ומחליטות... ומחליטות...

אז על הרכבת הספקנו לדבר, וב"ה נמשיך בעתיד (סיכום הדיון ההוא אפרסם בהמשך). אפשר לעבור לנושׂא חדש – והפעם הציבור הערבי בישׂראל. בתכנית חמש הנקודות שהתפרסמה באתר עבודה שחורה עלו שלושה סעיפים שונים בנושׂא זה, שניים תחת הכותרת שוויון זכויות והזדמנויות לערבים, אחד בהקשר למהפכת החינוך. בטור זה ארחיב מעט בשלושתם.  כמו בפעם הקודמת, אני מזמין הערות, הארות, תוספות, תיקונים, התנגדויות מנומקות וכיוצא באלה כהנה וכהנה. הנה, מתחילים…

הרבה שטויות נעשׂו במדינת ישׂראל ביחסיה עם המיעוט הערבי שלה. הרבה עוול, אינסוף קיפוח, דיכוי ושלילת זכויות. על הטיפשות הזאת אנחנו צריכים להתחרט (הספרון הכחול, עמ' 73). להתחרט, כלומר קודם כל להבין שמשהו כאן לא בסדר באופן בסיסי. לא להסתפק בכך שבארץ מצב האוכלוסיא הערבית טוב יותר מאשר ברוב מדינות ערב. כי הוא אכן טוב יותר, אבל זה לא מספיק. לא מספיק, כיון שכבר במגילת העצמאות הבטחנו לציבור הערבי במדינה אזרחות מלאה ושווה, שויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל דת, גזע ומין. ואנחנו לא מקיימים. אז להבין – בראש; ולהתחרט – בלב. כי אם נרצה שהמהלך יצליח, צריך להגיע בלב פתוח, גם אם המצפון לא לגמרי נקי. וכשהראש והלב יהיו מכוונים למטרה – אז אפשר גם להתחיל לעשׂות.

התיישבות

בתכנית חמש הנקודות, כמו גם בספרון הכחול, מובא הביוב כמשל. לכן מוצע שם כנקודת פתיחה "פרוייקט ביוב לאומי". אינני בא לזלזל בחשיבות הביוב כסמל, וגם לא בצדדים הגשמיים יותר של "חרא צף ברחובות". אבל הבעיא היא, כמובן, עמוקה ובסיסית הרבה יותר. באופן כללי, ניתן לאמר שבכל הקשור לתכנון התיישובתי של הציבור הערבי בישׂראל, אשמה המדינה בהזנחה פושעת לכל הפחות. הדוגמא הבולטת מהשבועות האחרונים היא של הכפר הבדווי הבלתי מוכר אל-עראקיב, מצפון לבאר-שבע. עזבו עכשיו את הטיעונים המקומיים, וחשבו לרגע על משמעות הביטוי "כפר בלתי-מוכר". מדוע הוא בלתי-מוכר? הוא בלתי-מוכר, משום שהמדינה אינה סופרת את האוכלוסיא הבדווית כשהיא באה לערוך תכניות התיישבותיות. בעצם, זה לא לגמרי מדוייק. היא סופרת אותם, כאויב שיש להגן על אדמות הלאום מפניו. אלא שאת ה"אויב" הזה אין צורך לחייב בהצהרת נאמנות. רבים מבניו מתגייסים לשירות קרבי בכוחות הבטחון. יותר מזה?

הישובים הבלתי-מוכרים בנגב הם, כמובן, רק חלק קטן מהסיפור. כמעט כל ישוב ערבי בארץ זרוע לארכו ולרחבו בתים שנבנו באופן בלתי-חוקי, ללא אישור. מדוע? כיוון שעבור אזרח ערבי הוצאת אישור בניה כחוק היא משׂימה בלתי-אפשרית למעשׂה. ולא שמדובר בעסק פשוט גם עבור אזרח יהודי. כמי שהתמודד לאחרונה עם המבצע הכביר של רישוי לתוספת ממ"ד (מרחב ממוגן דירתי) – תוספת שהמדינה לכאורה מעודדת – אני יכול רק לדמיין אילו יסורים ביורוקרטיים עוברים על מי שרוצה לבנות בית. עכשיו הוסיפו לזה קשיי שׂפה, הבדלי מנטליות, ותהום פעורה של פחד ולפעמים גם שׂנאה.

הצעד הראשון לתיקון המצב הוא הבנה של הדרגים הגבוהים ביותר במשׂרד השיכון, במנהל מקרקעי ישׂראל (עוד לא הופרט), וברשויות המקומיות, שגם לערבים מותר לגוּר. לכאורה, זה אמור להיות מובן מאליו לאור ההבטחות היפות של מגילת העצמאות. בשטח, מספיק להתבונן בחגורת המצפים שנבנתה סביב סכנין במסגרת מבצע "ייהוד הגליל" במהלך שנות ה-80, כדי להבין את מטרתם: לבלום כל נסיון להתפשטות אורבנית טבעית של העיירה, באמצעות קביעת עובדות בשטח. (גידול טבעי, אגב, מתרחש לא רק בהתנחלויות, אלא גם, הפלא ופלא, בציבור הערבי.) וכל זה קשור באופן הדוק גם לביוב. קשה מאד לטפל בתשתית של ישוב שבנוי רובו ככולו באופן פרטיזני, וממילא בלתי-חוקי ובלתי-מאושר.

אז מה לעשׂות? כמו (כמעט) כל הסעיפים האחרים בתכנית חמש הנקודות, גם כאן קשה לראות מה אפשר לעשׂות מבלי להגיע קודם לעמדת השפעה שלטונית (תנאי מקדים להצגת התכנית בראיון המקורי). אבל את ההבנה ואת החרטה אפשר לעודד גם סתם כך, בדיונים ברשת, בשׂיחות במכולת, בבנייה שיטתית של דעת קהל אוהדת למהלך. בינתיים עדיין יום קטנות, אבל זוהי הרי דרכה של הציונות. דונם אחר דונם, שעל אחר שעל.

תעסוקה

פגשתן פעם שוטר ערבי? עובדת חברת חשמל ערביה? פקיד ערבי במשׂרד הפנים? אני לא. זה לא אומר שאין, כמובן. מן הסתם אפשר למצוא איזה אחד איפשהו. רק לי עוד לא הזדמן. בעצם, לא רק לי. ראו, למשל, את דבריו של ד"ר ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי במשׂרד האוצר:

כדי להקטין את הבורות המאפיינת את כולנו בכל הנוגע למגזר הערבי, הוריתי לקלוט עובדים ערבים לחשב הכללי. למרבה התדהמה, לא עבד אף עובד ערבי בחשב הכללי (יתכן שמאז ומעולם). עד תום כהונתי הספקנו לקלוט שני עובדים, ואני מקווה שהמגמה תימשך. עוד הוריתי על קיום ביקור עבודה של כל חשבי משׂרדי הממשלה בגזבריה בכמה רשויות ערביות. כך יעמדו אלה מקרוב על הבעיות במגזר, ונציגי הרשויות יוכלו להכיר מקרוב את בכירי הבירוקרטיה ולהשתמש בקשרים אלו במקרה הצורך (הגווארדיה השחורה, 224).

מבינים? מתוך אוכלוסיא של כמעט 7.5 מיליון, כמיליון וחצי איש ואישה נמנים/ות על הציבור הערבי – 20%. אבל במשׂרד החשב הכללי לא נמצא עובד ערבי, יתכן שמאז ומעולם. ובניחוש פרוע, האם הייתן מהמרות שהמגמה שהתחיל ד"ר זליכה נמשכה, או שמדובר במקרה חד-פעמי שלא חזר על עצמו? ומה נאמר על חלקה השני של הפסקא, המעיד על כך שפקידים בכירים באוצר, אלה המנהלים את כלכלת המדינה ביד רמה, מתאפיינים בבורות בכל הנוגע למציאות השׂוררת בקרב חמישית מהציבור?

הנקודה שהעלה אלדד יניב מדבר על אפליה מתקנת. אני לא אוהב אפליה, גם לא כשהיא באה לתקן. והאמת, במקרה זה אפילו לא צריך להפלות. צריך לפקוח עיניים, כמו ד"ר זליכה לעיל, ולהבין שיש מקום לערביות ולערבים בשירות המדינה. סטטיסטית, מקום אחד מתוך חמישה. משׂרדי הממשלה ורשויות השלטון השונות צריכים ליזום גיוס עובדות ועובדים מהמגזר הערבי. לא על בסיס אפליה. על בסיס כשרון.

השׂפה הערבית

מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה

אִנְפַגַ'רַת אלְקֻנְבֻּלָה פִי אלְמַטָארִ. מכרה יקרה, שלא אנקוב כאן בשמה, מעידה שזהו המשפט היחיד שהיא יודעת להגיד בערבית, שארית לכמה וכמה שנות לימודי ערבית במערכת החנוך העברית. תרגומו: התפוצצה הפצצה בשׂדה התעופה.

מספרים שהאיש המרכזי והחשוב ביותר בעליית תלמידי הגאון מוילנה לארץ, החל בשנות ה-30 של המאה ה-19 (עלייה שיש מי שרואה אותה כמניחת הבסיס לציונות המודרנית), היה ר' שלמה זלמן צורף, הראש"ז. הוא לא היה התלמיד החכם ביותר בכתה, ולא המיוחס שבחבורה. הוא פשוט טרח ללמוד ערבית. ואנחנו?

השׂפה הערבית היא אחת משתי השׂפות הרשמיות של מדינת ישׂראל. למרות זאת, שיעור דוברי הערבית בקרב הציבור היהודי נמוך להדהים. באחוזים, הוא כנראה נמוך בסדר גודל שלם מאחוז דוברי העברית בקרב הציבור הערבי. כמובן, העברית היא שׂפת הרוב השליט, וטבעי שהיא תופסת את הבכורה. אבל מעמדה הירוד של הערבית בציבור העברי מסמל, גם הוא, את טיפשותה של מדינת ישׂראל.

הרי כל עוד הציבור היהודי אינו יודע ערבית, הוא יפחד באופן אוטומטי בכל פעם שישמע אותה במרחב הציבורי. וכי איך ידע אזרח עברי ששני הצעירים היושבים בספסל מאחריו באוטובוס אינם זוממים התקפת טרור, אלא דווקא מתרעמים על כך שנבחרת איטליא משׂחקת כדורגל מחורבן במיוחד במונדיאל? ולחילופין, איך תדע אזרחית עבריה להבחין בהבדלי התוכן בין הצהרות שנושׂאים מנהיגים ערבים (בארץ ובעולם) באנגלית, לבין אלו הנאמרות בערבית? ואולי, שומו שמיים, תרוויח גם העברית משהו בזכותה של הערבית? רק חשבו על כל טעויות הכתיב שתחסכנה לנו, כשנדע להגות את ההבדלים בין א-ה-ע, ח-כ, ט-ת, כּ-ק.

לכן אני תומך נלהב בהצעה שעלתה בתכנית חמש הנקודות, דוקא בסעיף החינוך: לימודי ערבית מדוברת בכל גני-הילדים/ות, החל מגן טרום-חובה. בגיל צעיר כזה המוח עדיין בנוי וערוך לקליטת שׂפות באופן מירבי, יכולת שנעלמת והולכת במהירות ככל שנוקפות השנים. לימוד שׂפה יכול להעשׂות בצורת משׂחק; ממש אין צורך בשעורי בית, ודאי שלא במבחנים. ועד שיגיע הטף לכתה א', כבר יהיה מצוייד בכל העיצורים הדרושים כדי לכתוב כיאות גם בעברית.

ומי יודע, אולי כשנגיע לסוף המשפט שלנו בעברית, נוכל לפנות לערבי עם הנרגילה גם בשׂפת אמו. ואם לא נדבר על שלום, אולי לפחות על כדורגל.

עיצוב: סני ארזי

בשלהי השבוע שעבר התפרסם באתר עבודה שחורה מעין ראיון של ד"ר איתי אשר עם אלדד יניב, ובו פורטה תכנית חמש הנקודות של השׂמאל הלאומי. ראשית, אני מברך מאד על עצם קיום הראיון. אתר עבודה שחורה הוא צומת חשוב לשׂמאל הישׂראלי (יש שיאמרו מקום המפגש המרכזי של השלולית), ואין ספק שהידע הרב הצבור שם, כמו גם מספר הפעילות והפעילים המבקרות/ים שם מידי יום ביומו, יכולים להועיל הרבה לתזוזת השׂמאל הלאומי.

שנית, עוד יותר אני מברך על רעיון העומד בבסיס הראיון, והוא שמדובר בסך הכל בצעד ראשון, בנסיון לגבש באופן ציבורי, פתוח ושקוף (דמוקרטי, בלע"ז) סדר יום חברתי לאומי. העניין הוא כזה: מר ישׂראלי ינהל דיון בשׂמחה על המו"מ עם הרשות הפלשׂתינים. הוא גם יודע מה הפלשׂתינים (שלא לאמר כל הערבים) חושבים. אבל מה הוא מסוגל להגיד, ומתי בעצם נדרש לאחרונה לחשוב, על מערכת התחבורה הציבורית שהיה רוצה לראות בארץ, על הגיל הראוי להתחיל ללמד לדבר שׂפה שניה (ואיזו שׂפה זו תהיה), או כיצד לחלק את הרווחים הצפויים מתגליות הגז? העובדה שכח עולה בפוליטיקא הישׂראלית מנהל דיון כזה, ובאופן כזה, היא בעיני סימן למהפכה גדולה.

לחמש הנקודות אתייחס בטורים נפרדים, וכעת אסתפק רק בהערות כלליות. הראשונה, ואולי החשובה בהן: על אף הכותרת המטעה, לא מדובר כאן בתכנית כלכלית. כן מדובר ב"חמש הרפורמות הכלכליות-חברתיות הראשונות שהיה מבצע [אלדד יניב] אילו השמאל הלאומי היה הופך לכוח פוליטי משמעותי בכנסת הבאה". מי שת/יעיין במסמך (הנה שוב הקישור) ת/יראה שתפיסת העולם המובעת בו אינה כלכלית, אלא חברתית. תכנית חמש הנקודות מציירת דרכים ליצירת חברה בריאה יותר (לדעת יוצריה).

שנית, אתייחס לנקודה שעלתה שוב ושוב בתגובות עד כה – סוֹפיוּת התכנית. חמש הנקודות הללו לא נמסרו לאלדד יניב על הר סיני. כשם שהטיוטא הראשונה נועדה מראש להערות, כך גם תכנית חמש הנקודות היא בסך הכל התחלת הדיון. בתגובות עלה רצון מיוחד לראות סעיף העוסק בתחום יחסי העבודה בארץ – תחום שהוא, אני מסכים בהחלט, חשוב מאין כמוהו. ובכן, אדרבא. הדרך להוסיף סעיף כזה לתכנית היא פשוט לכתוב אותו, ואז לעשׂות לו תעמולה. להערכתי, יש סיכוי לא רע שהוא יקלט ויצורף לתכנית הכללית. ואז תהיה תכנית שש הנקודות. פשוט, לא?

אלדד יניב - משׂחק בליגא של הגדולות?

בשבוע שעבר פרצה סערה זוטא בעקבות ידיעונת קצרצרה שפרסם אטילה שומפלבי בווינט, תחת הכותרת: לבני ואיציק נפגשו בחשאי עם מקים תנועת "השׂמאל הלאומי". מודה ומתודה, הידיעונת הסבה לי קורת רות רבה. מסתבר שיש תמורה לפעילות השטח הענפה של תנועתנו, והנה באנו לתשׂומת לבן של שׂחקניות ראשיות בזירה הפוליטית.

אבל לא רק קורת רוח, אלא גם שעשוע – מהידיעה ומהתגובות לה – ובראש ובראשונה מהמילה בחשאי. וכי במה התבטאה חשאיותה של הפגישה? האם קיימו אותה הצדדים בעמק נסתר בהרי אוראל או במעבה הג'ונגל בקוסטא-ריקא? האם הגיעו אליה במכוניות שזגוגיותיהן מואפלות ולבשו מסיכות נשף וונציאניות? או שמא פשוט לא טרחו להזמין אליה את מר שומפלבי ואת שאר נציגות/י העיתונות?

בעקבות פרסום הידיעה פרצו התמרמרויות מכל עבר. אוּרי וולטמן, פעיל חד"ש בחיפה, שאל בפייסבוק אם עכשיו תתכנס תנועת השׂמאל הלאומי למקומה הטבעי בימין. ואני, יהודי שכמוני, שואל בתשובה: האם תמיכה נלהבת בחלוקת הארץ ובפתרון של שתי מדינות לשני עמים – דעה המשותפת הן לתנועת השׂמאל הלאומי הן למפלגת קדימה – ראויה להיות ממוקמת כ"ימין" בשׂיח הפוליטי הנהוג במקומותינו? הרי גם חד"ש תומכת בחלוקת הארץ ובפתרון של שתי מדינות. ואולי הימניות נעוצה דוקא באמונה בכך שגם ללאום היהודי (או לעם היהודי, או איך שלא תרצו לקרוא לישות המוזרה הזו) יש זכות להגדרה עצמית, ככל העמים והלאומים? אם כן, הרי שכל מי שציוני ימני. ומי שלא – זניח אלקטורלית עד להודעה חד"שה.

ביקורת שונה במקצת שמעתי (גם כן בפייסבוק) מיפעת סולל, חברת הנהלת מרצ ואישה רבת-פעלים באופן כללי. בכל זאת מתוך המחנה הציוני, היא הגדירה את השׂמאל הלאומי (ואת קדימה) באופן מתון מעט יותר: לא "ימין" אלא "מרכז-ימין". מטרת המהלך, לדידה: "להעביר מצביעי שׂמאל על דעתם" (ומצביעות שׂמאל, מה איתן?) ולשריין לאלדד יניב מקום בכנסת (עוד נחזור לנקודה הזו). הסכנה: במקום זהבה גלאון ומוסי רז – עלולים הפתיים שיצביעו לשׂמאל הלאומי לחזק את קדימה.

החשש המניע טענה זו ברור לגמרי – קיים הרי ציבור מצביעות/ים לא מבוטל שהתלבט בבחירות האחרונות בין המרכז-ימין של קדימה לבין השׂמאל של מרצ. עבור הציבור הרחב הפער קטן בהרבה מכפי שמציגה אותו הגב' סולל. אלא שהטיעון כולו הופך רעוע משהו לאור העובדה שלא רק עם ציפי לבני נפגש אלדד יניב לאחרונה, אלא גם עם חיים אורון (ג'ומס), ודוקא ביזמת מנהיג מרצ ובהזמנתו. כנראה שלא כולם משוכנעים שהשׂמאל הלאומי הוא בעצם תנועת מרכז-ימין. מצד שני, לאור העובדה שבבחירות האחרונות לכנסת עדיין לא נולד השׂמאל הלאומי, ושזהבה גלאון ומוסי רז בכל זאת לא בכנסת, אולי עדיף לה למרצ לצרף את השׂמאל הלאומי לשורותיה?

21.9.92 - הצבעה, מתוך אתר הכנסת

עם זאת, מהדברים לעיל עולה טענה נוספת, בסיסית ויסודית בהרבה: כל מה שמעניין את אלדד יניב הוא רק לשריין לעצמו מקום בכנסת!

ומה בכך?

מההאשמה ניתן להסיק שיש דבר מה רע ברצון להגיע לכנסת. אבל מה, בדיוק? שיטת השלטון הרשמית במדינת ישׂראל היא הרי משטר נציגים – דמוקרטיא פרלמנטרית, בלע"ז. בשיטה זו נמצא מרכז משקל הכובד (או לפחות אמור להמצא) בפרלמנט, הוא הכנסת. יוצא שמי שרוצה להשפיע באופן יסודי על ההתנהלות הפוליטית ברמת המדינה (ואתרע מזלה ולא נולדה בעלת-הון כבדה בנכסים), שואפת להגיע לכנסת. אנחנו אמנם רגילים ורגילות לבוז לכנסת ולחבר(ות)יה, אך רגילות ורגילים לא פחות להתלונן על כך ש"אנשים טובים לא הולכים לפוליטיקא". את המקל הזה אי-אפשר להחזיק בשני קצותיו.

ואולי בכל זאת אפשר? במקום לחבור למפלגה קיימת (צעד שאלדד יניב שלל שוב ושוב לאחרונה), או להקים מפלגה חדשה (מהלך קשה ומורכב, שהסיכויים להכשל בו אינם קטנים), יכול השׂמאל הלאומי להשאר גוף חוץ-פרלמנטרי, מעין מקבילה לקבוצות הלחץ (lobby group) המוכרות מהפוליטיקא האמריקאית. השׂמאל הלאומי יכול לגבש סדר יום לפעולות מיידיות (יציאה מהשטחים וסיום הכיבוש; כינון נישׂואין אזרחיים; לימוד ערבית מדוברת כבר בגן-הילדים), ולהמליץ לציבור תומכ(ות)יו להצביע עבור המפלגות שתאמצנה אותו. אם לשפוט לפי הלהיטות שמפגינות פתאום המפלגות הקיימות בתנועת השׂמאל הלאומי בכלל ובאלדד יניב בפרט, יש יסוד להניח שמהלך כזה יוכל לרשום הצלחות בשטח. קל וחומר, אם השׂמאל הלאומי לא יהוה איום על המפלגות הקיימות, אלא דוקא יפתח להן ערוצים חדשים להתעצמות ולפעולה.

ח"כ ר' חיים אמסלם, ש"ס

מתישהו ביממה הקרובה אמורה להתקיים בכנסת הצבעה מכריעה בין הצעתו של ח"כ פרץ להעלות את שׂכר המינימום לבין מגמת האוצר להנהיג מס הכנסה שלילי. מי שהנושׂא זר לה/ו מוזמנ/ת לקרוא את הטור על שכר מינימום באתר עבודה שחורה.

אם עדיין לא הספקת לעשׂות משהו היום לטובת התיקון הכללי, הנה הזדמנות פז. צו השעה הוא להשפיע על נציג(ות)ינו בכנסת, לתמיכה בשׂכר מינימום ולא במס הכנסה שלילי. למכתבים, לפקסים ולטלפונים שלנו יש כח להשפיע! מצורף מטה מכתב ששלחתי זה עתה לח"כ אמסלם מש"ס – קרן אור במפלגה האפלולית הזו.

***

בס"ד
לכ' ח"כ הר' חיים אמסלם, השלום והברכה –

אני כותב לך בשעת דחק זו, רגע קל לפני ההכרעה בשאלת שׂכר מינימום לעומת מס הכנסה שלילי. נימוקים רבים אפשר להעלות בזכות הראשונה ונגד האחרונה, וקצרה היריעה. בכל זאת, כמה מילים בנקודות הכואבות ביותר:

• מי שמשׂתכר היום שׂכר מינימום (3850 ש"ח) יהיה זכאי לקצבת מס הכנסה שלילי בערך של פחות מ-300 שקלים לחודש. לפי הצעת החוק של ח"כ פרץ תגיע העליה עד ל-4600 ש"ח לחודש. עבור מי שזו משׂכורתו, הרי זה הבדל של יום ולילה, של חיים ומוות ר"ל.
• שׂכר מינימום משולם מידי חודש בחודשו. מס הכנסה שלילי יהיה ניתן לגבות רק בסוף שנת המס, ורק לאחר התעמתות עם הפקידוּת. ומה תועיל תוספת בסוף השנה למי שאין ידו משׂגת מזון, תרופות וחיתולים היום? וכי יכולים עניי המדינה להתעמת עם הפקידוּת ללא סיוע? ואת הסיוע מי יגיש?
• ואולי גרוע מכל – קביעת מס ההכנסה השלילי לא תעודד את העובדים העניים לנסות ולשפר את מצבם, אלא דוקא תמריץ אותם להשׂתכר עד לאותה נקודה בה יקבלו את מירב מס ההכנסה השלילי, ושם לעצור. יוצא שבמקום לתמוך בעניים, יפעל מס הכנסה שלילי לקבֵּע אותם במצבם, ויעכב את הנמרצים בינם בדרכם החוצה ממעגל העוני. (את הדברים הללו לא בדיתי מלבי. אמר אותם לא אחר מאשר נשׂיא איגוד לשכות המסחר, עו"ד אוריאל לין.)

לפיכך, אנא ירים כבודו את ידו נגד מס הכנסה שלילי ובעד העלאת שׂכר המינימום, ויתקיים בו הכתוב: מקים מעפר דל, מאשפת ירים אביון, להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחלם.

בברכה,

איור: סני ארזי

לקראת, במהלך ובעקבות פרשת המשט שמענו כמעט הכל בשאלת ההסברה. לאור עלייתו המטאורית של נושׂא ההסברה על סדר היום, הנה הערה קצרה על הקשר בין מאמצי ההסברה לבין דמוקרטיה ישירה.

עוד לפני המשט, עלתה מלפני קברניטי משׂרד ההסברה והתפוצות (יש דבר כזה) יוזמה לעירוב הציבור במאמצי ההסברה של מדינת ישׂראל, שזכתה לכינוי "קמפיין מסבירים". בפייסבוק ובבלוגוספירא נתקל הקמפיין בתגובות מזלזלות עד עוינות (ראו לדוגמא ב"חורים ברשת" של גל מור).

קל מאד לצלוף בקמפיין וברעיון העומד מאחריו, אבל אני דוקא מרוצה. הקמפיין, וביחוד מאורעות המשט, ממחישים באופן מובהק שאפילו רשויות המדינה מודות באזלת היד שלהן, ובחוסר היכולת שלהן להתמודד עם הבעיות העומדות בפני המדינה. יותר מזה, כיון שהמצב חמור באמת, לא פנו הרשויות לפתרון המקובל עליהן לכל דבר ועניין – לפנות למגזר העסקי, ולשלם הון עתק למשׂרד פרסום בינלאומי זה או אחר כדי שיטפל בבעיא בשבילן. לא. הפעם הן פנו לציבור. והציבור נענה בהמוניו.

אז כן, אפשר לבכות על נכונות הציבור לבלוע כל צפרדע שתדחוף הממשלה במורד גרונו, ולהחפז להגן גם על המדיניות האווילית ביותר, כיון שמול הגוים צריך לשמור פאסון. אבל הלקח יילמד גם יילמד. הממשלה בפשיטת רגל. הציבור נקרא לקחת אחריות. היום הסברה. מחר חינוך, בריאות, רווחה ובטחון.

לפני שעה קלה חזרתי מארוע משותף לשׂמאל הלאומי, חד"ש ושלום עכשיו, בבית הקהילתי בשכונת הדר, כאן בחיפה (ראו כרזה משׂמאל). עוד ערב רגיל של פוליטיקא זעירה, "מיטינג" בעברית שלונסקאית, מסוג הארועים שפשוט אי-אפשר לשׂרוד ללא בקבוק בירה.

אני הגעתי, לא קשה לנחש, מהצד של השׂמאל הלאומי. אבל החלק המקורי של הערב הגיע לטעמי דוקא מכיוונו של ח"כ דב חנין מחד"ש. המסר שלו היה חד ופשוט: כדי לבנות שׂמאל חדש (או שׂמאל חד"ש – זו היתה ססמת הבחירות של מפלגתו בבחירות האחרונות), צריך להביא לברית משולשת, בה יחברו יחדיו: (א) השׂמאל הרדיקלי, (ב) השׂמאל הציוני, (ג) החלקים המתקדמים יותר של החברה הערבית. אלה, לדעתו, יכולים לעמוד איתן מול הימין ומול איום הפאשיזם (מילותיו הוא).

בקרב אותם חלקים בקהל שלא הגיעו מחד"ש או שׂמאלה (חיי שהוא הותקף גם משׂמאל – תאמינו או לא), שמעתי לחשושים בסגנון "על איזו פלנטה הוא חי?". ובכן, בתום החלק הרשמי של הערב נגשתי אליו, הצגתי את עצמי, ושאלתי אותו שאלה זו בדיוק. הוא ענה שהוא חי בת"א-יפו, ושבכל זאת מדובר באותה פלנטה (גם אם לא באותה מדינה) כמו חיפה. "מה זאת אומרת?", שאלתי. ואז הזכיר לי מפגש קודם שלנו, בו ראיינתי אותו במהלך המרוץ שלו לראשות עיריית ת"א-יפו. "אתם החיפאים," אמר, "בשלים עכשיו לעשׂות מה שעשׂינו בת"א-יפו עם עיר לכולנו."

והוא צודק! בחיפה יש גרעין קשה ופעיל של השׂמאל הרדיקלי. יש ציבור גדול, גם אם דומם, של השׂמאל הציוני (כמו בכל מקום) . ויש ציבור ערבי גדול, מהמתקדמים והמערביים בעולם הערבי כולו. העיר נתונה תחת ענן הזיהום הקטלני מאיזור התעשׂיה בעמק זבולון (שמרעיל לנו את האוויר, אבל לא משלם שום מיסים עירוניים) מחד, ומאידך מאויימת על-ידי פעלתנותם הרעבתנית של אילי נדל"ן תאבי בצע. אלה גם אלה פוגעים בעברים-יהודים ובערבים באותה מידה, ללא שום אפליה. מצד שני, המחלוקות העמוקות הנובעות מהנושׂאים המדיניים אינן נוגעות באופן ישיר לזירה העירונית. נצא מהשטחים או נספח אותם – חיפה תהיה חלק מישׂראל בכל מקרה. יוצא שמכל בחינה אפשרית חיפה עשׂויה להיות מקרה בוחן מושלם למתכון שמציע ח"כ חנין לחברה הישׂראלית בכלל.

לא נותרה, אם כן, אלא שאלת השאלות, המתבקשת מאליה: בת"א-יפו היה זה דב עצמו שעמד בראש המרוץ לראשות העיריה. מי ת/יהיה המועמד/ת בחיפה?

תמונה: דניאל ברק

נשאלתי לא פעם בחודשים האחרונים, מדוע ולמה התחלתי לפעול במסגרת השׂמאל הלאומי. לא פעם נמהלה השאלה בנימה של פליאה, אכזבה, או שתיהן. הרגשתי שאני חייב תשובה. ובכן הנה: הצטרפתי כיון שאני מודאג.

יודעות/ים מה? לא מודאג, חרד. לפני שלוש שנים פחות יום, כשהבלוג עוד היה צעיר ותמים, כתבתי טור ובמרכזו שאלה: כמה זמן עוד נשאר לנו? לפי החישוב שנערך מתוך היקש היסטורי, הגעתי למסקנה שיש למדינת ישׂראל עוד 20 שנה. פחות 3 שנים שעברו מאז, נשארו 17. כמובן, אני לא מתיימר לתת כאן הערכה מדוייקת, אבל יד על הלב – האם אתן/ם לא מרגישות/ים שאם נמשיך ככה, הסוף קרוב?

בסוף הטור ההוא העליתי מגוון הצעות לפעילות. את רובן המכריע ניסיתי. בנוסף, השקעתי בעשׂור האחרון זמן ומרץ בהקמת גוף לשיתוף פעולה בין-אוניברסיטאי להגנה על ההשׂכלה הגבוהה, בנסיון להקים כלי תקשורת חוץ-ממסדי, לסייע למיזוג בין התנועה הירוקה לצדדים המתקדמים של היהדות הרבנית, בהתרוצצות בין חצרות רבנים הרבה פחות מתקדמים בנסיון לקדם שמיטת חובות או לפחות להקים בנקים תורניים, אפילו השתתפתי בגרעין ששאף להתיישבות בנוסח העליה השנייה. אבל שום דבר לא נבט. אחרי כל זה, השׂמאל הלאומי נראה הימור סביר למדי.

כן כן, אני יודע. המניפסט של שמואל הספרי ואלדד יניב, אותו מסמך שהוליד מתוכו את התנועה וזכה בינתיים לכנוי הספרון הכחול, מלא גסות רוח, ניבולי פה והסתה לשמה. את זה גם אני אומר וכותב כל הזמן. אני מאמין באמונה שלמה שעדיף יהיה אם נמתן את טון הדיבור, וביחוד אם נוותר על אמירות שליליות (ציונים לא מתנחלים) לטובת אמירות חיוביות יותר (את הכסף שעולות ההתנחלויות צריך להשקיע במקומות אחרים). אבל זה לא הכל.

אי-אפשר להכחיש: הסגנון הבוטה משך תשׂומת לב חיונית. יתכן מאד (עד כמה שקשה לי להודות בכך), שלולי הצעקה הרמה והגסה היה נותרת היוזמה הזו נחלת חוגים מצומצמים ביותר, כמו המון יוזמות מבורכות אחרות, שלא הצליחו לפרוץ לתודעת הציבור הרחב. העובדה שהשׂמאל הלאומי מרחיב את מעגל ההתייחסות שלו הרבה מעבר לגבולות השלולית (ביטוי שלמדתי מד"ר איתי אשר, ממקימי עבודה שחורה, לגבי היקף ההשפעה של כל אותן יוזמן אמורות), היא הסיבה המרכזית לכך שעליתי על העגלה. מהפכה לא עושׂות/ים מתוך שלולית, אלא באמצעות רתימה של שכבה חברתית שלמה. את המעגל המהפכני צריך להרחיב, אחרת שום דבר לא יזוז.

עניין שני הוא העובדה שמלכתחילה הוצג המניפסט כטיוטא ראשונה להערות. בניגוד לכמה וכמה מקרים אחרים בהם נתקלתי, הספרי ויניב דוקא אינם סבורים שקיבלו תורה מסיני. נהפוך הוא – מלכתחילה הם קראו לציבור להצטרף ולהשפיע. במסגרת מהלך זה, התקבלה החלטה לפתוח בדיון ציבורי על אופיה של הטיוטא השניה, ולערוך אותה באופן שקוף ושיתופי באתר ויקי, שנפתח במיוחד לשם כך. עבדכן/ם הנאמן נתבקש לקחת חלק בהנחיית המהלך. כיצד אוכל לסרב?

עניין שלישי, מפליא כשלעצמו, הוא ההשתאות (שלא לאמר האכזבה) על כך ששני אנשים העוסקים בפוליטיקא התנסחו שלא באופן המנומס ביותר. הנסיון האישי שלי מלמד שהספרון הכחול הוא, באופן יחסי, דוקא רגוע למדי. בשנתיים האחרונות ביליתי לא מעט בכל מיני אתרים של השׂמאל הלא-לאומי. לצערי, דוקא במקומות אלה – שם היו רוצים/ות לראות אותי כל המאוכזבות והמתפלאים – נתקלתי בניבולי פה, בחרפות ובגידופים שכמותם לא פגשתי בשום מקום אחר. (למען הגילוי הנאות אומר שעם כך’ניקים ונטורי קרתא אני אפילו לא מנהל דיון, כך שהתחרות אולי לא הוגנת). כך, רק בשנה האחרונה קראו לי פשיסט, פרוטו-פשיסט (מה זה?), אשכּנאצי, ו”אדיוט שלא מבין שום דבר בדמוקרטיה או באזרחות וצריך לשלול לו את תואר הד”ר מרוב טיפשות” (תגובה מס' 1 כאן). בפעם אחת פרועה במיוחד אפילו כפר מאן דהוא בכשרות יהדותי, בטענה שאני צאצא של הכוזרים, שגיורם מפוקפק ומוטל בספק (ממש כך, או שמא "רק כך!"). בהשוואה לכל זה השׂמאל הלאומי די בסדר.

ולסיום, שאר הרוח. על אף כל הבעיות וההתנגדויות, אני חש ברוח חיובית מנשבת סביב כל היוזמה. למשל, ותיקת הפגנות שסובלת מהן כל פעם מחדש, אבל הפעם מצאה משהו חדש שבכלל לא הסב סבל. למשל, העובדה שאיני בודד בדרישה לחדול מההסתה ולהתחיל לדבּר חיובי. למשל, יריבים ויריבות לדרך, מהימין המדיני ואפילו משומרון ויהודה, שעל אף ההתעקשות שלנו על עקרון החלוקה, בכל זאת רוצות/ים לראות את התנועה צועדת בדרך-ארץ וחותרת להגשמת המטרה: חברת  מופת בארץ-ישׂראל. הן/ם יודעות/ים היטב – גם להן/ם כדאי.

ועכשיו אנא הביטו שוב בזוג שובה הלב שבתמונה למעלה. היא צולמה בהפגנה שהתקיימה ליד ככר ציון –  הפגנת הדף החדש. אותי ממלא הזוג תקוה. אם לך אפילו לא עלה חיוך על השׂפתיים, כנראה שהשׂמאל הלאומי באמת לא בשבילך.

לא נותן לו אצבע

השבוע אשרה הכנסת את חוק המאגר הביומטרי. לכאורה, עוד נצחון לכוחות השחור. למעשׂה, הישׂג מרשים לנאבקים נגד החוק וצעד חשוב לקראת דמוקרטיה ישירה. הנה מדוע:

היוזמה להקים את המאגר הביומטרי, בראשות ח"כ מאיר שטרית (ואשתו רותי?) מתחלקת לשניים: החלק הראשון, שעליו כמעט שאין מחלוקת, שואף להנפיק לכל אזרחי/ות המדינה תעודות זהות מתוחכמות, שיהיה קשה מאד לזייף, ושתאפשרנה רמת זיהוי גבוהה יותר של נושׂא(ת)ן. הערמת קשיים על זייפני מסמכים היא מבורכת, ויכולה להועיל במגוון גדול של מקרים. ודאי שיש בה כדי להועיל להתפתחות של דמוקרטיא ישירה, בה יתבקש הציבור להצביע לעתים מזומנות יותר מאשר פעם בשנתיים וחצי. החלק השני, השנוי במחלוקת חריפה, שואף להקים מאגר נתונים לאומי שיכלול טביעות אצבע, תווי פנים ושאר פרטים מזהים וביוגרפיים לגבי כל אחת ואחד בציבור. מה יקרה כאשר יזלוג מאגר נתונים זה לידי ארגוני טרור בינלאומיים, חוגי הפשע המאורגן, וסתם פקידים מושחתים במשׂרדי הממשלה השונים? את זה יכול/ה הקורא/ת לדמיין לבד ללא עזרתי.

והיכן ההישׂג שדיברתי עליו? קודם כל, בדחיית הקמת המאגר הכולל. כוונתם המקורית של שטרית וחבורתו היתה להתחיל להקים את המאגר תיכף ומייד, ולחייב את כלל הציבור להרשם בו. בפועל, המאגר שיוקם יכלול רק אזרחיות/ים שתתנדבנה להרשם בו. אמנם, ברור שברגע שיאושר התקציב נוצף בשלל פרסומות הקוראות לנו להצטרף למהפכה הביומטרית, ושתסברנה לנו אילו ברכות תצמחנה מכך. אלא שאותן פרסומות ממש תשרתנה גם את תנועת הסירוב הקמה והולכת כבר עתה. ככל שהממשלה תשתדל יותר לשכנע לטובת המאגר, כן תזכה ההתנגדות לפרסומת חינם.

שנית, בהיסח הדעת ממש הושׂג כאן הישׂג דמוקרטי ישיר מרשים. בעקבות תנועת מחאה אזרחית, שהעניקה רוח גבית לכמה צדיקים/ות גם בכנסת, המדינה, ויתרה המדינה על סמכותה לכפות מדיניות על האזרחים, והעמידה עניין בעל חשיבות גבוהה לבחירת הציבור. רוצים – יתנו אצבע. לא רוצים – לא יתנו. לדעתי יש כאן צעד וחצי לטובת דמוקרטיה ישירה: לא רק שמאבק ציבורי הצליח להכתיב לכנסת הנציגים מדיניות, אלא שהמדיניות מחזירה את הכדור לידי הציבור.

שלישית, יש כאן צעד חשוב לכיוון האחריוּתִיוּת (accountability). החוק החדש קובע עונשים חמורים למדי נגד מי שיעשׂה שימוש לרעה בנתוני המאגר. להלן מתוך הידיעה שקושרה לעיל:

שנה עד שבע שנות מאסר, כלפי עובדים או אזרחים שישתמשו בנתוני המאגר שלא כדין […] מי שישׂיג נתונים מהמאגר הביומטרי במישרין או בעקיפין או מי שיעשׂה שימוש שלא כדין, דינו יהיה שבע שנות מאסר. אדם שימסור אמצעי זיהוי ביומטריים ומי שלא ינקוט אמצעים סבירים לשמירת סודיות ואבטחת המידע, יהיה צפוי לעונש של חמש שנות מאסר […] מי שיערוך השוואה בין אמצעי זיהוי ביומטריים שניטלו מאדם לבין אמצעי זיהוי שבמסמך הזיהוי יקבל עונש מאסר של שלוש שנים. מי שיגרום ברשלנות לגילוי אמצעי זיהוי דינו יהיה שנת מאסר. ראש הרשות שלא יעשׂה הכל למנוע את העבירות יידון לחצי שנת מאסר.

ביחוד מוצא חן בעיני הסעיף האחרון. כיון שתחת "הכל" ניתן לכלול גם ריצה בעירום מלא ברחובות תוך זעקות שבר "אל תעשׂו שימוש בלתי-ראוי בנתוני המאגר הביומטרי", יש כאן פתח רחב להרשעות. אין כמו עונשי מאסר כדי לכפות אחריות מיניסטריאלית. את העקרון שנקבע כאן נוכל להחיל בעתיד גם על דירקטוריונים של מפעלים מזהמים, על שׂרים שמשׂרדיהם מעסיקים עבדי קבלן מתחת לשׂכר המינימום, ועוד כיד הדמיון הטובה.

טוב, בסדר, אולי בכל זאת...

אבל – (וכי העליתן על דעתכן שהטור הזה יסתיים ללא "אבל"?), כל זה לא מספיק! כל נקודות האור שמצאתי תלויות בנכונות של כולנו להמשיך ולהאבק נגד המאגר הביומטרי. אם לא נרים קולנו עכשיו, הציבור התמים יאמין לפרסומות ויצטרף בהמוניו. אם נשקוט על השמרים במהלך השנתיים שמקציב לנו החוק, נמצא את עצמנו מתוייגים ומאופסנים, עם פחות פרטיות ויותר סכנות.

את המאבק יש לקיים בכמה דרכים. ראשית, צריך ליצור לחץ ציבורי להחמרת הענישה. עובד/ת ציבור שת/ידליף נתונים מתוך המאגר צריך לקבל שבע שנים בפנים בלי שאלות ובלי שום שיקול דעת. מי שיעשׂה שימוש לא חוקי בנתונים צריך יכנס לכלא ל-20 שנה. את סעיף הרשלנות אפשר בשקט להגדיל ל-3 שנים, ועל כשלון בתחום האחריות המיניסטריאלית יש לגזור 3 שנים, ואולי אפילו 5. אם המערכת כה בטוחה כמו שח"כ שטרית חוזר ומבטיח לנו, ודאי שלא צריכה להיות לגורמים העוסקים בדבר בעיא עם עונשים כבדים יותר. הרי הכל יהיה בסדר, לא?

הערוץ השני של המאבק נגד המאגר הביומטרי יתרכז בתחום הרישום. ככל שהרישום יהיה נמוך יותר, כן יהיה קשה יותר להעביר את החוק המלא בעוד שנתיים (או ארבע). על חזית הסרוב להפוך את ההצטרפות למאגר למשהו מביך, לא אופנתי, סוג של אות קלון. כאן נתחרה ראש בראש מול טובי המוחות של משׂרדי הפרסום, שישומנו בכספי ציבור. כמה יצירתיות וקולניות אנחנו יכולות להיות?

הערוץ השלישי יפעל בדרך שונה לחלוטין. הרחק מעין הציבור, בהצנע ובהחבא, תפעל לה חוליה קטנה ומובחרת של האקרים מנוסים. הללו יעשׂו ימים כלילות בבדיקת דרכי הגישה למאגר, יפעילו את כל התחבולות הידועות (ועוד כמה שתומצאנה במיוחד לרגל העניין), כדי לפרוץ למאגר ולגנוב את נתוניו. ולכשיעשׂו זאת, יתייצבו עם עורכי דינם מול התקשורת ויגידו: הנה, פרצנו למאגר הביומטרי. נראה לכם שבין-לאדן יצליח גם?

ספרו האחרון

הבלוג עדיין רדום, אבל עדיין מתעקש לספק לציבור שירותים בסיסיים. הבוקר התפרסם באתר העוקץ טור חשוב של עו"ד ד"ר יפתח גולדמן. גולדמן הוא ד"ר לפילוסופיא (אונ' ת"א), ואלה הדברים שכתב בעקבות התפנית החיובית בממובילי המאבק נגד הפרטת בתי-הסהר, מאבק שזכה בסוף שבוע שעבר לעידוד ולתמיכה מבית המשפט העליון: (לתיקונים ראי/ה תגובה 7):

*** *** ***

שעות ספורות לאחר החלטת בג"ץ ביום חמישי, אשר בטלה את התכנית להפרטת בתי הסוהר, התמלאה תיבת האימייל שלי בקריאות נצחון ותרועות שמחה. היו אף שהזמינו להרמת כוסית. השמחה  היתה ללא ספק מוצדקת, אך נדמה לי שגם מעט מוגזמת.

אומר מייד: החלטת הרכב השופטים המורחב היתה נכונה, ראויה וחשובה מאין כמוה. יש לברך עליה ולהודות לכל אלה שנאבקו בשנים האחרונות להשגתה. ובכל זאת, אין להפריז בשמחה.

ראשית, נזכור כי המקרה של הפרטת בתי הסוהר הוא הגירסא הקיצונית ביותר (ולאו דווקא החמורה ביותר מבחינת השלכותיה) של מדיניות ההפרטה. במקרה זה הפגיעה החמורה ב"אמנה החברתית" היתה ברורה לכל מי שלמד שיעור אחד במדע-המדינה; ליקוי המאורות המוסרי היה זועק לשמיים; חוסר הסבירות של הנימוקים ה"כלכליים" היה מובן לכל אחד שיודע חשבון; ואחרון – ההתעמרות בקבוצת אוכלוסיה שממילא היא חלשה ומודרת מכוח פוליטי (האסירים) היה בה כדי לקומם כל אדם בעל לב. בנסיבות אלה – ורק בנסיבות אלה – יכול היה בית המשפט העליון להתערב. החשובה מכולן היא הנסיבה הראשונה: האופי המיוחד של הפרטה זו (הפרטת סמכות הענישה) אִפשרה לעותרים ולשופטים לטעון באופן סביר כי אין מדובר בהחלטה פוליטית לגיטימית (גם אם שנויה במחלוקת), אלא בשינוי מהותי של חוקי המשחק הפוליטיים שהוא "בלתי חוקתי" באופיו.

במרבית מהלכי ההפרטה לא מתקיימות חלק מן הנסיבות הללו, ובפרט לא הראשונה שבהן. במקרים אלה בית המשפט יחליט כנראה – ובצדק – שלא להתערב. הפרטת הקרקעות, לדוגמא, היא מהלך בעל השלכות חברתיות חמורות פי כמה מהפרטת בתי-הסוהר, אף כי היא אולי היא מקוממת קצת פחות (רק קצת). אלא שכאן לא ניתן לסמוך על האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון.

אכן, טוב האקטיביזם השיפוטי בעל הרגישות החברתית של בייניש, על פני האקטיביזם השיפוטי הנאו-ליברלי של קודמה בנשיאות. ובכל זאת, הבעיה היסודית נעוצה בעצם הצורך של בית המשפט לנקוט צעדים אקטיביים על מנת "להציל אותנו מעצמנו". נזכור שההכרח "להציל אותנו מעצמנו" הוא גם האידאולוגיה המוצהרת של פקידות-האוצר.

בריונים בעניבות או קברניטים בסערה?

פקידי האוצר מעצבנים אותנו. הם בוטים. הם כוחניים. הם דורסניים (בדרכם המעונבת). הם ערלי לב. לא פעם אנחנו מגיעים עד כדי הצגתם כמנוולים, כעושי-דברם של בעלי-ההון מתוך שיקולים ציניים של קריירה עתידית בשוק הפרטי. נדמה לי שבמהלך אחרון זה אנחנו עושים לעצמנו חיים קלים מדי. פקידי האוצר לא תופסים את עצמם כמי שנבנים על חשבוננו אלא כמי שמצילים אותנו מן המהלכים חסרי-האחריות שמובילים הפוליטיקאים בלחץ בוחריהם. טענות כאלה מופיעות שוב ושוב בכל ראיון עם אחד מבכירי האוצר (ומ"ידע אישי": הן מופיעות גם בשיחות מצומצמות ובפורומים אקדמיים). הפקידים אינם ציניים. לפחות לא כולם. לפחות לא תמיד. לשיטתם, העם הוא באופן מהותי בלתי-כשיר לבחור לו נציגים ראויים, והנציגים שהוא בוחר הם לפיכך בלתי כשירים לנווט את אניית המדינה.

בספר השישי של ה"פוליטיאה" ממשיל אפלטון את המדינה לאנייה. העם הוא בעל האנייה. הוא גדול וחזק אבל כבד גוף קצר רואי ורפה שכל. בעל האנייה מוקף חבורה של מוליכי שולל וחנפים המפצירים בו שימסור לידיהם את הפיקוד על האנייה, למרות שאין להם שום מושג בימאות. הוא נעתר פעם לזה ופעם לאחר מבין הרמאים הללו, וכך הם מפליגים להם בלי דעת או כיוון ומכלים במשתאות את מחסני המזון של האנייה. והנה, על סיפון האנייה נמצא גם קברניט אמיתי אחד, אשר יודע את הדרוש לדעת על-מנת להשיט את האנייה בבטחה. להשיט אניות הוא יודע. לגנוב דעת, לשקר ולהונות אינו יודע. לכן אין לו סיכוי במאבק על נפשו של בעל האנייה. לכן לעולם לא יוזמן ליטול את הפיקוד.

השאלה "כיצד יגיע הקברניט האמיתי אל הגה האנייה" היא בעיה המלווה את הטקסט של אפלטון לכל אורכו, והיא אחד היסודות בביקורת-הדמוקרטיה שלו. בישראל של ימינו נדמה שפקידי האוצר פיצחו באורח פלא את החידה. מבלי שנאלצו לשכנע את ההמון הנבער או לזכות באמונו, הצליחו להשתלט, אם לא על עמדת הקברניט הרי שלפחות על האמרכלות. גם אם אין הם מצליחים לכוון את ההפלגה, לפחות עולה בידם למנוע (או לצמצם) את ביזת המחסנים. עד כאן פקידי האוצר בעיני עצמם.

הלוגיקה של פקידי-האוצר, כמו הלוגיקה של אפלטון, היא אנטי-דמוקרטית במהותה. אבל לא כל אנטי-דמוקרט הוא רשע ומנוול. אפשר וצריך לערער על הטענה של פקידי האוצר שבידיהם הידע הדרוש להנהגת המדינה. אפשר וצריך להציג אותם כפי שהם; לבקר את צרות-האופקים שלהם, את הדוגמטיות, את הבורות, את האטימות ואת השטחיות. אפשר לטעון שהם אנשים היודעים מעט מדי, ושהגיעו מוקדם מדי אל תפקידים מכריעים מדי. אבל הצגתם כחבורת שודדים שהשתלטה על העיירה היא פשטנית מדי.

שבעת המופלאים (ועוד שניים)

הבעיה החמורה מכל היא, שעצם התופעה הנקראת "פקידי האוצר" מאששת את טענתם העקרונית של הפקידים הללו. אם אכן הם פועלים באופן עקבי בניגוד לאינטרסים של רוב הישראלים (במזיד או בשוגג – זה לא משנה), כיצד זה נבחרי הציבור שלנו נותנים להם חבל ארוך כל כך? כיצד זה אנחנו נותנים לנבחרי הציבור שלנו לתת להם חבל ארוך כל כך? הנה חזרנו שוב אל משל האנייה, או בגירסתו המערבונית: משל העיירה. פקידי האוצר הפעם בתפקיד השודדים ואנחנו, אזרחי המדינה, בתפקיד תושבי העיירה. בעקשות מטומטמת בוחרים התושבים פעם אחר פעם בשריפים חדלי-אונים שאינם יכולים להושיע. שוב מסתבר שצריך להציל אותנו מעצמנו.

דורית בייניש בתפקיד יול ברנר בתפקיד כריס אדאמס מובילה אל העיירה את שבעת האקדוחנים שלה (נו טוב, בעצם תשעה, וליתר דיוק שמונה כי השופט אדמונד לוי סרב ללחוץ על ההדק) ומבטלת במטח מכוון היטב את ההחלטה להפריט את בתי הסוהר…

לא בדיוק. ההרכב המורחב של בג"ץ ביטל חוק שחוקקה הכנסת. חוק שנבחרינו הצביעו בעדו. כדי לפגוע בפקידי האוצר היה על בייניש לירות בשריף שלנו.

כמו פקידי האוצר, גם השופטים אינם נבחרי ציבור. גם הם תופסים את עצמם (ובצדק) כחיצוניים למערכת הפוליטית וכמפקחים עליה. ולפחות מאז נשיאותו של אהרון ברק אוחז גם בית המשפט העליון בעמדה אידאולוגית שעל-פיה תפקידו "להציל את הדמוקרטיה הישראלית מעצמה". להפצת השקפה זו שותפים גם רבים מן הכתבים המשפטיים בעיתונות (כשם שהכתבים הכלכליים מפיצים את האידאולוגיה של משרד האוצר).

שופטי העליון הם ללא ספק אליטה סימפטית יותר מפקידי האוצר. גילם, הכשרתם ומסלולם המקצועי הביאו לכך שעל פי רוב יהיו אלה אנשים משכילים, רחבי-אופקים, אחראים, מתונים בהליכותיהם ובפסיקותיהם. כשם שקל לעשות דמוניזציה של משרד האוצר, כך קל לעשות גלוריפיקציה של בית המשפט העליון. רבים מבינינו חוטאים בגלוריפיקציה כזאת. לא פעם אנחנו מתעלמים מן העובדה שהאקטיביזם השיפוטי של בג"ץ נרתם רק לעתים נדירות לשירות מגמות סוציאליסטיות או סוציאל-דמוקרטיות (או למִצְער חברתיות).

אבל גם לו רצה בג"ץ לעצור את מהפכת ההפרטה שמובילים פקידי האוצר, לא היה בכוחו לעשות זאת. מסיבות מהותיות ומבניות גם יחד, בית המשפט חלש בהרבה ממשרד האוצר. הפסיקה בעניין הפרטת בתי הסוהר, עם כל חשיבותה, היא יוצא-מן-הכלל המעיד על הכלל (ואולי אפילו לא זה. סביר להניח שכבר עכשיו יושבים טובי המוחות במשרד האוצר ומשרטטים את המסלולים שיעקפו את פסק הדין).

להעיר את בעל האנייה

לנוכח הכוח שהפגינו שתי הקבוצות שהתנגשו כאן – האוצר והבג"ץ – בולטת חולשתה של הקבוצה השלישית, של נבחרי הציבור. חולשתם היא חולשתנו. כניעתם החוזרת ונשנית בפני התכתיבים של משרד האוצר אינה אלא כניעתנו שלנו.

כל אדם התומך בדמוקרטיה חייב לכפור בהנחות היסוד של אפלטון בדבר אופיו של "בעל האנייה": לא ייתכן שהעם הוא במהותו בלתי מסוגל לזהות את מה שטוב עבורו (ואפילו בלתי מסוגל לזהות את הרע, את הרע מאוד עבורו). כל מי שמתבונן במציאות החברתית-פוליטית שלנו במבט מפוכח חייב להודות, עם זאת, שלפחות לכאורה התיאור של אפלטון נראה מדוייק…

לא, בעל האנייה אינו עיוור וחירש וגם לא רפה שכל. אבל הוא ישן, או מעולף, או מסומם. אם לא יתעורר מעלפונו לא יושיעו אותו שופטי בג"ץ מעריצות האוצר כשם שלא יושיעוהו פקידי האוצר מעריצות בג"ץ. לא למושיעים כאלה ואחרים הוא זקוק, אלא, כמאמר המשורר: "הוּא זָקוּק לְנָּבִיא וּמוֹכִיחַ, וּלְפָחוֹת לְשָׁעוֹן מְעוֹרֵר"…

את מתקפת ההפרטה צריך להביס בשדה שבו היא מתנהלת, כלומר: בשדה הפוליטי. אך כדי להצליח בכך צריך קודם לחולל שינוי אמיתי בדעת הקהל. צריך ליצור דה-לגיטימציה ציבורית למהלכי הפרטה גורפים (ובעתיד הלא-מיידי, אולי גם לגיטימציה ציבורית למהלכי הלאמה-מחודשת). לשם כך יש להמשיך ללכת בדרך הארוכה, הנפתלת והמסתכלת של ההסברה והחינוך הפוליטי. בסופו של דבר עשויים אנו לגלות שעיקר חשיבותה של פסיקת בג"ץ מיום חמישי הוא דווקא בתחום הזה. היוקרה הציבורית שבית המשפט העליון נהנה ממנה עשויה להקרין עכשיו מידה של יוקרה גם על המאבק נגד ההפרטה. ייתכן שעכשיו, לאחר פסיקת בג"ץ, יהיה קל יותר למצוא אזניים קשובות בבואנו להסביר את סכנות ההפרטה.  ייתכן שעכשיו יהיה קל יותר להעיר מתרדמתו את בעל האנייה.