בעל האניה ישן / יפתח גולדמן

ספרו האחרון

ספרו האחרון

הבלוג עדיין רדום, אבל עדיין מתעקש לספק לציבור שירותים בסיסיים. הבוקר התפרסם באתר העוקץ טור חשוב של עו"ד ד"ר יפתח גולדמן. גולדמן הוא ד"ר לפילוסופיא (אונ' ת"א), ואלה הדברים שכתב בעקבות התפנית החיובית בממובילי המאבק נגד הפרטת בתי-הסהר, מאבק שזכה בסוף שבוע שעבר לעידוד ולתמיכה מבית המשפט העליון: (לתיקונים ראי/ה תגובה 7):

*** *** ***

שעות ספורות לאחר החלטת בג"ץ ביום חמישי, אשר בטלה את התכנית להפרטת בתי הסוהר, התמלאה תיבת האימייל שלי בקריאות נצחון ותרועות שמחה. היו אף שהזמינו להרמת כוסית. השמחה  היתה ללא ספק מוצדקת, אך נדמה לי שגם מעט מוגזמת.

אומר מייד: החלטת הרכב השופטים המורחב היתה נכונה, ראויה וחשובה מאין כמוה. יש לברך עליה ולהודות לכל אלה שנאבקו בשנים האחרונות להשגתה. ובכל זאת, אין להפריז בשמחה.

ראשית, נזכור כי המקרה של הפרטת בתי הסוהר הוא הגירסא הקיצונית ביותר (ולאו דווקא החמורה ביותר מבחינת השלכותיה) של מדיניות ההפרטה. במקרה זה הפגיעה החמורה ב"אמנה החברתית" היתה ברורה לכל מי שלמד שיעור אחד במדע-המדינה; ליקוי המאורות המוסרי היה זועק לשמיים; חוסר הסבירות של הנימוקים ה"כלכליים" היה מובן לכל אחד שיודע חשבון; ואחרון – ההתעמרות בקבוצת אוכלוסיה שממילא היא חלשה ומודרת מכוח פוליטי (האסירים) היה בה כדי לקומם כל אדם בעל לב. בנסיבות אלה – ורק בנסיבות אלה – יכול היה בית המשפט העליון להתערב. החשובה מכולן היא הנסיבה הראשונה: האופי המיוחד של הפרטה זו (הפרטת סמכות הענישה) אִפשרה לעותרים ולשופטים לטעון באופן סביר כי אין מדובר בהחלטה פוליטית לגיטימית (גם אם שנויה במחלוקת), אלא בשינוי מהותי של חוקי המשחק הפוליטיים שהוא "בלתי חוקתי" באופיו.

במרבית מהלכי ההפרטה לא מתקיימות חלק מן הנסיבות הללו, ובפרט לא הראשונה שבהן. במקרים אלה בית המשפט יחליט כנראה – ובצדק – שלא להתערב. הפרטת הקרקעות, לדוגמא, היא מהלך בעל השלכות חברתיות חמורות פי כמה מהפרטת בתי-הסוהר, אף כי היא אולי היא מקוממת קצת פחות (רק קצת). אלא שכאן לא ניתן לסמוך על האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון.

אכן, טוב האקטיביזם השיפוטי בעל הרגישות החברתית של בייניש, על פני האקטיביזם השיפוטי הנאו-ליברלי של קודמה בנשיאות. ובכל זאת, הבעיה היסודית נעוצה בעצם הצורך של בית המשפט לנקוט צעדים אקטיביים על מנת "להציל אותנו מעצמנו". נזכור שההכרח "להציל אותנו מעצמנו" הוא גם האידאולוגיה המוצהרת של פקידות-האוצר.

בריונים בעניבות או קברניטים בסערה?

פקידי האוצר מעצבנים אותנו. הם בוטים. הם כוחניים. הם דורסניים (בדרכם המעונבת). הם ערלי לב. לא פעם אנחנו מגיעים עד כדי הצגתם כמנוולים, כעושי-דברם של בעלי-ההון מתוך שיקולים ציניים של קריירה עתידית בשוק הפרטי. נדמה לי שבמהלך אחרון זה אנחנו עושים לעצמנו חיים קלים מדי. פקידי האוצר לא תופסים את עצמם כמי שנבנים על חשבוננו אלא כמי שמצילים אותנו מן המהלכים חסרי-האחריות שמובילים הפוליטיקאים בלחץ בוחריהם. טענות כאלה מופיעות שוב ושוב בכל ראיון עם אחד מבכירי האוצר (ומ"ידע אישי": הן מופיעות גם בשיחות מצומצמות ובפורומים אקדמיים). הפקידים אינם ציניים. לפחות לא כולם. לפחות לא תמיד. לשיטתם, העם הוא באופן מהותי בלתי-כשיר לבחור לו נציגים ראויים, והנציגים שהוא בוחר הם לפיכך בלתי כשירים לנווט את אניית המדינה.

בספר השישי של ה"פוליטיאה" ממשיל אפלטון את המדינה לאנייה. העם הוא בעל האנייה. הוא גדול וחזק אבל כבד גוף קצר רואי ורפה שכל. בעל האנייה מוקף חבורה של מוליכי שולל וחנפים המפצירים בו שימסור לידיהם את הפיקוד על האנייה, למרות שאין להם שום מושג בימאות. הוא נעתר פעם לזה ופעם לאחר מבין הרמאים הללו, וכך הם מפליגים להם בלי דעת או כיוון ומכלים במשתאות את מחסני המזון של האנייה. והנה, על סיפון האנייה נמצא גם קברניט אמיתי אחד, אשר יודע את הדרוש לדעת על-מנת להשיט את האנייה בבטחה. להשיט אניות הוא יודע. לגנוב דעת, לשקר ולהונות אינו יודע. לכן אין לו סיכוי במאבק על נפשו של בעל האנייה. לכן לעולם לא יוזמן ליטול את הפיקוד.

השאלה "כיצד יגיע הקברניט האמיתי אל הגה האנייה" היא בעיה המלווה את הטקסט של אפלטון לכל אורכו, והיא אחד היסודות בביקורת-הדמוקרטיה שלו. בישראל של ימינו נדמה שפקידי האוצר פיצחו באורח פלא את החידה. מבלי שנאלצו לשכנע את ההמון הנבער או לזכות באמונו, הצליחו להשתלט, אם לא על עמדת הקברניט הרי שלפחות על האמרכלות. גם אם אין הם מצליחים לכוון את ההפלגה, לפחות עולה בידם למנוע (או לצמצם) את ביזת המחסנים. עד כאן פקידי האוצר בעיני עצמם.

הלוגיקה של פקידי-האוצר, כמו הלוגיקה של אפלטון, היא אנטי-דמוקרטית במהותה. אבל לא כל אנטי-דמוקרט הוא רשע ומנוול. אפשר וצריך לערער על הטענה של פקידי האוצר שבידיהם הידע הדרוש להנהגת המדינה. אפשר וצריך להציג אותם כפי שהם; לבקר את צרות-האופקים שלהם, את הדוגמטיות, את הבורות, את האטימות ואת השטחיות. אפשר לטעון שהם אנשים היודעים מעט מדי, ושהגיעו מוקדם מדי אל תפקידים מכריעים מדי. אבל הצגתם כחבורת שודדים שהשתלטה על העיירה היא פשטנית מדי.

שבעת המופלאים (ועוד שניים)

הבעיה החמורה מכל היא, שעצם התופעה הנקראת "פקידי האוצר" מאששת את טענתם העקרונית של הפקידים הללו. אם אכן הם פועלים באופן עקבי בניגוד לאינטרסים של רוב הישראלים (במזיד או בשוגג – זה לא משנה), כיצד זה נבחרי הציבור שלנו נותנים להם חבל ארוך כל כך? כיצד זה אנחנו נותנים לנבחרי הציבור שלנו לתת להם חבל ארוך כל כך? הנה חזרנו שוב אל משל האנייה, או בגירסתו המערבונית: משל העיירה. פקידי האוצר הפעם בתפקיד השודדים ואנחנו, אזרחי המדינה, בתפקיד תושבי העיירה. בעקשות מטומטמת בוחרים התושבים פעם אחר פעם בשריפים חדלי-אונים שאינם יכולים להושיע. שוב מסתבר שצריך להציל אותנו מעצמנו.

דורית בייניש בתפקיד יול ברנר בתפקיד כריס אדאמס מובילה אל העיירה את שבעת האקדוחנים שלה (נו טוב, בעצם תשעה, וליתר דיוק שמונה כי השופט אדמונד לוי סרב ללחוץ על ההדק) ומבטלת במטח מכוון היטב את ההחלטה להפריט את בתי הסוהר…

לא בדיוק. ההרכב המורחב של בג"ץ ביטל חוק שחוקקה הכנסת. חוק שנבחרינו הצביעו בעדו. כדי לפגוע בפקידי האוצר היה על בייניש לירות בשריף שלנו.

כמו פקידי האוצר, גם השופטים אינם נבחרי ציבור. גם הם תופסים את עצמם (ובצדק) כחיצוניים למערכת הפוליטית וכמפקחים עליה. ולפחות מאז נשיאותו של אהרון ברק אוחז גם בית המשפט העליון בעמדה אידאולוגית שעל-פיה תפקידו "להציל את הדמוקרטיה הישראלית מעצמה". להפצת השקפה זו שותפים גם רבים מן הכתבים המשפטיים בעיתונות (כשם שהכתבים הכלכליים מפיצים את האידאולוגיה של משרד האוצר).

שופטי העליון הם ללא ספק אליטה סימפטית יותר מפקידי האוצר. גילם, הכשרתם ומסלולם המקצועי הביאו לכך שעל פי רוב יהיו אלה אנשים משכילים, רחבי-אופקים, אחראים, מתונים בהליכותיהם ובפסיקותיהם. כשם שקל לעשות דמוניזציה של משרד האוצר, כך קל לעשות גלוריפיקציה של בית המשפט העליון. רבים מבינינו חוטאים בגלוריפיקציה כזאת. לא פעם אנחנו מתעלמים מן העובדה שהאקטיביזם השיפוטי של בג"ץ נרתם רק לעתים נדירות לשירות מגמות סוציאליסטיות או סוציאל-דמוקרטיות (או למִצְער חברתיות).

אבל גם לו רצה בג"ץ לעצור את מהפכת ההפרטה שמובילים פקידי האוצר, לא היה בכוחו לעשות זאת. מסיבות מהותיות ומבניות גם יחד, בית המשפט חלש בהרבה ממשרד האוצר. הפסיקה בעניין הפרטת בתי הסוהר, עם כל חשיבותה, היא יוצא-מן-הכלל המעיד על הכלל (ואולי אפילו לא זה. סביר להניח שכבר עכשיו יושבים טובי המוחות במשרד האוצר ומשרטטים את המסלולים שיעקפו את פסק הדין).

להעיר את בעל האנייה

לנוכח הכוח שהפגינו שתי הקבוצות שהתנגשו כאן – האוצר והבג"ץ – בולטת חולשתה של הקבוצה השלישית, של נבחרי הציבור. חולשתם היא חולשתנו. כניעתם החוזרת ונשנית בפני התכתיבים של משרד האוצר אינה אלא כניעתנו שלנו.

כל אדם התומך בדמוקרטיה חייב לכפור בהנחות היסוד של אפלטון בדבר אופיו של "בעל האנייה": לא ייתכן שהעם הוא במהותו בלתי מסוגל לזהות את מה שטוב עבורו (ואפילו בלתי מסוגל לזהות את הרע, את הרע מאוד עבורו). כל מי שמתבונן במציאות החברתית-פוליטית שלנו במבט מפוכח חייב להודות, עם זאת, שלפחות לכאורה התיאור של אפלטון נראה מדוייק…

לא, בעל האנייה אינו עיוור וחירש וגם לא רפה שכל. אבל הוא ישן, או מעולף, או מסומם. אם לא יתעורר מעלפונו לא יושיעו אותו שופטי בג"ץ מעריצות האוצר כשם שלא יושיעוהו פקידי האוצר מעריצות בג"ץ. לא למושיעים כאלה ואחרים הוא זקוק, אלא, כמאמר המשורר: "הוּא זָקוּק לְנָּבִיא וּמוֹכִיחַ, וּלְפָחוֹת לְשָׁעוֹן מְעוֹרֵר"…

את מתקפת ההפרטה צריך להביס בשדה שבו היא מתנהלת, כלומר: בשדה הפוליטי. אך כדי להצליח בכך צריך קודם לחולל שינוי אמיתי בדעת הקהל. צריך ליצור דה-לגיטימציה ציבורית למהלכי הפרטה גורפים (ובעתיד הלא-מיידי, אולי גם לגיטימציה ציבורית למהלכי הלאמה-מחודשת). לשם כך יש להמשיך ללכת בדרך הארוכה, הנפתלת והמסתכלת של ההסברה והחינוך הפוליטי. בסופו של דבר עשויים אנו לגלות שעיקר חשיבותה של פסיקת בג"ץ מיום חמישי הוא דווקא בתחום הזה. היוקרה הציבורית שבית המשפט העליון נהנה ממנה עשויה להקרין עכשיו מידה של יוקרה גם על המאבק נגד ההפרטה. ייתכן שעכשיו, לאחר פסיקת בג"ץ, יהיה קל יותר למצוא אזניים קשובות בבואנו להסביר את סכנות ההפרטה.  ייתכן שעכשיו יהיה קל יותר להעיר מתרדמתו את בעל האנייה.

מחילה ותקציבולטור

ראשית, בקשת מחילה משתיים וחצי קורא(ות)י, בעניין פרשת השבוע. היא מתעכבת במערכת, ובסיעתא דשמייא תגיע לפני כניסת השבת. בנוסף, התנצלות כללית יותר, על השתיקה היחסית בשבועות האחרונים. פתיחת שנת הלימודים ועונת הצעות המחקר גבו את שלהן, והבלוג סבל. אם תרצו לראות את תרומתי המקוונת למהפכה, אז בבקשה.

ועכשיו, למילה המוזרה שבכותרת. הישׂג גדול לדמוקרטיה הישירה, ביוזמת "עיר לכולנו" בעיריית ת"א-יפו. פעילות/י התנועה פשטו על תקציב העירייה, והשקיפו אותו לחלוטין. התקציבולטור. אין צורך להכביר מילים על חשיבות השקיפות להתנהלות הציבורי. מדובר בצעד מבורך ומרשים, שיש לקוות שיהוה דוגמא לגופים ציבוריים נוספים.

כה לחי!

כללית רפואה משלימה – כאן שביתה!

צילום: ענת, חברת עבודה שחורה

צילום: ענת, חברת "עבודה שחורה"

בזמן שאני מהגג על אברהם אבינו ועל אדם במאדים ממשיך מאבק עיקש למען זכויות העובדות/ים בישׂראל, והפעם של עובדות/י כללית רפואה משלימה.

בקצרה: העובדות והעובדים ברפואה משלימה בקופ"ח כללית מועסקות/י ללא תנאים סוציאליים בסיסיים, ללא ימי חופשה, ללא משׂכורת קבועה, ללא פיצוי על הנחות שנותנת הנהלת הקופה על חשבונן/ם.

כרגיל, תאמרו. אלא שהפעם יש במאבק זה ערך סימלי מיוחד. כאן המעסיק הדורסני אינו קונצרן ענק של בעלי-הון קפיטליסטים, אלא קופת חולים כללית, לא פחות. עד לא מזמן היתה קופת החולים הזו מבצרה של ההסתדרות הכללית – ארגון העובדים הראשי בארץ. לפיכך, סימלי לא פחות שהעובדות/ים התאגדו תחת כנפי כוח לעובדים, הארגון שעושׂה את מלאכתה של ההסתדרות שהכזיבה.

השביתה נמשכת כבר 37 יום. עדכונים נוספים תוכלו לראות בבלוג המאבק, ובדף הריכוז של "עבודה שחורה".

בהצלחה לעובדות/ים!

ועדת חקירה לכדורסל הישׂראלי (ב)

ecce homo

ecce homo

מעודד מהתמיכה הגורפת בתגובות לטור הקודם בנושׂא, שלחתי מכתב לח"כ זבולון אורלב, יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט בכנסת, בבקשה להקים את ועדת החקירה הנ"ל.

את המכתב שלחתי גם לאתר "עבודה שחורה", והוא התפרסם שם היום. למי שלא מכיר/ה, אתר עבודה שחורה הוא אחת מנקודות המפגש המעניינות והחשובות של השׂמאל הישׂראלי המתחדש, על גווניו וזרמיו השונים. בין שאר הדברים הטובים שקורים שם, מתפרסמות גם פניות פרטיות לנציג(ות)ינו בכנסת, ובמקרה שמתקבלת תשובה, מתפרסמת גם היא.

כעת, אני מבקש מכן/ם לקרוא את המכתב שצירפתי כאן, ולשלוח מכתב משלכן/ם (רצוי לשנות מעט את הנוסח, לפי הטעם האישי) לאחד/ת החברים/ות באותה ועדה. את פורטל הועדה, ואת החברות/ים בה, תוכלו למצוא כאן. אם אכן תשלחו מכתב, אנא ציינו זאת בתגובות, וארים לכבודכם/ן כוֹסית.

והנה הדברים…

*** *** ***

בסיעתא דשמייא

לכבוד
חבר הכנסת זבולון אורלב
יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט
כנסת ישראל

שלום וברכה –

שׂמחתי לראות את הידיעה היום, לפיה התכנסה ועדת החינוך, התרבות והספורט בראשותך על מנת לדון בעניין טוהר המידות בספורט בעקבות "פרשת פנאן".

כאוהד כדורסל ותיק, הריני להעיד שהפרשה מטילה צל כבד על הערך הספורטיבי של תחרויות שנערכו בענף במשך דור שלם. כאזרח המדינה הריני להעיד שנקעה הנפש משחיתויות, מעסקים אפלים הנרקמים הרחק מעין הציבור, מהתחושה שהמשׂחק מכור – בין אם מדובר בכדורסל, בין אם בעסקים פוליטיים ומדיניים.

במכתב זה ברצוני לחזק את ידי הועדה בנחישותה להביא לניקוי אורוות ולשקיפות בענף, ולהמליץ על הקמת ועדת חקירה ממלכתית כדי לבדוק את הכדורסל הישׂראלי מן המסד ועד הטפחות. אמנם, יש נושׂאים חשובים ובוערים יותר על סדר היום, אבל אולי דוקא מעשׂה סימלי ויעיל בתחום מצומצם אך מתוקשר יוכל להחזיר לציבור את האמון במערכת השלטונית, בהגינות המשׂחק, ובכשרות התוצאה.

בברכה,

ד"ר אוֹרי אמיתי
אונ' חיפה-הר הכרמל
יהודית, דמוקרטית, ישירה: http://www.yehudemo.org

[עותק של מכתב זה נשלח לאתר "עבודה שחורה", ועשׂוי להתפרסם בו]

פרשת יעקב טייטל – מחשבות ושאלות

תמונה: ynet

תמונה: ynet

עכשיו כבר מותר לדבר באופן חופשי על מה שלחשנו בחדרי חרדים: השב"כ עצר אחד יעקב טייטל, החשוד ברצח שני פלשׂתינים, בנסיון התנקשות בחייו של פרופ' זאב שטרנהל, בנסיון התנקשות במשפחה יהודית-משיחית באריאל, בהסתה, באחזקת נשק, ומי יודע במה עוד.

אין לי כוונה  לעסוק בטור זה באיש עצמו, וגם לא בהשערות וניחושים לגבי המעשׂים המיוחסים לו. למען הסר ספק אומר רק שהמעשׂים המיוחסים נחשבים בעיני פשעים חמורים ביותר, מהגרועים ביותר שאפשר לבצע, ומהסיבות הגרועות ביותר. שלא כאחרים, אין לי דרך לדעת איזה רצון מפיק בורא עולם מפעילות טרור הנעשׂית בשמו. אני מקוה מאד שהוא כועס ודואב ורותח ולא יודע נפשו מרוב עצבים. אם לא, שישמור לעצמו את הטרוריסטים. לי אין עניין.

מאידך, יש גם יש כוונה להעלות כמה מחשבות ושאלות שהתעוררו אצלי בעקבות הפרשה. הראשונה נוגעת לרס"ן שמועתי. מסתבר שהבחור יודע על מה הוא מדבר. מתוך שלל ה"עובדות" שהגיעו אלי מקריאה בפייסבוק, בבלוגים, בתגובות כאן וגם באופן פרטי, מסתבר שכמעט כל השמועות היו מדוייקות. זמן המעצר המשוער, שמו של האיש, שמות הוריו, מקום מגוריו, מקום המעצר, האישומים, אחזקת הנשק, מעצר ללא פגישה עם עורך-הדין – הכל נכון. רק שני פרטים התבררו כבלתי-מבוססים. האחד: שמר טייטל הוא לוחם מארינס לשעבר (על כך לא ראיתי דבר בפרסומים הרשמיים, אם כי הספקתי לעבור רק על חלקם). השני: שהוא האחראי לפיגוע הרצחני בבר-נוער. ואפילו כאן אי-הדיוק מובן. החוקרים אמנם טוענים שלא הוא ביצע את המעשׂה, אבל מסתבר שבשלב מסויים הודה בכך בעצמו, ושבסמוך למעצרו תלה כרוזים התומכים ברוצח. אפשר להבין את הטעות.

מכל האמור בפסקא הקודמת עולה תמונה מעניינת לגבי תפקידם של כלי-התקשורת במסירת מידע ולגבי כוחו של צו-איסור-פרסום, ביחוד במבט לעתיד, ומתוך המחשבה שזרימת המידע ברשת רק מתגברת, והכלים העומדים לרשותה מתרבים ומשתכללים משנה לשנה. נכון להיום, לכל הפחות, צו-איסור-פרסום עדיין כוחו במתניו. לגבי 99.99% מהציבור הוא הוכיח יעילות מירבית. כשרוצים לחנוק מידע, עדיין אפשר, ודי בקלות. יהיה מעניין לעקוב אחרי הנושׂא בשנים הקרובות, ולבדוק עד כמה שומר כלי זה על כוחו, וכיצד ינסו השלטונות להרחיב אותו כדי להדביר את ההתפתחויות הטכנולוגיות חדשות לבקרים.

מה שהרבה פחות ברור לי הוא מדוע נחנק המידע מלכתחילה. בהתחלה הנחתי שחוקרי השב"כ רוצים למצות את החקירה, ואולי להפתיע עוד כמה שותפים למזימה ולדרך. הגיוני. אלא שתוך יומיים-שלושה, וביחוד למקרא חרושת השמועות ברשת, הבנתי שאם אני יודע, קל וחומר המעורבים בדבר. להפתיע כבר אי-אפשר אף אחד.

אח"כ הועלתה הסברה שמא ההשתקה עצמה היא סוג של אמצעי חקירה. אם יש שותפים נוספים שירדו למחתרת, הרי שכל יום שעובר, מבלי שמתפרסם שום דבר בכלי-התקשורת, עשׂוי להגביר אצלם את הלחץ והחרדה. אנשים הנמצאים בתנאי לחץ וחרדה עושׂים טעויות. לטעויות אורבים כוחות הבטחון. הגיוני. אבל כעבור שבוע, שבועיים, שלושה, תש כוחו גם של התירוץ הזה. מי שזרועו הארוכה של החוק לא הגיעה אליו תוך זמן רב כל כך, עלול דוקא לשאוב עידוד מהאיפול.

לפני כשבוע נחשׂפתי לטיעון חדש (גם בתגובה אצלי וגם בבלוג מגירה 2.0) – השב"כ משהה את הפרסום בכוונה, ויפרסם את הפרשה בסמוך ליום הזכרון לרצח רבין. בתחילה הגבתי בחשד להשערה זו, ומאז, לצערי, היא התבררה כמדוייקת. יתכן שמדובר בצירוף מקרים. יתכן שמדובר בנסיון הסתה כנגד הציבור הדתי-לאומי. יתכן שהשב"כ רוצה להתהדר בהצלחה דוקא כשברקע מהדהד כשלונו הגדול ביותר מאז קום המדינה. שני ההסברים האחרונים אינם סותרים זה את זה.

אבל אפילו הסבר זה אין בו כדי לענות על שאלה המנקרת במוחי ואינה נותנת מנוח: מדוע נמנעה ממר טייטל הזכות להפגש עם עורך-דינו בזמן המעצר? (עוד שמועה שהתבררה כמדוייקת לגמרי). אם כדי לדאוג שלא ידלוף מידע החוצה לשותפים, ניחא יום-יומיים. אבל כמה זמן אפשר להשתמש בתירוץ זה? כעת, כשעולה החשד שמדובר בטיפוס מעורער בנפשו (לפי הדיווחים יש לו ערוץ תקשורת ישיר ופרטי עם בורא עולם), ולאור העובדה שהודה גם במעשׂים שהחוקרים עצמם טוענים שלא ביצע (הפיגוע בבר-נוער), נשאלת השאלה אם תנאי הבידוד ומניעת התקשורת אפילו עם עורך הדין לא תרמו לערעור נוסף של מצבו הנפשי? אני אינני יודע, אבל השאלה צריכה להשאל.

ולסיום, השאלה המטרידה מכל: מה אנחנו למדים על המדינה שבה אפשר להחזיק אדם במעצר במשך שבועות, מבלי שיזכה לכל יעוץ משפטי שהוא, ועוד באישור בית-המשפט? כן, אני יודע, מדובר כאן במקרה של טרוריסט מסוכן לציבור. כך גם כאשר עצירים פלשׂתיניים נעצרים ומוחזקים בבידוד. טובת הציבור ובטחונו. אני יודע.

אבל מה אם יתברר שמר טייטל אמנם מטורף, ואולי אפילו מסוכן, אבל לא אחראי למעשׂים המיוחסים? הרי האפשרות לפחות קיימת. ומה אם בפעם הבאה יגיע לבית המעצר לא מתנחל בכיפה וזקן, ולא פלשׂתיני בכאפיה, אלא דוקא אתה, שקורא עכשיו שורות אלה? לראות עורך-דין לא תוכל בצו בית-משפט; למחות בשער בת רבים לא יוכלו חבר(ות)יך ומשפחתך מכוח צו-איפול-פרסום. סתם ככה, תעלם, וחוץ משניים וחצי בלוגרים, ועוד קצת שמועות בפייסבוק, אף אחד לא ידע, ולאף אחד לא יהיה אכפת. עד לרבין-יאהרצייט הבא.

ועדת חקירה לכדורסל הישׂראלי

מוני פנאן ז"ל

מוני פנאן ז"ל

כידוע או שלא כידוע, גם אני אוהד מכבי ת"א בכדורסל. מאז גיל 6, כלומר עוד מעט 32 שנה. ביחוד כיון שכך, אבל גם כיון מתוך אהבת כדורסל באופן כללי, ואפילו משום שאני חרד לעתידה של המדינה, אני דורש להקים ועדת חקירה עצמאית לכדורסל הישׂראלי!

גם מי שלא עוקבת אחרי מדורי הספורט באופן קבוע, נחשׂפה ודאי לנושׂא החם של השבוע שעבר, מותו המצער של מוני פנאן ז"ל, וחרושת השמועות על "בנק ההשקעות" הקדחתנית שהחלה עוד לפני שתמו ימי האבל.

אין לי כוונה לעסוק כאן בטרגדיא האישית (לשם שינוי, שימוש נכון במונח "טרגדיא"), וגם לא בהשלכות אפשריות לגבי עבירות מס לכאורה. בטור זה יש לי עניין בנושׂא אחד בלבד: האפשרות ששופטים ושׂחקנים של קבוצות יריבות השקיעו אף הם בבנק ההשקעות של פנאן. אם נכונות השמועות, הרי שכל משׂחק בו שפט שופט כזה, כל משׂחק בו שׂיחק שׂחקן יריב כזה, מוכתם, ותוצאתו אינה כשרה. חד וחלק.

עכשיו צריך לנקות את האורוות. במצב הנוכחי, מוטל חשד כבד על הערך הספורטיבי של כל מפעלי הכדורסל בהם השתתפה מכבי ת"א בין השנים 1986-2008, השנים בהן כהן מוני פנאן בתפקידים שונים בהנהלת הקבוצה (ובסופן אף הפך לאחד הבעלים). מדובר ב-20 אליפויות וב-14 גביעים. דור שלם של כדורסל, שיתכן שכולו רמאות אחת גדולה. לכן חובה להקים ועדת חקירה עצמאית לבדיקת הכדורסל הישׂראלי. כדי שהעובדות, תהיינה אשר תהיינה, תצאנה לאור.

בדיונים הרבים הנערכים פה ושם אני שומע טענה החוזרת שוב ושוב: מה שהיה הוא שיהיה. הרעש ישכך, העיתונות תשכח, מכבי תמשיך לגרוף תארים, ואוהדי הקבוצות היריבות ימשיכו להתמרמר. אסור לתת לזה לקרות! אסור, כיון שאם תמשיך השיירה הזו בדרך, יאבד ענף ספורט שלם את שׂרידי הלגיטימיות שלו. וגם התקוה שאפשר יהיה לנקות יום אחד את האורוות הגדולות יותר, אלה של השחיתות השלטונית המאיימת לאבד את המדינה, גם התקוה הזו תספוג מכה קשה.

אז מה עושׂים?

  1. אם את/ה מסכימ/ה עם הצורך להקים ועדת חקירה לבדיקת הכדורסל הישׂראלי, אנא ציינ/י זאת בתגובה, בשמך האמיתי. אם אפשר לציין קבוצה אהודה (למי שיש), מה טוב.
  2. העבר/ירי את המסר הלאה. בבלוג שלך, בפייסבוק, בטוויטר, בדוא"ל, בשׂיחות סלון ובאמצעות יוני דואר. אם תרצה/י לתת קישור לטור זה, מה טוב.
  3. אם את/ה הולכ/ת למשׂחקים – קח/י אתך שלט: אני דורש/ת להקים ועדת חקירה עצמאית לכדורסל הישׂראלי! הטלוויזיא תראה את השלט, הדרישה תקבל פרסום, בסוף לא תהיה ברירה.
  4. אם יש לך קשר עם ארגוני אוהדים, אנא נסה/י להשפיע עליהם להתאגד בדרישה להקים ועדת חקירה. הדרישה הציבורית תהיה יעילה בהרבה אם יתאגדו אוהדי כל הקבוצות בדרישה מאוחדת.

מי דוחף את התחנה הפחמית?

תמונה: שקד אנגל

תמונה: שקד אנג'ל

לפני שבועיים תהיתי לגבי המניעים להקמת תחנה פחמית להפקת חשמל באשקלון. השׂר הממונה, עוזי לנדאו, נחשב אחד הפוליטיקאים הישרים במקומותינו, ויש לו היסטוריא "ירוקה" מכובדת למדי. מאידך, הרעיון של תחנה פחמית נוספת, במקום שימוש משולב באנרגיית שמש ובגז, הוא מופרך לחלוטין. כיצד, אם כן, ניתן להסביר את בחירתו של השׂר לנדאו דוקא באפשרות המזהמת והמזיקה ביותר?

בטור ההוא הצעתי לנסות ללכת בעקבות הכסף. מי שירויח מבניית התחנה פחמית ומהסחר בפחם, הוא ודאי מי שדוחף את הקמת התחנה. אמש התפרסם ב-ynet טור בנושׂא מאת אבי דבוש (מנהל פרויקט סביבה וקהילה בשתי"ל ומרכז מטה המאבק של ארגוני הסביבה נגד התחנה הפחמית), ובו קצה חוט נוסף לפתרון התעלומה. לדברי דבוש, השׂר לנדאו

משתמש בזכויות העבר ובשמו הירוק לאשרור תוכנית שיזם בזמנו "הבוס" הפוליטי שלו, אביגדור ליברמן, בכהונתו כשר תשתיות בממשלת שרון הראשונה.

למותר לציין שהשׂר ליברמן אינו נהנה מאותם מוניטין נקיים מרבב בהם מתהדר השׂר לנדאו, וגם ממשלות שרון נודעו למרחקים במגוון הרחב של שחיתויות מסוגים שונים שרווחו בהן.

העדויות, יש להודות, נסיבתיות לחלוטין. אבל יתכן שתמונה מתחילה להצטייר. מה שבטוח, במקום להפיק אנרגיא זולה ונקיה מן השמש הקופחת (הייתן היום בחוץ?), רוצה ממשלת ישׂראל לזהם את האויר שאנו נושמים עוד ועוד. מדוע? שאלה טובה. מה אתן חושבות?

דיכוי עצמי מרצון

חנוך מרמרי

חנוך מרמרי

כבר כמה וכמה ימים שמסתובבות השמועות שלאף גוף רשמי אסור לאשר או להכחיש. שלשום כתב חנוך מרמרי, דמות ותיקה ורבת-זכויות בעיתונות העברית, טור באתר העין השביעית של המכון הישׂראלי לדמוקרטיה, תחת הכותרת רחשים ברשת. ברצוני להתייחס לכמה מדבריו.

קל מאוד להוציא צו איסור פרסום. הולכים לשופט (אצלנו הולכים בדרך כלל גורמי הביטחון), משכנעים אותו (ללא קושי, לרוב), והנה צו. בעיה גדולה הרבה יותר היא כיצד להפיץ צו כזה. לאיזו רשימת תפוצה הוא מיועד? לעיתונים גדולים בלבד? לאתרי חדשות ומידע? לכל אתר בישראל? לכל בלוגר? לכל טוקבקיסט? הנה מתברר כי יותר משקל להשיג צו איסור פרסום, קל לצו איסור פרסום להפוך למסמך חסר ערך.

האמנם? להערכתי, רוב רובו של הציבור בארץ אינו יודע דבר על הפרשיה, ולא שמע עליה כלום. נכון שמי שרוצה לדעת את הפרטים שנפוצים בינתיים יכול למצוא אותם בקלות יחסית באמצעות חיפושׂ גוגל פשוט. אבל כדי לדעת אילו מילים להזין בגוגל, צריך לדעת משהו על הפרשה. ומאין נדע אם עוד לא כתוב ב-ynet? אחד מאלף יודע. שאר ה-999 לא רק שאינם יודעים מה לחפשׂ, הם אפילו לא יודעים שצריך.

אבל דבריו של מרמרי מעלים שאלה חשובה יותר. על מי חל צו איסור פרסום? כשאתה עורך עיתון בדפוס, ערוץ חדשות ברדיו או בטלוויזיא, המצב ברור. מישהו (מי?) מביא לידיעתך את הצו באופן רשמי, ומרגע זה אתה מחוייב. אבל מה יעשׂה בלוגר שנפל לידיו מידע כזה? נכון לעכשיו, הידיעה המקורית של יוסי כץ עדיין מופיעה כאן בבלוג. איש לא הביא לידיעתי את הצו האוסר את פרסומה (שהרי אילו הביא, הייתי מסיר). אבל יותר מזה – מעשׂית, אני אפילו לא יודע שקיים צו כזה. אני רק מסיק זאת מכך שמצד אחד מסתובבת ידיעה עסיסית ביותר, מצד שני כל אמצעי התקשורת הראשיים שותקים לגביה.

בשלב מסוים, בתגובות, העיר לי אחד הקוראים שבעצם אני עובר על צו-איסור-פרסום. עובדתית, הוא לא דייק, שכן הצו תקף רק לגבי מי שנמסר לו, ולי כאמור לא נמסר. אבל מחשבות מפחידות החלו לעלות. אולי בכל זאת כדאי להוריד? הרי יש מן הסתם נימוק מבצעי להשתקה. אולי אני פוגע במאמצי החקירה?

עיניכן/ם הרואות, שהמידע עדיין במקומו. שתי סיבות לכך. הראשונה, כפי שציין מרמרי במאמרו, שתי הקהילות המדוברות (זו שממנה הגיע הרוצח וזו שאליה השתייכו קרבנותיו) כבר יודעות את כל הפרטים שאני מפרסם, עוד לפני שפרסמתי אותן. הטור שלי כאן לא ישמש הזהרה לאף אחד. כל מי שצריך להזהר יודע על כך כבר מזמן.

הסיבה השניה, חשובה ועמוקה יותר: צנזורא היא רעה חולה. היא מונעת מאור השמש לבוא ולטהר שחיתויות, ומאפשרת לעוולות ונבלים להתרבות בחושך. ובכל זאת, לעתים זו רעה הכרחית. אפילו אני מכיר בכך. אבל אילו הורדתי את הידיעה מרצוני, הרי שהייתי מפעיל על עצמי צנזורא מתוך ניחוש כוונותיו של הצנזור. דיכוי עצמי מרצון. כך נוצרים ומתבססים משטרים אפלים באמת.

i for irony

pic: christophermattix

pic: christophermattix

[טעויות בסיסיות שלי בתורת הספרות תוקנו על-ידי ציבור הקוראות/ים; למסקנות מדוייקות מעט יותר ראו תגובה 17]

אירוניא, מיוונית ???????? – חוסר ידיעה מדומה. לפי מילון אבן-שושן: לגלוג קל ומוסתר כלשהו. לפי ויקיפדיא a situation, literary or rhetorical device, in which there is an incongruity, discordance or unintended connection that goes beyond the most evident meaning. או בקיצור ובפשטות: מצב בו אומרים דבר כלשהו, כשמתכוונים להיפך הגמור.

פנים-אל-פנים, אירוניא היא דבר נפלא. היא מסייעת להקל על מצבים יומיומיים מיגעים, מרעננת את השגרה, מוסיפה חן והומור. בכתב, ביחוד בתגובות בבלוגים, בפייסבוק, אפילו בדוא"ל, היא לפעמים אסון. כששתי כותבות שאינן מכירות זו את זו מימי חוה אמנו מתחילות לענות זו לזו באירוניא, ואינן מבינות את הכוונה זו של זו, מתחילה מהומת אלהים. כולכן הייתן בסיפור הזה, אין צורך להתחיל להביא דוגמאות.

אז זכרו – בכתיבה, ביחוד ברשת, אין טון הדיבור, אין תנועות ידיים, אין קריצות והרמות גבה. אם אתם רוצים שיבינו שאתם אירוניים, צריך להגיד זאת במפורש. נכון, חצי מהכיף נמצא בספונטניות, ובדיחה לא מסבירים. אבל זה עדיף עשׂרת מונים על קרבות רחוב אידאולוגיים שהתחילו מאי-הבנה פשוטה. עדיף מאה שערים על כך שקורא אלמוני יפספס את האירוניא שלכם יחשוב שאתם בהמות גסות, ואתם אפילו לא תדעו.

אז מה לעשׂות? בסופו של טקסט אירוני הוספנה i. אפשר אולי בתוך סוגריים (i). לדוגמא:

– היא זרקה אותך בשביל הטמבל הזה? לא יכול להיות! איך אתה מרגיש?
– מצוין, פשוט מצוין (i)

– בסוף ארגנטינא עלתה למונדיאל
– מזלם שלא עלינו גם אנחנו, היינו קורעים אותם (i)

– שמעת שאלי ישי רוצה לגרש ילדים של עובדים זרים שנולדו בארץ ולמדו כל חייהם בעברית?
– אין מה לדבר, גם יהודי וגם דמוקרטי (i)

בחדרי חרדים…

לטור מחשבות ושאלות לאחר הסרת איפול הפרסום

** ** ** ** ** ** **

הידיעה המובאת להלן פורסמה אמש באתר "בחדרי חרדים" (שכנראה אני צריך להתחיל לבקר בו), מאת הכתב יוסי כץ. אינני יודע אם, ועד כמה, מדוייקות העובדות המובאות בה. אין לי שום כוונה להביע דעה על ההשלכות האפשריות והמשמעויות העמוקות של עובדות אלה. אין לי גם כוונה לפתוח דיון בנושׂא, עד שיתפרסמו דיווחים רשמיים. אבל המידע עצמו, אפילו הוא בגדר שמועה בלתי-מבוססת, חשוב, ויש להביאו לידיעת הציבור. אם יתברר כשגוי, אפרסם גם זאת תיכף ומיד.

** ** ** ** ** ** **

לפני כשבוע נפתח בפורום 'בחדרי חרדים' אשכול, בו דווח על כוחות גדולים של משטרה שהגיעו לשכונת הר נוף בירושלים.

הכוחות, שהתרכזו ברחוב שאולזון בשכונה החרדית, גילו במקום מספר מטעני נפץ, והספקולציות סביב זהות מניח המטען, הפכו למין ספורט לאומי בימי חול המועד, בהם עיקרי החדשות נעים מסביב לזהות מקבל אמירת הפסוקים בחצרות החסידיות.

אלא שמידע שהגיע לאתר 'בחדרי חרדים' שופך מעט אור על הפרשייה התמוהה. אנחנו מפרסמים את הפרטים שברשותנו בזהירות המתבקשת, מתוך רצון כן לא לפגוע במשפחות המעורבות בסיפור, שעוד צפוי להסעיר את הציבור בישראל.

בימי חול המועד נעצר י.ט (שמו המלא שמור במערכת), תושב היישוב שבות רחל, ואב לארבעה.

י. נחקר בחשד למעשים חמורים על רקע יהודי לאומני (ביניהם תקיפת פרופ' שמאלני ידוע, ופיגוע שנאה בתל-אביב).

י. הינו אזרח אמריקני חייל מרינס לשעבר, מעצרו התבצע בדירת המסתור ברחוב שאולזון בשכונת הר נוף בירושלים. בדירה נמצאו אמל"ח, ביניהם חומר להכנת מטענים. חלק מהמטענים נוטרלו בשעת לילה בסמוך ליער ירושלים, הצמוד לשכונה.

ביום מעצר, בשעות הצהריים, הגיעו למקום מספר אנשים בלבוש אזרחי, וחיפשו את בעל הדירה. משלא מצאו את מבוקשם, עזבו, וחזרו בשעות הערב. בשעה 1 לפנות בוקר ניתן האות לפריצה לבית, וכעבור מספר דקות יצאו הבלשים מהדירה כשהם שולפים את י. עם שק על ראשו.

עוד באותה שעה נערכו חיפושים גם בבית הורי אשתו שבשכונת הר נוף, שם לא נמצא דבר. כמו כן נערכו חיפושים בביתו שביישוב שבות רחל, ובעוד מספר בתים שבמחלקה היהודית בשב"כ חשדו כי לאיש יש קשר אליהם.

בבית החשוד בשבות רחל נמצאו עוד ארבעה רובי M16 המחוברים לטלסקופים.

הבוקר (ב) הוארך מעצרו בבית המשפט בפתח תקווה בשלושה ימים נוספים. במהלך הדיון אמר השופט לעורך דינו של החשוד: "אל תנסו לערער, כי עד כה לא הגיע אלינו תיק עם כל כך הרבה ראיות ברורות, הקשרות את החשוד למעשים החמורים שעשה".

י. כפר בסמכות בית המשפט לדון אותו. לדבריו "בית משפט שאינו הולך לפי חוקי התורה לא מקובל עלי". לטענתו, חוקרי השב"כ מונעים ממנו שינה ואף לא נתנו לו להכניס תפילין, אך הוא לא מתכוון להתחנן בפניהם.

האם תוכח אשמתו של י.? ואיך ישפיע הדבר על היחס לחרדים? האם נשוב לראות הסתה תקשורתית פרועה נגד הציבור החרדי? כולנו תקווה שלא.

** ** ** ** ** ** **