המפקד הסוציאל-דמוקרטי

חברות וחברים שלום וברכה –

נחשוב מה שנחשוב ונאמר מה שנאמר על המניפסטים והטיוטות וכל הג'ז הזה, אבל דברים מתחילים לזוז. הבוקר עלה לאויר באתר "עבודה שחורה" קול קורא תחת הכותרת: מפקד הארגזים הסוציאל-דמוקרטי. הנה לב הרעיון, בניסוחו של ד"ר איתי אשר (ממייסדי האתר):

אז מה עושים? סופרים בעצמנו. דווקא עכשיו, כשהבחירות רחוקות והמערכת הפוליטית בשלב התארגנות, זה הזמן להתפקד. כל הרעיון הוא לספור כמה פעילים יש במחנה הסוציאל-דמוקרטי היום, ומהי לדעתם הדרך להעצים את כוחו של המחנה. כל "מתפקד" יצהיר האם הוא חבר במפלגה, ואם כן – באיזו, והאם הוא מעוניין להיות פעיל במהלך של בניית מפלגה חדשה או בניית מחנה במפלגה קיימת. […]
במפקד הארגזים קובעת הכמות ולא האיכות. בסופו של דבר, מפקד הארגזים הסוציאלדמוקרטי יהיה קובץ מחשב אחד, שיכיל רשימת שמות (כולל מקום מגורים, כתובת דואל ואולי גם טלפון), מפולחת לפי מפלגות מ"הבית היהודי" ועד חד"ש (תוך הפרדה בין שני המחנות בעבודה). אם יהיו בקובץ כמה מאות שמות, נכשלנו, כי נשארנו באותה שלולית מוכרת. אם יהיו בקובץ עשרות אלפי שמות של אנשים שבאמת מאמינים ביוזמה שהצטרפו אליה (כמו מתפקדי הארגזים של פייגלין ובשונה ממתפקדי הארגזים של פואד) – הצלחנו. המשמעות היא שאנחנו לא מחפשים להחתים רק פעילים מפלגתיים, פריקים של אקטיביזם או פעילים מרכזיים בוועדי עובדים, אלא "אזרחים רגילים" שרוצים שתהיה פה מדינת רווחה. […]
כידוע, כדי ליצור לחץ על הפוליטיקאים צריך או המון כסף או המון אנשים. לנו אין כסף, אז החלופה היחידה היא התארגנות של אנשים. במקום להיות חייל בארגז של ח"כ זה או אחר, עלינו להתחיל למלא ארגזים של חיילים נאמנים למצע הסוציאל-דמוקרטי. עם הארגזים האלה נוכל לבוא לפוליטיקאים ולהגיד להם – אנחנו הציבור שלכם, עכשיו תובילו אותנו לדרך שאנחנו בחרנו.

אני חותם על הדברים בשתי ידיים (שׂמאליות), ופונה אליכן/ם קורא(ות)י להתפקד למען כינון מדינת רווחה בישׂראל. על הפרטים עוד נתווכח הרבה, אבל על הליבה רובנו מסכימות/ים.

עדיין אינני יודע כיצד יאסף המידע ויערך. מהציבור כאן אני מבקש להשאיר לי את הפרטים הבאים, בתגובה או בדוא"ל (ory.amitay בג'ימייל). אני מצדי מבטיח בהן צדק שלא להעביר את הפרטים לשום גורם שהוא (ולא לשלוח שום הודעה בשום אופן, אלא אם כן נתתן/ם רשות לכך מראש), עד שתגובש רשימה מאורגנת מטעם "עבודה שחורה". עד לרגע זה תוכלו/נה להסיר את שמכן/ם מן הרשימה, בין אם מחוסר שׂביעות רצון מהתוכן המתגבש, או מכל סיבה אחרת.

אנא כתבו/נה לי עם הפרטים הבאים:  שם משפחה + פרטי, מין, גיל, ישוב מגורים, כתובת דוא"ל, טלפון, מעוניינ/ת או לא לקבל הודעות בדוא"ל?

בינתיים, לאחר התייעצות עם איתי אשר, התגבש הנוסח הבא להתפקדות. שׂדות חיוניים עדיין באותיות בולדות. השאר עדיין כפי הרצון החופשי.

  • שם:
  • שנת לידה:
  • מספר תעודת זהות: (כדי לצמצם רישום כפול ולהבחין בין שמות זהים)
  • דוא"ל:
  • מקום מגורים:
  • חבר/ת מפלגה? איזו?
  • אם חבר/ה במפלגת העבודה: מה עדיף – לנסות לתפוס אותה מבפנים, או להתפלג?

אני מעוניינ/ת:

  1. לפקוד הלאה (איך?)
  2. לקבל עדכונים בדוא"ל (נשתדל ביותר שלא להעיק)
  3. להסתפק בתמיכה העקרונית, המובעת בעצם ההצטרפות

וחשוב מכל: אנא ספרו על היוזמה לחבר(ות)יכם/ן!
צודק איתי. כאן צריך לאסוף רבבות!

כידוע, כדי ליצור לחץ על הפוליטיקאים צריך או המון כסף או המון אנשים. לנו אין כסף, אז החלופה היחידה היא התארגנות של אנשים. במקום להיות חייל בארגז של ח"כ זה או אחר, עלינו להתחיל למלא ארגזים של חיילים נאמנים למצע הסוציאל-דמוקרטי. עם הארגזים האלה נוכל לבוא לפוליטיקאים ולהגיד להם – אנחנו הציבור שלכם, עכשיו תובילו אותנו לדרך שאנחנו בחרנו.

השמאל הלאומי – יהודים ורכבות

בטור אמש החל נועם תירוש בניתוח משלו לשאלת השׂמאלנות שבטיוטת הספרי-יניב. בצדק הוא מצטער על כך שאין בטיוטא פרטים, ולפרקים אפילו דומה שאין מחשבה מספיקה. הספרי-יניב טובעים שילוש מסבר אוזן, המזכיר לנועם את חירות-שוויון-אחוה מהמהפכה הצרפתית, ולי את "על שלושה דברים העולם עומד" של פרקי אבות: דוגמא אישית, ערבות הדדית, הצנע לכת. עם זאת, כפי שהוא מעיר בצדק, ללא יציקת תוכן ממשי לשילוש הזה הוא נותר ססמא ריקה.

פריס-ליון 400 קמ בפחות משעתיים

פריס-ליון 400 ק"מ בפחות משעתיים

ועדיין, ערב ראש השנה מצוה לנו ללמד זכות. ובנקודה אחת מלמדים הספרי ויניב זכות על השׂמאל בכלל, ועל הבנתם אותו בפרט: הרכבת.

הואיל ויהודים ורכבות וכל זה, אין מנוס בשאלת הרכבת מניתוח דיאלקטי ברוח הפילוסופיא הגרמנית. התיזא של הספרי ויניב היא שמדינת ישׂראל קטנה מאד. קטנטונת. עובדה. התגובה לעובדה זו טוענת שמרחק הוא בכלל לא שאלה. זה שנות דור שבאירופא וביפן נוסעות רכבות במהירות של 300 קמ"ש ויותר. החיבור של שתי העובדות הללו מוביל למסקנה מרעישה, שקשה להאמין עד כמה אינה משׂחקת תפקיד בפוליטיקא הארצית: ממשלת ישׂראל יכולה בכל רגע נתון לפתוח במפעל כביר, שבסופו לא יהיו יותר מרכז ופריפריא.

תארו לעצמכן/ם בעוד כמה שנים נוכל לעלות לרכבת בקריית שמונה, תחנה שניה בעפולה, שלישית בחדרה והבאה בת"א? ומשם מחליפים וישר לאשדוד או באר-שבע, דימונה, אילת. עם תזמון נכון ותפעול יעיל אפשר לעשׂות את הדרך הזאת בשעתיים, אולי טיפונת יותר. יהיה אפשר לגור היכן שרוצים, בלי קשר למקום העבודה.

ומה שׂמאלני בכל זה? קודם כל, המהפכניות והרהב. שנית, השאיפה לשוויון. תחנות רכבת גדולות מעלות את ערך הנדל"ן. תחנות רכבת קטנות (רשת משנה, על בסיס הרכבת שכבר יש) תעלינה את מחיר בטווח רחב עוד יותר. ויהיה אפשר לבנות ערים נוספות בכל מיני מקומות. מחיר הדירות ירד במרכז, ויעלה בכל הארץ. השוויון יגדל. הציבור יהנה מעלייה כללית ברמת הדיור ובאיכות החיים. הפריפריא תהיה אין. זה לא שׂמאל?

"השׂמאל הלאומי" – אמנת הזכויות והחובות

ועתה, משתמו ההקדמות, ראשית מעשׂה בהגדרה תחילה. בשׂמאל לאומי עסקינן. מה הוא, אפוא, שׂמאל? את התשובה הברורה ביותר לשאלה זו בטיוטא של הספרי ויניב מצאתי בעמוד 18 סעיף 12, כהאי לישנא:

את הסוציאליזם צריך לעדכן ולתרגם לעברית מודרנית. לישׂראלית. לשיבוט הישׂראלי של הסוציאליזם תהיינה שלוש רגליים: דוגמא אישית, ערבות הדדית והצנע לכת.

בטור זה אעסוק ברגל האמצעית, הלא היא ערבות הדדיתסולידריות בלע"ז. רעיון הערבות ההדדית אכן עומד בבסיס הטיוטא. יותר מכל, הוא בולט ביחסם של הכותבים לתופעת ההשתמטות. ההשתמטות, כך נטען, היא ההתגלמות הקיצונית של חוסר יושר:

אם אתה איש ישר, אתה עומד בתנאי החוזה. החוזה שאומר שאם עד היום שמרתי עליך – עכשיו אתה שומר עלי. היה תורי – עכשיו תורך. זה החוזה שבין אב לבנו ואם לבתה. חוזה בין הדורות […] הבסיס לחברה שלנו הוא ערבות הדדית, סולידריות. מי שלא נוטל חלק בערבות ההדדית – שילך מכאן […] לא דרושה חתימה על חוזה כזה. זה אלמנטרי. זה בסיסי. זה הצדק הטבעי. ואם אתה לא ישר מספיק כדי להבין את חלקך בחוזה – החוק יחייב אותך (עמ' 12 סע' 8).

בהמשך (עמוד 74 סעיף 68) מוגדר החוזה מחדש באופן ראוי כ"אמנה". וזו היא:

לא מוכרחים לחתום על האמנה הזאת אבל חובה על אזרחי המדינה לקיים אותה. היא כוללת עיקרון אחד פשוט – כל האזרחיות בלי יוצאת מן הכלל מקבלות את כל הזכויות וחייבות בכל החובות. הזכויות והחובות מרכיבות את החוק הישׂראלי. כל האזרחים חייבים למלא את החוק וזכאים לכל הזכויות שהוא מקנה. זהו. זו האמנה. זה הכל.

חתמתי. בשתי ידיים.

5 מאי 1789, ורסאי - אסיפת המעמדות

5 מאי 1789, ורסאי - אסיפת המעמדות

ראשית, משום עקרון זה באמת מייצג יושר בסיסי ונובע מן הצדק הטבעי. השׂמאלנים הראשונים, אלה של אסיפת המעמדות בצרפת של 1789, אכן התאפיינו ברצונם לבטל את זכויות היחס, הפריבילגיות, שחלקו את החברה למעמדות שונים אלה מאלה בזכויותיהם ובחובותיהם. הניגוד המעמדי הוא לב לבו של השׂמאל מאז הולדתו ועד היום. לא כל בני-האדם נולדו שווים, אבל לכולם זכויות שוות חובות שוות.

בתרגום לעברית נולד מוסד, שהדיבור בו רב והולך בשנים האחרונות: שירות לאומי אזרחי. ההצעה של הספרי ויניב פשוטה למדי. לצד השירות הלאומי הצבאי יתווסף מסלול חדש, של שירות לאומי אזרחי. מסלול זה יהיה פתוח בפני כל מגזרי החברה, וכל מי שלא ת/ירצה לשרת בצבא, ת/ישרת באזרחות. הגיע הזמן. כבר מזמן בא הזמן.

עד כאן ההסכמה. מכאן מחלוקת, ועיקרה תחילה:

מי שלא ימצא את מקומו או בצבא או בארגון האזרחי הזה, מי שישתמט משירות של שלוש שנים למען העם והארץ – יאבד את זכויותיו וגם ישלח לכלא. עם קלון חובה בחוק. [… הוא י]אבד את הזכות לחינוך חינם, לבריאות ציבורית, למשכנתא, לביטוח לאומי, לביטחון אישי, לקצבת אבטלה, להצביע בבחירות, לדרכון – בקיצור אזרח סוג ב' (עמ' 77, סע' 71-72).

קופים יצאו מדעתם. אם ניקח את הספרי ויניב ברצינות, הרי שמי שת/יסרב לשרת את המדינה כחוק ת/יהפוך ל-homo sacer, אדם מוחרם. ראשית, מה פירוש אבדן הביטחון האישי? האם יהיה מותר להכות אותו או להרגו נפש ברחוב? ואם כך, מדוע הכלא? לא חבל על הכסף לפני שממילא מחסלים? והרי למעלה ראינו ש"מי שלא נוטל חלק בערבות ההדדית – שילך מכאן". אבל איך, לכל הרוחות, ללא דרכון?

עדיין, בבסיס ההצהרות המתלהמות והמבולבלות הללו עומדים עיקרון נכון וצודק, והצעה מצויינת. את שניהם צריך השׂמאל הלאומי לאמץ בחום: לשאוף להשוואה של כל הזכויות וכל החובות של כל אזרחי/ות המדינה, ולייסד תיכף ומייד שירות לאומי אזרחי. בניגוד לנחרצות הקיצונית של הספרי ויניב, המהלך צריך להיות מושׂכל ומדורג. הציבור הערבי יצטרך יותר ממבצע התקנת ביוב גורף (סע' 64, 67) כדי להצטרף למהלך כזה. מה יהיה צריך לעשׂות מול הציבור החרדי השניים אפילו לא טורחים לשאול. ככה לא בונים מדינה, ודאי שלא מתוקנת.

השׂמאל הלאומי – ככה מדברים?

הסמולני אוכל חזיר ביום כיפור, זולל שרימפס ביום חול, שותה אספרסו מתי שאפשר, אומו, קאפו, פלצן, ומה לא (עמ' 5 סעיף 1).
[המשתמטים] אנחנו חושבים שהם מגעילים. אנחנו חושבים שהם אסורים לבוא בקהל. אנחנו מסתכלים עליהם ורואים בלי שום קושי את אות הקלון על המצח. משתמטים הם לא שׂמאלנים. האמת היא שמשתמטים הם גם לא ימנים. אנחנו טוענים שהם סתם חארות… (עמ' 11-12, סעיף 7)

image: Writers Blog, It Happens

image: Writers Blog, It Happens

אחד מסעיפי הביקורת המרכזיים ששמעתי עד כה בתגובה ל"השׂמאל הלאומי" של שמואל הספרי ואלדד יניב הוא שיש להם, איך לאמר, פה מלוכלך למדי. שתי הפסקאות לעיל, לקוחות מן הטקסט מילה במילה, הן רק דוגמא. יש עוד הרבה.

נקודת המוצא – הנכונה! – של השניים היא, שמטרת השׂמאל היא להקים ולקיים במדינת ישׂראל חברת מופת (עמ' 9 סע' 6, ועוד הרבה מקומות). אבל האם אפשר לבסס חברת מופת על השתלחויות חסרות רסן, על ניבולי פה, על שׂנאה, ואפילו מוצדקת? ומה אם בהמשך הדברים נגלה שמה שנראה תחילה כמוצדקת שבשׂנאות יתברר בסופו של דבר דוקא כשׂנאת חינם? השניים קוראים למדינה "מלכות ישׂראל השלישית" (עמ' 49 סע' 45). האם שכחו לגמרי מדוע חרבה זו השניה?

קל לבקר את הסגנון של הספרי ויניב, אך לצערי אין גם מנוס מהמסקנה שהוא היה דרוש. דרוש – כיון שהשׂמאל סבל פגיעה כפולה (רצח רבין וקמפ-דיוויד 2), ונכנס בעקבותיה לתרדמת. כדי להקיץ מהתרדמת היתה נחוצה סטירת לחי מצלצלת. ובעיטה לביצים. וגם אגרוף לשיניים. היה – כיון שהתעוררנו כבר, ועכשיו צריך לחדול מן האלימות תיכף ומייד.

אחד החוליים המובהקים ביותר של החברה הישׂראלית הוא תרבות דיון שטחית ואלימה. החולי החריף עד מאד בגלל המגבלה הקשה להבין אירוניא וציניות דקיקה ברשת. מה שבשׂיחת רעים נתפס כשנון, עובר ברשת כעלבון. מה שאמור לפי כל הכללים להיות נימוס, נתפס כציניות ורצון לפגוע (חיי שהייתי עד לדיון ברשת בו פתח ראובן ב"שמעון היקר" ושמעון התרגז כי "היקר" הוא שם תואר השמור, כידוע, רק למי שבזים לו מכל הלב). אם אנו רוצות/ים להוציא איזה דבש מן העוקץ הזה, חובה לשמור על תרבות הדיון. חרפות וגידופים יש מספיק גם ככה.

ומה עושׂים עם המסמך כפי שהוא? נחשוב מה שנחשוב על תכנו של המניפסט ועל סגנונו, אין ספק שהוא גרם לכולנו בשׂמאל לעצור לרגע ולהתחיל לשאול שוב שאלות מן היסוד (קראו, למשל, את נועם תירוש). בכך יתרונו ולשם כך נועד. את המשך הדיון נוכל לנהל אגב המניפסט, אך איננו מחוייבים לא לתכנו ולא לסגנונו. בהמשך השבוע, בעזרת השם, נקודה נקודה, עד שיצא עשן לבן. או בעצם אדום.

השׂמאל הלאומי – הערות ראשונות לטיוטא

ecce homines

ecce homines

השבוע נפל דבר. שמואל הספרי ואלדד יניב, מחזאי רב-מילים ועסקן פוליטי רב-פעלים, פרסמו חיבור שחיברו יחדיו – השׂמאל הלאומי: טיוטא ראשונה להערות. השניים לקחו על עצמם משׂימה שמונחת זה זמן על השולחן: לנסח מחדש את סדר היום של השׂמאל. לא פחות.

הם אינם הראשונים שעושׂים כן. במיצרי השלולית, אפילו בבלוג זה, נערכים דיונים כגון אלה כבר כמה שנים. ההבדל הוא בבמה וביומרה; שתיהן נרחבות מתמיד. את תשׂומת הלב שיכולים למשוך יוצריו של "פולישוק" לא יכולים למשוך גם מאה בלוגרים/ות נמרצים/ות.

כצפוי, המסמך מושך אש מצד כל מי שטרח/ה לקרוא אותו, וגם מצד מי שלא. בצדק. אם על התנ"ך נאמר שהיה עדיף לערוך החוצה שליש (אלא שעוד לא פגשתי שני אנשים שמסכימים על איזה שליש זה צריך להיות), הרי שמ"השׂמאל הלאומי" צריך להוריד שני-שליש. ואולי יותר. דומני שגם כותבי המסמך לא יתרגשו יותר מדי מקביעה זו. ברור לגמרי שכתבו כדי להרגיז (והצליחו), וכדי לעורר דיון. לא בכדי הגדירו את המניפסט שלהם כ"טיוטא להערות ראשונות".

אמש הבטחתי לפצוח בדיון כזה, והערב אני מתחיל לקיים. הואיל והמסמך עצמו משׂתרע על לא פחות מ-83 עמודים, וכיון שהנושׂא העומד במרכזו הוא בעל חשיבות מכרעת להמשך המהפכה, אין מנוס מלהקדיש לו את מלוא רוחב היריעה. כלומר, הרבה יותר מטור אחד. ואם כבר לקחתי לעצמי מרחב נשימה, וכיון שעל אף הביקורת אני מרוצה מאד מהמניפסט של הספרי ויניב, אפתח בביקורת חיובית ואוהדת, על הפסקא הראשונה בטקסט שלהם, עוד לפני הכותרת:

יש לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט. מומלץ להחסין במאגרי מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכאני, או אחר – כל חלק שהוא מן החומר שבספר הזה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה מותר בהחלט ואין צורך ברשות מפורשת בכתב מהמחברים.

משובב נפש, הלא כן? הפעם הראשונה, והיחידה עד "השׂמאל הלאומי", בה נתקלתי בהצהרה שכזו בדבר זכויות היוצרים היתה בספרו של גרשון גרא ז"ל, מה שהיה היה. אלא שהספרי ויניב קיצוניים עוד יותר מגרא, בכך שהם מרשים במפורש שימוש מסחרי בדבריהם, ומסירים מן המשתמש/ת כל חובה לציין את הקשר אליהם. מבחינתם, הטקסט כתוב, ועתה ימשיך ויעשׂה את עבודתו.

מדיניות ברוכה זו מזכירה לי מניפסט מהפכני אחר, שהצליח להכות קצת גלים בעולמנו – התורה. כיצד הפכה התורה לרב-המכר הגדול ביותר של כל הזמנים? בזכות כך שאין עליה זכויות יוצרים, כמובן. אפילו שם המחבר אינו ידוע (משה? עזרא? שפן הסופר? אלהים?). והרי ידוע שאין גבול למה שאפשר להשׂיג, כשמוכנים לוותר על הקרדיט.

כמובן, אפשר להטיל ספק באפשרות שמישהו/י ת/יצליח אי-פעם לחלוב אפילו שקלים בודדים מ"השׂמאל הלאומי". אפשר אפילו להמר על כך. אבל העקרון שריר וקיים, והוא גם העומד בבסיס החיבור. השׂמאל בנוי על ערבות הדדית, סולידריות בלע"ז. הוא לא בא להרוויח, הוא בא לתקן.

לא לתחנה פחמית, כן לקולטי שמש

תצלום: אלברטו דנקברג

תצלום: אלברטו דנקברג

המון קלקולים ועיוותים מתרחשים יום יום סביבנו. מסופקני כמה מהם קטלניים והרסניים כמו התכנית להקים תחנה פחמית ליצור חשמל באשקלון.

עיקרי הדברים ידועים. צריכת החשמל בישׂראל עולה בקצב מהיר, והמערכת הקיימת מתאמצת לעמוד בעומס. מדינת ישׂראל, מסיבות שאינן ברורות לי, מתכוונת לענות על הביקוש באמצעות בניית תחנת-כח נוספת, שתייצר חשמל באמצעות שׂריפת פחם. זאת על אף ששיטה זו מיושנת, ומוחלפת בארצות המתקדמות ביצור חשמל באמצעות גז טבעי. שיטה חלופית זו, עליה ממליץ גם ארגון מגמה ירוקה (בתמונה), ממובילי המאבק נגד התחנה הפחמית באשקלון. בטור זה ברצוני להציע חלופה אחרת.

זה זמן שעומדת לרשות האנושות היכולת לאצור את אור השמש ולהסב אותו לצורות אנרגיא אחרות, ובכלל זה חשמל. למעשׂה זה זמן מה שקיימים בשוק מוצרים המאפשרים לא רק לחמם מים לרחצה באמצעות אנרגיא סולארית, אלא גם להסב אותה לחשמל ולהזרים אותה חזרה לרשת. יש בציבור אפילו מי שהקדימו את זמנם, וקנו את הציוד הזה. מדינת ישׂראל, מצדה, נקטה צעד שיש לברך עליו בכל פה, ומחייבת את חברת החשמל לקנות את החשמל המיוצר מידי הצרכנים/ות. נשמע טוב.

אבל גם בעייתי. מחירם של קולטי השמש גבוה למדי. לפי חישובים שונים ששמעתי, במציאות הקיימת יתחיל צעד מהפכני שכזה לשׂאת רווח רק כעבור 10-25 שנה. טווח הטעות הגדול נובע, מן הסתם, מתנאים משתנים רבים, החל בתכונותיהם ואיכותם של הקולטים, עבור דרך חשׂיפה שונה לשמש במקומות שונים, וכלה בכמות הקלקולים שתפקוד את הקולטים, שיחלו מדרך הטבע יום אחרי פקיעת האחריות.

אבל כל אלה נימוקים שוליים, שלא היו מונעים ממני לקנות קולטים כאלה בעצמי. החשש שלי הוא אחר. כיום מחויבת חברת חשמל לקנות ממני את עודפי החשמל שאייצר. מה יקרה אם בעוד שנתיים, או חמש, תבטל המדינה חובה זו? מה יקרה אם תופרט חברת החשמל – חלומו הרטוב של ראש ממשלתנו – והבעלים החדשים יחליטו שקניית החשמל שאני מייצר אינה ריווחית עבורם? (וכיצד תהיה? הרי הם משלמים לי)

ההצעה שלי היא, אפוא, להפוך את היוצרות. במקום להקים תחנת-כח חדשה (מה שיעלה הון גדול), ולהמשיך לזהם את האוויר באופן נפשע (ולהעביר עוד הון לידי תעשׂיות הפחם והספנות), יכולה המדינה להפנות את המשאבים לסבסוד נרחב של קולטי שמש. ויפה שעה אחת קודם.

ירון זליכה על רפורמה במנהל מקרקעי ישׂראל

ecce homo

ecce homo

רציתי להמתין עד שאסיים את "הגווארדיה השחורה" של ד"ר ירון זליכה, לפני שאתחיל לכתוב עליו. באמת שרציתי. אבל כשהגעתי לקטע (הקצרצר) על הרפורמה הדרושה במנהל מקרקעי ישׂראל כבר לא יכלתי עוד להתאפק. לאור המאמצים הרבים שהשקענו במאבק ביוזמת הפרטת הקרקעות, ולעומק האכזבה שחשנו לאחר שעבר החוק בכנסת, קשה שבעתיים לעכל את חוסר הקשר בין דבריו של זליכה לבין הדיון הציבורי שליווה את המאבק.

הפסקאות שהבאתי כציטוט לקוחות הישר מתוך ספרו (עמ' 204-5). השינוי היחיד שעשׂיתי הוא הוספת ניקוד לשׂין שׂמאלית, ואולי איזה סימן פיסוק. בסוף דבריו – שהם היחידים המוקדשים בספר למנהל מקרקעי ישׂראל (עד כאן) – מעלה ד"ר זליכה תהיה. אני מוסיף לשלו עוד שתיים משלי. מהנה הקריאה מן הסתם לא תהיה. אולי לפחות תביא תועלת.

בדומה למוסד לביטוח לאומי גם במִנהל מקרקעי ישׂראל כמעט לא היתה לנו דריסת רגל. הגם שלזכות הנהלת המִנהל ייאמר כי היא שיתפה עמנו פעולה כל אימת שביקשנו. עם זאת, המִנהל חייב לעבור רפורמה כה מקיפה, עד שבקרה רחוקה ומזדמנת אינה יכול לחולל שינוי מהותי. ובכל זאת, בהסכמת מנהל המִנהל ביצעו אנשי, בסיוע משׂרד רואה חשבון חיצוני, ביקורת בתחום התמיכות בקרקעות. תמיכות אלה מתבצעות בסעיף מיוחד של הקצאת קרקע במחיר סמלי (שקלים בודדים) למוסדות ציבור, לדוגמה, גני ילדים עירוניים.

יצוין כי על פי החלטת מועצת מִנהל מקרקעי ישׂראל מספר 1105, אשר אישרה את תנאי ההקצאות, נקבע: "קרקע אשר הוקצתה למוסד ציבורי על פי החלטה זו והשימוש בה שוֹנה מהשימוש שנתבקש בבקשה המקורית שאושרה – יחויב המוסד להחזיר את הקרקע והחזקה בה למִנהל. אם יחליט המִנהל  שאין לו עניין בקבלת הקרקע חזרה, יחויב המוסד לשלם מלוא הפרשי ערך הקרקע בין שווי הקרקע לפי שימושה הקודם לבין שווייה בשימושה החדש…"

במהלך השנים הקצה המִנהל אלפי יחידות קרקע בסעיף ההקצאה של קרקעות במחיר סמלי. השווי המסחרי של קרקעות אלה לא יסולא בפז, ולמיטב ידיעתי מעולם לא בוצעה ביקורת לאחר ההקצאה.

המהלך המשותף שעליו סיכמתי עם מנהל המִנהל היה הראשון, הולם אפילו זקני החשב הכללי, שכבר חזו בשלל הונאות, רמאויות וחוסר יעילות משווע, נדהמו למראה הממצאים. בחלק ניכר מהתיקים נמצאו ליקויים חמורים. ההקצאה של הקרקע היתה במחיר סמלי, אך בקרקע נעשׂו שימושים מסחריים, החל בגני ילדים פרטיים דרך גני אירועים וכלה בחנויות.

בשיתוף עם הנהלת המִנהל התחלנו לטפל בחריגות: ביצוע שומות להערכת החריגות, עדכון החשבונות, גביית הסכומים, ניהלו משׂאים ומתנים, הגשת תביעות, ביטול הקצאות ושיווק הקרקעות מחדש. הטיפול יארך שנים על גבי שנים. בו בזמן ננקטו אמצעים כדי לצמצמם את הישנות החריגות בעתיד.

במהלך שנות כהונתי חזרו המראות שוב ושוב. כל אימת שהפכנו אבן במִנהל מקרקעי ישׂראל, חזרה התמונה על עצמה. רק מי שחזה בו עיניו בהשלמה המוחלטת שנשקפה מפני מנהלי המִנהל למראה הממצאים החמורים, יכול לשער כמה מיליארדים על גבי מיליארדים אבודים עוד חבויים שם. גוף האחראי למשאב הלאומי היקר ביותר שלנו ומחזיק בכ-97 אחוזים ממנו.

נזכרתי באותה שׂיחת טלפון ראשונה בשבת של מארס 2003, או שמא היתה זו שׂיחה וספת סמוך לאחריה, שבה סיפר לי נתניהו: כל מה שביקשתי משרון כתנאי למינוי לתפקיד של שׂר האוצר גם קיבלתי. ועדת השׂרים להפרטה – קיבלתי. נציבות שירות המדינה – קיבלתי. קבינט כלכלי – קיבלתי, וכן הלאה וכן הלאה. כאשר ביקשתי אחריות לביצוע רפורמה מקיפה במִנהל מקרקעי ישׂראל, נעמד שרון כחומה בצורה. אהוד אולמרט יופקד על המִנהל. ניכר בו שהוא מעדיף לוותר על התכנית הכלכלית החדשה שיהה צריך ליישׂם מלוותר על האחריות למִנהל מקרקעי ישׂראל. ואני תמהתי. האם על האחריות סירבו שרון ואולמרט לוותר, או שמא על חוסר האחריות?

ואני מוסיף:

  • אם אכן המצב כה חמור, הבזבוז כה גדול, והשחיתות כה עמוקה, מדוע הוצגה הרפורמה לציבור כאמצעי לייעול הליך "סגירת המרפסת"? הרי מן הדברים עולה שבנימין נתניהו קיבל את ההחלטה לטפל במִנהל כבר בתחילת העשׂור. מדוע לא לקרוא לילד בשמו? השימוש בפסקאות אלו לבדן היה בו כדי להוציא הרבה מן העוקץ של ההתנגדות למהלך הפרטת מנהל המקרקעין. ודאי די היה בדברים כדי להפנות את הדיון כולו לערוץ יעיל יותר.
  • אם הנהלת מנהל מקרקעי ישׂראל מכירה בעומק הבעיא, ואף שיתפה פעולה, על אחת כמה וכמה שצריך לשאול: מדוע להפריט, ולא לתקן? ולו יקח התיקון שנים על גבי שנים.
  • מה קשר הפרטת הקרקעות לרפורמה במנהל? או שמא ההפרטה באה לשרת דוקא את אותם הנהנים היום מקרקעות פטור ועושׂים בהם שימוש ככל העולה על רוחם?
  • היכן היה קולו של ד"ר זליכה בעת הדיון הציבורי שנכפה על הממשלה? מדוע לא יצא להגנתו של ביבי, המצטייר בספר כמי שהעניק גיבוי מלא לזליכה עצמו במלחמתו בשחיתות, וכמי שאינו נגוע בעצמו בשחיתות?

אינני יודע את התשובה לשאלות הללו, ולמען האמת עדיין לא סיימתי לגבש את דעתי על ד"ר זליכה עצמו, כפי שהוא מצטייר בספרו. לכל הפחות אני יכול להמליץ לכולכן/ם לקרוא את הספר. על אף חסרונותיו, הוא בגדר "קריאה חובה" לכל מי שתיקון המדינה ותקנתה עומדים לנגד עיניה/ו.

יציאת מצרים (פרשת השבוע: ראה, ב')

בטור אמש מתחתי ביקורת על התכנית שהציע יואב רובין ז"ל לקראת מימוש הציוויים המקראיים על שמיטה ויובל. עכשיו הגיעה העת להעמיד את רעיונותי שלי למבחן הביקורת. נקודת המוצא שלי זהה לזו של יואב – שעבוד מצרים. להבנתי, כל בעל חוב הוא בגדר עבד. לא לחינם אנו קוראים לנכס ממושכן "משועבד". שוב כמו יואב, אני מייחס חשיבות רבה לא רק להיבט החוקי-כלכלי של עבדות-החוב, אלא גם להיבט הנפשי-רוחני שלה. מצרים, כזכור, היא מצב תודעה.

שזה מה שתשמעו בבנק - תתארו לכן/ם

איור: דניאל מורגנשטרן

תורה שבעל-פה, שאין לי דרך להוכיחה או להפריכה, גורסת שכ-70% ממשקי-הבית בישׂראל נתונים בחוב זה או אחר. לרוב מדובר במשיכת יתר (מינוס בבנק, אובערדראפט), משכנתא, או שניהם. גם אם מספר זה מוגזם במידת מה, אין ספק שמשקי-בית רבים נתונים בחוב משמעותי. מי מאתנו אינו מכיר חבר או קרובת משפחה שנתונם בחוב מעיק? מי מאתנו (שכבר הספיק להקים משק בית משלו) לא היה נתון בחוב בזמן זה או אחר?

אמנם, לא כל החובות דומים זה לזה. אני, לדוגמא, קניתי לי זה עתה בית משלי. לשם כך לקחתי משכנתא לא-מבוטלת. ביתי החדש אכן משועבד לבנק, אך אני – על אף ההתחייבות הכספית שקבלתי על עצמי – התקרבתי צעד נוסף להיות בן-חורין. אבל יש גם מקרים אחרים. מדאיגים ביותר הם המקרים בהם נקלעת משפחה לחובות שוטפים לבנק, המגיעים לעתים לרבבות ואף למאות-אלפי שקלים. משקי-בית עניים יותר עלולים להקלע למשבר דומה, ואף חריף יותר, בשל חובות קטנים בהרבה. לעולם מכבידה המציאות יותר על המעמדות הנמוכים.

ביחס לשמיטה, בולט ביותר לעין ההבדל בין תנאי המשק עת ביטולה המעשׂי (תקנת הפרוזבול של הלל הזקן לפני כאלפיים שנה) לבין תנאי המשק בן ימינו. הלל הזקן פעל לעקיפת שמיטת החובות מתוך כוונה להקל על העניים, שנתקלו בקושי חריף להשׂיג הלוואה ערב שנת השמיטה. היום, לעומת זאת, קל להכנס לחוב, בכל עת ובכל שעה. יותר מכך, הבנקים השונים (ואף מלווים בריבית קצוצה בשוק האפור) מוצאים לנכון להשקיע כסף בפרסום ההלוואות שהם מציעים לציבור. מה השתנה?

מההיבט ההלכתי, התשובה ברורה. לאורך השנים תוקן והורחב גם "היתר העסקא", הלכה שתוצאתה בימינו מעוללת לאיסור הנשך את שעולל הפרוזבול לשמיטה. כיום מצויד כל בנק ב"היתר עסקא" מטעם רבנות זו או אחרת, המתיר לו לגבות (ולתת) ריבית ככל העולה על רוחו ומעלה את ריווחו. אם בימי הלל היתה הלוואה לעני בגדר צדקה, היום היא עסק משתלם למדי.

מדוע? התשובה לכך נעוצה באופן בו מתמודד כל אדם עם חובו. בסופו של דבר, הבנק דורש ומשׂיג את שלו. ברגע האמת נאלץ משק-בית להתמודד עם החוב. אז אפשר להעזר בהורים, למכור איזו דירה עודפת (אם יש), לשעבד איזה נכס במשכנתא שאין עימה הגברת החופש, אלא רק החלפת חוב בחוב. בכל הדרכים הללו, המרוויח הגדול הוא הבנק. ברוב המקרים, הבנק נמצא בבעלות בעל-הון, ומחלק דיווידנדים לבעלי-הון נוספים. יוצא שמנקודת מבט חברתית, השיטה הכלכלית של חובות קלים למשקי-בית היא בסך הכל מכשיר נוסף בידי ההון הגדול לנתב אליו הון נוסף משאר המעמדות. מכשיר מובהק להעמקת פערים כלכליים.

כיצד  מתמודדים עם כל זה? כרגיל אולי, התשובה הראשונה היא: חינוך. חלק משמעותי מלימוד החשבון והמתמטיקא במערכת החינוך צריך להיות מכוון להתמודדות עם ניהול תקציב ואיזונו. ודאי שיש בכך תועלת מרובה בהרבה מאשר ביכולת לחשב שטחו של משולש תוך שימוש בנוסחאות סינוסואידיות. דור שלם שילמד חשבונאות כחלק מתכנית הלימודים הכללית, ידע טוב יותר בהרבה כיצד להמנע מנסיבות כלכליות הגוזלות את חירותו.

אבל אי-אפשר לחכות דור שלם, ואי-אפשר לחנך ללא דוגמא אישית. הצעד הראשון לעבר הגשמה כלשהי של עקרונות השמיטה והיובל צריך לעבור דרך ישׂום בשטח של בנקאות תורנית. ראשית, ללא נשך וללא ריבית. חסכונות יוצמדו למדד או למט"ח. משיכת-יתר תאושר (או לא) על-ידי עובד/ת הבנק בכל מקרה לגופו – אך בכל מקרה ללא ריבית. במקרה הצורך תאושרנה הלוואות נוספות שתהיינה כפופות לכללי השמיטה, תוך חישוב מדוקדק של הסיכון שהיא יוצרת בכל הלוואה והלוואה. חוץ מזה יספקו הבנקים הללו את כל השירותים הרגילים, תמורת דמי-חבר חודשיים, מותאמים לסוג החשבון.

כל משק-בית המצוי בחובות מהסוג הרע יוכל להצטרף כחבר לבנק התורני, שיסייע לו לצאת מן החוב, באמצעות הלוואה נטולת-ריבית וחינוך לניהול נבון ומאוזן של משק הבית. משק-בית כזה יתחייב לסגור את כל חשבונותיו בבנקים לא-תורניים, ולנהל את כל עסקיו מבנקים תורניים (עד שסיים לשלם את חובו, או עד שנת השמיטה הקרובה). מאידך, יוכלו להצטרף גם משקי-בית איתנים כלכלית לבנק התורני. הללו יהנו מכל התנאים הנוחים, ויזכו לעדיפות מסויימת בקבלת הלוואות נטולות-ריבית בעתיד.

מטרה אחת של יוזמה כזו היא ללמד את הציבור לצרוך באופן מחושב ומבוקר. מעבר לתועלת הסביבתית שבמגמה כזו (שגם לה יתרונות כלכליים, אבל על כך ב"ה בפעם אחרת), דומני שהתנהלות כספית מושׂכלת של ציבור האזרחים תועיל למשק בטווחים הבינוני והארוך. המפתח הוא, בסופו של דבר, מציאת האיזון הנכון בין צריכה לבין חסכון. התנהלות נבונה של שכבות רחבות בציבור תקנה למשק כולו מידה של גמישות, שתאפשר צמיחה בריאה בשנים הטובות והתמודדות בכבוד בשנים הרעות.

ומה בטווח הקצר? אין ספק שהצגת תכנית כלכלית כזו על-ידי המדינה תתקבל על-ידי שוק ההון בחשדנות רבה ביותר. יש להניח שכלי-התקשורת יתמלאו איומים על "מדינת הלכה", "מכירת חיסול", ו"הברחת בעלי-ההון מן הארץ". יש להניח גם שככל שתתרחב תופעת הצריכה המחושבת, כן תחול, לפחות בראשונה, האטה בפעילות הכלכלית במשק. פחות צריכה כלומר פחות כסף עובר ידיים. תחילתו של משבר אפשרי.

כדי להמנע ממשבר, צריך ללוות תכנית כלכלית כזו בצעדים משלימים. צעד אחד כזה יהיה גיבוי ההלוואות לפדיון עבדים בהלוואות להקמת עסקים קטנים. ללא עול הריבית, ותוך ליווי צמוד של הבנק, יוכלו יזמות ויזמים מתוך הציבור לצאת לדרך כלכלית חדשה ומשתלמת. מנוע צמיחה לא מבוטל, אם יכֻוַּן כיאות. בנוסף, במקרי חירום, יהיה אפשר לנקוט אמצעים נוספים כמו העלאה כלשהי של שׂכר המינימום (אצל המעמדות התחתונים מִתרגם גידול בהכנסה באופן הישיר ביותר לגידול בצריכה), או קיצוץ כלשהו במע"מ (שיוזיל את המחירים, ויעודד קונים). עם יד חכמה על הטימיון, אפשר לצלוח מהלך כזה בבטחה יחסית.

ובחזרה לנקודת ההתחלה, ליוסף במצרים. מספרת לנו התורה שיוסף הוא אבי השעבוד הקפיטליסטי, שעבוד שחל על מצרים תחילה, וכשהגיע פרעה ש"לא ידע את יוסף", הוחל אף על ישׂראל, וביתר שׂאת. כיום אנו עומדים בצומת דרכים היסטורי, החורז לזה של יציאת מצרים. אז היינו לעם. היום אנחנו נדרשים להחליט איזה מין עם נהיה. הקרקע בשלה והשעה כשרה למהלך שיהפך את השעבוד על פניו. שבכל דור ודורו חייב אדם לראות את עצמו…

הפרטת הקרקעות לא תעבור!

כנראה היום תערך הצבעה נוספת בעניין הפרטת הקרקעות. בינתיים הוסחה תשׂומת הלב בגלל הפיגוע בת"א. אבל אסור להניח לביבי וחבורתו להעביר את הפרטת הקרקעות! מה אפשר לעשׂות?

הדבר החשוב ביותר כרגע הוא להפעיל לחץ על חברי/ות-כנסת מתנדנדים/ות. את זה אפשר לעשׂות דרך העלאת הנושׂא בבלוגים, בפייסבוק, טוויטר, תפוז, דוא"ל, וכל אמצעי אחר שעולה על דעתכן/ם. המטרה: להביא אנשים לשלוח דוא"ל לח"כ מתנדנד/ת, ולהפגין תמיכה במצפון האומר להתנגד לתכנית. ביבי ואנשיו יפעילו מכבש לחצים. בצד השני עומדים אנחנו.

איך עושׂים את זה? פשוט מאד. כתבו דוא"ל לאחד הנציגות/ים המופיעים בהמשך. ספרו בכמה מילים מי את/ה, מה הסיבה המניעה אותך במיוחד בהתנגדות להפרטה. קראו לח"כ/ית לא לפחד ולהצביע נגד. אין צורך במגילה ארוכה, כמה שורות תספיקנה.

עם מי ליצור קשר?

  • משה יעלון (ליכוד), המשנה לראש הממשלה – myaalon@knesset.gov.il
  • ציפי חוטובלי (ליכוד) – ח"כית צעירה ונמרצת, שיש לה עוד סיכוי לא רע לפתח קריירה ציבורית ראויה – zhotovely@knesset.gov.il, tzipi.hotovely@gmail.com
  • דניאל בן-סימון – יו"ר סיעת העבודה – dbensimon@knesset.gov.il

אם השמות הללו אינם מדברים אל לבכם, כתבו לח"כ החביב/ה עליכם מהמפלגה לה הצבעתן/ם בבחירות. אם אתן/ם חברות/י מפלגה, חשוב לציין זאת!

עבור מי שעדיין לא מכיר, או שעדיין לא השתכנעה, אני מביא מכאן ואילך את נאומו של ח"כ חנין בכנסת מ-כט תמוז (21 יולי), כפי שהתפרסם בבלוג שלו, אדוםירוק. לטעמי מסביר ח"כ חנין את הבעייתיות העמוקה של מהלך ההפרטה באופן הבהיר והחד ביותר שראיתי עד כה.

*** *** ***

לידיים פרטיות.
הפרטת הקרקעות בecowiki.
אתר מטה המאבק בהפרטת הקרקעות.

צילום: galit lub

צילום: galit lubetzky

"אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, יש מקום לרפורמה במינהל מקרקעי ישראל. מינהל מקרקעי ישראל גוף ביורוקרטי, גוף שאיננו שקוף, מקבל החלטות שאינן לתועלת הציבור הרחב.

יש מקום לרפורמה. יש מקום לרפורמה שתהפוך את הגוף הזה ליותר שקוף, ליותר אחראי לציבור, ליותר מחויב לכל הקבוצות ולכל הציבורים באוכלוסייה הישראלית, למחויב ליהודים ולערבים, למחויב לפריפריה. יש מקום. מינהל מקרקעי ישראל הוא גוף שצריך שינוי וצריך שינוי גדול.

אבל עמיתי חברי הכנסת, השינוי שהממשלה מביאה הוא שינוי בדיוק בכיוון ההפוך לזה שאנחנו צריכים. הרפורמה שמוצעת לנו היא שינוי דרמטי במדיניות המקרקעין בישראל וגם באושיות החברה הישראלית. החברה הישראלית עוברת לתפיסה ניאו-ליברלית, שרואה בקרקע מוצר כלכלי, שהמטרה הבלעדית שלו היא הפקת רווח לבעלים. הרפורמה הזאת היא מהלך גדול של חלוקה מחדש של העושר בחברה, תוך פתיחת פתח עצום לאפשרות של צבירת הון קרקעי בידי קבוצה קטנה של אנשים. זה בדיוק מהלך בכיוון ההפוך לזה שאנחנו צריכים.

השינוי הגדול, הדרמטי, ההיסטורי הזה נעשה בהליך מהיר ומזורז. אומנם הוא פוצל מחוק ההסדרים, אבל עמיתי חברי הכנסת, לכולנו ברור שזה היה פיצול מלאכותי. קצב הדיונים לחלוטין הותאם ללוח הזמנים הקצר והחפוז ביותר. כך אנחנו מגיעים, בסיומו של דיון חפוז ובלתי ראוי, לאחת ההכרעות החשובות שעומדות בפני הכנסת הנוכחית.רשימת הפגמים המהותיים שיש ברפורמה שהממשלה מציעה היא רשימה ארוכה מאוד, ואני, כמובן במסגרת הזמן שלי, לא אוכל להתייחס לכל הפגמים, אבל אני אתייחס לכמה פגמים עקרוניים.

הדבר הראשון – הרפורמה המוצעת פוגעת במשטר החוקתי של מדינת ישראל, מכיוון שבפועל היא משנה חוק-יסוד באמצעות חוק רגיל. חוק-יסוד: מקרקעי ישראל, שאסר על העברת בעלות במקרקעי ישראל בפועל, משתנה באמצעות חוק רגיל שמאפשר העברת בעלות בהיקפים עצומים.

הרפורמה הזאת גם לא קובעת בחוק את עקרונות המדיניות הקרקעית של מדינת ישראל והיא מעבירה את היכולת לקבוע את המדיניות הקרקעית לגוף שאיננו נבחר, לרשות מינהלית שההרכב שלה מצומצם מאוד, הציבור לא נמצא בה, אבל ניתן בה כוח בלתי פרופורציונלי לשני גורמים, לראש הממשלה ולקרן הקיימת. ההרכב של מועצת מקרקעי ישראל לפי סעיף 1(8) להצעת החוק הוא הרכב בעייתי ביותר. המועצה הזו מורכבת משמונה נציגי ממשלה ושישה נציגי קרן קיימת. אין על-פי ההצעה במועצה נציגי ציבור כלשהם, אין נציגים של הציבור הערבי, אין נציגים של הפריפריה, אין נציגים של מומחים בתחומי מקרקעין, אין נציגים של ארגונים סביבתיים, אין נציגים של ארגונים חברתיים. הציבור איננו מיוצג ברשות, במועצה שמנהלת את הנכס הציבורי החשוב ביותר שיש והוא המקרקעין.

ולכן, עמיתי חברי הכנסת, אני ואנחנו כמובן נתמוך בכל ההסתייגויות שהמטרה שלהן להוסיף נציגים למועצה הזו, נציגים של ארגונים סביבתיים, ארגונים חברתיים, רשויות בנגב ובגליל, נציגים של הציבור הערבי, מומחים, אנשי אקדמיה וכדומה. אבל מעבר לשאלת ההרכב, סעיף 1(8) להצעת החוק קובע שנציגי הממשלה למועצה יהיו כפופים בהצבעותיהם להחלטות הממשלה, זאת אומרת, אלה הם נציגים שאין להם שיקול דעת עצמאי, הם אמורים לפעול לפי החלטות הממשלה ללא שיקול דעת עצמאי ומקצועי.הצעת החוק מגדירה בצורה מאוד בעייתית את נכס המקרקעין שעליו היא חלה. בפועל הצעת החוק מאפשרת העברת בעלות בנכסי מקרקעין פנויים, בנכסי מקרקעין שטרם נבנו ולא נבנו. אם המטרה היתה לצמצם את הביורוקרטיה הכרוכה בניהול חוכרים של דירות מגורים, מספיק היה להעביר את הבעלות במבנים ולא צריך היה להעביר בעלות בנתחי קרקע שלמים ופנויים. אבל אם זו היתה המטרה, את המטרה הזו ניתן היה להשיג גם בלי הרפורמה הזאת, כי כבר היום מכוח תיקונים שהכנסת הקודמת חוקקה אפשר להעביר בעלות בדירות מגורים שנמצאות בקרקעות רוויות. לכן כל פרשת המרפסת של ראש הממשלה היא ניסיון לזרוע חול בעיני הציבור, להסיח את הדעת ולהסתיר את המטרות האמיתיות של הרפורמה.

הרפורמה כוללת סעיף בעייתי ביותר שהוסב ברגע האחרון, אני מתכוון לסעיף 4כ, שעוסק בהגבלה על הקניית בעלות. הסעיף הזה הוכנס להצעת החוק בעצם ביום ההצבעות האחרון שהיה בוועדת הכלכלה, והסעיף הזה מהווה אישור לקיומן של ועדות קבלה סלקטיביות ומפלות ביישובים חקלאיים, ביישובים קהילתיים. הסעיף הזה מאפשר לגופים פרטיים לעשות סלקציה פסולה בין המבקשים להתגורר ביישובים האלה. זה סעיף פוגע במיוחד שיש בו כדי להפלות אוכלוסיות רבות במדינת ישראל.

יש לנו ניסיון עם ועדות הקבלה האלה ואנחנו כבר יודעים שהוועדות האלה הן כלי לסינון אוכלוסיות שאינן נושאות חן בעיני ועדות הקבלה או חבריהן. הסינון הזה נעשה בצורה משפילה תוך שימוש בקריטריונים כמו אי-התאמה חברתית. לפעמים מאחורי הסינון הזה עומדים ללא ספק טעמים גזעניים. וכך מסננים החוצה ערבים ורוסים ואתיופים, לפעמים דתיים, משפחות חד-הוריות, זוגות בני אותו מין וכדומה. הוספת הסעיף הזה הצליחה לחבר ברפורמה הזו את הרע שבשני העולמות. לקחו את הרע שבעולם השוק, רע של הפרטה טוטלית, של השלטת בעלי ההון על משאבי הציבור וחיברו אותו אל הרע של גזענות, של סלקציה, של אפליית אוכלוסיות ושל מתן זכויות וטו לגופים פרטיים בגישה שלהם לקרקעות הציבור.

אדוני היושב-ראש, עם כל מה שנאמר על הרפורמה הזו, אני חייב לומר שרב הנסתר על הגלוי לפחות בהיבט אחד, שהוא היבט מאוד מרכזי של הרפורמה, ואני מתכוון להסכם עם הקרן הקיימת. בפני ועדת הכלכלה לא הוצגו מפות. אנחנו גם היום לא יודעים אילו קרקעות בדיוק הולכות להיות מוחלפות בין המדינה לבין הקרן הקיימת. לא רק שאין לנו מפות, אין לנו הערכות כלכליות מהו השווי האמיתי של הקרקעות שמועברות פה מיד ליד. אין לנו הערכות תכנוניות וסביבתיות מה הן ההשלכות של חילופי הקרקע האלה. על בלנקו אנחנו מתבקשים לחתום על צ’ק של פטור ממס מכל העסקאות האלה. רק הדבר הזה כשלעצמו, אפילו אם הדבר הזה היה עומד כשלעצמו, אדוני היושב-ראש, הוא היה מספיק כדי לפסול את הרפורמה הזאת כרפורמה שהיא מהלך לא ראוי ולא אפשרי מבחינה חקיקתית.

הרפורמה הזו היא אסון סביבתי. הקרקע היא משאב ייחודי, סופי, מוגבל. אבל הרפורמה הזאת מייצרת בתחום המקרקעין מנוע רב עוצמה של אינטרסים כלכליים. הניסיון מלמד שגופי התכנון לא מסוגלים לעמוד לבדם מול המנועים האלה של האינטרסים הכלכליים רבי העוצמה שהרפורמה הזו מייצרת בתחום המקרקעין. ולכן התוצאה של הרפורמה הזו בפועל תהיה פגיעה בשטחים הפתוחים, פגיעה במרחבים הציבוריים, פגיעה ביכולת שלנו לתכנן את הקרקע למטרות ציבוריות שהן כל כך דרושות וכל כך חיוניות.

כל הרפורמה הזו נעשתה ללא עבודת מטה שקופה, ללא התייעצות עם הגורמים הציבוריים, ללא הקשבה לארגונים סביבתיים וחברתיים. אני חייב לומר שאינני יודע מה התשתית המקצועית שעליה נסמכת הרפורמה הזאת. תחושת הבטן שלי היא שמאחורי הרפורמה הזו לא עמדו חשיבה מקצועית וניתוח מקצועי אלא עמדו מאחורי הרפורמה הזו גופים בעלי עניין ובעלי אינטרס שהולכים להרוויח מהרפורמה הזו כסף רב, רב מאוד.

אדוני היושב-ראש, ברשותך, אני רוצה לגעת בנקודה אחרונה. אני מתכוון לשאלת היחס בין הרפורמה והציבור הערבי.בכל מקום בעולם רפורמת מקרקעין היא רפורמה שנותנת מקרקעין למי שאין לו מקרקעין. הרפורמה הזו עושה בדיוק את הדבר ההפוך. הציבור הערבי בישראל שחסרים לו מקרקעין לא הולך לקבל שום מקרקעין מהרפורמה הזאת אלא הולך להיות מודר בצורות חדשות.

הרפורמה הזו היא אי-צדק בציר האקטואלי, מכיוון שהיא איננה נותנת תשובות למצוקות המקרקעין הקיימות היום. היא אי-צדק בציר הזמן, כי היא לוקחת רכוש שהוא בחלקו רכוש של נפקדים, מגלגלת אותו לידיים פרטיות, מסבכת את היכולת להגיע לפתרון פוליטי של הסכסוך הישראלי-ערבי.

אדוני היושב-ראש, כשאני מסכם לעצמי את הדברים, אני אומר – הרפורמה הזאת היא אסון חברתי. הרפורמה הזו היא אסון סביבתי, הרפורמה הזו היא אסון פוליטי. הרפורמה הזו היא המתנה הגדולה ביותר שממשלת נתניהו נותנת לבעלי הון, לבעלי אינטרס, לנדל”ניסטים, על חשבון הציבור.

לכן, אדוני היושב-ראש, אני קורא לכל חברי הכנסת, מעבר להשתייכות הסיעתית, להתאחד מחר בהצבעות, לתמוך בהסתייגויות, ואם נוכל, להפיל את הרפורמה הרעה הזו לטובת כל הציבור ישראל. תודה רבה.

מי בעד הפרטת הקרקעות?

בשבוע שעבר קראתי טיעונים מצד עיתונאים מובילים בעד יוזמת הפרטת הקרקעות של נתניהו. בטור זה אתייחס לדברי שניים מהם, רביב דרוקר וסבר פלוצקר. לטענת השניים, הרפורמה טובה, נחוצה, ולא כל כך מרחיקת לכת כמו שחשבנו.

תגובתי הנרחבת לדבריו של דרוקר התפרסמה הבוקר באתר עבודה שחורה. אסתפק לפיכך בתקציר. דרוקר העלה שתי טענות חשובות ונכונות: (א) דמי החכירה הם סוג של תשלום, או מס, עבור שירות שאינו קיים בעצם; (ב) הפער בין הכוח העצום המופקד בידי פקידי/ות מנהל מקרקעי ישׂראל לבין המשׂכורות הזעומות המשולמות להן/ם מזמין שחיתות, ויש סימנים לכך שהיא קיימת ועמוקה.

אני מסכים עם הטענה שדמי החכירה אינם הגיוניים. אבל אם כך, מדוע לא לבטל אותם וזהו? אם המנהל רקוב ומושחת, או לכל הפחות לא לגמרי יעיל, מדוע לא לתקן אותו? מה ההיגיון המקפיץ אותנו ישר להפרטה? האם זו התשובה היחידה לכל שאלה שנשאלה אי-פעם? את התשובה (במהופך) ניתן למצוא בטורו של פלוצקר:

היה זה נתניהו שברצונו הלוהט להוכיח שהוא עדיין גדול-מהפכני-ישׂראל כינה את הצעת החוק לרופרמה במינהל מקרקעי ישׂראל בשמות כמו "אם כל ההפרטות", "הגדולה בהפרטות בישׂראל" ו"העברת קרקע הלאום לידיים פרטיות" – ובכך גייס מגדה חזית לאומית וחברתית רחבה. ברית בית שׂמאל לימין, בין מרכז לפריפריה. אלא שלכינויים האלה אין ולא הייתה שום אחיזה במציאות. קרקע הלאום לא מועברת לידיים פרטיות: הרפורמה תעביר חצי אחוז עד אחוז מהקרקעות של ישׂראל המוחכרים כעת בחוזי חכירה ל-99 שנים, לבעלותם המלאה של בעלי הדירות, ותו לא. "מבחינה חוקית", אומרים במינהל, "הבדל בין חכירה לדורות ששולמו תמורתה דמי היוון לבין בעלות מלאה הוא אפסי. זו פיקציה מיותרת שהרפורמה ביקשה לחסל.

אילו רק הוצגה הרפורמה לציבור כאמצעי שיסייע לבעלי בתים לסגור מרפסת, היתה עוברת בקלות רבה. אבל לא כך הוצגה הרפורמה. האירוניא בסיפור הוא שביבי דוקא מצטייר כטיפוס אמין (להבדיל מפלוצקר, אגב). הוא אינו מתכוון להעביר תקנה לטובת סוגרי המרפסות, אלא דוקא ל"אם כל ההפרטות". נכון, אני מנסה לנחש כאן את מחשבותיו הכמוסות של אדם שאינני מכיר אפילו באופן אישי, אבל כך (פחות או יותר) עושׂה גם פלוצקר. הוא מניח שביבי פשוט רצה להצטייר כמהפכן, ולכן קלקל את סיכוייו להצליח ברפורמה. אני, לפחות, מקבל את דבריו של ביבי כפי שהם. כשהוא מדבר על הפרטת כל אדמות המדינה, אני מאמין לו.

וזו גם תשובתי לטיעון של רביב דרוקר, כהאי לישנא:

החשש השני הוא העשירים ישתלטו על קרקעות, בעיקר קרקעות חקלאיות, ייזמו שינוי ייעוד באמצעות הכנת תוכניות לבנייה למגורים ואח"כ ישתמשו בעוצמתם הכלכלית כדי לדחוף את ההפשרה במוסדות התכנון. נשמע מאוד הגיוני, אבל לא ממש […] בוא נפסיק עם הפחדים והקונספירציות. נוחי דנקנר לא יקנה את המדינה.

ניתן לתהות באיזו מדינה גר מר דרוקר. האם שמע על רכישת צים בידי האחים עופר, למשל? האם הוא מודע למציאות בה פקידי אוצר מפריטים נכסי מדינה ואח"כ עוברים לנהל אותם עבור הקונים? דרוקר קורא לנו "להפסיק עם הפחדים והקונספירציות". אני קורא לו לפקוח עיניים. מצד אחד מבטיח ראש המשלה את אם כל ההפרטות, ומצד שני מספרים לנו שכל העניין הוא לבטל מס מיותר (לבטל מס מיותר?!) ולהקל עלינו לסגור מרפסת. בתנאים כאלה, האם לא הגיוני שנחשוד בקשרים וקנוניות?

כתב דרוקר: אני לא באמת מצליח להבין מה רוצים המתנגדים לרפורמה. הכי קל להאשים אותם בבורות או אינטרסנטיות. קל, אבל לא הוגן. לא כולם מטומטמים ולא כולם אינטרסנטים. בתשובה אני יכול, קודם כל, להמליץ לו על הטור הזה של איתמר כהן. האופנן אמנם לא כוכב-מגיש בערוץ 10, אבל הוא חוקר יסודי, שאינו פונה כל כך מהר להצהרות כמו "אני לא באמת מצליח להבין". שנית, כיון שאפילו דרוקר מודה שיש בינינו, המתנגדות/ים, אי-אילו שאינן אינטרסנטיות ואינם מטומטמים, אני מציע לו לשאול את עצמו מדוע מתואר מהלך ביורוקרטי פשוט כ"אם כל ההפרטות".