמה לעירוב הציבור במאמצי ההסברה של מדינת ישׂראל, שזכתה לכינוי "קמפיין מסבירים". בפייסבוק ובבלוגוספירא נתקל הקמפיין בתגובות מזלזלות עד עוינות (ראו לדוגמא ב"חורים ברשת" של גל מור).

קל מאד לצלוף בקמפיין וברעיון העומד מאחריו, אבל אני דוקא מרוצה. הקמפיין, וביחוד מאורעות המשט, ממחישים באופן מובהק שאפילו רשויות המדינה מודות באזלת היד שלהן, ובחוסר היכולת שלהן להתמודד עם הבעיות העומדות בפני המדינה. יותר מזה, כיון שהמצב חמור באמת, לא פנו הרשויות לפתרון המקובל עליהן לכל דבר ועניין – לפנות למגזר העסקי, ולשלם הון עתק למשׂרד פרסום בינלאומי זה או אחר כדי שיטפל בבעיא בשבילן. לא. הפעם הן פנו לציבור. והציבור נענה בהמוניו.

אז כן, אפשר לבכות על נכונות הציבור לבלוע כל צפרדע שתדחוף הממשלה במורד גרונו, ולהחפז להגן גם על המדיניות האווילית ביותר, כיון שמול הגוים צריך לשמור פאסון. אבל הלקח יילמד גם יילמד. הממשלה בפשיטת רגל. הציבור נקרא לקחת אחריות. היום הסברה. מחר חינוך, בריאות, רווחה ובטחון.

בין לבין, שלושה עניינים שלא ברומו של עולם. הראשון: אפלטון. בסוף השבוע האחרון פרסם הבלוגר הותיק אוֹרי קציר, בעל הבלוג "אפלטון", את רשימת 25 הבלוגים החביבים עליו לשנת 2010. וראו זה פלא: אני בינם. אז קודם כל – תודה! ושנית, אחזיר המלצה. באפלטון תמצאו רשימות בנושׂאים היסטוריים לצד עיסוק בענייני היום, רשימות שלא מפחדות לחצות את קו אלף המילים, ודיונים רהוטים ומחכימים. נסו ותהנו!

*** ******* ***

העניין השני: בשבועיים האחרונים שׂמתי לב למערכה ציבורית להענקת פרס ישׂראל לאריק אינשטיין. הדף בפייסבוק עומד בעת כתיבת שורות אלה על 7865 "לייקים". אני מניח שהמספר יגדל בהרבה. מעבר לתמיכה כללית, בקשו יוזמי המערכה מבלוגרים/ות שונים/ות לכתוב, כל אחד/ת, על סיבה יחודית מדוע יש להעניק לאריק את הפרס. הנה שלי:

אחת התכונות הבולטות של הרוק הישׂראלי, אולי של ההוויה הישׂראלית באופן כללי, היא חוסר סבלנות. מוזיקאים, נגניות וסתם בעלות/י אוזן רגישה ידעו על מה אני מדבר. בכל מקום בו אפשר, אפילו צריך, לעצור רגע, לשתוק, לבנות מתח לקראת המשך השיר, תתפרץ להקת הרוק הישׂראלית בדיוק שבריר שניה לפני הזמן. ולא שאני מצפה לתיזמון דרמטי, עוצר נשימה, בסגנון ה-Allman Brothers  או סינטרה. זו נחלת יחידי/ות סגולה. אבל המוסיקא הישׂראלית נשמעת לרוב כמו מי שממהר לגמור ולרוץ לספר לחבר'ה.

אבל לא אצל אריק. בתקליטים שלו, אפילו בדיסקים המאוחרים, אלה שנתקלתי בשירים מהם ברדיו בטעות, אין ריצה ואין פספוסים. כל תו במקומו ובזמנו. ההישׂג הזה מרשים במיוחד לאור העובדה שמדובר בסולן, שהכלי היחיד העומד לרשותו הוא הקול. בהתחשב בכך שהקריירה שלו התבססה בעיקר על הקלטות אולפן, ואך מעט על הופעות חיות, מדובר בתופעה יוצאת דופן.

אולי אם נדע לקחת את הזמן כשצריך, להגיב באופן חד ומדוייק, ולהשפיע על הכלים שסביבנו בכח האישיות הרגועה ולא בקפיצה מתמדת בראש – אולי נוכל לשפר קצת את מצבנו.

פרס ישׂראל לאריק אינשטיין – כי מזמן בא הזמן.

*** ******* ***

ולסיום – המנהג המוזר שלי לסיים מילים ב-א'. עוד בימיו הראשונים של הבלוג כתבתי טור הסבר לתופעה תחת הכותרת למה היסטוריא, כדי לחסוך לעצמי הסברים חוזרים ונשנים. בחוגים מצומצמים והזויים במיוחד הוא אפילו הפך לסוג של קלאסיקא.

לאחרונה נשאלתי שוב על כך על-ידי אחד מעמיתי כאן בקמפוס, ופתאום נוסף נדבך לתשובה. התכוונה התאונה, והשאלה הגיעה עת עיינתי שוב בספר יוסיפון. חיבור היסטורי זה, שנכתב ככל הנראה באיטליא במאה ה-10 לספירה ומספר את תולדות ישׂראל במשולב עם תולדות העמים מאז דור הפלגה ועד חורבן הבית, כתוב בעברית שבעיני היא המלבבת מכל שכבות העברית המוכרות לי. וכן, מסיימים שם מילים ב-א' כל אימת שרק אפשר.

ובאותו עניין, זה זמן שאני חושד באליעזר בן-יהודה, שהוא האחראי להחזרת המנהג לכתוב סופי מילים ב-ה'. אז שאלתי את האקדמיא ללשון העברית, וזו התשובה שקבלתי מד"ר קרן דובנוב:

אני מניחה שכוונתך למילים שאולות מן היווניות ומן הלטיניות המסתיימות ב-iya או ב-a סתם. אכן מילים אלו נכתבות בדרך כלל באל"ף בסופן בלשון חכמים (לפי תעתיק האותיות מן הלשונות האלה, אל"ף כנגד אלפא). לפיכך במילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית כותבים ערכים אלו באל"ף בסופם. ואולם למעשה כבר במשנה כתוב, לדוגמה, הגמונייה, ובתלמוד הירושלמי מוצאים אנדרלמוסייה ועוד.

ובכן, שני חידושים:
(א) האיות ב-ה' הוא קדום, אף אם לא רווח. בן-יהודה לא אשם!
(ב) גם המילון ההיסטורי של האקדמיא ללשון העברית כותב סופי מילים ב-א'. אני מוזר, אבל לא לבד!

עד כאן להיום. בפעם הבאה, שוב פוליטיקא.

פרופ' ויגודה-גדות

גם היום הטור אינו פרי עטי, אלא מכתב מאת פרופ' ערן ויגודה-גדות, ראש בית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, שנשלח בשבוע שעבר (30 מאי) לכלל חברות/י הכנסת. המכתב מפורסם כאן באישור כותבו, ומוגש כשירות לציבור לקראת הדיון בתביעת הדיבה של "אם תרצו", בה יעלה לדיון הקשר בין תנועות פשיסטיות לבין האסטרטגיא של הפצת שקרים מכוונת במסווה מדעי.

*** ******* ***

לכבוד חברי הכנסת
משכן הכנסת,
ירושלים

קראתי לפני מספר ימים, לא בהפתעה גמורה אך עדיין בצער גדול, את הכתבה בעיתון "ישראל היום" ביחס למה שמכונה "דו"ח תנועת אם תרצו" על השיח האנטי ציוני באקדמיה. הבנתי גם כי במהלך אפריל התקיים בועדת החינוך התרבות והספורט דיון באותו נושא וכי העניין מועלה כהצעה לסדר היום לדיון בכנסת.

האם האקדמיה הישראלית אנטי ציונית? בכתבה שפורסמה נכתב בין השאר כי "מסקנות המחקר, עליו פיקחו ד"ר אודי לבל וד"ר רן ברץ {אנא ראו הבהרה של טיב הקשר בין ד"ר לבל וד"ר ברץ לדו"ח אם תרצו בקישור הזה, וגם תגובה מס' 1; אוֹרי}, מצביעות על יחס ממוצע של 20:80 – כלומר רוב מכריע מהחומר הנלמד במחלקות למדע המדינה מבוסס על רשימת מקורות המייצגת גישות "פוסט ציוניות" ו"אנטי ציוניות" ". בדיון בכנסת הושמעו דברים דומים.

קראתי והשתוממתי. קראת ואני חרד לאמת. אין סכנה גדולה יותר לציבור ולמקבלי החלטות בישראל מאשר להיות מוזנים בדברים חסרי שחר שכל קשר ביניהם לבין עובדות מדעיות תלוש לגמרי, שלא לאמור מגמתי ומטעה.

אוניברסיטת חיפה ביקשה את הדו"ח המלא כדי להגיב עליו אך קיבלה, לאחר מאמצים רבים, מסמך מקוצץ המסתיר את שמות ה"מפקחים על המחקר" ולא מפרט את שיטתו. כפי שהדברים נראים על סמך המידע הסלקטיבי שפיזרה תנועת אם תרצו לציבור לא מדובר במחקר ראוי לשמו והוא מעלה תהיות וסימני שאלה אין ספור. "המחקר" המתואר דורש הגנה והסברים רבים. אני קובע בוודאות, על סמך מיטב שיפוטי המקצועי והניסיון הרב שיש לי בביצוע מחקרים במדעי החברה בכלל ובתחום מדעי המדינה בפרט, שאין כאן מחקר מדעי ראוי לשמו.

לדוגמה, 4-5 סילבוסים שיתכן ונלקחו מתוך עשרות ומאות קורסים הנלמדים בבית הספר אותו אני מנהל, באופן לא שיטתי ולא מובנה, אינם מייצגים שום דבר חוץ מעצמם. בשל כך, ולאור הטענות החמורות המועלות בכתבה בשם המפקחים על המחקר הזה, ביקשתי לקבל הסברים מד"ר לבל ומד"ר ברץ על תקפות המחקר שביצעו ולהגן על איכותו. נראה לי שיש לעשות כאן עבודת הגנה רבה הכוללת הסברים כמו (1) כיצד נבחרו המרצים? (2) את מי הם מייצגים? (3) כיצד נבחרו הסילבוסים? ((4 מה נבדק בהם? (5) מדוע לא נלקחו לבדיקה סילבוסים של מרצים רלוונטיים אחרים? (6) כיצד נבחר גודל המדגם? (7) מדוע השתתפו רק מחלקות מסוימות ולא אחרות? (8) מה טעות הדגימה? (9) כיצד הוגדר מיהו ציוני? (10) ומיהו לא. ישנן כמובן שאלות רבות נוספות המעלות ספק כבד ביחס לאיכותו של מחקר זה ולכן אני מסופק אם הוא עומד בקריטריונים מינימאליים של הגינות ויושרה מקצועית.

בהיותי שופט של מחקרים בינלאומיים לכתבי עת מהשורה הראשונה, לקרנות מחקר עתירות משאבים בארה"ב ובאירופה, במסגרת האיחוד האירופי ועבור גופים ממשלתיים רציניים מהשורה הראשונה בעולם בתחומי אני קובע ששום כתב עת רציני (או רציני למחצה) במדעי החברה לא היה מתרשם מהמתודולוגיה המתוארת כאן ומהקפדה על פרטים קטנים כגון אלו שמצוינים מעלה. זהו חומר שקשה לכנותו מדעי והוא נראה תפור לצרכים אידיאולוגיים, יהיו אשר יהיו, של קבוצה מסוימת.

הדבר מדאיג במיוחד מכיוון שאיש מאיתנו לא היה מוכן לקחת כדור נגד כאב ראש שיוצר על בסיס מחקר מעוות, איש לא היה מוכן לנסוע במכונית שחלקיה לא יוצרו בעקבות מבחנים מדעיים ראויים ותקפים של חוזק שלדה ומרכב  – אבל שומו שמיים – אנו מוכנים להיות מוזנים במידע חברתי מעוות שמסוגל להוביל חברי כנסת, שרים וקובעי מדיניות ציבורית להחלטות מוטעות ברמה הלאומית והחברתית? כיצד נוכל להרשות זאת לעצמנו?

הביקורת שלי משמעותית גם מכיוון שאני עצמי רחוק מלהשתייך לקבוצה פוסט-ציונית כלשהי. נהפוכו – אני רואה בי וברבים מחברי באקדמיה ציונים לא רעים דווקא. אישית אני ציוני גאה ולצד חופש הביטוי עליו יש להגן מכל משמר אני לא חושש גם להוקיע התנהגויות של עמיתים רבים הפועלים נגד מדינת ישראל, קוראים לחרמות עליה ואפילו אלה ששוללים את יסוד קיומה בזמן שנהנים מכל הטובין שמספקת מערכת התגמולים האוניברסיטאית והתמיכה החברתית של מערכות השלטון בישראל.

רבים מאיתנו הולכים למילואים, מדברים בזכות המדינה ומגנים עליה מעל בימות אקדמאיות ואחרות, וכשיש צורך גם לא חוששים לבקר אותה ואת פעולתה, משוחחים בכיתות באובייקטיביות על בעיות מדע ועל בעיות שעה, ובסה"כ לא מאלה שיהיה קל לקרוא להם שמאל רדיקאלי. דווקא בשל כך חשוב לשים לב לביקורת הזו שמבקשת לכבד אמת מדעית ולא לעשות ממנה פלסתר. בפעולתם האחרונה הצליחו אנשי "אם תרצו" להפוך אותי בעל כורחי למתנגד חריף של דרכם.

לכן, מחקרם המעוות של ד"ר לבר וד"ר ברץ חמור מכיוון שמטיל דופי ביושרם המקצועי ובהגינותם המדעית של רבים מעמיתי במחלקות למדע המדינה ברחבי הארץ, ובמחלקות אחרות (ללא כל קשר לעמדתם הפוליטית כאמור). הסכנה הטמונה בו היא טיפוח תדמית שגויה של האקדמיה הישראלית, מסע צלב בלתי הגון נגדה כגוף אחד, בהצמדה של תווית "בוגדנית" לחוקרים הגונים ומתן עידוד למקבלי החלטות לפעול כנגדם. חופש הביטוי בישראל צריך להישמר – אך לדעתי אין לאיש רשות להפיץ חומרים מטעים מהסוג הזה. אסור בתכלית האיסור לחברי כנסת ללכת שולל אחר מידע שכזה.

לסיכום – האקדמיה והמחקר בישראל הם נכס לאומי. כולנו צריכים להיות מודאגים מתהליך מכוון של הטעייה בכיוון אידיאולוגי זה או אחר. האקדמיה הישראלית ואיכות המחקר בה חשובים מכדי שיעשה בהם ובכלים המדעיים שלהם שימוש מטעה. אני קורא לחברי הכנסת להוקיע הטעייה זו ולגנותה בכל דרך. לא זו דרכנו – לא זו דרכה של האמת.

בברכה,
פרופ' ערן ויגודה-גדות
ראש בית הספר למדעי המדינה

בשבועות האחרונים מתנהל סיבוב נוסף בקרב על עמלות הבנקים. מטעמים שיוסברו עוד מעט, נבצר ממני להשתתף בהילולה, על אף שמדובר בנושׂא הקרוב מאד ללבי. אבל לא אלמן ישׂראל. ידידי שוקי גלילי עודר במערכה במרץ, ואני מזמין את הציבור לעיין בשני טורים שכבר כתב בנושׂא: עמלות הבנקים א, ועמלות הבנקים ב. בקישור הבא תמצאו את דף הבית של המאבק, באתר המועצה הישׂראלית לצרכנות: מדוע צריך לבטל את עמלות העו"ש?

חולבים אותך

כשלעצמי, אני לא מסתפק בביטול עמלות העו"ש. את התכנית שלי עבור מערכת הבנקאות הישׂראלית הסברתי בעבר כאן (בטור שלא תזיק לו קצת עריכה, כשיהיה זמן). בקצרה, לתכנית יש שני חלקים:

1. פתיחת שוק הבנקאות בישׂראל בפני בנקים זרים. כיום מנהל מספר מצומצם של בנקים קרטל חסר בושה. תחרות אמיתית מול בנקים מרחבי העולם תעמיד את הבנקים המקומיים במקומם ותפעל לטובת ציבור הלקוחות – אנחנו.
2. הקמת רשת של בנקים תורניים – ללא ריבית ונשך – שתעניק לציבור את כל השירותים הבנקאיים הרגילים, תמורת עמלה קבועה במחיר עלות. בנוסף, הבנקים הללו יעניקו הלוואות קטנות – ללא ריבית ועם שמיטה – למשקי בית שקועים בחובות ולמי שרוצה להקים עסק קטן וזקוק/ה לעזרה בהתחלה.

כדאי להם לבנקים שיתחילו להקשיב לשוקי, כי מהתכנית שלי הם יסבלו הרבה יותר.

*** ******* ***

ועכשיו להסבר: בחודשים האחרונים נכנסתי להקפה האחרונה במירוץ לקראת הקביעות. משמע הדבר – הרבה מאד עבודה, וביחוד הרבה מאד כתיבה. מזה יוצא שאינני יכול להקדיש עוד אותיות ומילים למהפכה, לא בבלוג וגם לא בכמה וכמה מקומות אחרים. אז הפסקתי לכתוב.

זו אינה הודעת פרישה מהבלוגוספירא, רק פסק זמן ממושך. ב"ה לא ממושך מידי. מי שרוצה לעקוב בכל זאת אחרי הפעילות שלי, מוזמנ/ת לבקר באתר הויקי שהקמתי, המרכז את העבודה בכתה ואת המחקר עליו אני עמל: http://amitay.haifa.ac.il

נתראה ב-6 לפני המהפכה.

לא נותן לו אצבע

השבוע אשרה הכנסת את חוק המאגר הביומטרי. לכאורה, עוד נצחון לכוחות השחור. למעשׂה, הישׂג מרשים לנאבקים נגד החוק וצעד חשוב לקראת דמוקרטיה ישירה. הנה מדוע:

היוזמה להקים את המאגר הביומטרי, בראשות ח"כ מאיר שטרית (ואשתו רותי?) מתחלקת לשניים: החלק הראשון, שעליו כמעט שאין מחלוקת, שואף להנפיק לכל אזרחי/ות המדינה תעודות זהות מתוחכמות, שיהיה קשה מאד לזייף, ושתאפשרנה רמת זיהוי גבוהה יותר של נושׂא(ת)ן. הערמת קשיים על זייפני מסמכים היא מבורכת, ויכולה להועיל במגוון גדול של מקרים. ודאי שיש בה כדי להועיל להתפתחות של דמוקרטיא ישירה, בה יתבקש הציבור להצביע לעתים מזומנות יותר מאשר פעם בשנתיים וחצי. החלק השני, השנוי במחלוקת חריפה, שואף להקים מאגר נתונים לאומי שיכלול טביעות אצבע, תווי פנים ושאר פרטים מזהים וביוגרפיים לגבי כל אחת ואחד בציבור. מה יקרה כאשר יזלוג מאגר נתונים זה לידי ארגוני טרור בינלאומיים, חוגי הפשע המאורגן, וסתם פקידים מושחתים במשׂרדי הממשלה השונים? את זה יכול/ה הקורא/ת לדמיין לבד ללא עזרתי.

והיכן ההישׂג שדיברתי עליו? קודם כל, בדחיית הקמת המאגר הכולל. כוונתם המקורית של שטרית וחבורתו היתה להתחיל להקים את המאגר תיכף ומייד, ולחייב את כלל הציבור להרשם בו. בפועל, המאגר שיוקם יכלול רק אזרחיות/ים שתתנדבנה להרשם בו. אמנם, ברור שברגע שיאושר התקציב נוצף בשלל פרסומות הקוראות לנו להצטרף למהפכה הביומטרית, ושתסברנה לנו אילו ברכות תצמחנה מכך. אלא שאותן פרסומות ממש תשרתנה גם את תנועת הסירוב הקמה והולכת כבר עתה. ככל שהממשלה תשתדל יותר לשכנע לטובת המאגר, כן תזכה ההתנגדות לפרסומת חינם.

שנית, בהיסח הדעת ממש הושׂג כאן הישׂג דמוקרטי ישיר מרשים. בעקבות תנועת מחאה אזרחית, שהעניקה רוח גבית לכמה צדיקים/ות גם בכנסת, המדינה, ויתרה המדינה על סמכותה לכפות מדיניות על האזרחים, והעמידה עניין בעל חשיבות גבוהה לבחירת הציבור. רוצים – יתנו אצבע. לא רוצים – לא יתנו. לדעתי יש כאן צעד וחצי לטובת דמוקרטיה ישירה: לא רק שמאבק ציבורי הצליח להכתיב לכנסת הנציגים מדיניות, אלא שהמדיניות מחזירה את הכדור לידי הציבור.

שלישית, יש כאן צעד חשוב לכיוון האחריוּתִיוּת (accountability). החוק החדש קובע עונשים חמורים למדי נגד מי שיעשׂה שימוש לרעה בנתוני המאגר. להלן מתוך הידיעה שקושרה לעיל:

שנה עד שבע שנות מאסר, כלפי עובדים או אזרחים שישתמשו בנתוני המאגר שלא כדין […] מי שישׂיג נתונים מהמאגר הביומטרי במישרין או בעקיפין או מי שיעשׂה שימוש שלא כדין, דינו יהיה שבע שנות מאסר. אדם שימסור אמצעי זיהוי ביומטריים ומי שלא ינקוט אמצעים סבירים לשמירת סודיות ואבטחת המידע, יהיה צפוי לעונש של חמש שנות מאסר […] מי שיערוך השוואה בין אמצעי זיהוי ביומטריים שניטלו מאדם לבין אמצעי זיהוי שבמסמך הזיהוי יקבל עונש מאסר של שלוש שנים. מי שיגרום ברשלנות לגילוי אמצעי זיהוי דינו יהיה שנת מאסר. ראש הרשות שלא יעשׂה הכל למנוע את העבירות יידון לחצי שנת מאסר.

ביחוד מוצא חן בעיני הסעיף האחרון. כיון שתחת "הכל" ניתן לכלול גם ריצה בעירום מלא ברחובות תוך זעקות שבר "אל תעשׂו שימוש בלתי-ראוי בנתוני המאגר הביומטרי", יש כאן פתח רחב להרשעות. אין כמו עונשי מאסר כדי לכפות אחריות מיניסטריאלית. את העקרון שנקבע כאן נוכל להחיל בעתיד גם על דירקטוריונים של מפעלים מזהמים, על שׂרים שמשׂרדיהם מעסיקים עבדי קבלן מתחת לשׂכר המינימום, ועוד כיד הדמיון הטובה.

טוב, בסדר, אולי בכל זאת...

אבל – (וכי העליתן על דעתכן שהטור הזה יסתיים ללא "אבל"?), כל זה לא מספיק! כל נקודות האור שמצאתי תלויות בנכונות של כולנו להמשיך ולהאבק נגד המאגר הביומטרי. אם לא נרים קולנו עכשיו, הציבור התמים יאמין לפרסומות ויצטרף בהמוניו. אם נשקוט על השמרים במהלך השנתיים שמקציב לנו החוק, נמצא את עצמנו מתוייגים ומאופסנים, עם פחות פרטיות ויותר סכנות.

את המאבק יש לקיים בכמה דרכים. ראשית, צריך ליצור לחץ ציבורי להחמרת הענישה. עובד/ת ציבור שת/ידליף נתונים מתוך המאגר צריך לקבל שבע שנים בפנים בלי שאלות ובלי שום שיקול דעת. מי שיעשׂה שימוש לא חוקי בנתונים צריך יכנס לכלא ל-20 שנה. את סעיף הרשלנות אפשר בשקט להגדיל ל-3 שנים, ועל כשלון בתחום האחריות המיניסטריאלית יש לגזור 3 שנים, ואולי אפילו 5. אם המערכת כה בטוחה כמו שח"כ שטרית חוזר ומבטיח לנו, ודאי שלא צריכה להיות לגורמים העוסקים בדבר בעיא עם עונשים כבדים יותר. הרי הכל יהיה בסדר, לא?

הערוץ השני של המאבק נגד המאגר הביומטרי יתרכז בתחום הרישום. ככל שהרישום יהיה נמוך יותר, כן יהיה קשה יותר להעביר את החוק המלא בעוד שנתיים (או ארבע). על חזית הסרוב להפוך את ההצטרפות למאגר למשהו מביך, לא אופנתי, סוג של אות קלון. כאן נתחרה ראש בראש מול טובי המוחות של משׂרדי הפרסום, שישומנו בכספי ציבור. כמה יצירתיות וקולניות אנחנו יכולות להיות?

הערוץ השלישי יפעל בדרך שונה לחלוטין. הרחק מעין הציבור, בהצנע ובהחבא, תפעל לה חוליה קטנה ומובחרת של האקרים מנוסים. הללו יעשׂו ימים כלילות בבדיקת דרכי הגישה למאגר, יפעילו את כל התחבולות הידועות (ועוד כמה שתומצאנה במיוחד לרגל העניין), כדי לפרוץ למאגר ולגנוב את נתוניו. ולכשיעשׂו זאת, יתייצבו עם עורכי דינם מול התקשורת ויגידו: הנה, פרצנו למאגר הביומטרי. נראה לכם שבין-לאדן יצליח גם?

ח"כ ניצן הורוביץ

לפעמים נקרים בדרכו של אדם דברים מרגיזים באמת. למשל, האוטובוסים ה"צנועים" לשירות הציבור החרדי – נשים לחוד, גברים לחוד. מי שקוראת כאן ואינה מבינה מדוע הדבר מרגיז, מוזמנת לשאול. עם כל השאר הייתי רוצה לחלוק מכתב שנחת בתיבת-הדאר שלי. יש בו כל מה שצריך לדעת, כדי להתגייס למאמץ נגד הנוהג הנפסד הנ"ל. מי שיש לו/ה פנאי, הנה נתיב פעולה:

**** ******* ****

הודעה שהועברה
מאת: Nitzan Horowitz <nitzan.horowitz@gmail.com>
תאריך: 21 בנובמבר 2009 19:38
נושא: Fwd: FW: מתגייסים למאבק נגד קווי ההפרדה -מהדרין

שלום לכולם

לאלו שלא מודעים: ישנם קווי "מהדרין" בהם מונהגת הפרדה בין נשים לגברים. בימים אלו דן בג"צ בחוקיות קווים אלו. בית המשפט נתן למשרד התחבורה חודש לתת את דעתו בנושא.

וועדה של משרד התחבורה קבעה כי מדובר בהסדר לא חוקי וכעת על שר התחבורה, ישראל כץ, לגבש החלטה סופית בעניין:

האם לקבל את החלטות הועדה או להיכנע ללחץ עסקנים חרדים?

אנו מבקשים מכם, עזרו לכבוד השר להחליט נכון. נציף אותו במיילים, פקסים ומכתבים. לאילו שאינם מעוניינים לנסח מכתב לבד, בהמשך מספר נוסחים לדוגמה. ערכו אותם כאוות נפשכם ושלחו לכתובות המצורפות. שלחו את המייל גם לחברים, שיעזרו למה לא? יש לכם עוד כתובות ומספרי פקס? נשמח לקבל.

לקריאה נוספת (שלא יגידו חתמנו ולא קראנו…)

פרשת לך לך/ הרב ד"ר יהודה ברנדס אנשי רוח בעצומה לשר

הרב יובל שרלו מה אמרה הוועדה? וגם כאן

הבלוג של שחר אילן וקצת מהצד השני וגם כאן

כתובות:

• השר ישראל כץ:   פקס: 02-6663005  02-6496525  דואר אלקטרוני: perezi@mot.gov.il , yiskatz@knesset.gov.il

• דובר משרד התחבורה:

ניתן לחזור אלי בנושא , או בכל הערה או הארה.

דורון גרינטל   054-4625679   dgreental@gmail.com

בברכה,
ח"כ ניצן הורוביץ
סיעת התנועה החדשה – מרצ

דף העידכונים בפייסבוק:
http://www.facebook.com/pages/Nitzan-Horowitz/66398526339

למען הסביבה, אנא נסו להימנע מהדפסת מייל זה. רואים רחוק, חושבים ירוק!

—
"עבודה שחורה: פועלים למען מדינת רווחה"
www.blacklabor.org
דוא"ל לפניות: blacklabor@gmail.com