מכל חלקי התורה הגוללים את סיפור המסגרת של עם ישׂראל מעמידה פרשת בלק את האתגר הגדול ביותר בפני ההיסטוריון. מצד אחד, סיפור עמוס בסמליות, עם קטעי שירה ונבואה. מצד שני, עקבות ושׂרידים למציאות היסטורית המסתתרת מאחרי הקלעים. ומעל הכל מרחפת אחרית הימים. געוואלד!

ברח כוכב מיעקב

איור: דניאל מורגנשטרן

המחקר המודרני שופט בדרך כלל את חלקי התורה לפי שתי אמות מידה עיקריות: אחת, אזכורי השמות השונים של רבש"ע (ההנחה המקובלת היא שהטקסט שלפנינו מגיע ממספר מקורות, שכל אחד נקב בשם אחר); השניה, שימוש בעדויות ורמזים מתוך הטקסט כדי להגיע לניחוש על מקורו ותאריכו. לפי אמות המידה הללו קבעו חוקרי המקרא שפרשת בלק מגיעה מזמן כלשהו החל במאה ה-14 לפנה"ס ועד המאה הראשונה לספירה. אפילו ממרחק הזמן הבטוח שלנו, היינו רוצים טווח תאריכים מצומצם מעט יותר. אם כן, לפי אילו אמות מידה עלינו לנהל את הדיון?

ומה אומרים חז"ל? בדרך כלל, נהוג לחשוב שלפי האמת הרבנית נכתבה כל התורה על-ידי משה בהר סיני (אם לא היתה קיימת עוד לפני בריאת העולם, לשׂמאלו של ריבוינה). עם זאת, עיון בבבלי בבא בתרא יד ב מעלה תמונה אחרת: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב". כלומר, "ספרו" של משה אינו כולל את פרשת בלעם. כלומר, משה לא כתב את התורה כולה. ואולי פרשת בלעם זו אינה מקבילה לפרשת בלק המופיעה בתורה המוכרת לנו, אלא היא סיפור אחר לגמרי? ואם אינה מקבילה – מה היא? ואם לא משה כתב את כל התורה, מי כן?

ומה עם האתון? בסיפורו של בלעם תפקידהּ סמלי לחלוטין. הבהמה הגסה זוכה לראות את מלאך יהוה, בזמן שהנביא הגדול, עליו מסתמך בלק במלחמתו נגד ישׂראל, נותר עיוור גם בעינו הרואה. אבל מדוע דוקא אתון? ידוע שהישׂראליות, והיהדות בעקבותיה, מטפחות יחס מיוחד למין Equus Asinus. שאול מצא מלוכה כשיצא לחפשׂ אתונות. המשיח אמור להגיע על חמור. החמור הוא החיה היחידה שבכורותיה נפדים כמו בני-אדם (שמות יג יג). גויים רבים בעת העתיקה סברו שהיהודים סוגדים בהחבא לאלוהות חמורית בבית-המקדש הירושלמי, וחז"ל מנו את פי-האתון (של בלעם) כאחד מעשׂרת הדברים שנבראו בין השמשות (משנה אבות ה ה). אז מדוע דוקא חמור? ואולי השאלה הנכונה יותר צריכה לעסוק דוקא בדמיון בין האתון לבין האלהות שלכבודה הומצא המונותאיזם?

ולסיום – אחרית הימים. אחרית הימים היא תרומה גדולה, אולי התרומה הגדולה, של המונותאיזם לתרבות האנושית. רעיון אחרית הימים טומן בחובו הן את המחשבה שההיסטוריא תסתיים יום אחד, הן את התובנה שהשאיפה לקראת אותו היום מלווה בהתקדמות, בקידמה. למרבה הצער, חזונו של בלעם עבור אחרית הימים של ישׂראל נגזר מן השורשים מחץ, אבד, קרקר, חיל וכולי. במאה השלישית לפני הספירה דרשו מתרגמי התורה ליוונית את המקרא "יָרֹם מאֲגַג מלכו" על גוֹג, האויב המתולוגי של אחרית הימים. כ-400 שנה אחריהם דרש עקיבא את "דָרַך כוכב מיעקב" על שמעון בר-כוזיבא, כדי להצדיק את האסון שהתעתד להמיט על העם היושב בציון.

מי תלמידה חכמה ותדרוש את נבואת בלעם על שלום באחרית הימים?

ויסעו מהֹר הָהָר דרך ים סוף, לסבֹב את ארץ אֱדוֹם, ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשה: למה הֶעֱליתֻנוּ ממצרים למות במדבר? כי אין לחם ואין מים, ונפשנו קצה בלחם הקלֹקֵל.
וישלח יהוה בעם את הנחשים השׂרפים, וינַשׁכוּ את האם; וימת עם רב מישׂראל. ויבא העם אל משה, ויאמרו: חטאנו כי דברנו ביהוה ובך. התפלל אל יהוה, ויסר מעלינו את הנחש. ויתפלל משה בעד העם. ויאמר יהוה אל משה:
עשׂה לך שָׂרָף, ושׂים אֹתו על נס. והיה כל הנשוּך, וראה אֹתו וחי. ויעשׂ משה נחש נחֹשת, וישִׂמֵהוּ על הנס. והיה אם נשך הנחש את איש, והביט אל נחש הנחושת וחי [במדבר כא ד-ט]

פסססססט...

איור: דניאל מורגנשטרן

אחרי הופעתו הדרמטית, יורד נחש החושת למחתרת למשך מאות שנים. על בימת ההיסטוריא עולים ויורדים יהושע וההתנחלות, ימי שפֹט השופטים, מלוכה על שלביה השונים, בואך המלך חזקיהו, בשלהי מאה השמינית לפני הספירה. על חזקיהו מעלה הכתוב:

ויעשׂ הישר בעיני יהוה ככל אשר עשׂה דוד אביו. הוא הסיר את הבמות ושִׁבַּר את המצֵבֹת, וכרת את האשרה וכִתַּת נחש הנחֹשת אשר עשׂה משה. כי עד הימים ההמה היו בני-ישׂראל מקטרים לו. ויקרא לו נְחֻשׁתָּן. ביהוה בטח, ואחריו לא היה כָמֹהו בכל מלכי יהודה, ואשר היו לפניו. וידבק ביהוה, לא סר מאחריו. וישמר מצוֹתיו אשר צוה יהוה את משה. והיה יהוה עמו, בכל אשר יצא – ישׂכיל.   [מלכים-ב יח ג-ז1].

לכאורה, סתירה. לפי ספר במדבר, עשׂיית הנחשתן והשימוש בו היו בגדר הוראה ברורה וישירה של רבש"ע למשה. דבר אלהים חיים. מן העובדה שהנחש עדיין נמצא בירושלם זמן כה רב לאחר הנדודים במדבר אנו למדים על חשיבותו לגורמים שונים בעם ישׂראל לאורך המאות. כיצד, אם כן, מעז חזקיהו לכתת את הנחש? ומדוע טוען בעל מלכים-ב שחזקיהו שמר על כל מִצוֹת משה?

מסתבר שהזמנים מתקדמים. עד ימי חזקיהו הספיקה האמונה באל אחד להצרף בכור ההיתוך הישׂראלי-יהודאי, ולהתרחק מן הגשמיות הגלומה בחפצי-קסם ממין הנחשתן. על הפער בין ימי הקדם של משה לחדשנות של חזקיהו מגשרים חז"ל בנחישות:

תנו רבנן: ששה דברים עשׂה חזקיהו המלך. על ג' הודו לו, ועל ג' לא הודו לו. על ג' הודו לו: גנז ספר רפואות, והודו לו; כתת נחש הנחשת,  והודו לו. […] [בבלי ברכות י ב]

מסתבר שהיתה כאן מהפכה לא רק בתחום הדת, אלא גם בתחום הרפואה. בדרך החוצה: הנחש המרפא וספר רפואות. הנחש המרפא הוא דמות מוכרת מן ההויה התרבותית של עמים רבים במזרח הקדום. מוכר עד היום הנחש ההמלופף על מטהו של אַסקלֵפִּיאדֶס. ספר רפואות, מאידך, הוא חידה. הדמיון הוא הגבול בבואנו לשער מה היה כתוב באותו ספר עלום, שחזקיהו ציוה לגנזו. רק לעתים נדירות משאירה הצנזורא עקבות כה ברורים כבמקרה שלפנינו.

ובכל זאת, לא בכל הדיונים ההלכתיים הסכימו החכמים עם המלך. כך קרה, למשל, כשהמלך עיבר חודש ניסן בניסן, במקום באדר כנהוג. החכמים מתחו גם ביקורת על מדיניות החוץ של חזקיהו, ואף על מדיניות הפנים. אבל עקרון אחד מסתבר לגמרי: מותר וחיוני לנו להשיל מעלינו קליפות, כדי להתחדש בעתיד טוב יותר. כדברי ר' מאיר ננמ"ח: "בהשילי בלי כל חשש, תרבות של עור אשר יבש". הדור ההוא ויתר על חפץ-קסם. על מה נוותר אנחנו?

ויקח קֹרַח בן-יצהר בן-קהת בן-לוי, ודָתָן וַאֲבִירָם בני אֱלִיאָב, ואוֹן בן-פֶּלֶת בני ראובן, ויקֻמוּ לפני משה, ואנשים מבני-ישׂראל, חמשים ומאתים נשׂיאי עדה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אנשי שם. ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם: "רב לכם, כי כל העדה כֻּלָם קְדֹשים ובתוכם יהוה. ומדוע תתנשׂאו על קהל יהוה?   […]   וַתִּבָּקַע האדמה אשר תחתיהם, ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אֹתם, ואת בתיהם, ואת כל האדם אשר לקֹרח, ואת כל הרכוש. וירדו הם, וכל אשר להם, חיים שְׁאֹלָה, וַתְּכַס עליהם הארץ, ויאבדו מתוך הקהל  (במדבר טז).

קרעחצן

איור: דניאל מורגנשטרן

סיפור קרח הוא בעיקרו סיפור פוליטי. קבוצה של לויים ובכירים משבט ראובן קראו תגר על מנהיגותם של משה ואהרן. השאלה בבסיס מחאתם פשוטה: אם כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהוה, באיזו סמכות מתנשׂאים האחים על הציבור? משה אינו מבזבז זמן על ויכוחים חוקתיים. הוא פונה הישר למקור הסמכות העליון, הלא הוא ריבונו של עולם. אח"כ, כמו אליהו נגד כהני הבעל, הוא מזמן את המורדים לדו-קרב מחתות, וברגע המתאים פותחת הארץ את פיה ובולעת את כל האופוזיציא. אני יכול להעלות בדעתי כמה ראשי מדינות שהיו שׂמחים מאד על תרגיל כזה.

העונש של המורדים היה חמוּר שבחמורים – מוות המוני שלהם עצמם, של בתיהם, של כל האדם אשר להם ואפילו הרכוש. העניין אומר דרשני. מילא קרח, דתן ואבירם, און בן-פלת ו-250 הנשׂיאים; אבל מה חטאו בנות- ובני-ביתם? אילו היה הדבר קורה בימינו היתה העיתונות העברית מדברת מן הסתם על "עונש בלתי-מידתי".

אבל האם נגזרה על ביתו של קרח כליה גמורה? הדעה הרווחת בציבור – עד כמה שאני מכיר אותו ואותה – היא שקרח ועדתו נבלעו באדמה ונעלמו מן העולם. אבל אם כך, מי כתב את תהילים מב-מט ("למנצח משׂכיל לבני-קרח; לבני-קרח משׂכיל שיר ידידֹת; למנצח לבני-קרח מזמור)? מיהו הימן צאצאו של קרח שמונה למשורר על ידי דויד המלך (דברי-הימים א ו טז-כג)? מי הם המשוררים "בני-הקָרחים" שהיללו בזמרתם את מעשׂיו של המלך יהושפט (דה"ב כ יט)? ומי הם "בני-קרח" המופיעים על אוסטרקון מהמאה ה-6 לפנה"ס שנתגלה בחפירות בערד?

כדי להגיע לתשובה לא לא צריך להרחיק יותר מדי. כבר בספר במדבר עצמו (כו י-יא) מודה הסופר המקראי: "ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אֹתם ואת קרח; במות העדה, בָּאֲכֹל האש את חמשים ומאתים איש, ויהיו לנס. ובני קרח לא מתו!"

לקח אחד, מיידי ופשוט, הוא שאין סיבה לקבל כפשוטם את כל דברי האגדה המופיעים בתורה (ובנביאים, בכתובים, בספרות החיצונית, בכתבי חז"ל ובאופן כללי). מקובלת עלי שיטת הפרשנות לפיה מורכבת התורה, והתנ"ך כולו, מגרסאות שונות ומגוונות, שעברו מאות שנים של עריכה. אם כן, הרי שאין תמה שפה ושם נמצאות גם גרסאות שאינן עולות בקנה אחד, או אפילו סותרות זו את זו.

מצד שני, המסקנה לעיל לא נועדה לערער על חשיבות התנ"ך באופן כללי, או אפילו על מידת האמינות שניתן לייחס לו בבואנו ללמוד גם קצת היסטוריא. נהפוך הוא. הסתירות דוקא מעוררות אמינות. כיצד? אם אכן עברה התורה עריכה יסודית כל כך, במשך מאות שנים ועל ידי מי-יודע-כמה עיניים, סביר להניח שנמצאו לא מעט הזדמנויות להחליק סתירות, לפתור אותן, או פשוט להעלים כל זכר למה שעלול לעורר חשד או ספק. העובדה שהסתירות הללו נותרו במקומן מלמדת על הכבוד הרב שרחשו העורכים לכתוב. דברי אלהים חיים ממש.

אבל מסתתר כאן גם לקח נוסף. לפעמים, בכלל לא משנה מה כתוב. משנה מה אנשים חושבים שכתוב. אם הדעה הרווחת בקרב הציבור היא שקרח ועדתו עברו מן העולם במדבר, למי אכפת שהם מופיעים בתהלים, בדברי-הימים, או אפילו בפרשת פנחס? אם לשמעון פרס יש אמא ערביה, למי אכפת ששׂרה מלצר-פרסקי, ספרנית ומורה לרוסית, היתה נינתו של הר' חיים מוולוז'ין? כשהאמת חוגגת, העובדות מחפשׂות מחסה.

וידבר יהוה אל משה לאמר: שלח לך אנשים ויתֻרוּ את ארץ כנען אשר אני נתן לבני-ישׂראל […] ויעלו ויתֻרוּ את הארץ ממדבר צִן עד רְחֹב לְבֹא חֲמָת […] וישֻבוּ מִתוּר הארץ מקץ ארבעים יום. וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני-ישׂראל אל מדבר פארן קדשה, וישיבו אתם דבר: […] "באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש הִוא, וזה פריה. אפס, כי עז העם היֹשֵב בארץ, והערים בְּצֻרוֹת גְדֹלֹת מאד, וגם ילדי הענק ראינו שם" […] וַיַּהַס כָּלֵב את העם אל משה, ויאמר: "עָלֹה נַעֲלֵה וירשנו אֹתָה, כי יכול נוכל לה. והאנשים אשר עלו עמו אמרו: לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו. ויֹציאוּ דִּבַּת הארץ אשר תרו אֹתָה אל בני-ישׂראל לאמר: "הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אֹכֶלֶת יושביה הִוא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מִדוֹת, ושם ראינו את הנפילים בני-ענק מן הנפִלים, ונְּהִי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם […]  [במדבר יג]

רק חול וחול

איור: דניאל מורגנשטרן

כהיסטוריון מציב בפני סיפור המרגלים אתגר קשה, אפילו מביך. מחד, אינני מקבל את סיפור המסגרת המקראי כפשוטו. אינני מאמין שעם ישׂראל, 600,000 איש רק הגברים יוצאי הצבא, יצאו כאיש אחד ממצרים ועשׂו דרכם לארץ. מאידך, אם מדובר במֻתוס, הרי שעלי לפחות לנסות להסביר מי ניסח אותו, מתי, ולאיזו מטרה. לשאלות אלה עדיין אין לי תשובה. מצד שני, לתורה שבעים פנים (לפחות), ולא תמיד חייבים לפרש את פרשת השבוע לאור העבר. בחזרה להווה.

בשבוע שעבר דרשתי בקצרה את "חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ" על החזון המדיני לשלום בין תושבי הארץ – מדינה אחת, משותפת לכל אזרחיה, בין הים לירדן. בטור לפני יומיים פיתחתי את הרעיון עוד, והסברתי מדוע נטשתי את חזון "שתי מדינות לשני עמים", המקובל על כולי עלמא (כמעט) כפתרון הנכון, הצודק והמעשׂי לסכסוך הישׂראל-פלשׂתיני. מדרך הטבע, הדעה יוצאת הדופן הזו גררה שלל התנגדויות מטעמים שונים. הנימוק הבולט, אפילו בקרב מי שמחבב את הרעיון, היה שהוא אינו מציאותי, בלתי-ישׂים. כאן בדיוק נכנסים המרגלים לתמונה.

בני-ישׂראל נצטוו להכנס לארץ. אמנם, ראשית מעשׂה באיסוף מודיעיני תחילה, אבל הסוף ידוע מראש: "שלח לך אנשים ויתֻרוּ את ארץ כנען אשר אני נֹתן לבני-ישׂראל". הארץ נתונה. אין סיבה לדאגה. אף על פי כן, עשׂרה מתריסר המרגלים נבהלים מגודל המשׂימה העומדת לפניהם (או ליתר דיוק, מגודלם הפיסי של האויבים), ומנסים לשכנע את העם לוותר מראש. המשך הסיפור ידוע. רבש"ע מתרגז, ובמקום להכניס את עם ישׂראל לארץ תיכף ומייד, הוא גוזר ארבעים שנות נדודים במדבר.

מוסר השׂכל: על אף שיהיה קשה מאד לישׂם את "האזרח בבני-ישׂראל, ולגר הגר בתוכם – תורה אחת יהיה לכם" (במדבר טו כט), צריך להעז ולעשׂות. אמנם אינני מקבל את הסיפור על ארבעים שנות הנדודים במדבר כעובדה היסטורית, אבל אני מקבל גם מקבל את המסר הכללי של הסיפור. פחד ושיתוק, במסווה של זהירות, יביאו אסון. ר' נחמן הבין את זה. הרצל הבין את זה. גם בן-גוריון וז'בוטינסקי. ואנחנו?

וידבר יהוה את משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, בחֹדֶש הראשון, לאמר: ויעשׂו בני-ישׂאל את הפסח במועדו   […]   ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשֹׂת הפסח ביום ההוא. ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא, ויאמרו האנשים הָהֵמָּה אליו: "אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נִגָּרַע לבלתי הקריב את קרבן יהוה במֹעֲדו בתוך בני-ישׂראל?   […]   וידבר יהוה אל משה לאמר, דַּבֵּר אל בני-ישׂראל לאמר: איש איש, כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחֹקה, לכם או לדֹרֹתיכם, ועשׂה פסח ליהוה בחֹדש השני, בארבעה-עשׂר יום בין הערבַּיִם יעשׂו אֹתו   […]   וכי יגור אתכם גֵּר, ועשׂה פסח ליהוה כחֻקַּת הפסח וכמשפטו, כן יעשׂה. חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ [במדבר ט א-יד].

ולפיליפינית שלום

איור: דניאל מורגנשטרן

לשם מה פסח שני? לוח השנה היהודי רצוף ומשובץ חגים מחגים שונים, ואגב אף אחד מהם איננו שומעים על נוהל הזדמנות שניה. מה נשתנה הפסח מכל החגים? תשובה אחת לשאלה נמצאת כבר בסיפור המסגרת המקראי: פסח הוא חג היסוד של עם ישׂראל. הפסח הראשון, זה בו יצאנו ממצרים, מסמל את הולדת העם. ההשתתפות בפסח מציינת גם את היציאה משעבוד, גם את השייכות לעם. פסח הוא חג שאסור להחמיץ.

בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים (משנה פסחים י ה). גם בכך שונה פסח משאר החגים. המסר הכפול של חירות ושל שייכות לאומית שריר וקיים בכל הזמנים. כל עוד קיים עם ישׂראל, נמשכת יציאת מצרים. בהקשר זה מעניין במיוחד לראות את הקישור שעושׂה הכתוב בין הפסח לבין הגֵּר. במקומות רבים אנו מצווים על יחס של כבוד, אפילו על אהבה לגר, כיון שגם אנחנו היינו גרים, עוד במצרים. זכרון היציאה שלנו משעבוד לחירות ומגֵרוּת לנחלה ולאזרחות מחייב ביחסנו לאחרים, שגורלם שפר עליהם פחות. אין זכויות ללא חובות.

והנה, בדור שלנו, גרים מכל עבר. חלקם הגיעו מהפיליפינים כדי לסעוד את קשיש(ות)ינו. אחרים הגיעו מסין לעבוד בשׂדות ובבניין. חלקם ברחו מסודאן כדי להציל את חייהם. אחרים גרים בכפרים, בערים, במחנות פליטים בכל רחבי שומרון ויהודה, כפופים לשלטון צבאי ישׂראלי אך חסרי אזרחות. ואנחנו, יהודים ודמוקרטים, מצֻוִּים לנהוג בהם כבוד ואהבה. מצווים ולא מקיימים.

כל זה מביא אותי למחשבה על לב הסכסוך הישׂראלי-פלשׂתיני. לצד כל הקלישאות המקובלות בדיון הזה, מלווים אותי הסיפורים ששמעתי מקרובי משפחה מבוגרים על החודשים הראשונים לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר ששקע האבק יצא בית ישׂראל בהמוניו לתייר בארץ. כמעט בכל הסיפורים ששמעתי על הימים ההם (ושמעתי כמה וכמה) חזר עניין אחד באופן קבוע: קבלת הפנים החמה והאוהדת של הפלשׂתינים בשטחים למבקרים הישׂראלים. אפשר להתייחס לסיפורים הללו בציניות, ולחשוב על הכסף שהזרימו התיירים או על הנוהג הלבנטיני עתיק היומין להתרפס בפני כל כובש העובר בארץ. אלא שמהסיפורים עולה תמיד ניחוח אחר, של תקוה ואפילו ציפיה לעתיד טוב יותר.

אם כן, הרי שהתקוות והציפיות החלו להתמסמס זמן קצר לאחר מכן. הלהט התנ"כי עודד תנופת התיישבות עברית ב"שטחים", אך דיני גרים נשכחו בקרן זוית. במקום אהבה וכבוד קיבלנו "פועלים מהשטחים" ו"נס כלכלי", שעות עבודה ארוכות יותר ושׂכר נמוך יותר מזה המצויין בחוק. את המחיר אנו משלמים גם היום, בשׂנאת המנוצלים, בחרבן מדינת הרווחה. את ההזדמנות של 67 החמצנו באורח עוצר נשימה.

אבל עדיין לא מאוחר לתקן. אם למדנו משהו מפרשת פסח שני, הוא שהתורה מעניקה לנו הזדמנות שנייה. "חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ" פירושו שגם כאשר אנחנו מעסיקים פועל תאילנדי, אנחנו חייבים לשלם לו שׂכר מינימום ולקיים את שאר זכויותיו הסוציאליות. קל וחומר כאשר מדובר לא באורחים-גרים לרגע, אלא בתושבי הארץ הפלשׂתינים, בין גרים ובין אזרחים. אין זכות נחלה על הארץ ללא קיום החובה. ללא אהבת הגר, ללא שיוויון וכבוד, לא יהיה שלום.

איש או אשה, כי יַפְלִא לנדור נדר נזיר לְהַזִּיר ליהוה: מיין ושֵׁכָר יָזִּיר; חֹמֶץ יין וחמץ שכר לא ישתה; וכל מִשְׁרַת ענבים לא ישתה, וענבים לחים ויבשים לא יאכל כל ימי נזרו. מכל אשר יֵעָשֵׂה מגפן היין, מחרצנים ועד זָג, לא יאכל. כל ימי נדר זרו תער לא יעבֹר על ראשו, עד מלאת הימִם אשר יזיר ליהוה. קָדֹשׁ יהיה, גַּדֵּל פֶּרַע שׂער ראשו (במדבר ו ג-ה).

ברוך Hoo

איור: דניאל מורגנשטרן

לפני שנים רבות הוכיח לי מר ינשוף, מהקוראים הותיקים של בלוג זה, שאני חולה נפש. בהתחלה עוד התנגדתי. אבל אז מזג לי עוד כוסית, וכששתיתי, שאל אותי לשם מה אני שותה. עניתי. אבל אלכוהול הוא בגדר סם, הלא כן? ודאי שכן. וסם הוא בעצם תרופה? כן. תרופה לגוף או לנפש? לנפש. וכי זקוק בריא לתרופה?

אין שום דבר חדש באמירה שהתודעה כרוכה בסבל. ככל שאנו פיקחים יותר, מודעים יותר למציאות בה אנו קיימים, כך אנו סובלים יותר. שנים ארוכות של מודעות אנושית פיתחו שיטות משיטות שונות להתמודדות. אחד מהשיטות הללו, עתיקה כמו ההיסטוריא עצמה (ובעצם הרבה יותר), היא השימוש במשככי מציאות. כשהראש דפוק לגמרי, היאוש נעשׂה יותר נוח.

אחת התופעות, שבעיני היא אחת מהיותר-מוזרות יותר במכלול ההתנהגות האנושית, היא הבחירה של פרטים אלו ואחרים להכביד את היאוש ואת הסבל באמצעים מלאכותיים. כך בפסוקים המצוטטים לעיל, העוסקים בדינו של מי שבוחר מרצונו החופשי להתנזר מאלכוהול לפרק זמן כלשהו, ואף מעיד עליו את רבש"ע כעד לכך שיקיים את הבטחתו. מוזר, מפחיד, עובדה.

אחת הסיבות לכך שאני מחבב, בסופו של דבר, את היהדות, היא שהתנהגות נזירית כזו אינה נחשבת ראויה לחיקוי. ותעיד הבריתא על שמעון הצדיק, אחד הטיפוסים היותר-חיוביים בדברי-ימי עמנו (ירושלמי נזיר ה ה):

אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר, אלא פעם אחד שעלה אחד אלי מדרום, וראיתיהו דמות יפה עינים וטוב רואי, קווצותיו תלתלים. ואמרתי לו:
— בני, מה ראית להשחית השׂער הנאה הזה?

— רבי, רועה הייתי בעירי, והלכתי למלאות את השאוב מים, וראיתי את הבוביא (בבואה) שלי בתוך המים, ופחז יצרי עלי, ובקש לאבדני מן העולם. אמרתי לו: "רשע, מה אתה מפחז בדבר שאינו שלך? עלי להקדישך לשמים!"
וחבקתיו ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו: "בני, כמותך ירבו עושׂי רצון המקום בישׂראל. עליך הכתוב אומר איש או אשה כי יפליא לנדור נדר להזיר…"

משמעון הצדיק אנו למדים, אפוא, שהנזירות רצויה אך ורק במקרים בהם המתירנות פותחת פתח ליצר הרע להביא לאובדן גמור. לדוגמא, שתיינים המסכנים את בריאותם באופן פעיל. לדוגמא, שתיינים ההופכים אלימים. לדוגמא, שתיינים המתיישבים מאחרי הגה המכונית. אבל בשאר המקרים, כלומר ברוב המקרים, בהם מוזג לו האדם כוסית או חולץ בקבוק כדי להרגע מעמל יומו, אין שום סיבה להתנזר. נהפוך הוא!

היטב הכירו מעצבי היהדות לאורך הדורות את המציאות, ושתפו אתה פעולה בשׂמחה. לפיכך "יין ישׂמח לבב אנוש" (תהלים קד טו), לפיכך הקידוש כל ערב שבת, לפיכך מצוות ארבע כוסות בסדר פסח. לפיכך גם אחת הברכות החביבות עלי מכל:

ברוך אתה יהוה, אלהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן

***

אזהרה לציבור הקוראים – אם שותים, מזמינים מונית (או מתרסקים על הספה בסלון; או סתם מאבדים הכרה ליד האסלה).

וידבר יהוה אל משה לאמר: ואני הנה לקחתי את הלְוִיִם מתוך בני-ישׂראל, תחת כל בכור, פֶּטֶר רֶחֶם מבני-ישׂראל, והיו לי הלוים. כי לי כל בכור. ביום הַכֹּתִי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישׂראל; מאדם עד בהמה לי יהיו! אני יהוה.  (במדבר ב יא-יג)

מנהג שגרתי - זבנג וגמרנו...

איור: דניאל מורגנשטרן

לסיפור המקראי יש עניין מיוחד בבכורה. לכאורה, לא דבר מפתיע במיוחד, שכן הבכורה נחשבת כאמת-מידה לעדיפות בירושה בחלק גדול מענפי התרבות האנושית. אלא שהסיפור המקראי נוקט גישה הפוכה. מדרך הטבע ניתן להניח שמֻתולוגיא לאומית תרצה לנכס לעצמה מעמד בכורה בכל מקרה ובכל מחיר. למעשׂה, הסיפור המקראי מתנער מהבכורה בכל הזדמנות.

יצחק, למשל, הוא בנו השני של אברם. יעקב-ישׂראל, על אף שהוא אח תאום, בכל זאת נולד לאחר עשׂיו. ראובן הוא בכור האחים-השבטים, אך אינו זוכה במלוכה, בכהונה, או באף עמדת הובלה אחרת. אפרים צעיר ממנשה, ובכל זאת הוא הוא הזוכה לברכת-הימין מסבא ישׂראל. דוִד הוא הצעיר מכל בניו של ישי, אך דוקא הוא נבחר להמשח למלוכה. מדוע? מה עניין נטישת הבכורה?

התשובה הכללית שלי לשאלה זו נעוצה באמונה המוכרת ממקומות רבים בתרבות האנושית, המייחס קדושה או טומאה (או שניהם) לדם הבתולין. ההשלכה המעשׂית של אמונה זו היא שביתוק הבתולין נשמר מחוץ למסגרת הרשמית של מוסד הנישׂואין (הנה מאמר מעניין בנושׂא בהקשרו הסוציו-ביולוגי). בזמנים ובמקומות מסויימים נשלחה הנערה הצעירה לראש השבט, במקרים אחרים יצאה לזנוּת (ולעתים אף שמרה לעצמה את שׂכר טרחתה כבסיס לעצמאות כלכלית במסגרת חיי המשפחה), ולעתים נערכה ההתנסות הראשונית דוקא במקדש.

רמז עבה לכך שגם בישׂראל הקדמון היה נהוג כך, אני מוצא בתיאור המקראי את הורתו של שמואל הנביא (שמואל א א). הסיפור ידוע. חנה העקרה הגיעה למקדש בשילה, והתחננה בפני רבש"ע שיפתח את רחמה. כנהוג במקרים כאלה, היא הציעה עיסקא, כהאי לישנא: "יהוה צבאות – אם רָאֹה תראה בעֳני אמתך, וזכרתני, ולא תשכח את אמתך, ונתתה לאמתך זרע אנשים – ונתתיו ליהוה כל ימי חייו…" (שם, פס' יא). עֵלי, הכהן בעת ההיא, שולח את חנה לשלום ומבטיח לה שרבש"ע ייתער לתחינתה.

עֵלי, כך הסיפור המקראי, לא נוגע בחנה ולו באצבע. בניו, מאידך, הם סיפור אחר לגמרי. בפרק הבא מסופר כי עלי "…שמע את כל אשר יעשׂוּן בניו לכל ישׂראל, ואת אשר יִשְׁכְּבוּן את הנשים הצֹבאות פתח אהל מועד" (שם ב כב). מן הכתוב עולה שזה היה מנהגם השגרתי של הכהנים הצעירים.

את המתמטיקא של החיים אשאיר ליד הדמיון הטובה של כל קוראת וקורא. אסתפק רק בכך שלטעמי יש כאן השתקפות (אמנם ערוכה בקפידה, כמיטב המסורת המוּסרנית של עורכי המקרא), של נוהג קדום, לפיו בן בכור הוקדש לשרת במקדש כלשהו, כיון שאביו הביולוגי הגיע משורות המכהנים בקודש. (ועוד לא אמרנו דבר על המשמעויות של "קְדֵשָׁה" ו"קידושין").

אם אכן כך, מובן למדי מדוע מוּדָרים הבכורות מעבודת הקודש. המקרא עושׂה מאמצים גדולים להתרחק מעבודת האלילים, וביחוד מכל אותם היבטים של הפולחן שהתבטאו ביחסי-מין. לא מפתיע לראות שלשון המקרא מדברת על "זנייה" או "שׂטייה" אחר אלהים אחרים. הלויים, בני השבט הקנאי ביותר לאמונה באל אחד (ועל כך טור נפרד בקרוב, ב"ה), נועדו להחליף את הסדר הישן, ולפיכך הפסוקים שהבאתי בראש הטור.

ועדיין, גם אם יתקבל ההסבר שלי על דעת הקורא/ת, אותי הוא לא מספק לגמרי. ישמעאל מגורש למדבר באכזריות כדי לפנות מקום ליצחק. יעקב מרמה את עשׂיו כדי להשׂיג את הבכורה. ראובן מואשם בבעילת פילגש אביו. יוסף מנסה לתקן את אביו בעניין מנשה ואפרים, ויעקב הזקן נאלץ לשׂכל את ידיו כדי להשׂיג את רצונו. כל הסיפורים הללו משדרים מסר של עקמומיות, רמאות, הונאה, שׂטייה מדרך הישר – ובעקבות כל אלה הצטדקות. מדוע? האם יש בעברנו איזו גזילת בכורה שנקברה תחת שכבות מרובות של מֻתוס? מי היה אותו בכור קדמון?

בין הפותרות/ים נכונה יוגרל נזיד עדשים.

וקדשתם את שנת החֲמִשים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. יוֹבֵל הִוא תהיה לכם, ושבתם איש אל אֲחֻזָּתוֹ ואיש אל משפחתו תָּשֻׁבוּ. יובל הִוא שנת החמִשים שנה תהיה לכם […]  ועשׂיתם את חֻקֹּתַי, ואת משפטי תשמרו, ועשׂיתם אֹתָם, וִישַׁבְתֶּם על הארץ לבטח. ונתנה הארץ פִּרְיָהּ, ואכלתם לָשֹׂבַע, וישבתם לבטח עליה […]  והארץ לא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כי לי הארץ. כי גֵרים ותושבים אתם עִמָּדִי. ובכל ארץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תתנו לארץ (ויקרא כה י-כד).

אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים

איור: דניאל מורגנשטרן

נוהג מוזר, היובל. פעם בחמישים שנה חלה מחיקה רחבית של (כמעט) כל עסקאות הנדל"ן, וכל הנחלות חוזרות לבעליהן הקודמים. ליתר דיוק – הבעלים הקודמים חוזרים אל הנחלות. מי שקונה אחוזת קרקע, קונה אותה לזמן קצוב. והמחיר, בהתאם: נחלה שנמכרה זמן קצר לאחר היובל שווה כסף רב; זו שנמכרה זמן קצר שלפניו שווה אך מעט. וכלשון הכתוב:

במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך, במספר שני-תבואֹת ימכר לך. לפי רֹב השנים תרבה מקנתו, ולפי מעֹט השנים תמעט מקנתו. כי מספר תבואֹת הוא מֹכֵר לך (שם, טו-טז).

הפרשנות המקובלת למנהג זה נעוצה בפסוק כג, המצוטט למעלה: "כי לי (כלומר לרבש"ע) הארץ". ארץ-ישׂראל אינה שייכת לעם ישׂראל, אלא לאלהים בלבד. העם הוא בחזקת גר ותושב, אורח לרגע בנחלה השייכת לריבון עולם. מעניין לראות שתפיסה זו משיקה הן למחשבה על בעלות פרטית בקרב השׂמאל הכלכלי – הרואה בקרקע משאב משותף ולא רכוש פרטי, הן להגות האקולוגית – הרואה באדם אורח לרגע בהיכלה של אמא אדמה. יוצא שהתורה, השׂמאל, ושוחרי/ות הסביבה מסכימים כולם שהאדמה היא של כולם, ושאנחנו עליה רק אורחים, תושבים, גֵרים. ומי לא מסכים עם הקביעה הזו? ראש הממשלה, כמובן. הוא, כרגיל, רוצה להפריט.

איך זה יעבוד? מנהל מקרקעי ישׂראל, גוף שהוא בעייתי לכל הדעות, יחוסל. במקומו תקום רשות מקרקעין, שתנהל מכירת חיסול של אדמות מדינה לכל דכפין. כלומר, לכל מי שיש לו האמצעים והנגישות. כלומר, לקואליציא של בעלי-הון, כרישי נדל"ן, עסקנים מהמגזר החקלאי, ועורכי-דין שישמנו את הגלגלים ויכתבו את כל הניירת בשׂפה שרק הם יודעים לקרוא.

אבל אל תאמינו לי. אני משוחד, שׂמאלני, שׂונא הפרטות. קראו במקום זה את דבריו של אלי כהן – עד לא מזמן הממונה על השׂכר באוצר, אדם שהגדיר את ביבי כ"מורה דרך" – בראיון לרינו צרור:

לגבי המינהל, הייתי חצוי מקצועית. מצד אחד, אני חושב שצריך לעשות שם רפורמה. מצד שני, אני מתנגד לה נחרצות משום שמדובר בקרקעות המדינה. עכשיו, אם נגמיש את הבירוקרטיה מול הכרישים, לפי הערכה שלי, תוך מספר חודשים כל הקרקעות ייגמרו. אנחנו נמצא אותן תוך שנתיים, בשרשור, בבעלות אילי הון ברשות הפלשתינית, אוקיי? מה שעשו בקרן קיימת 200 שנה, אנחנו נגמור בחצי שנה. כלומר, יש מקומות שרצוי לתת לבירוקרטיה לעבוד, לתת לה ארוחת צהריים.

אז הנה השורה התחתונה שלנו השבוע. ממשלת ביבי מתכננת את ההפרטה הגדולה בתולדות המדינה, מהלך המוערך בשווי של מאות מיליארדי שקלים, ללא שום דיון ציבורי כלשהו. ההפרטה הזו מתוכננת לעבור בחסות חוק ההסדרים הידוע לשמצה. בזמן שאנחנו נריב ונתרתח על קיצוץ של קיצבה זו או אחרת, על עוד תרופה שיצאה מהסל, על איזו העלאה של שׂכר הלימוד, ביבי יפריט לנו מתחת לאף את כל אדמות המדינה. ללא דיון ציבורי, כמעט ללא דיון בכנסת.

עד כמה ההתנהלות דרך חוק ההסדרים מערערת את הדמוקרטיא אנו יודעים זה זמן מה. השנה היא גם לא יהודית.

וּמֵאֵת עדת בני-ישׂראל יקח שני שׂעירי עזים לחטאת […] ולקח את שני השׂעירים, והעמיד אֹתָם לפני יהוה, פתח אהל מועד. ונתן אהרן על שני השׂעירים גֹּרָלוֹת : גורל אחד ליהוה, וגורל אחד לעזאזל. והקריב אהרן את השׂעיר אשר עלה הליו הגורל ליהוה, ועשׂהו חטאת. ושׂעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יָעֳמַד חַי לפני יהוה, לכפר עליו, לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה. (ויקרא טז ה-י)

קח עז

איור: דניאל מורגנשטרן

לְשַׁלַּח אֹתוֹ לְמִי?

המקרא מודה בפה מלא בקיומם של אלים ואלות פרט לרבש"ע. בעל ואשרה, ענת ותמוז, מופיעים בשמם המלא ובהקשרם ההיסטורי. סיפורי המֹלֶך מעבירים חלחלה עד היום, ואֲדֹנָי מזכיר באופן חשוד מאד את אֲדוֹניס. אבל כל אלה מוקעים כתועבת המין האנושי, עבודה זרה שחובה גמורה על שלומי אמוני ישׂראל לרחק ממנה כמאש.

עזאזל, מאידך, הוא סיפור אחר לגמרי. בטקס הכפרה של "שׂעיר לעזאזל" – הוא הוא יום הכיפורים המקראי – מקבלת אותה דמות מסתורין תפקיד רשמי בפולחן. הֻיא הִוא הנמען של אותו שׂעיר שלא נשחט בו ביום, אלא שוּלח למדבר כשהוא נושׂא את חטאי העם כולו. צדיקים – לאוהל מועד. עֲווֹנות – לעזאזל!

אז מי הוא עזאזל? מהמקרא איננו מקבלים תשובה ברורה, ולכן נפנה אל הספרים החיצוניים. ספר חנוך א (הסלאבי, פרק ו) מונה את עזאזל בין המלאכים בני-השמים שחמדו בשחר הימים לקחת להם מבנות-האדם (הלא היא התקרית המפורסמת מבראשית ו). לפי חנוך התבצעה הנחיתה בהר החרמון. משם התפשטו המלאכים, חרמנים עד העצם, על פני כל הארץ. מבנות-האדם שפגשו בדרך נולדו הנפילים והגיבורים אשר מאז.

אלא שעזאזל לא הסתפק בסקס; הוא חש לעצמו חובה לעשׂות נזק של ממש:

ועזאזל לימד את בני-האדם לעשׂות חרבות ומַאַכָלוֹת, ומָגִנים ושריונות, ויודיעם את מחצבות האדמה ומלאכת מחשבתן; וצמידים ועדיים ומעשׂה הפּוּך, וליפּוֹת את הגבות והעיניים, וכל האבנים היקרות, וכל צבעי רקמה (שם, פרק ח).

עזאזל, כך מסתבר, הוא לא רק האב המיסד הראשון של תעשׂיית הנשק, אלא הוא גם המגלה הגדול של מחצבי האדמה (וכסף בכלל זה), והוגה רעיון האופנה. במילים אחרות, אחד מגדולי המנוולים של כל הזמנים. כעונש מצווה רבש"ע לאסור את עזאזל בידיו וברגליו, ולהשליך אותו אל תחתיות חושך, אי-שם במדבר. הטקס השנתי ביום הכיפורים מסמל אפוא את הכמיהה לשלום עולמי, לתיקון תאוות הבצע, ולחזרה ללבוש הגיוני והולם.

כנראה שחוץ מימי שפֹט השופטים (ואולי גם אצל שמעון הצדיק) לא התקיימו התנאים הללו בדברי-ימי ישׂראל מעולם. אבל הגיע הזמן. כבר מזמן בא הזמן. שנזכה לחדש ימינו כקדם כבט"ו באב וכיום הכיפורים.

שבת שלום וחג עצמאות שׂמח!

והפעם, טור אורח מאת ירון בן-עמי

שתי פרשות תמימות, תזריע ומצורע, מוקדשות לשאלת טומאתם וטהרתם של נוזלי גוף היוצאים ממנו וזולגים אל העולם. שתי פרשות תמימות המוקדשות לנוזלי האשה לאחר לידה (ופרשנים גם כוללים בהם את נוזלי הסיכה הוגינאליים), הזרע הגברי, מוגלות וזיבות למיניהן. הרגליים, הידיים והאוזניים אכולות קנאה: הן בסך הכל אברים שימושיים, אשר לא זכו אפילו לשלושה פסוקים רצופים.

סיירת נידה

איור: דניאל מורגנשטרן

אז מה העניין אתם, עם נוזלי הגוף? מדוע דווקא הם נבדקים כל כך, מעוררים פחד כה רב, מדוע הם כלי הטומאה?

ראשית יש להבהיר: טומאה וטהרה אינן מילים נרדפות לטוב ורע. הן אינן מתייחסות לתכונה של משהו – הן מתארות מצב שלו. מעין מצב צבירה: המים הם אותו חומר, בין כקרח, בין כנוזל ובין כאד. האדם הוא אותו אדם, בין אם טמא ובין אם טהור. חציית הקן בין טומאה וטהרה היא עניין שבכל יום. אז מה זה טומאה, לכל הרוחות? מהו המצב הזה?

לשם כך יש לברר היכן נמצאת הטומאה, או ליתר דיוק: מה מטמא. ובכן, בני אדם מתים מטמאים, כמוהם כמרבית בעלי החיים המתים (אפילו כותבי התורה לא הצליחו להביא את עצמם להגדיר זבוב מת כמטמא. החיים בקיץ בארץ ישראל היו הופכים במקרה כזה לבלתי אפשריים…). נוזלי הלידה והמין, וכמוהם גם זיבות למיניהן. כל יתר הדברים המטמאים אינם מטמאים באשר הם, אלא הם רק מעבירים טומאה (למשל, אדם טמא מטמא את הנוגע בו).

טומאה נמצאת איפה בקו התפר שבין החיים והמוות. מותו של אורגניזם (טוב, לא של כל אורגניזם) מטמא אותו, או שואב ממנו את הטהרה (עניין של השקפה). אין פלא, אם כן שגם נוזלי המין – שורש החיים – מטמאים. הרי גם הם נמצאים על התפר שבין החידלון והקיום. והצרעת – אותה מחלה איומה ומתמשכת ההורגת את האדם טיפין-טיפין ומנשירה את אבריו בזה אחר זה – מסמלת היטב את קו התפר הזה. הנה הקשר שבין זיבת המצורע לבין נוזלי הלידה.

אבל אפשר שיש פה עניין נוסף: אפשר שנוזלים אלה מעידים על כך ששורש הטומאה והטהרה נמצא בתוך הגוף החי, במקום בו מסתתרת הנפש, והוא היוצא מן האדם (והחיה) עם פרוח נשמתו. חיזוק מסוים להשקפה זו ניתן אולי למצוא בעובדה שהדבר המרכזי שאיננו קולט טומאה הוא האדמה; והאדמה הלא היא מהות החומר וסמלו.

אם אכן כך הוא, טומאה איננה אלא מרכיב מהותי ברוח החיים, ובמשתמע ממנה ברוח האדם. בנפשו של כל אחד מאתנו יש טומאה (וטהרה, אני יודע, אבל אני מבקש – כהרגלי – לעסוק בטומאה). וכל אחד מאתנו צפוי בכל רגע לעבור למצב טמא זה, ועל ידי כך לטמא גם אחרים.

ענייני טומאה וטהרה תפסו מקום מרכזי בתפי?ות ההלכתיות ובחיי היומיום הדתיים בתקופת בית שני. הקפדות מרחיקות לכת, שימוש מרובה בכלי אבן (שאינם קולטים טומאה), שפע כביר של מקוואות ודיון הזוי מעט בספרי קודש המטמאים את הידיים (מי ככתבי הקודש מבקשים לגשר על הפער שבין חיים ומוות) מעידים כולם על התעסקות אינטנסיבית בשאלת הטומאה והטהרה. במשך שנים רבות נראתה לי התעסקות זו מופרכת מיסודה, ומעידה על מקרה קיצוני של שגעון קולקטיבי. אין ספק כי רמת ההקפדה שהגיעו אליה בתקופה זו (לפחות חלק מן האנשים) מצדיקה את תחושתי; אבל כרגיל, הבעיה האמיתית נעוצה לא ברעיון עצמו, אלא בהפיכתו לעניין פולחני-טכני המתעלם משורשו.

כי שורש הדבר הוא שהטומאה מצויה בכולנו, ויש ללמוד לחיות איתה, לבדוק מדי יום אם חלה הטבה במצבנו, כפי שנדרשים אהרון ובניו לבדוק את המצורע, לדעת להתרחק מן החברה כאשר הטומאה זולגת מחדרי נפשנו אל שאר החברה, ולדעת לחזור ולהטהר, ולשוב אל חברת בני האדם.

אגב כך עלה בדעתי כי יש נוזל גוף הזולג החוצה ואיננו מטמא: הזיעה. ציניקנים יאמרו כי אילו היו מטמאים את הזיעה, היו החיים בקיץ בארץ ישראל (או לפחות בתל אביב) הופכים לבלתי אפשריים. אבל אני מבקש, דווקא בשבוע הזה, הכולל יום זכרון לשואה החל ביום הולדתו של הצורר, להפקיע מן הטרמינולוגיה הנאצית הטמאה משפט שאמיתותו לא פסקה חרף השימוש הנורא שנעשׂה בו בשערי הכניסה לאושוויץ: הזיעה איננה מטמאת, כי העבודה משחררת.