רציתי לכתוב טור ובו תכנית מאורגנת, כיצד להסיר את המצור מעזה. תכנית יפה, נועזת, מתוחכמת, שתתייחס לכל הצדדים האפשריים של הסיפור. ואז קראתי את הטור הזה של סטיבן מ. וולט (ותודה לדימי ריידר). הטור של היום הוא תרגום עברי של דבריו. זווית הראיה אמריקאית כמובן, אבל ההצעה עצמה מצויינת. לתשׂומת לב הקורא ביבי נתניהו.

בחודש מאי 1967 הורתה ממשלת מצרים בהנהגת גמאל עבד א(ל)נאצר להטיל סגר על מיצרי טיראן, ובכך לחסום את הספנות הישׂראלית במפרץ עקבה. קו זה היה בגדר חציית "קו אדום" עבור ישׂראל, וצעד חשוב בהסלמת המשבר שהוביל למלחמת ששת הימים. הנשׂיא לינדון ג'והנסון שקל לשלוח ספינות מלחמה אמריקאיות, או משט בינלאומי כלשהו, כדי לקרוא תגר על הסגר ולהוציא בכך את העוקץ מהמשבר. ובכל זאת, למרות ההבטחות שנתנה ארה"ב לישׂראל לערוב לחופש השייט במיצרים, החליט ג'והנסון בסופו של דבר שלא לנקוט פעולה החלטית להגנת זכויות השייט של ישׂראל. ארה"ב היתה שקועה בבוץ הוייטנאמי, וג'והנסון חשש מהסתבכות בעימות נפיץ נוסף. אז הוא התמהמה, וישׂראל בחרה בסופו של דבר לפתוח במלחמה.

אילו השתמש ג'והנסון בצי האמריקאי כדי לקרוא תגר על הסגר, יתכן שמלחמת ששת הימים היתה נמנעת. מצרים לא היתה מעזה, כמובן, לצאת לקרב נגד ספינות מלחמה אמריקאיות, ולנאצר היתה דרך לרדת מהעץ מבלי לאבד פאסון (הוא היה נכנע למעצמת על, לא לישׂראל). ואילו נמנעה מלחמת ששת הימים, יתכן שמירב הבעיות אתן אנו מתמודדים היום – כולל הכיבוש בגדה המערבית – לא היו מתעוררות כלל.

זכרון הכשלון ההוא גורם לי לחשוב: מדוע לא תשתמש ארה"ב בכוחה המשמעותי כדי להסיר את המצור מעזה באופן חד-צדדי? ברור שהמצור גורם לסבל אנושי בקנה מידה עצום, וגורם לארה"ב ולישׂראל להראות רע מאד בעיני שאר העולם. הוא גם לא השׂיג עד כה שום יעדים פוליטיים, כגון נצחון על חמאס. ובכלל, מדוע לא תאחז ארה"ב את השור בקרניו, תארגן משלחת סיוע הומניטרי בעצמה, ותשלח אותו לעזה בליווי הצי האמריקאי? אני מוכן להמר שנוכל בקלות לשכנע כמה בעלות ברית בנאטו להצטרף למהלך. ואם הבעיא היא כספית, אפשר לשכנע כמה חברות באיחוד האירופי, או ואולי מדינות סקנדינביות, להשתתף ולעזור. איכשהו, לא נראה לי שצה"ל ינסה לעצור אותנו, או להשתלט על אי-אילו כלי שיט.

היתרונות של פעולה כזו ברורים. שנה עברה מאז נאום קאהיר, וארה"ב נראית גם חסרת תועלת וגם צבועה. רבים בעולם הערבי והאישׂלאמי מתחילים לראות בברק אובאמה גרסה מהוקצעת של ג'ורג' וו. בוש. בכך שינקוט צעדים מעשׂיים להקלת הסבל הפלשׂתיני, יראה אובאמה לעולם שארה"ב אינה משועבדת לישׂראל או ללובי הפעיל שלה בארה"ב. איזו דרך טובה להוציא את האויר מההתלהמות של טרוריסטים אנטי-אמריקאיים כמו אוסאמה בן-לאדן, המאשימים אותנו תדיר באדישות לסבלם של מושׂלמים!  תמונות של חיילים בצבא ארה"ב הפורקים טונות של סחורות יועילו הרבה לתיקון תדמיתנו הבעייתית בחלק זה של העולם. זוכרים את הרכבת האווירית לברלין, או את מבצע הסיוע לאינדונזיא בעקבות הצונאמי האחרון? גמילת חסד עם הזולת מזכה בהרבה רצון טוב.

שנית, אם יקחו ארה"ב ונאטו אחריות על מבצע הסיוע, הדבר יענה במידה רבה על חששותיה הבטחוניים של ישׂראל. ממשלת ישׂראל טוענת שהסגר הכרחי כדי למנוע הברחה של כלי-נשק לעזה. לבטח, זוהי דאגה לגיטימית. אבל אם ארה"ב ובעלות-בריתה תובלנה את הסיוע, נוכל אנו לקבוע מה עולה על סיפון הספינות. ואצלנו זה לא יהיה נשק.

אבל חכו רגע: אם נביא סחורות לעזה, האם לא נחזק בכך את החמאס? לא אם נתארגן מראש כך שהן תחולקנה על-ידי סוכנויות של האו"מ או סוכנויות עצמאיות אחרות. חלק מהסחורות אכן תיפולנה בידי החמאס, אבל רובן לא. מאידך, צמצום המחסור והסבל יפגעו בתדמית החמאס כאחראית המרכזית לאספקת שירותים חברתיים.

אכן, מבצע סיוע כגון זה ידרוש מאי-אילו פקידים/ות אמריקאים/ות לנהל מגעים בדרג נמוך עם חמאס – אבל גם זו לטובה. אם ארה"ב אכן רצינית לגבי פתרון בשתי מדינות, לא יהיה מנוס ממגעים פוליטיים עם חמאס בשלב זה או אחר. זו דרך טובה ולא מחייבת להתחיל. ואם אנחנו כבר בשווּנג, נוכל להגיד להם להתחיל לתקן את האמנה הזו שלהם, ולהפגין גם מצדם איזו מחווה הומניטרית, כמו שחרור החייל הישׂראלי השבוי גלעד שליט.

בקיצור, שימוש בעוצמה האמריקאית להסרת המצור יהיה נצחון לכל הצדדים. ארה"ב (ואובאמה אישית) תפגין שהיא אכן מבקשת לפתוח דף חדש במזרח התיכון, ותתקן את הרושם שנאום קאהיר היה בסך הכל בבל"ת בעטיפה יפה. החששות הבטחוניים של ישׂראל יזכו למענה הולם, והיא עצמה תראה גמישה והגיונית. נתניהו יקבל סולם נוח לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפס, שהישיבה עליו הופכת אפשרית פחות ופחות מרגע לרגע. (להסיר את המצור בעצמו זה דבר אחד; להסיר אותו לדרישת וושינגטון – דבר אחר לגמרי). וכמובן, הסבל המתמשך של האוכלוסיא בעזה יקטן באופן משמעותי, מה שיגרום לכל הצדדים להרגיש טוב יותר.

ככל שאני חושב על כך יותר, כך נראית לי אפשרות זו קורצת יותר. כל מה שצריך הוא ממשל המוכן לנקוט בפעולה נחרצת על מנת לתקן מצב שהוא ביזיון הומניטרי מצד אחד, ומצד שני מהווה איום מתמיד על השלום האיזורי. פירוש הדבר, ככל הנראה, שאין שום סיכוי שמדיניות כזו תתקבל. וכולנו יודעים/ות מדוע.

אז לשם מה, בעצם, המצור על עזה? מה הוא נועד להשׂיג? האם הוגדרה אי-פעם מטרה רשמית, שלכשתושׂג יוסר המצור?

עד היום, שמעתי שלוש תשובות עיקריות לשאלה הזו. האחת עוסקת בגלעד שליט, ורואה במצור על עזה עונש על חטיפתו, אמצעי למניעת הברחתו אל מחוץ לרצועה, או אמצעי לחץ על החמאס להביא לשחרורו. שלושת הנימוקים הללו חסרי כל ביסוס. עונש על החטיפה ודאי שאין כאן, שהרי שליט נחטף ביוני 2006, והמצור החל שנה אח"כ, בתחילת קיץ 2007. אמצעי למניעת הברחתו גם כן אין כאן, מאותו טעם בדיוק. קלף מיקוח להביא לשחרורו שוב אין – שהרי המצור נמשך כבר שלוש שנים, וגלעד עדיין בשבי. יתר על כן – הדרך לשחרור שליט ידועה וברורה: שחרורם של אויבים רבים ומרים עם "דם על הידיים". ממש כפי שעשׂינו כדי להחזיר הביתה את סוחר הסמים אלחנן טננבוים.

תשובה שניה גורסת שמטרת המצור להחליש את החאמס ולהביא להפלת משטרו ברצועה. תשובה זו נהנית לפחות מקשר מסויים למציאות, שהרי המצור הוטל זמן קצר לאחר עליית החמאס לשלטון. אלא שכאן עלינו לשאול את עצמנו: האם המצור מחליש את החאמס, או מחזק אותו? מאז קום מדינת ישׂראל משתמשים שליטי מדינות ערב בסכסוך עם "הישות הציונית" כדי למנוע דיון ציבורי, קל וחומר פעולה מעשׂית, לתיקון העוולות הנוראות שהם עצמם מקיימים בארצותיהם. מזה הרבה יותר מדי זמן נוקטות ממשלות ישׂראל, מכל הצבעים, באותו תירוץ ממש כדי להמנע מטיפול בעניינים דחופים ביותר המכבידים על החברה הישׂראלית. הרי למי יש זמן לטפל בפערים חברתיים,בחינוך מִדּרדר, במערכת בריאות מתפוררת, כשיש לנו "איום בטחוני", ו"הכיבוש", ו"המצב"? וכך גם החמאס בעזה. כל עוד יש מצור, יש גם תירוץ לכל מצוקה ולכל עוולה. אנחנו מספקים את התירוץ, ואיסמאעיל הנייה וחבורתו נהנים מההפקר. שיתוף פעולה למופת.

תשובה שלישית עוסקת בחימוש ובטילים. אם נסיר את המצור, הפלשׂתינים בעזה יתחמשו, ויתקפו אותנו. והפעם אלו לא יהיו קסאמים עלובים, אלא טילים משוכללים, שיגיעו לת"א-יפו ולירושלם. ובכן, להלן מבזק חדשות לכל תומכי/ות עקרון החלוקה, לפיו תהיינה שתי מדינות בין הים לירדן: פירוז מוחלט הוא חלום באספמיא. המדינה הפלשׂתינית, אם תקום, כשתקום, תתחמש בנשק מודרני. ואם תקומנה שתיים, האחת בשומרון ויהודה והשניה בעזה, אזי שתיהן תתחמשנה.

אבל מה הקשר למצור? כוחות צבאיים וצבאיים-למחצה תקפו את שטח מדינת ישׂראל לפני המצור, ובמהלכו. סופן של ההתקפות הגיע בעקבות פעולה צבאית נמרצת ביותר, ולא בזכות המצור, שלא שינה דבר לכאן או לכאן. גם אם יהיה בידי החמאס נשק בעל טווח גדול יותר, האמצעי להפסקת הירי יהיה אותו אמצעי: פעולה צבאית נמרצת ביותר. אין שום קשר למצור. פרט לעניין אחד: אולי אם בידי החמאס יהיה נשק בעל טווח גדול יותר, כזה שיאיים לא רק על ישובי עוטף עזה אלא גם על משפחותיהם של מקבלי ההחלטות, אולי תגיע התגובה במהירות ובאופן נחרץ, ולא אחרי גרירת רגליים של שנים.

בכלל, המצב מול עזה הוא מקרה מבחן נהדר לתפיסה הדוגלת בעקרון החלוקה. לעקור יישובים כבר עקרנו. להוציא את הצבא כבר הוצאנו. אבל להרפות מאחיזת החנק לא הרפינו. לא אנחנו, ולא המצרים, שמקיימים את המצור בדיוק כמונו, אבל אליהם אף אחד לא בא בטענות. עכשיו הגיע הזמן לבחון את העקרון הזה בשטח – להרפות וזהו. להסיר את המצור.

כן, ידוע לנו שעלול שיגיעו טילים לתל-אביב. גם לנתב“ג. ולדימונה. העניין הוא שבמלחמונת הקודמת, עזה סימן 2, הם כבר הגיעו לגן יבנה וזה רק עניין של עוד כמה קילומטרים עד נתב“ג, שזה עוד מאה גרם חומר נפץ בטיל. למי שקצת שכח, טילים כבר הגיעו לחיפה, חדרה, תל-אביב, באר-שבע וכמעט הגיעו לדימונה במלחמת המפרץ הראשונה. כל הארץ נמצאת בטווח הטילים, מזמן. שנים. כשאנחנו בשטחים. לכן טילים זו לא סיבה להחזיק בשטחים. אם נצא מהשטחים, יש סיכוי שיגיעו טילים לתל-אביב. אם לא נצא מהשטחים, לא תהיה ישראל. וכשנצא, נלחם ביורי הטילים והקסאמים והמרגמות מיד כשהם ישלחו. יותר מלבנון, יותר מעזה. בלי לתת לרקטות להחליד – בלי לחכות שבע שנים – אלא על המקום. ובכח. והרבה.

את הפסקא לעיל כתבו שמואל הספרי ואלדד יניב בפרק 35 של הטיוטא הראשונה להערות. לכאורה, אפשר היה לטעון שפשוט צריך להמשיך את המצב הקיים, לצור על עזה, לשלוט בשטחים. אני מקווה מאד שתאטרון האבסורד הקטלני שהתרחש זה עתה מול עינינו – ומול כל העולם – מתחיל לפקוח עיניים למציאות: אי-אפשר להמשיך עוד את המצור, אי-אפשר להמשיך עוד את הכיבוש. מסוכן, מפחיד, אבל צריך לשׂים לזה סוף. כבר מזמן בא הזמן.

[בטור הבא, ב"ה, על סוג היחסים שיש לכונן, לדעתי, בין ישׂראל לעזה]

מאז שהתפרסם טור זה ב"שקוף" לפני שנה, התחלתי ללמד (שוב) את דברי-ימי התנועה המונותאיסטית. בטקסט שלמטה הבאתי מדרש, המציג את אברם הצעיר כמי שהמציא את הרעיון הקטלני של חוסר-סובלנות דתית. אם נעזוב את תחום המדרש ונתבונן בתחום ההיסטורי, הרי שהכבוד המפוקפק הזה אינו מגיע לאברהם אבינו, אלא דוקא לאותו פרעה מן המאה ה-14 לפנה"ס – אחנאתון.

היום אולי קשה לדמיין מציאות כזו, אבל לפני 3,500 שנה לא היה בעולם חוסר-סובלנות על בסיס דתי או רעיוני. היו, כמובן חוסר-סובלנות סתם, תאוות בצע, השתלטות אלימה על נכסים, גניבה וגזל, ועצבים באופן כללי. אבל החיבור הארסי בין אמונה, אמת בלעדית, וכח צבאי ופוליטי – עדיין לא בא לעולם.

היום כבר מאוחר מכדי לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור. פה ושם עוד נשמע קולם של מיסיונרים אתאיסטים כדוקינס, היטצ'ינס ואחרים, המאשימים את הדת והאמונה בכל הרע שבעולם, וממליצים לנו בחום להגמל מהם. אלא שקולם בודד ושברירי. רוב אוכלוסיית העולם נטוע היטב בעולם האמונה. למעלה ממחציתו משתייך לזרם זה או אחר של התנועה המונותאיסטית. קשה לי לדמיין את רצף ההתרחשויות שישנה את המציאות הזו. האם, לפיכך, אפשר להשתמש בה כדי להקיז את הארס, כדי לפרק את מוקש חוסר הסובלנות?

אני מאמין שכן. מי שלמדה תורה אי-פעם בעיניים פקוחות יודעת שאפשר למצוא סימוכין לכל דבר ולכל רעיון. ממש כשם שניתן למצוא פסוקים ופסקאות הקוראים ללא כחל ושׂרק להשמדת עם גזענית, ניתן גם להשיב להם בפסוקים המעקרים את הגזענות ומטיפים לשלום עולמי. השאלה היא אילו פסוקים יעמדו על סדר היום, יִלָּמדו בבתי-הספר, יתנוססו על שלטי הרחוב. בקיצור, הקרב על התודעה. כרגיל.

איור: דניאל מורגנשטרן

למשפחתו של אברהם אבינו היה בגולה עסק משׂגשׂג ליִצור אלילים. כשהגיע זמנו של אברם להצטרף לעסק המשפחתי, שלח אותו תרח למכור אלילים בשוק. ניגש לאברם אדם אחד ואמר: ”יש לך אלוה למכור?”  –  ”איזה  אלוה אתה רוצה?”  — ”אני גיבור, תן לי אלוה גיבור כמותי.”  –  ”אין בעיא. הנה, האלוה הזה שיושב לו בראש ערימת הפסלים. אם הוא יושב בראש ודאי שהוא הגיבור שבכולם.”  שילם הלקוח וארז את אלוהיו בשׂקית. בעוד הוא פונה ללכת שאל אברם את האיש: ”בן כמה אדוני?”  –  ”שבעים.”  –  ”גבר בן שבעים, ולא תתבייש להשתחוות לפסל שיוּצר אך אתמול?”  הניח האיש את הפסל, נטל את מעותיו והסתלק לו לדרכו. הרבה עסקים לא עשׂה אברהם באותו יום.

כשחזר הביתה, הבין תרח שסוחר אלילים גדול הבן שלו כבר לא יהיה. אבל יכול לפחות להשאר בבית, לשמור על המלאי. וכך היה. למחרת נשאר אברם הצעיר במחסן, וקיבל הוראה להקריב לפני האלילים מזון ומשקה, לבל ירעבו ויצמאו. כשהסתלקו כולם עשׂה אברם כפי שנצטוה, אבל – הפתעה! – אף אחד מהם לא נע ולא זע ולא שלח ידו למזון או למשקה. אמר אברם לעצמו “פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחוּן, ידיה ולא ימישוּן, רגליהם ולא יהלכו“ (תהלים קטו ה-ז).

מה עשׂה? לקח מקל גדול, וניפץ את כל האלילים, פרט לאחד, הגדול מכולם. בידי זה שׂם את המקל, והניח לפניו צלחת ועליה כל טוב. כשהגיע תרח הביתה בערב, ראה את ההרס במחסן, והחל תולש את שׂערות ראשו. ”אוי, אברם, מה עשׂית?”  –  ”אני? אני לא עשׂיתי כלום. רק הנחתי את הצלחת הראשונה, ומיד החלו כל האלים לריב על האוכל. הגדול הזה תפס את המקל, ושבר לכולם את הצורה.”  –  ”געוואלד, אברם, אלה בסך הכל פסלים מעץ, הם לא יכולים לעשׂות כלום!”  –  ”אבא יקר, ישמע פיך מה שאזניך מדברות…“

סיפור זה, המופיע בקצרה בבראשית רבה ל”ח, בהרחבה בתנא דבי אליהו ו’, ובנוחות בספר האגדה (כד-כה) אינו מופיע במקרא כלל. אבל בפרשתנו ניתן למצוא בו רמז. מיד בראשית הפרשה אנו קוראים:
וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.  וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.  וַיֹּאמַר  אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (בראשית יח א-ג).
בעיניך – ולא בעיניכם; תעבֹר – ולא תעברו; עבדך – ולא עבדכם! על אף שראה אברהם בעיניו שלושה אנשים, בלבו הבין שמשלושה יוצא אחד.

אברהם זוכה לגמול גדול על חכמת לבו, על נדיבותו ועל הכנסת האורחים שלו: יהוה מבטיח לו בן משׂרה, עקרת ביתו האהובה. אבל זה לא הכל. לפני שמתפזרת החבורה, מוסיף יהוה ואומר:
הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?  וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם! (יח יז-יח)

ורבונו של עולם עומד גם עומד בהבטחתו. בנו בכורו של אברהם, ישמעאל, הוא אביהם של ערביי העולם כולו. מיצחק יצא לא רק עם ישׂראל, אלא גם עשׂיו-אֱדום – אותו דרשו חז”ל ראשית כרומא ואח”כ כעולם הנצרות כולו. גם היום, אחד השמות הנפוצים למשפחת הדתות המאמינות באותו אל אחד הוא ”דתות אברהמיות”. משפחת הדתות האברהמיות מקיפה כיום למעלה ממחצית האנושות.

זכות גדולה זכה אברהם, ללא ספק. אלא שכרגיל, כל זכות כרוכה גם בחובה. אברהם אכן היו יהיה לגוי גדול ועצום, וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.  כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו (יח יח-יט).

רוצה לאמר, אברהם יהיה אבי גויים רבים, ולגויים אלה יש תפקיד גדול בעולם. מוטלת עליהם החובה להיות סוכנים של שינוי לטובה. רבש”ע קיים את חלקו בעסקא. ואנחנו? גם אנחנו לא בטלנו לגמרי ממעשׂ. הרעיון המופלא של יום מנוחה שבועי (חוץ מחגים ומועדים, ימי-מחלה מוכרים וחופשה שנתית בקיץ) פשט כבר בעולם כולו – אפילו באותם מקומות בהם המאמינים באלוהי אברהם מועטים למדי. גם גילוי-עריות הפך להיות מוקצה מחמת מיאוס ברוב העולם התרבותי.

אבל לא הכל ורוד. אם נביט בעולמנו, נראה שדוקא הסכסוכים הכואבים והנפיצים ביותר מתנקזים לאורך קוי הגבול וקוי השבר של העולם האברהמי. בתחום הכלכלי ניטש מאבק עז בין העולם האברהמי לבין סין והודו – שתי התרבויות הגדולות שעדיין עומדות מנגד. בקשמיר נמתח גבול בין האישׂלאם האברהמי לבין הודו האלילית; ומשני צדי הגבול פצצות גרעין למכביר. ומה נאמר על ארץ-ישׂראל, ערשׂ התהוותהּ של המשפחה האברהמית, והמקום היחיד בו כמעט כל מטורף נחוש דיו יכול לפתוח לבדו במלחמת עולם?

אכן, יש עוד הרבה מקום לתיקון. אולי כדאי להתחיל אותו בכך שנלמד מאברהם קצת נימוס לזרים, קצת הכנסת אורחים, קצת הבנה לאחדות שבלב ולא לפילוג שבמראה עיניים.

טור השבוע נכתב על-ידי ד"ר משה לביא, עמיתי באונ' חיפה-הר הכרמל, החוקר ומלמד את ספרות חז"ל בכלל, ואת הספרות המדרשית בפרט (במקור, עבור אתר שקוף ז"ל). בטור סוקר ד"ר לביא בקצרה את השתלשלות קובץ החוקים הידוע כ"שבע מצוות בני-נח", ורואה בו דרך של חברים בתנועה המונותאיסטית, מהנצרות ועד חז"ל, להגדיר ולהכיל את האחר.

מבחינת היסטורית אני מקבל את הניתוח המוצע. יש לי, עם זאת, השׂגה על המסקנות הפוליטיות-מדיניות-תאולוגיות בהן מסתכמים הדברים. נכון שמונותאיזם אינו מקיף את האנושות כולה, כפי שמתיימרת לעשׂות חוקת בני-נח. עם זאת, למעלה ממחצית אוכלוסיית העולם משתייכת לאגף זה או אחר של התנועה המונותאיסטית, ואלו, למרבה הצער, נוטים לרוב לסכסוכים אלה עם אלה ובינם לבין עצמם. אם קיים בנמצא מכנה משותף הלכתי-תאולוגי, שאינו נוגד באופן מובהק את אמות המידה המוסריות המקובלות בימינו, יש טעם רב לדעתי בנסיון להשתמש בו כדי לפתור לפחות חלק מהסכסוכים הממררים כל כך את חיינו.

לשיפוטכן/ם…

מותר רק בגריל

איור: דניאל מורגנשטרן

שבע מצוות בני נח הן אחת הדרכים המוצעות בספרות התלמודית והמדרשית להכלת האחר ולהגדרתו. הנחת המוצא בדרך זו היא שהאל ציווה מספר מצוות בסיסיות על בני נח, כלומר כל מי שאינו נמנה על הקבוצה 'ישׂראל'. רוב מצוות בני נח המנויות בספרות התלמודית הן מצוות שניתן להגדירם כציוויים מוסריים בסיסיים (עם כל הקושי בהגדרה כזו). אנו מוצאים בינן איסורים על שפיכות דמים, גזל, גילוי עריות, ומאידך ציווי חיובי לקיים מערכת משפטית. נוסף על אלו הוא איסור 'אבר מן החי', האיסור לאכול אבר שנחתך מבהמה בעודה חיה, איסור שנתפס, ככל הנראה, כמעשׂה מוסרי בסיסי ביחס לעולם החי. שני איסורים אחרונים הם איסור עבודה זרה והאיסור לברך (בסגי נהור, הכוונה: לקלל) את האל. סביר להניח כי עבור מנסחי הרשימה נתפסו גם ציווים אלו, שהיום אנו עשׂויים לסווגם כ'דתיים' אך לא כ'מוסריים', כבסיסה של ההתנהגות החיובית.

הרשימה נקראת על שמם של בני נח, משום שהפריטים השונים בה הוצגו בדרכם המדרשית של חכמים כתלויים או נלמדים בהוראות ובציווים שניתנו לאדם הראשון, לנח ולבניו. הציוויים השונים אשר ניתנו לנח נידונו או פורטו גם בספרות שקדמה לספרות התלמודית, כגון בספר היובלים, אולם לטעמי קודם לספרות התנאית המאוחרת אין אנו מוצאים את הרעיון של שבע מצוות בני נח כפי שתואר כאן.

בעבר היו שחשבו כי רשימה זאת היא בעלת אופי אֵמפּירי, תיאוּרי, והיא כביכול משקפת את נורמות ההתנהגות של אלו שלא נמנו על בני ישׂראל. לפיכך ניסו לחפשׂ את אותותיה במערכות החוק של קבוצות ועמים שהיו בזיקה כלשהי לקבוצה היהודית בעת העתיקה. אולם דומה כי גישה זאת יִחסה לחכמים את מה שהם עצמם לא העלו על דעתם. שבע מצוות בני נח מגדירות את הראוי, על פי דעתם של החכמים, ולא את המצוי.

דומה שהמקבילה התרבותית הקרובה ביותר לשבע מצוות בני נוח מצויה דווקא בברית החדשה, שכן באיגרת אל הרומיים מוצגת התלבטות מה ראוי לדרוש מן המצטרפים החדשים אל מאמיני ישוע שלא נימולו. התלבטות זאת ניתנת להבנה רק על רקע תפיסה עצמית של הקבוצה הנוצרית הצעירה כהמשך של הקבוצה הישׂראלית, אשר הצטרפות מלאה אליה מתבטאת במעשׂה המילה, וגוררת נאמנות מלאה לכל המצוות. התשובה להתלבטות זו היא יצירת מדרג, הירארכיה, בתוך קבוצת מאמיני ישוע, בין אלו שנימולו ומחויבים למצוות כולן, לבין אלו שהצטרפו לקבוצה מבלי להימול, והם אינם מחוייבים אלא במספר דרישות בסיסיות, הקרובות, באופן מפתיע לרשימת שבע מצוות בני נח.

אף שהדברים ראויים עוד לעיון היסטורי נוסף ומעמיק, ייתכן כי מקורו של רעיון שבע מצוות בני נח אינו נובע מרצון כללי לתת מענה לשאלת יחסו של האל לאלו שאינם נמנים על הקבוצה, אלא ממצב הירארכי בין קבוצות התייחסות שונות. אלו כוללות את השייכים לקבוצה באופן מלא (הנתפסים כצאצאי אברהם יצחק ויעקב); אלו שהחלו את דרכם מחוץ לה, אך נימולו ובכך הצטרפו אליה באופן מלא; ואחרים שאינם חברים מלאים בקבוצה, אך הייתה להם זיקה כלשהי לאמונות ישׂראל, ואף שייכות חברתית כלשהי לקהילות היהודיות. יתכן ששבע מצוות בני נח התהוו תחילה כהגדרתה של רשימת דרישות קבלה בסיסיות מבני קבוצות אלו.

מכל מקום, תפיסת שבע מצוות בני נח מוצגת בספרות התלמודית ללא הקשר ההתהוות ההיסטורי שאני מציע לה כאן, ונעשׂית לכלי רעיוני להכלת האחר. כלי זה משרת מספר מטרות. ראשית, הוא מאפשר פתרון לאחד המתחים הבסיסיים שבלב ההגות החז"לית, המתח שבין האוניברסאליות של האל הבורא לבין הפרטניות של בחירתו בישׂראל. על פי פתרון זה האל הבורא-כל בחר אמנם בישׂראל, והעניק להם את התורה והמצוות במלואם, אך לא התעלם לגמרי משאר יציריו, וגם הם מצוּוִים בקוד מוסרי בסיסי. באופן מרתק, דווקא הכלי שמטרתו להכיל הן את הכללי, הן את הפרטי בהגותם של חז"ל, הפך עם הזמן אף הוא למרכיב בהדגשת היסוד הפרטי גרידא, כאשר שבע מצוות בני נוח מוצגות במקורות מאוחרים כאותן דרישות שקיבלו על עצמן אלו שאינם יהודים, אך אפילו אותן אין הם מקיימים. כלומר – הן הופכות בסיס לנזיפה וריחוק, ולא לקירוב.

מנקודה זו נובעים מספר הרהורים על משמעות רעיון שבע המצוות בימינו הפוסט-קולוניאליסטים, בהם נשמעים קולות מפתיעים בזכות מיסיון יהודי להפצת שבע מצוות בני נח בעולם. בעומקה של תפיסת שבע מצוות בני נח ניצבת התפיסה כי קיימת מערכת בסיסית של אמונות והתנהגויות שהיא נכונה, ראויה, ושיש לצפות מכל בני האדם לקבל אותה. אני באופן אישי ספקן מאוד לגבי האפשרות שתפיסה מעין זאת תשמש תפקיד חיובי ביחסים שבין בני אדם. התפיסה בדבר ההתנהגות הראויה, בשעה שהיא מתקיימת שלא מתוך דיון בין בני האדם עליהם היא מוכלת וללא הגעה להסכמה הסדרית ביניהם, תמצא את עצמה מדרדרת במדרון חלקלק, שבו הכלתה ומימושה יעשו לאמצעי במשׂחק כוח, גם אם פרטיה כשלעצמם אכן ראויים ומוסריים. המחזיקים בתפיסה זאת ימצאו עצמם פתאום, בשם המוסר הראוי שלהם, כופים את כוחם על האחר, באופן שבו, סביר להניח, בסופו של דבר כמה מתביעות היסוד של המוסר האוניברסאלי הזה יופרו (במיוחד שפיכות דמים, גזל, כנראה גם גילוי עריות, שלא לדבר על קיומה של מערכת משפטית וצודקת). דומני כי אלו תולדות הקולוניאליזם על רגל אחת, ואין לנו אלא להיזהר מלחזור ולממש תהליכים דומים.

יש משהו סמלי בכינויה של תפיסה זאת על ידי חכמים "שבע מצוות בני נח". השימוש בהגדרה המקראית 'בני נח' מייצג את ההסתכלות על העולם כולו מתוך המערכת המושׂגית המקראית שהחזיקו בה חכמים. היא מייצגת את הבנת האחר והגדרתו בכלי החשיבה והתפיסה שלך, של הדובר, של התופס. היא מדגימה את החולשה המובנית של תפיסה המדמה עצמה להיות כלל-עולמית. כשיבוא המשיח, הוא ילמד אותנו ככל הנראה כיצד לפתור את הכשל הזה. בינתיים, העמל המתמיד של זיהוי כשלים מעין אלו בתפיסותינו עשוי להביא ברכה רבה.

Moonage Daydream

בשלהי חול המועד התארחנו אצל החשמלאי שלי, אִבּרהים. שׂוחחנו על דא ועל הא, וגם על ממ"דים. מכאן עברנו באופן טבעי להחליף סיפורי מלחמות. מסתבר שהוא קצת פחד במלחמת המפרץ הראשונה. אני מביתי ברחתי דוקא בלבנון השניה. איש ומלחמתו.

אברהים התרעם על המצב, וטען שכל המלחמות הללו אינן מועילות לאף אחד. חלקתי עליו. לתעשׂיית הנשק הן דוקא מביאות תועלת רבה, ובעיקר רווח. הרי אם לא נשתמש בתחמושת שלנו היום, לא נקנה מהם שום דבר מחר.

פעמים רבות אני מתדיין בנושׂא השלום. במקרים רבים מדי אני שומע שוב ושוב את אותו גזר הדין: אין סיכוי. מדוע? אם נניח בצד את הבחורים הטובים בתעשׂיית הנשק, את המטורפים הדתיים שרוקדים על הדם, ואת חולי-הנפש שסתם אוהבים ריח של נפל"מ על הבוקר, חוזרת שוב התשובה לאבחנה אחת יסודית: מעולם לא היה שלום. ב-5000 שנות היסטוריא לא הצליחו, אז אנחנו כן?

כדי להשיב, יש צורך בבניית עזר השוואתית. אם נרחיק בדמיון עוד אחורה, נאמר 100,000 שנה. יצורים אנושיים למדי הלכו להם ברחבי העולם, צדו ולקטו. כשנגמר האוכל במקום אחד, עברו למקום אחר. טבע האדם. קופצים קדימה 5,000 שנה, אותו דבר בדיוק. קופצים 50,000 ואין שינוי. ועוד ועוד וכך הלאה וכיוצא באלה אותה טבעיות להלכה, ורגע לפני שנמאס מהניסוי – חלקאות, ערים, כתב. שינוי הוא אפשרי.

ומה אם היינו אומרים לחייליו של אלכסנדר שיהיה אפשר להקיף את העולם לא ב-80 יום, אלא ב-80 שעות – ועוד לעצור, לחלץ עצמות ולשתות משהו בדרך? ומה היו אומרים מבעירי המשׂואות מארץ-ישׂראל לגולה על האינטערנעט? כלום העלה עקיבא על דעתו את המחשב? המין האנושי מתקדם, טבעו משתנה, והאמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותו משתפרים בקצב עוצר נשימה. אף דור בדברי-ימי האנושות לא חי בתנאים כאלה. איננו מחוייבים לשום סיפור או הרגל שנהג בעבר. אנו חופשיים לעצב את עתידנו.

אז איך בכל זאת שלום? בשלב הראשון צריך לזהות בדיוק למי מועילה המלחמה. ציינתי לעיל שלוש קבוצות. את שלושתן, אני סבור, ניתן לספק באמצעות שלב חדש באבולוציא האנושית – פריצה לחלל. חובבי האדרנלין יעוטו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב, המטורפים הדתיים יחללו בקרבם כדז'וקים מסוממים בקפסולת חלל, ותעשׂיית הנשק פשוט תסב את פסי היצור. וכתתו מפציציהם לחלליות, ונגמ"שיהם לרכבי-ירח.

אבל יותר מזה, צריך גם להאמין. כל עוד תמשיך רוב האנושות להאמין שאי-אפשר להשׂיג שלום, אכן לא סביר שיושׂג. מתוך הרגל נמשיך לשפוך דם נקיא. כדי לעשׂות שלום חייבות קודם כל להאמין שאפשר. ועוד – מקובלנו ממרק טווין שההיסטוריא אינה חוזרת על עצמה – היא מתחרזת. נפסיק להלחם, ונקפיד לשיר על כך בכל הזדמנות.

מורשת רפובליקנית

נקודה שהולכת ומתבהרת במהלך הדיון היא, שעניין הזכויות והחובות עומד בלב לידתו מחדש של השׂמאל הלאומי. בראש ובראשונה, משום הנחיצות הדחופה בהשוואה יסודי של אלה, לכל הציבור האזרחי בארץ. מן הבחינה הדמוקרטית, מטריד לחשוב שעד היום לא נעשׂה הדבר (וגם חוקה הובטחה ועוד לא קרה כלום בנושׂא הזה).

מתוך המשולש שיוויון-חירות-אחוה, הראשון – שהוא עקרון חשוב של השׂמאל באשר היֻא – עשׂוי להתקדם הרבה בזכות אמנת חובות וזכויות כלל-ישׂראלית.

אבל לפני שנפנה לשאלה החשובה אילו זכויות בדיוק, ואילו חובות, עלינו לענות ראשית על שאלה תאומה, העולה אתה תמיד בקנה אחד: האמנם הא בהא תליא? היתכן שזכויות קיימות באופן עצמאי כשלעצמן, ללא קשר לחובות?

כאן אנו מגיעים לסעיף השני מתוך שלושה דברים עליהם עומדת המהפכה (הצרפתית, אבל בואו לא נשלה את עצמנו) – החירות. כמו כולן/ם (אני מניח) גם אני ביליתי שעורי חברה שלמים בתיכון, בדיון על שאלת החירות. התשובה הנכונה באותם ימים, לפחות אצלנו, היתה שיש לשאוף להבטיח לכל פרט חופש מירבי ככל האפשר, כל עוד אינו פוגע בזולתו. עקרון זה, שאני מקבל בשׂמחה גם היום, מניח בבסיסו את אחדות הניגודים – מתוך הרצון להבטיח חירות נולדת גם שלילת החירות.

מתחילים כרגיל במקרה קיצון – לי אסור לתפוס אותך בקודקודך ולשסף את גרונך בסכין חלודה ומעוקלת, ואז להעלם בצעקה צרודה לאפלת הצהרים. לך אסור לנהוג מעל מהירות מסוימת, כדי שלא תדרוס אותי כשאני חוצה את הכביש. אתה חייב לשלם מסים כדי שאני אקבל שירותי בריאות וחנוך מן המדינה, ואף קצבה מסוימת אם חס וחלילה אאבד את מקום עבודתי. אני חייב לשלוח את הבן שלי כדי שיגן על שנינו במדים ובנשק, אם שו"ש השיוי"צ תפרוץ מלחמה.

ונאמר שהבן שלך לא רוצה לשרת במדים ובנשק? איך הוא יכול לעזור לי? אפשר לחשוב על אלף ואחת דרכים. הוא יכול להצטרף לסיירת הירוקה ולנקות ערוצי נחלים. הוא יכול להצטרף לכוחות מגן-דוד-אדום, מכבי האש או המשמר האזרחי. הוא יכול לשרת במתנ"סים, בעבודה עם ילדי שכונות על שעורי הבית שלהם אחר-הצהריים (בבוקר הוא יבלה בביה"ס, יתעדכן ויתערה). ואפשר לעבוד באכסניות לאזרחיות/ים ותיקות/ים. ויש עוד, כיד הדמיון הטובה.

אינני מסכים עם האופן בו מתייחסים הספרי ויניב למי שאחרי הכל יבחר לכפור בעיקר ולהוציא את עצמו מן הכלל. ראשית, במקום להזקק לכינויים מעולם תנועות המעיים, עדיף אולי לשמור לאותו טיפוס את הכינוי שמייחסת לו הגדה של פסח: רשע. וגם מסכת העונשים והאפליות לרעה שמתכננים השניים לרשע מוגזמת בהרבה. בל נשכח שגם הרשע הוא אדם שנברא בצלם, ועוד יותר מזה – הוא אח. ומהגדה של פסח לרגל השלישית של ססמת המהפכה – אחוה. ברָבּינ'ית קורים לזה רעות.

נאה דורשים הספרי ויניב שצריך להשאיר את הדלת פתוחה בפני משתמטים. מי שרוצה לחזור בו ולהכנס באמנה האזרחית – יש לחבק אותו בשתי ידיים. גם מעבר לגיל 18 יכול אדם לתרום לחברה, ולעתים קרובות אף יותר מבגיל צעיר. ואולי בכלל תצוץ תופעת מילואים אזרחיים (בהתנדבות, ברצון הכי חופשי).

ובכל זאת, איזה עונש למשתמטים צריך. הפסד ישיר וברור כזה, שכל מי שת/ישתמט ממילוי חובתו/ה האזרחית ת/יקבל על עצמו/ה באופן מודע ומוחלט. לדעתי – שלילת הזכות להצביע בבחירות לכנסת. מי ששׂם עצמו מחוץ למעגל האזרחי, אין לו סיבה להשתתף בבחירות הכלליות. הוא יהיה אזרח סוג ב', כזה שלא מצביע. ברומא קראו לזה civitas sine suffragio – אזרחות ללא בחירה. במדעי המדינה קוראים לזה אנארכיזם. בישׂראלית הוא סתם יצא פראייר.

אחד הדברים המתסכלים בהגדרות הוא שהמציאות תמיד מורכבת מדי כדי שהן תתאמנה באופן מדוייק. החברה הישׂראלית היא דוגמא מובהקת. הגישה המקובלת, במסמך של הספרי ויניב ובכלל, היא לחלק ליהודים וערבים. קל וחלק? לא כל כך. קודם כל, משום שההגדרה של כל קבוצה נשענת על קריטריון אחר. יהדות היא דת, ערביות קשורה לשׂפה ותרבות. שנית, משום שלפי חוק השבות עלו ארצה רבבות, אולי אפילו מאות אלפים, שאינם יהודים כלל, אלא רק צאצאים של יהודים (ובחוגים יהודיים חרדיים יש על כך תרעומת גדולה ורועשת). החלוקה הזו לא עובדת.

חלוקה על בסיס תרבות ושׂפה גם היא בעייתית. אמנם, הקו העובר בין הציבור העברי לציבור הערבי חופף במידה מרובה את זה שעובר בחלוקה יהודים-ערבים, אבל לא לגמרי. בארץ יש כמיליון איש ואישה ששׂפתם העיקרית היא רוסית – כשביעית מהציבור כולו. אם נחלק על בסיס תרבותי-לשוני, הרי שמדובר כאן בקבוצה נפרדת לגמרי, שיש לה אינטרסים משלה, בעיות משלה, אפילו מנטליות משלה. ועוד לא אמרנו כלום על הציבורים דוברי האמהרית והטיגרית.

גם מהדת לא תצמח כאן ישועה. על האתגר שמציבים נוצרים-רוסים עם סבא יהודי כתבתי כבר בפסקא הראשונה. אבל מה עם חלוקה בין מושׂלמים ונוצרים בקרב הציבור הערבי? ומה על ההבדלה בין יהודים-רבניים-חרדיים ליהודים-רבניים-מסורתיים ליהודים-רגילים-סתם? בין הציבור החרדי לציבור היהודי הרגיל יש פער כביר, שאינו נופל במאום מזה בין הציבור העברי לערבי, או בין דוברי הרוסית לדוברי האמהרית. ועוד לא אמרנו מילה על "הכת הידועה" חב"ד, שלפי הרב שך אמנם הכי קרובה ליהדות, אבל לא ממש שייכת.

אז מה עושׂים? חוזרים לאמנה האזרחית. לכל האזרחיות והאזרחים – בלי קשר לשׂפתן, דתם, נטייתן הפוליטית או העדפתם המינית – תהיינה אותן זכויות ואותן חובות. ממש כמו שמובטח במגילת העצמאות. למעשׂה, ובניגוד למה שמבקרים מתלהמים אוהבים כרגע לכתוב, השׂמאל הלאומי של הספרי ויניב מקדם אותנו דוקא לעבר הרעיון של "מדינת כל אזרחיה", מבית המדרש של חד"ש. היתרון של המניפסט על מצע חד"ש הוא שיש לו גם קשר למציאות. דרישה גורפת של זכויות ללא שיתוף בחובות היא חסרת הצדקה, ובעיקר חסרת סיכוי. מאידך, השוואה מעשׂית של זכויות וחובות תמתח קו חדש עבור כל מגזרי החברה, ותעמיד אותם בנקודת שוויון שלא היתה כדוגמתה מאז קום המדינה.

והלאום? ישׂראלי, כמובן.

אתנחתא טראגי-קומית מהדיון בשׂמאל הלאומי, פשוט כי יש דברים שאסור לעבור עליהם בשתיקה. אתמול התפרסמה בווינט ידיעה מאת עינב יוסף-זדה, תחת הכותרת הבאה: העירייה תאתר נערות שמבלות עם בני מיעוטים. כיון שהדעת מתקשה להעלות תבשיל-פיגולים מרוכז שכזה, הנה הידיעה ככתבה וכלשונה:

ביחידת הנוער של עיריית פתח תקוה הוקם צוות מיוחד שיסייע לנערות שנוהגות להתרועע עם בני מיעוטים. במקביל יתהדק המעקב אחר שב"חים באמצעות מניעת השכרת דירות מפוצלות והגבלת שעות הבילוי שלהם בבתי הקפה עד 23:00 בלבד

צוות מיוחד ביחידת נוער של עיריית פתח תקוה תאתר נערות שנוהגות להיפגש עם בני מיעוטים ותסייע להן. זאת על רקע הקשר שהתגלה בין נערה תושבת העיר לבני מיעוטים מג'לג'וליה, שרצחו את אריק קרפ ז"ל בחוף בתל אביב.
"בעיית בני המיעוטים היא מוכרת", אומר ראש יחידת הנוער, משה ספקטור, "הניסיונות להתמודד איתה הם אמיתיים וכנים. יש כמה מוקדים בעייתיים והעירייה עושה מאמץ לבחון את העניין בשיתוף פעולה עם המשטרה".
הצעד ננקט כחלק מפעילות מינהל ההנדסה בעירייה למניעת השכרת דירות, לרוב מפוצלות, לבני מיעוטים השוהים בעיר בניגוד לחוק (שב"חים). "יחידות עצמאיות ונפרדות הן סכנה", אמר סגן ראש העיר, מוטי זפט (מפד"ל), "הן יכולות להיות מקור לוונדליזם והצקות".
פקחי מינהל ההנדסה פשטו בשבועות האחרונים על כ-200 דירות במרכז העיר, שנודע כי בעליהן פיצלו אותן בניגוד לחוק. הפשיטות התקיימו בשעות הערב כדי למנוע מהדיירים להתחמק מהן.
זפט העריך כי מאות צעירים ערבים, חלקם מהשטחים וחלקם ערביי ישראל, מתגוררים במרכז העיר, בדירות קטנות או מפוצלות. העירייה פרסמה לאחרונה מודעות במקומונים, בהן הזהירה את בעלי הדירות על איסור הפיצול בניגוד לחוק וכן על האיסור להלין שב"חים.
במינהל ההנדסה מדגישים כי ינקטו פעולות מנע נוספות, בהן הגשת תלונות במשטרה על הלנת שב"חים, איסור על הוצאת שולחנות לאחר השעה 23:00 בבתי קפה בהם נוהגים להתרכז שב"חים, וכן הגברת התאורה במרכז העיר, כולל במגרש החנייה בבניין העירייה.

בדרך כלל אני מתנגד נמרצות לשימוש היתר בהשוואות לנאצים. לרוב אין בכך טעם, יש בכך זילות של השואה, וביחוד הדבר מטשטש את חומרת המעשׂים או הדברים, שכן במקום לדון בהם עצמם דנים בשאלה האם הם גרועים מספיק כדי להצדיק את ההשוואה, או לא. אבל הפעם עף לי הגוֹדווין.

כיון שההצדקה לנבלה דלעיל מגיעה בעקבות הרצח של אריק קרפ הי"ד, ולמען לא ישנו מקרים מזעזעים שכאלה, אני קורא לשב"כ לעצור למפרע את כל הסטודנטים והסטודנטיות למשפטים באונ' בר-אילן. אחרי הכל, קיים סיכוי סביר שראש הממשלה נתניהו יורה בשלב זה או אחר על נסיגה מאי-אילו שטחי ארץ-ישׂראל, וידוע לכל שצעדים כאלה מצד ראשי ממשלה עלולים להביא לרציחתם בידי סטודנטים למשפטים מבר-אילן. בכל זאת למדנו משהו מרצח רבין, לא?

ומה על בני מיעוטים השוהים בעיר בניגוד לחוק (שב"חים)? שוהים בניגוד לחוק. בעיר. מי? צעירים ערבים, חלקם מהשטחים וחלקם ערביי ישראל. ערבים מהשטחים אכן חייבים באישור מיוחד כדי לשהות בגבולות הקו הירוק. אבל ערביי ישׂראל? שב"חים?! מתי נחקק החוק שאוסר על אזרחים ערבים לשהות באם המושבות? ולבקר בבריכות שׂחיה מותר להם? עם או בלי כלב?

אבל לא אלמן ישׂראל. במהלך היום עלתה בדיונים בפייסבוק תשובה ציונית הולמת לגועל-נפש המרוכז הזה שמספקים לנו ספקטור, זפט ויוסף-זדה: מסיבות התבוללות פרועות, בארץ ובעולם. אני אמנם כבר נשׂוי וזקן, אבל עוד יש בארץ נוער נמרץ. לכן/ם אני קורא: צאנה להתבולל! תהא זו התשובה ללאומנים החשוכים ולגזענים המגעילים. והיה מחננו טהור.