עוד זה יוצא וזה בא. אתמול סיפרתי על שביתת עובדות/י קופ"ח כללית רפואה משלימה, והיום אני נכנס לפייסבוק ורואה שגם במפעל אקרשטיין בירוחם מתחיל מאבק עובדים. הסיפור, כרגיל. ההנהלה מרעה את זכויות העובדים בלי התראה ובלי מו"מ. העובדים מנסים להתארגן. ראש ההתארגנות מפוטר. העובדים מפגינים סולידריות ומאיימים בשביתה. וכמובן, איך אפשר בלי – ארגון כוח לעובדים.

את שאר הפרטים תוכלו לקרוא ב-NRG וב-Ynet. כאן אתעכב רק על פן אחד של אופי הסיקור. אחרי המאבקים של "כוח לעובדים" אני עוקב כבר זמן מה. בהתחלה נמנעו אתרי החדשות מלהזכיר את הארגון. בהמשך נאלצו להזכיר את השם, אבל דחקו אותו לשורה האחרונה של כל ידיעה. אלא שממאבק למאבק חלחלה ההכרה שמדובר כאן במהפכה של ממש, וש"כוח לעובדים" מוביל אותה. במקביל, החל השם המפורש להעפיל לראש הידיעה. כעת, בידיעה של תני גולדשטיין בווינט, נרשם שׂיא חדש: "כוח לעובדים" מוזכר כבר בכותרת המשנה. מוקדם יותר השבוע ייחד גולדשטיין לארגון טור משל עצמו.

כמובן, חשׂיפה בתקשורת אינה חזות הכל, ואינה מהות העניין. אבל היא חשובה מאין כמוה. חשובה, משום שלפני שתוכלנה עובודת להתארגן ולהגן על זכויותיהן, הן צריכות קודם כל לדעת שהאפשרות קיימת, ושיש מי שיסייע להן במאבק. "כוח לעובדים" נמצא ופועל כבר בשלב המעשׂה, אבל הקרב העיקרי הוא עדיין על התודעה.

וכיון שתמונה שווה 1000 מילים, הנה אחת, הישר מחזית המאבק. צילם: גיל רביב. הנוכחים: אסף בונדי מ"כוח לעובדים" ופועלי אקרשטיין בירוחם. בהצלחה!

צילום: ענת, חברת "עבודה שחורה"

בזמן שאני מהגג על אברהם אבינו ועל אדם במאדים ממשיך מאבק עיקש למען זכויות העובדות/ים בישׂראל, והפעם של עובדות/י כללית רפואה משלימה.

בקצרה: העובדות והעובדים ברפואה משלימה בקופ"ח כללית מועסקות/י ללא תנאים סוציאליים בסיסיים, ללא ימי חופשה, ללא משׂכורת קבועה, ללא פיצוי על הנחות שנותנת הנהלת הקופה על חשבונן/ם.

כרגיל, תאמרו. אלא שהפעם יש במאבק זה ערך סימלי מיוחד. כאן המעסיק הדורסני אינו קונצרן ענק של בעלי-הון קפיטליסטים, אלא קופת חולים כללית, לא פחות. עד לא מזמן היתה קופת החולים הזו מבצרה של ההסתדרות הכללית – ארגון העובדים הראשי בארץ. לפיכך, סימלי לא פחות שהעובדות/ים התאגדו תחת כנפי כוח לעובדים, הארגון שעושׂה את מלאכתה של ההסתדרות שהכזיבה.

השביתה נמשכת כבר 37 יום. עדכונים נוספים תוכלו לראות בבלוג המאבק, ובדף הריכוז של "עבודה שחורה".

בהצלחה לעובדות/ים!

תמונה: ynet

עכשיו כבר מותר לדבר באופן חופשי על מה שלחשנו בחדרי חרדים: השב"כ עצר אחד יעקב טייטל, החשוד ברצח שני פלשׂתינים, בנסיון התנקשות בחייו של פרופ' זאב שטרנהל, בנסיון התנקשות במשפחה יהודית-משיחית באריאל, בהסתה, באחזקת נשק, ומי יודע במה עוד.

אין לי כוונה  לעסוק בטור זה באיש עצמו, וגם לא בהשערות וניחושים לגבי המעשׂים המיוחסים לו. למען הסר ספק אומר רק שהמעשׂים המיוחסים נחשבים בעיני פשעים חמורים ביותר, מהגרועים ביותר שאפשר לבצע, ומהסיבות הגרועות ביותר. שלא כאחרים, אין לי דרך לדעת איזה רצון מפיק בורא עולם מפעילות טרור הנעשׂית בשמו. אני מקוה מאד שהוא כועס ודואב ורותח ולא יודע נפשו מרוב עצבים. אם לא, שישמור לעצמו את הטרוריסטים. לי אין עניין.

מאידך, יש גם יש כוונה להעלות כמה מחשבות ושאלות שהתעוררו אצלי בעקבות הפרשה. הראשונה נוגעת לרס"ן שמועתי. מסתבר שהבחור יודע על מה הוא מדבר. מתוך שלל ה"עובדות" שהגיעו אלי מקריאה בפייסבוק, בבלוגים, בתגובות כאן וגם באופן פרטי, מסתבר שכמעט כל השמועות היו מדוייקות. זמן המעצר המשוער, שמו של האיש, שמות הוריו, מקום מגוריו, מקום המעצר, האישומים, אחזקת הנשק, מעצר ללא פגישה עם עורך-הדין – הכל נכון. רק שני פרטים התבררו כבלתי-מבוססים. האחד: שמר טייטל הוא לוחם מארינס לשעבר (על כך לא ראיתי דבר בפרסומים הרשמיים, אם כי הספקתי לעבור רק על חלקם). השני: שהוא האחראי לפיגוע הרצחני בבר-נוער. ואפילו כאן אי-הדיוק מובן. החוקרים אמנם טוענים שלא הוא ביצע את המעשׂה, אבל מסתבר שבשלב מסויים הודה בכך בעצמו, ושבסמוך למעצרו תלה כרוזים התומכים ברוצח. אפשר להבין את הטעות.

מכל האמור בפסקא הקודמת עולה תמונה מעניינת לגבי תפקידם של כלי-התקשורת במסירת מידע ולגבי כוחו של צו-איסור-פרסום, ביחוד במבט לעתיד, ומתוך המחשבה שזרימת המידע ברשת רק מתגברת, והכלים העומדים לרשותה מתרבים ומשתכללים משנה לשנה. נכון להיום, לכל הפחות, צו-איסור-פרסום עדיין כוחו במתניו. לגבי 99.99% מהציבור הוא הוכיח יעילות מירבית. כשרוצים לחנוק מידע, עדיין אפשר, ודי בקלות. יהיה מעניין לעקוב אחרי הנושׂא בשנים הקרובות, ולבדוק עד כמה שומר כלי זה על כוחו, וכיצד ינסו השלטונות להרחיב אותו כדי להדביר את ההתפתחויות הטכנולוגיות חדשות לבקרים.

מה שהרבה פחות ברור לי הוא מדוע נחנק המידע מלכתחילה. בהתחלה הנחתי שחוקרי השב"כ רוצים למצות את החקירה, ואולי להפתיע עוד כמה שותפים למזימה ולדרך. הגיוני. אלא שתוך יומיים-שלושה, וביחוד למקרא חרושת השמועות ברשת, הבנתי שאם אני יודע, קל וחומר המעורבים בדבר. להפתיע כבר אי-אפשר אף אחד.

אח"כ הועלתה הסברה שמא ההשתקה עצמה היא סוג של אמצעי חקירה. אם יש שותפים נוספים שירדו למחתרת, הרי שכל יום שעובר, מבלי שמתפרסם שום דבר בכלי-התקשורת, עשׂוי להגביר אצלם את הלחץ והחרדה. אנשים הנמצאים בתנאי לחץ וחרדה עושׂים טעויות. לטעויות אורבים כוחות הבטחון. הגיוני. אבל כעבור שבוע, שבועיים, שלושה, תש כוחו גם של התירוץ הזה. מי שזרועו הארוכה של החוק לא הגיעה אליו תוך זמן רב כל כך, עלול דוקא לשאוב עידוד מהאיפול.

לפני כשבוע נחשׂפתי לטיעון חדש (גם בתגובה אצלי וגם בבלוג מגירה 2.0) – השב"כ משהה את הפרסום בכוונה, ויפרסם את הפרשה בסמוך ליום הזכרון לרצח רבין. בתחילה הגבתי בחשד להשערה זו, ומאז, לצערי, היא התבררה כמדוייקת. יתכן שמדובר בצירוף מקרים. יתכן שמדובר בנסיון הסתה כנגד הציבור הדתי-לאומי. יתכן שהשב"כ רוצה להתהדר בהצלחה דוקא כשברקע מהדהד כשלונו הגדול ביותר מאז קום המדינה. שני ההסברים האחרונים אינם סותרים זה את זה.

אבל אפילו הסבר זה אין בו כדי לענות על שאלה המנקרת במוחי ואינה נותנת מנוח: מדוע נמנעה ממר טייטל הזכות להפגש עם עורך-דינו בזמן המעצר? (עוד שמועה שהתבררה כמדוייקת לגמרי). אם כדי לדאוג שלא ידלוף מידע החוצה לשותפים, ניחא יום-יומיים. אבל כמה זמן אפשר להשתמש בתירוץ זה? כעת, כשעולה החשד שמדובר בטיפוס מעורער בנפשו (לפי הדיווחים יש לו ערוץ תקשורת ישיר ופרטי עם בורא עולם), ולאור העובדה שהודה גם במעשׂים שהחוקרים עצמם טוענים שלא ביצע (הפיגוע בבר-נוער), נשאלת השאלה אם תנאי הבידוד ומניעת התקשורת אפילו עם עורך הדין לא תרמו לערעור נוסף של מצבו הנפשי? אני אינני יודע, אבל השאלה צריכה להשאל.

ולסיום, השאלה המטרידה מכל: מה אנחנו למדים על המדינה שבה אפשר להחזיק אדם במעצר במשך שבועות, מבלי שיזכה לכל יעוץ משפטי שהוא, ועוד באישור בית-המשפט? כן, אני יודע, מדובר כאן במקרה של טרוריסט מסוכן לציבור. כך גם כאשר עצירים פלשׂתיניים נעצרים ומוחזקים בבידוד. טובת הציבור ובטחונו. אני יודע.

אבל מה אם יתברר שמר טייטל אמנם מטורף, ואולי אפילו מסוכן, אבל לא אחראי למעשׂים המיוחסים? הרי האפשרות לפחות קיימת. ומה אם בפעם הבאה יגיע לבית המעצר לא מתנחל בכיפה וזקן, ולא פלשׂתיני בכאפיה, אלא דוקא אתה, שקורא עכשיו שורות אלה? לראות עורך-דין לא תוכל בצו בית-משפט; למחות בשער בת רבים לא יוכלו חבר(ות)יך ומשפחתך מכוח צו-איפול-פרסום. סתם ככה, תעלם, וחוץ משניים וחצי בלוגרים, ועוד קצת שמועות בפייסבוק, אף אחד לא ידע, ולאף אחד לא יהיה אכפת. עד לרבין-יאהרצייט הבא.

מוני פנאן ז"ל

כידוע או שלא כידוע, גם אני אוהד מכבי ת"א בכדורסל. מאז גיל 6, כלומר עוד מעט 32 שנה. ביחוד כיון שכך, אבל גם כיון מתוך אהבת כדורסל באופן כללי, ואפילו משום שאני חרד לעתידה של המדינה, אני דורש להקים ועדת חקירה עצמאית לכדורסל הישׂראלי!

גם מי שלא עוקבת אחרי מדורי הספורט באופן קבוע, נחשׂפה ודאי לנושׂא החם של השבוע שעבר, מותו המצער של מוני פנאן ז"ל, וחרושת השמועות על "בנק ההשקעות" הקדחתנית שהחלה עוד לפני שתמו ימי האבל.

אין לי כוונה לעסוק כאן בטרגדיא האישית (לשם שינוי, שימוש נכון במונח "טרגדיא"), וגם לא בהשלכות אפשריות לגבי עבירות מס לכאורה. בטור זה יש לי עניין בנושׂא אחד בלבד: האפשרות ששופטים ושׂחקנים של קבוצות יריבות השקיעו אף הם בבנק ההשקעות של פנאן. אם נכונות השמועות, הרי שכל משׂחק בו שפט שופט כזה, כל משׂחק בו שׂיחק שׂחקן יריב כזה, מוכתם, ותוצאתו אינה כשרה. חד וחלק.

עכשיו צריך לנקות את האורוות. במצב הנוכחי, מוטל חשד כבד על הערך הספורטיבי של כל מפעלי הכדורסל בהם השתתפה מכבי ת"א בין השנים 1986-2008, השנים בהן כהן מוני פנאן בתפקידים שונים בהנהלת הקבוצה (ובסופן אף הפך לאחד הבעלים). מדובר ב-20 אליפויות וב-14 גביעים. דור שלם של כדורסל, שיתכן שכולו רמאות אחת גדולה. לכן חובה להקים ועדת חקירה עצמאית לבדיקת הכדורסל הישׂראלי. כדי שהעובדות, תהיינה אשר תהיינה, תצאנה לאור.

בדיונים הרבים הנערכים פה ושם אני שומע טענה החוזרת שוב ושוב: מה שהיה הוא שיהיה. הרעש ישכך, העיתונות תשכח, מכבי תמשיך לגרוף תארים, ואוהדי הקבוצות היריבות ימשיכו להתמרמר. אסור לתת לזה לקרות! אסור, כיון שאם תמשיך השיירה הזו בדרך, יאבד ענף ספורט שלם את שׂרידי הלגיטימיות שלו. וגם התקוה שאפשר יהיה לנקות יום אחד את האורוות הגדולות יותר, אלה של השחיתות השלטונית המאיימת לאבד את המדינה, גם התקוה הזו תספוג מכה קשה.

אז מה עושׂים?

1. אם את/ה מסכימ/ה עם הצורך להקים ועדת חקירה לבדיקת הכדורסל הישׂראלי, אנא ציינ/י זאת בתגובה, בשמך האמיתי. אם אפשר לציין קבוצה אהודה (למי שיש), מה טוב.
2. העבר/ירי את המסר הלאה. בבלוג שלך, בפייסבוק, בטוויטר, בדוא"ל, בשׂיחות סלון ובאמצעות יוני דואר. אם תרצה/י לתת קישור לטור זה, מה טוב.
3. אם את/ה הולכ/ת למשׂחקים – קח/י אתך שלט: אני דורש/ת להקים ועדת חקירה עצמאית לכדורסל הישׂראלי! הטלוויזיא תראה את השלט, הדרישה תקבל פרסום, בסוף לא תהיה ברירה.
4. אם יש לך קשר עם ארגוני אוהדים, אנא נסה/י להשפיע עליהם להתאגד בדרישה להקים ועדת חקירה. הדרישה הציבורית תהיה יעילה בהרבה אם יתאגדו אוהדי כל הקבוצות בדרישה מאוחדת.

סייד קשוע

בדה-קאנטרי של סוף השבוע קראתי טור חד ומושחז מאת סייד קשוע, בו שמשו רבדים על רבדים של אירוניא וסרקזם כדי למתוח ביקורת על יחידות המסתערבים, על החברה העברית שמפעילה אותן, על החברה הערבית שבקרבה הם פועלים, וגם סתם כך, באופן כללי. הטור שלח אותי לשרשרת מחשבות, שמסקנת הביניים שלהן היתה, שעם כל הכבוד לטוריו העיתונאיים של מר קשוע, מה שהייתי רוצה לראות אותו כותב הוא דוקא תכנית שלום.

ולא סתם איזו שורה בנלית בסגנון "תצאו מהשטחים ותעניקו זכויות למיעוטים ואז יהיה בסדר". לא ולא. מה שאני רוצה ממנו הוא ניתוח מעמיק של הבעיא, שורה של צעדים בוני אמון מכל הצדדים, נתיב להתקדמות לקראת השלום שלב אחרי שלב – בקיצור, תכנית פעולה רצינית. אינני יודע אם ניסה אי-פעם להעלות משהו כזה על הכתב. לדעתי הוא מסוגל לחבר מסמך רציני שכזה, ולתרום באופן משמעותי לשלום.

אבל בעצם, למה רק סייד קשוע? למה לא כולם? ואז האיר בראשי נר של שבת: יתכבדו קברניטי ערוץ 2, ויעלו לאויר תכנית טלוויזיא חדשה: שלום ריאליטי.

אחלה לוקיישן לריאליטי

בשלב הראשון יהיו האודישנים. מתנדבות ומתנדבים מכל העדות יכתבו טיוטות לתכנית שלום. צוות התכנית ימיין את ההצעות המעניינות ביותר, והוגות/י הרעיונות היותר-מעניינים יוזמנו להציג את תכניותיהן/ם בפני צוות השופטות/ים ומצלמות הטלוויזיא.

צוות השיפוט, שיכלול נציגות ונציגים מתחומי הדיפלומטיא, הפוליטיקא, האקדמיא, האמנות והתקשורת, יעריך את המצגות, ויבחר לבסוף תריסר מועמדות/ים סופיות/ים – ששה מהציבור העברי ושש מהציבור הערבי. תריסר הזוכות/ים יצאו לשלושה שבועות מרוכזים במלון שלושת המלכים בבאזל.

במהלך השהות במלון יוצגו בפני המשתתפות/ים תרחישים מתרחישים שונים – מהומות בהר הבית, גילוי מאגרי נפט בחולות חלוצה, חללית סינית נוחתת על הירח – והן/ם תצטרכנה להתאים את תכניות השלום שלהן/ם לכל תרחיש ותרחיש. בסוף כל סיבוב תערך הצבעה בקרב השופטות/ים וציבור הצופים בבית, והתוצאה המשוקללת תשלח את אחד/ת המתחרים/ות הביתה. בסוף נשאר עם תכנית שלום מנצחת. הזוכה המאושר/ת יקבל 10 דונם אדמות לאום מופרטות באלטנוילנד פינת התקוה.

תמונה: שקד אנג'ל

לפני שבועיים תהיתי לגבי המניעים להקמת תחנה פחמית להפקת חשמל באשקלון. השׂר הממונה, עוזי לנדאו, נחשב אחד הפוליטיקאים הישרים במקומותינו, ויש לו היסטוריא "ירוקה" מכובדת למדי. מאידך, הרעיון של תחנה פחמית נוספת, במקום שימוש משולב באנרגיית שמש ובגז, הוא מופרך לחלוטין. כיצד, אם כן, ניתן להסביר את בחירתו של השׂר לנדאו דוקא באפשרות המזהמת והמזיקה ביותר?

בטור ההוא הצעתי לנסות ללכת בעקבות הכסף. מי שירויח מבניית התחנה פחמית ומהסחר בפחם, הוא ודאי מי שדוחף את הקמת התחנה. אמש התפרסם ב-ynet טור בנושׂא מאת אבי דבוש (מנהל פרויקט סביבה וקהילה בשתי"ל ומרכז מטה המאבק של ארגוני הסביבה נגד התחנה הפחמית), ובו קצה חוט נוסף לפתרון התעלומה. לדברי דבוש, השׂר לנדאו

משתמש בזכויות העבר ובשמו הירוק לאשרור תוכנית שיזם בזמנו "הבוס" הפוליטי שלו, אביגדור ליברמן, בכהונתו כשר תשתיות בממשלת שרון הראשונה.

למותר לציין שהשׂר ליברמן אינו נהנה מאותם מוניטין נקיים מרבב בהם מתהדר השׂר לנדאו, וגם ממשלות שרון נודעו למרחקים במגוון הרחב של שחיתויות מסוגים שונים שרווחו בהן.

העדויות, יש להודות, נסיבתיות לחלוטין. אבל יתכן שתמונה מתחילה להצטייר. מה שבטוח, במקום להפיק אנרגיא זולה ונקיה מן השמש הקופחת (הייתן היום בחוץ?), רוצה ממשלת ישׂראל לזהם את האויר שאנו נושמים עוד ועוד. מדוע? שאלה טובה. מה אתן חושבות?

מר ינשוף בתנוחה אופיינית

לפני שבוע בדיוק פרסמתי כאן קריאה לניסוח של קול קורא סוציאל דמוקרטי. ברוח 140 סימני הדפוס של טוויטר הוגדרו גבולות הקול הקורא באותו מספר של מילים.

אחד הקוראים הותיקים ביותר כאן בבלוג, מר ינשוף, הרים את הכפפה ועשׂה מעשׂה. 140 מילה בדיוק על סוציאל-דמוקרטיא.

את דבריו השארתי כמו שהם, על אף שלדעתי כדאי להכניס חלוקה לפסקאות, ואולי גם לשנות סימני פיסוק פה ושם. אני גם לא בטוח שהמילה "יהודית" שייכת להקשר זה, אבל אפשר ורצוי להתווכח על כך. הנה הדברים:

מטרת הס"ד הישראלית היא חברת שיתוף יהודית דמוקרטית המבוססת על מגזר האנשים העמלים למחיתם: מימוש ריבונות כלל הציבור על נכסי המדינה הגיאוגרפיים, הפיננסיים והרוחניים; הענקת שירותי רווחה ובריאות הולמים מתוך אחריות הן כלפי מקבלי הסעד והן כלפי מממניו; הקפדה על כך שהמלאכה תכבד את בעליה הן בתחום השכר ותנאי העבודה והן במאמץ חינוכי לכבד את העבודה ולא את ההון; תמיכה בהתאגדויות עובדים ובפעולה אזרחית למען מטרות ציבוריות בכלל, ומאבק במנגנוני ניצול הציבור, מחברות כוח אדם ועד הפשע המאורגן; חינוך לנוער על פי דרכו במסגרות אוטונומיות למחצה, ועידוד החינוך המדעי/טכנולוגי והחברתי/הגותי על פני הכשרת עובדי שרותים; פעולה יזומה לביזור הנכסים הפיננסים מאזור המרכז אל יתר אזורי הארץ, וכן דאגה לחיבורם הפיזי של חלקי הארץ השונים באמצעות העדפת תחבורה ציבורית; ניהול משאבי הטבע של ישראל באופן שיותיר אותם גם לדורות הבאים; שיתוף נרחב של הציבור בתהליכי קבלת ההחלטות ברמה המקומית והארצית כאחד.

מה דעתכן/ם?

חנוך מרמרי

כבר כמה וכמה ימים שמסתובבות השמועות שלאף גוף רשמי אסור לאשר או להכחיש. שלשום כתב חנוך מרמרי, דמות ותיקה ורבת-זכויות בעיתונות העברית, טור באתר העין השביעית של המכון הישׂראלי לדמוקרטיה, תחת הכותרת רחשים ברשת. ברצוני להתייחס לכמה מדבריו.

קל מאוד להוציא צו איסור פרסום. הולכים לשופט (אצלנו הולכים בדרך כלל גורמי הביטחון), משכנעים אותו (ללא קושי, לרוב), והנה צו. בעיה גדולה הרבה יותר היא כיצד להפיץ צו כזה. לאיזו רשימת תפוצה הוא מיועד? לעיתונים גדולים בלבד? לאתרי חדשות ומידע? לכל אתר בישראל? לכל בלוגר? לכל טוקבקיסט? הנה מתברר כי יותר משקל להשיג צו איסור פרסום, קל לצו איסור פרסום להפוך למסמך חסר ערך.

האמנם? להערכתי, רוב רובו של הציבור בארץ אינו יודע דבר על הפרשיה, ולא שמע עליה כלום. נכון שמי שרוצה לדעת את הפרטים שנפוצים בינתיים יכול למצוא אותם בקלות יחסית באמצעות חיפושׂ גוגל פשוט. אבל כדי לדעת אילו מילים להזין בגוגל, צריך לדעת משהו על הפרשה. ומאין נדע אם עוד לא כתוב ב-ynet? אחד מאלף יודע. שאר ה-999 לא רק שאינם יודעים מה לחפשׂ, הם אפילו לא יודעים שצריך.

אבל דבריו של מרמרי מעלים שאלה חשובה יותר. על מי חל צו איסור פרסום? כשאתה עורך עיתון בדפוס, ערוץ חדשות ברדיו או בטלוויזיא, המצב ברור. מישהו (מי?) מביא לידיעתך את הצו באופן רשמי, ומרגע זה אתה מחוייב. אבל מה יעשׂה בלוגר שנפל לידיו מידע כזה? נכון לעכשיו, הידיעה המקורית של יוסי כץ עדיין מופיעה כאן בבלוג. איש לא הביא לידיעתי את הצו האוסר את פרסומה (שהרי אילו הביא, הייתי מסיר). אבל יותר מזה – מעשׂית, אני אפילו לא יודע שקיים צו כזה. אני רק מסיק זאת מכך שמצד אחד מסתובבת ידיעה עסיסית ביותר, מצד שני כל אמצעי התקשורת הראשיים שותקים לגביה.

בשלב מסוים, בתגובות, העיר לי אחד הקוראים שבעצם אני עובר על צו-איסור-פרסום. עובדתית, הוא לא דייק, שכן הצו תקף רק לגבי מי שנמסר לו, ולי כאמור לא נמסר. אבל מחשבות מפחידות החלו לעלות. אולי בכל זאת כדאי להוריד? הרי יש מן הסתם נימוק מבצעי להשתקה. אולי אני פוגע במאמצי החקירה?

עיניכן/ם הרואות, שהמידע עדיין במקומו. שתי סיבות לכך. הראשונה, כפי שציין מרמרי במאמרו, שתי הקהילות המדוברות (זו שממנה הגיע הרוצח וזו שאליה השתייכו קרבנותיו) כבר יודעות את כל הפרטים שאני מפרסם, עוד לפני שפרסמתי אותן. הטור שלי כאן לא ישמש הזהרה לאף אחד. כל מי שצריך להזהר יודע על כך כבר מזמן.

הסיבה השניה, חשובה ועמוקה יותר: צנזורא היא רעה חולה. היא מונעת מאור השמש לבוא ולטהר שחיתויות, ומאפשרת לעוולות ונבלים להתרבות בחושך. ובכל זאת, לעתים זו רעה הכרחית. אפילו אני מכיר בכך. אבל אילו הורדתי את הידיעה מרצוני, הרי שהייתי מפעיל על עצמי צנזורא מתוך ניחוש כוונותיו של הצנזור. דיכוי עצמי מרצון. כך נוצרים ומתבססים משטרים אפלים באמת.

פרופ' רובינשטיין

לפני כמעט שלוש שנים נשׂא חתן פרס ישׂראל, הכלכלן פרופ' אריאל רובינשטיין, הרצאה במכון ון-ליר, אותה חתם במילים הבאות:

ההפרטה במתכונתה הנוכחית, מחזקת את בעיית העושר ומאיימת להפוך את שיטת הממשל לדמוקרטיה פורמלית. נדמה לי שהדיון על ההפרטה נעשה עכשיו באוירה צבורית בה קשה לראות את הכוח הפוליטי והציבורי שיעצור את יתרת תהליכי ההפרטה. נכשלנו בשכנוע הציבור שיש מחיר כבד להפרטה ומצבו העגום של השלטון בישׂראל אינו מיטיב איתנו. אבל העולם אינו סטטי. קטסטרופה אחת או שתיים, והסכוי שמדינת ישראל תחטוף קטסטרופות כאילו אינו זניח: מחסור חריף במים בעקבות הפרטת שוק המים, פצצה מלוכלכלת בתל אביב, גאידמק נבחר לראשות הממשלה – ונראה תהליך הפוך. במידה רבה הדיון הציבורי הרלוונטי עכשיו הוא לא על גבולות ההפרטה של קרקעות ישראל, בנק הדואר, בתי הסוהר, או חיל השריון. השאלה הרלוונטית היא כבר גבולות ההלאמה.

הדיון בשאלה שניסח פרופ' רובינשטיין בסיפא של דבריו אינה עוד דיון תאורטי כללי ומנותק. נחשוב מה שנחשוב ונרגיש מה שנרגיש לגבי "השׂמאל הלאומי" או "המפקד הסוציאל-דמוקרטי", השׂמאל מתחיל להתארגן מחדש. הפנים הפוליטיים שתלבש התארגנות זו עדיין לא ברורים; סביר להניח שהם יקבעו ברגע האחרון, בהתאם להתרחשויות מקומיות שעוד מוקדם לנחש מה תהיינה. אבל את המצע הרעיוני אנו מניחות/ים כבר עתה, בעצמנו. כשנדע אנחנו מה לדרוש, הדרג הפוליטי יתיישר לפי דרישותינו. אז מה, בעצם, אנחנו רוצים להלאים?

פרופ' גוטוויין

העניין האישי שלי מושך מייד לעבר משאבי טבע שנמכרו לגורמים פרטיים, או שסתם נתפסו באופן בלתי-חוקי. מפעלי ים-המלח וחופי הכנרת הם דוגמאות בולטות. רפורמת הקרקעות של ביבי צפויה לייצר דוגמאות רבות נוספות. בשלב הבא, כל מפעל שאי-פעם הופרט, וכעת מזהם את הסביבה. מייד אח"כ, כל בית-סוהר פרטי שיקום או יופרט. אני מתאר לעצמי שלקוראות/ים יש רעיונות נוספים וסדרי עדיפויות שונים – אשׂמח לקרוא עליהם בתגובות!

ולסיום, כיון שצריך להיות גם מעשׂי, כמה מילים על פרסום ומשיכת תשׂומת לב. בשׂיחת מסדרון שנקרתה לי היום עם פרופ' דני גוטוויין על ההתארגנות-מחדש של השׂמאל, הציע לי מילה חדשה. במקום "הלאמה", המשדרת אלימות ולאומנות, מדוע לא "שיחרור והחזרה לחזקת הציבור" – ובקיצור, "ציבְרוּר"? הצטבררתי, הצטבררת, נצברר להם את הצורה.

מה דעתכן/ם?