שעון חורף שעון קיץ

בשלושה כוכבים הצום יוצא

בשלושה כוכבים הצום יוצא

אז שעון החורף נכנס לתקפו. הפסדנו שעת אור. ומה הרווחנו?

הנימוק המרכזי השנה בעד הקדמת שעון החורף עוסק בהקלה הקלה הצפויה לצמות ולצמים ביום הכיפורים. עד כמה שהבנתי מגעת, הצום מוכתב בכל מקרה על-ידי השמש בכניסתו, ועל ידי הכוכבים בצאתו. מה לאלה ולסיבובה של הארץ בכלל סביב עצמה ולזוויתה של ארץ-ישׂראל בפרט מול השמש? אז מה מסמל כאן השעון?

פשט התשובה הוא, שיש כאן מאבק כוחות פוליטי. כדי להפגין את שליטתו במדינת ישׂראל בת ששת-הימים הכריז בן-גוריון על שעון קיץ לאלתר, מה-20 במאי עד לסוף אוקטובר. בסוף שנות ה-50 בוטל שעון הקיץ בכלל (כבר אז נשמעו נימוקים מתחום הדת והפולחן), וחזר לשימוש רק בזמן משבר האנרגיא שאחרי מלחמת יום-כיפור. (לסקירה היסטורית של ירון דרוקמן). מאז ועד היום נמשכת הישיבה רבת השנים של המפלגות הדתיות במשׂרד הפנים. הציבור למד להפנים שהפוליטיקא הדתית היא השלטת על שעון החורף. אין סיבה הגיונית לצפות שגוף פוליטי יוותר על סממן שלטוני כזה מרצונו, ולכן קל להבין את התעקשותו של שׂר הפנים לשמור על הקו שקיבל מרבותיו.

יושב על המדוכה - אלי ישי

יושב על המדוכה - אלי ישי

בהתבוננות שניה, ניתן לראות שלהבדיל מבפרשת גירוש הילדים, בה הפגין שׂר הפנים מר אלי ישי שיקולים הנוגדים הן את רוחה של היהדות ואת תמצית הישׂראליות, הן את דרישות המצפון האנושי, בפרשת שעון החורף ניתן דוקא ללמד עליו זכות. באופן כללי, קשה לאמר שהיהדות בת-זמננו נהנית יותר  מדי מהיצר להקל. נהפוך הוא. ברוב המכריע של המקרים נוטים הפוסקים דוקא להחמיר חומרות. אני נוטה לזקוף זאת לעוּלה של הגולה, שעדיין לא סר מן הכתפיים. לפיכך, עלינו לשבח את המהלך ההלכתי של אלי ישי, המוכן אף להזיז מחוגים בכל הארץ כדי להקל, ולו במעט, ודוקא ביום הכיפורים. היום שעון חורף, מחר חולצות לייקרא.

ובכל זאת, לא הוגן שניתקע כאן עם שעון חורף כשבחוץ 30 מעלות ויותר. כבר לפני כשבוע, כשבעצומה נגד שעון החורף היו רשומים רק 90,000 שמות, התפרסמה ידיעה לפיה מוכן שׂר הפנים לשקול להחזיר את שעון הקיץ לאחר הצום. כעת יש בעצומה למעלה מ-230,000 שמות, והיא צברה יותר מ-60,000 לייקים בפייסבוק (מדד אמין בהרבה). כיון שלעצור את שעון החורף לא הצלחנו, ולהחרים נראה בלתי-אפשרי (ובאמת שכבר נמאס מכל החרמות), יש לכוון את הקריאה הציבורית החדשה למר אלי ישי להמשיך באותו קו, ולהחזיר את שעון הקיץ מייד עם צאת הצום. ההקלה תורגש ותודגש.

ואת שעון החורף אפשר לדחות לחנוכה.

הרומן שלי עם ויקי (פרק ב)

[[לפרק א]]
יהוה ואשרתו - הכתובת מכֻּנתילת עָגרוּד

יהוה ואשרתו - הכתובת מכֻּנתילת עָג'רוּד

התחיל הסמסטר. ישר בהתחלה, נתקלנו בקיר המוכר לכל משתמש/ת ויקי טרי/ה – הממשק, המאד לא ידידותי. אמנם, נעזרנו בעורך העשיר שסיפקה הגרסא העברית, ועדיין, ההתקדמות היתה הססנית. כהערת אגב ארשה לעצמי לאמר, שאם חפצת חיים ויקי, עליה לפתח לעצמה ממשק ידידותי בהרבה, שיאפשר לעצב טקסט ברמה המזכירה מעבדי תמלילים נפוצים. אם לא תעשׂה כן, היא עלולה למצוא את עצמה מוחלפת על-ידי מתחרה צעירה ומתמסרת ממנה.

אבל מהר מאד החלו לצוץ גם נקודות אור. למשל, שׂמתי לב שרמת ההכנה לקראת השעורים עלתה באופן משמעותי. קודם כל – אצל הצוותים האחראים על המצגות. כידוע לכל מי שביל(ת)ה זמן בכתה אקדמית – מכל צד של השולחן – בקורסים המסתמכים על מצגות מהכתה יש לפעמים שעורים שהולכים מהר פחות מאחרים. לרוב יש לכך קשר לחוסר השקעה מסוים מצד מכינות/י המצגת. בשיטת העבודה החדשה, גם בשבועות בהם עלו מצגות פחות חזקות, עדיין היתה הזדמנות לשאר הכתה להגיב בסוף השבוע, ולכוון את הדיון למחוזות פוריים יותר. המבחן הראשון של עבודת צוות עבר בהצלחה.

ואז התחילו לקרות דברים מוזרים. למשל, פתאום הכתה התחילה להרחיב את רשימת הקריאה מיוזמתה החופשית. שני עשׂרים באקדמיא לימדו אותי שלרוב דוקא להיפך. אבל הנה, מסתבר שבהנתן התנאים הנכונים (כל אחד כפי יכלתו, כל אחת כפי צרכה), הגישה משתנה. נוצר רצון לשתף את הכתה בידע שנרכש בהקשר אחר, וקיימת הבמה לשיתוף כזה. אינני יודע מי המשיכ/ה גם לקרוא את הפריטים המחקריים שצורפו בעניין אש(ר)תו של יהוה (אני עדיין לא), אבל הביבליוגרפיא שם, לכל המעוניינ/ת. (ואם יש לכן/ם המלצות לאפילו עוד קריאה – צרו קשר ואפתח שם משתמש/ת חדש).

עקדת יצחק, בבית הכנסת בבית-אלפא

עקדת יצחק, בבית הכנסת בבית-אלפא

ואז הגיע הרגע שמתמצת בעיני את החוויה האקדמית, כשהתקיימה בי ממרתו של ר' חנינא: הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן (בבלי תענית ז א). קרה המקרה המשׂמח ביותר שיכול ליפול בחלקו/ה של מורה – לא רק שתלמידה התעקשה להוסיף חומר לדיון, היא גם הביאה אותי לשנות את דעתי בעמדה מחקרית, והביאה מראי-מקום כדי להוכיח את טענתה.

באותו רגע התברר לי מעבר לכל ספק – אנחנו בדרך הנכונה. אם בתוך שבועות קצרים מתחילת הניסוי הצלחנו לתרגם סמינריון רגיל לתאר ראשון לכלל סמינריון מחקר שיתופי, רק הדמיון מציב גבולות בפני מה שנוכל לעשׂות עוד בעתיד.

[המשך יבוא…]

חידון טו באב תש"ע

בתמונה: Lucy Lawless and baby; למצולמות אין קשר לסיפור

בתמונה: Lucy Lawless and Junior

בשנה שעברה יסדתי מסורת עתיקת יומין בבלוג, לפיו מתפרסם בט"ו באב קטע מספר, בו מככבת דמות נשית הקשורה באופן כלשהו לחג. הפעם הקודמת היתה ישרה ולעניין. הפעם, קצת יותר מורכבת. בין הפותרות/ים נכונה יוגרל שלום עולמי משומש, במצב טוב. כדי לשמור על המסורת באופן מדוייק, גם השנה נאסר על ירון בן-עמי להשתתף בחידון (אבל יש לו בלוג חדש, וכבר יש בו פיוט כביר, כנסו כנסו).

*** ******* ***

– אתה יודע, בניומין, אני כבר לא יודע לקרוא לושן קוידש. הכל שכחתי, שייכנס בו זנבו של השד… אמר האיכר המשׂופם.
– מה קודש, שום דבר לא קוידש, קטע אותו האיש שכונה בניומין, בוטש במגפו בקרקע הלחה, לועס קווצה מזקנו הצהבהב.
– כן, שיהיה, אז אני כבר לא יודע לקרוא אותה, וגם אבא שלי לא ידע. סבא שלי עוד ידע קצת…
– אתה כבר לא יודע לקרוא שום שׂפה!
– כן, שיהיה, הפרות מבינות אותי גם ככה… אבל סבא שלי עוד סיפר לי קצת דברים, אתה יודע, דברים שכתובים אצל…
– האדון…
– זהו, אצלו. ואני זוכר… זאת אומרת נדמה לי שהוא אמר שיום אחד היא תופיע.
– מי?
– הבתולה הקדושה.
– מריה?
– בערך. לא בדיוק. כן, מריה אבל מריה שלנו. מריה של המשיח, של האדון, נו… זאת שהיהודים קראו לה…
– שׂוּרֶה?
– לא שׂורה!
– רוחל'ה?
– נו, בערך, לא בדיוק רוחל'ה, א-שכינה!
– א-שכינה… התהרהר בניומין צהוב הזקן. אז איפה היא? אני לא ראיתי כלום.
– מה חשבת, פסקונדיאק, שהיא תבוא אליך הביתה? מה, אתה כל-כך חשוב? היא הופיעה, ככה שמעתי, שם, בפלשׂתינה, בארץ-ישׂרואל.
– ואיך יודעים שזאת באמת היא? הקשה בניומין.
– בגלל מה שכתוב על הקבר.
– איזה קבר?
– שלה… של ההיא, הנסיכה הגדולה…
– סופיה?
– מה פתאום סופיה? מה, כבר נהיית גוי גמור?
– הייתי פעם שם, בפרק של סופיה, באוּמָן, בוז'ה מוי, כמה יפה שם…
– לא סופיה, לא סופיה! התרגז המשׂופם. שיראנה!
– אה, נכון, שיראנה… מולל בניומין את שולי חולצתו ופילבל בעיניו הקטנות.
– אז זהו, חתם המשׂופם. היא כבר הופיעה, כמו שכתוב על הקבר, והיא תכין את הקרקע לחזרה של האדון. וכשהאדון יופיע הכל ישתנה. ואז גם אנחנו נוכל לצאת מהחורים, לעזוב את הבתים העלובים שלנו…
גם את הנשים? תלה בו בניומין את עיניו.
– לא, את הנשים ניקח איתנו, כמו שהאדון הקיף את עצמו תמיד בנשים, ככה גם לנו יהיו עוד הרבה נשים, כמו שהאדון אמר, צריך לינוק מדדי האחיות…
– זה נשמע טוב… נצטעפו עיני בניומין. אז מה יודעים על הבתולה הזאת, מי ראה אותה?
– אומרים שיש לה עיניים ירוקות, נשמה של שדה, וכוח של שור, היא מופיעה ונעלמת בכל מיני מקומות בבת-אחת, לפעמים היא מגדלנה, לפעמים… אטרושקה, ניימצ'ה, ניימושקה… לפעמים מלכת הלילה. אף אחד לא ראה אותה אף פעם עם גבר, אבל גברים נמסים לידה ומאבדים את כל הכוח רצון שלהם.
– והיא… שמה, אצל היהודים?
– כן, אבל היא פועלת נגדם. אפילו אם היא לא יודעת את זה, על-פי רצון האדון ואלוהי האדון היא פועלת נגדם. וכשהאדון יופיע היא תתאחד איתו ואז הנבואות העתיקות יתגשמו, אנחנו נשלוט בעולם, נוכל לצאת מהקליפות, להפסיק להיות נוצרים, וגם כל היהודים יבינו שצדקנו, שהאדון צדק, כל מה שהם לא רצו להבין בוויכוח ההוא, אז, בפודוליה, הם יבינו. הפעם זה קרוב.
– אתה זוכר… בטש שוב בניומין במגפו… הזקנים היו מספרים… מספרים על דברים שהיו קורים בלילות… ברוהטין, בקמיניץ פודולסקי, בקרפטים… בלילות… היו עושׂים את זה עם כמה נקבות ביחד, היו מחליפים נשים, היו…
– כן, קראו לזה מעשׂים זרים. אמרו שזה מקרב את הגאולה.
– זהו, אז אולי, כדי לזרז קצת את הגאולה עכשיו, אם כבר, קצת מעשׂים זרים…
– לא נראה לי שאני אצליח למכור את זה לטניצ'קה.
– כן, גם אניושקה לא תתלהב.
– אבל אניושקה מחבבת את טניצ'קה, לא? …
– לא עד כדי כך.
– לא.
– אח, היו זמנים… נאנח צהוב הזמן.
– מה שכן, אפשר בינתיים, כדי בכל זאת לעשׂות משהו מצידנו לזירוז הגאולה, לנסוע איזה יום לקייב. שמעתי, יש שם עכשיו נקבות ברמה… ואפילו די בזול…
– כן, אם אנחנו בעסקי גאולה, למה לא, איך אומרים היהודים, בכל גופך ובכל כוחך?
– כן, יש להם משהו כזה. מסירות הגוף.
– זהו, מסירות הגוף.

*** ******* ***

תשובה (ךפוהמב) : זהירות, סְפּוֹילֵער!

לתמונה אין קשר לסיפור (באמת, קראו ותיווכחו)

לתמונה אין קשר לסיפור (באמת, קראו ותיווכחו)

אין ספק, השנה היה החידון קשה ביותר (אם כי גם בשנה שעברה לא ניחש/ה איש/ה נכונה). ובכן, הספר ממנו לקוחה השׂיחה דלעיל הוא למלך אין בית מאת חגי דגן (להשוואת מחירים באתר ספרות זולה).

מבחינת הז'אנר (סוגה, בלע"ז) הרשמי שלו הספר הוא מעין רומן הרפתקאות בלשי-מודיעיני. בעצם, הוא ספר היסטוריא במסווה, השואל שאלה מרתקת, שלא ראיתי לה התייחסות בשום מקום באכסניות האקדמיות המקובלות: מה עלה בגורלו של בית שאול לאחר שדוד וחבורתו סגרו להם את הבסטא?

התשובה המפתיעה היא שבית שאול לא נעלם, אלא רק ירד למחתרת. מאז ועד היום, במשך 3000 שנה, מתחבאים נציגיו בכל מיני מקומות זרים ומוזרים, וממתינים ליום בו יפרצו שוב לתודעה ויכבשו את מקומם הראוי.

ולא רק מתחבאים. גם, ובעצם בעיקר, מתחבאות. להבדיל מבית דוד, שויתר על הפן הנשי של האלוהות, השאולניקים והשאולניקיות עדיין מייחלות/ים לגאולה נשית. כך שאם תהיתם פעם מדוע משיח לא בא, ואפילו לא מטלפן, הרי שהתשובה ברורה: הוא לא בן-דוד, היא בת-שאול. והיא רותחת.

ט באב – מה חדש?

מין מסורת התגבשה כאן בבלוג, לערוך סיכום ביניים בכל ט באב. לאור מספר הערות שקיבלתי לאחרונה, החלטתי להתמקד הפעם דוקא בצד החיובי של הדברים. אז הנה – אמנם חרבו בית ראשון ושני, אבל קם בית שלישי. אמנם אנחנו עוד מסובכים בשומרון וביהודה, אבל מעזה כבר יצאנו. בעיות עם גז אמנם עדיין יש, אבל הפעם הוא לא יוצא מהטוש במקלחות אלא דוקא נמצא במרבצי ענק בקרקעית הים. ב"ה ננגן את האקורד הנכון, ואפילו יצחק יחזור בתשובה.

אמר פעם בלוזיסט זקן: The blues ain't nothin' but a good man feelin' bad, thinkin' 'bout the woman he once was with. כנראה שאותו בלוזיסט זקן לא היה אלא גלגול נשמתו של הנביא ירמיהו, דכתיב: זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלוּלֹתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ב ב). בכלל, עיון מעמיק בירמיהו מגלה געגועים עזים לאיזו מישהי מסתורית שפעם היתה ועכשיו כבר לא. לכאורה, סוד גדול מי היא אותה מסתורית. למעשׂה, לא כל כך. כל מי שמתפלל לפי נוסח חסידי, זוכר אותה שוב ושוב, בכל יום ויומו, בתפילת לשם יחוד (בתרגום לעברית): לשם יחוד הקדוש-ברוך-הוא ושכינתו ביראה ובאהבה על ידי אותו נסתר ונעלם. יחוד – אתן/ם יודעות/ים לבד מה זה. שכינתו – ירושלם, ציון, אשרה, עשתורת, תקוה. ומה הוא הנסתר והנעלם?

שאלתי פעם את מר ינשוף מה יקרה כשהבלוז יפגוש את התקוה. בלי למצמץ הוא ענה לי: רוקנרול. לכן לא מצמצתי גם אני כשהתבשׂרתי שהוא עתיד לפתוח את הערב החגיגי לכלוך באוזן 18, באוזןבר בת"א. הגעתי. ולא התחרטתי לרגע!

כבר עם הפתיחה ניגן ירון עם דני צוקרמן (סנהדרין, הלוואי וגודביי) שיר ותיק שלו, שזכיתי לשמוע בהופעת בכורה או-אז במועדון אפלולי ב-Haight St, סן-פרנסיסקו. אז נפתח השיר במשפט שנצרב אצלי היטב: I'm goin' down and it's comin' to pass. הפעם המילים כבר בעברית. עוד נחזור לעניין הזה.

וזו רק ההתחלה. בחדר כיוון הכלים, לאחר ההופעה, שמעתי שני בחורים ובחורה מתחממים לקראת ההופעה שלהם. הם שרו בלי ליווי, ואני, משום מקום, חשבתי פיטר, פול ומרי. מה שהתברר כטעות גמורה, כיון שכשעלו לבמה (ארבעה, עם המתופף), התברר שהם מנגנים בכלל רוקבילי כסאח. בתוך הרעש של הגיטרות נסתתרו קצת ההרמוניות המקסימות שליבלבו בחדר האחורי (לא מתלונן, צריך רעש!), אבל ההנאה צרופה והקהל רקד בעוז. סטפני סינגר – שירה וטמבורין; ניר יעקב אלהרר השלישי(!!!) – חשמלית ושירה; גיא פליישר – תופים, כלי הקשה, קולות; דוד מכנס – באס. So Long, Suckers!

שוב החדר האחורי ושוב חזרה להופעה. הפעם תפסתי מקום מול הבמה, כדי לקלוט כמה שיותר נפח צליל. למגינת לבי גיליתי שהלהקה יושבת ואני לא רואה כלום. זה שהמתופף יושב מובן מאליו. עניין נהוג בקרב מתופפים. אבל גם הגיטריסט – מהקהל למדתי שקוראים לו עוזי "פיינרמן" רמירז – ישב, וזה כבר היה חבל. לא רק שהפליא לנגן, אלא גם השמיע כל כך הרבה באס, שלפרקים ניתן היה לחשוב שגם באסיסט יש על הבמה (וגם הוא יושב, מן הסתם). רק אחרי ההופעה גיליתי: לא רק שלא היה באסיסט, לא היה גם מתופף! הרמירז עשׂה הכל לבד. (בקליפ הבא יחד עם שני אחיו הרמירזים דוקא, בהקלטת אולפן).

אז מה למדתי לקראת ט באב הזה? קודם כל, שבזמן שאני מזדקן לי על הכרמל, יש דור צעיר ובועט שמנגן רוקנרול במדינת ת"א, וחשוב מזה – יש גם קהל שרוצה ואוהב ורוקד. מסקנה: אני צריך להתעדכן. מסקנת משנה: צריך ליבא את הרוקנרול הזה ארצה. עוד מסקנת משנה: צריך גם לתרגם אותו לעברית.

אבל לא רק זה. עם כל האופטימיות והחיוביות, קשה להכחיש שהימים ימי הכרעה, ורבים העיוותים והעוולות. ומול כל עוולה הפגנה ונגד כל עיוות מאבק. ובמקום לאחד כוחות ולשתף פעולה לבניין ציון ולנחמתה אנחנו שוקעים/ות עמוק יותר בפלגנות ובשׂנאת-יקר בריבית קצוצה. ומי הוא אותו טמיר ונעלם שבתפילה? לא יודע, אבל די ברור לי מה הוא ינגן. הרי איך נגרום לה לשכינה שתחפץ כבר ותרד עלינו? ננגן לה יפה כל-כך, עד שלא תהיה לה ברירה, ותעלה לרחבת הריקודים. במהרה בימינו.

שכפרו בעיקר

הסופר הפרואני מריו ורגס-יוסה אמר או-אז ב-2005 שהכיבוש הישׂראלי בשטחים הולך ומגיע לשלב הגרוטסקי. בין ענת קם והליצן פראדו לבין נעם חומסקי והמשט לעזה, דומה שהיטיב לחזות את הנולד. אבל לא אלמן ישׂראל סבא. אם חושב לו הגוי הזה שהכיבוש נותן לו מונופול על הגרוטסקא, הרי קמים 100,000 חרדים ונותנים לו תחרות שלא היתה מביישת כהנים בני-טובים בגֻמנסיון של ירושלם.  הפגנה נגד שלטון החוק והמדינה בשם הזכות לגזענות.

100000 haredim mother of all demonstrations

אז נעים לגלות את דברי הציונית הדתית שהטילה כפפה בפני רבניה, וחובה להזכיר את הרב הנכבד שהעז לקרוא לגזענות בעמנואל בשמה הראוי: חילול שם שמים.

אבל יותר מכל צריך לענות לעזות הפנים החרדית בתשובה ציונית הולמת, ברוח כל ישׂראל ערבים/ות זה לזו. אם מעדיף הציבור החרדי את הפילוג והחלוקה בין אשכנזים לספרדים – עניין גלותי שעבר זמנו זה מכבר –  על פני שותפות הגורל היהודית לדורותיה, וביחוד כאן בציון, אין מנוס מטיפול שורש בבעיא. הגיע הזמן לחשׂוף את הבלוף. הגיע הזמן שמדינת ישׂראל תשׂים קץ למונופול החרדי על הנישׂואין. הגיע הזמן לנישׂואין אזרחיים עכשיו!

אחרי זה, יתמוטט שאר מגדל הקלפים מעצמו.

עמלות הבנקים והסבר על שתיקת הבלוג

בשבועות האחרונים מתנהל סיבוב נוסף בקרב על עמלות הבנקים. מטעמים שיוסברו עוד מעט, נבצר ממני להשתתף בהילולה, על אף שמדובר בנושׂא הקרוב מאד ללבי. אבל לא אלמן ישׂראל. ידידי שוקי גלילי עודר במערכה במרץ, ואני מזמין את הציבור לעיין בשני טורים שכבר כתב בנושׂא: עמלות הבנקים א, ועמלות הבנקים ב. בקישור הבא תמצאו את דף הבית של המאבק, באתר המועצה הישׂראלית לצרכנות: מדוע צריך לבטל את עמלות העו"ש?

חולבים אותך

חולבים אותך

כשלעצמי, אני לא מסתפק בביטול עמלות העו"ש. את התכנית שלי עבור מערכת הבנקאות הישׂראלית הסברתי בעבר כאן (בטור שלא תזיק לו קצת עריכה, כשיהיה זמן). בקצרה, לתכנית יש שני חלקים:

  1. פתיחת שוק הבנקאות בישׂראל בפני בנקים זרים. כיום מנהל מספר מצומצם של בנקים קרטל חסר בושה. תחרות אמיתית מול בנקים מרחבי העולם תעמיד את הבנקים המקומיים במקומם ותפעל לטובת ציבור הלקוחות – אנחנו.
  2. הקמת רשת של בנקים תורניים – ללא ריבית ונשך – שתעניק לציבור את כל השירותים הבנקאיים הרגילים, תמורת עמלה קבועה במחיר עלות. בנוסף, הבנקים הללו יעניקו הלוואות קטנות – ללא ריבית ועם שמיטה – למשקי בית שקועים בחובות ולמי שרוצה להקים עסק קטן וזקוק/ה לעזרה בהתחלה.

כדאי להם לבנקים שיתחילו להקשיב לשוקי, כי מהתכנית שלי הם יסבלו הרבה יותר.

*** ******* ***

ועכשיו להסבר: בחודשים האחרונים נכנסתי להקפה האחרונה במירוץ לקראת הקביעות. משמע הדבר – הרבה מאד עבודה, וביחוד הרבה מאד כתיבה. מזה יוצא שאינני יכול להקדיש עוד אותיות ומילים למהפכה, לא בבלוג וגם לא בכמה וכמה מקומות אחרים. אז הפסקתי לכתוב.

זו אינה הודעת פרישה מהבלוגוספירא, רק פסק זמן ממושך. ב"ה לא ממושך מידי. מי שרוצה לעקוב בכל זאת אחרי הפעילות שלי, מוזמנ/ת לבקר באתר הויקי שהקמתי, המרכז את העבודה בכתה ואת המחקר עליו אני עמל: http://amitay.haifa.ac.il

נתראה ב-6 לפני המהפכה.

אפרטהייד באוטובוס

חכ ניצן הורוביץ

ח"כ ניצן הורוביץ

לפעמים נקרים בדרכו של אדם דברים מרגיזים באמת. למשל, האוטובוסים ה"צנועים" לשירות הציבור החרדי – נשים לחוד, גברים לחוד. מי שקוראת כאן ואינה מבינה מדוע הדבר מרגיז, מוזמנת לשאול. עם כל השאר הייתי רוצה לחלוק מכתב שנחת בתיבת-הדאר שלי. יש בו כל מה שצריך לדעת, כדי להתגייס למאמץ נגד הנוהג הנפסד הנ"ל. מי שיש לו/ה פנאי, הנה נתיב פעולה:

**** ******* ****

הודעה שהועברה
מאת: Nitzan Horowitz <nitzan.horowitz@gmail.com>
תאריך: 21 בנובמבר 2009 19:38
נושא: Fwd: FW: מתגייסים למאבק נגד קווי ההפרדה -מהדרין

שלום לכולם

לאלו שלא מודעים: ישנם קווי "מהדרין" בהם מונהגת הפרדה בין נשים לגברים. בימים אלו דן בג"צ בחוקיות קווים אלו. בית המשפט נתן למשרד התחבורה חודש לתת את דעתו בנושא.

וועדה של משרד התחבורה קבעה כי מדובר בהסדר לא חוקי וכעת על שר התחבורה, ישראל כץ, לגבש החלטה סופית בעניין:

האם לקבל את החלטות הועדה או להיכנע ללחץ עסקנים חרדים?

אנו מבקשים מכם, עזרו לכבוד השר להחליט נכון. נציף אותו במיילים, פקסים ומכתבים. לאילו שאינם מעוניינים לנסח מכתב לבד, בהמשך מספר נוסחים לדוגמה. ערכו אותם כאוות נפשכם ושלחו לכתובות המצורפות. שלחו את המייל גם לחברים, שיעזרו למה לא? יש לכם עוד כתובות ומספרי פקס? נשמח לקבל.

לקריאה נוספת (שלא יגידו חתמנו ולא קראנו…)

פרשת לך לך/ הרב ד"ר יהודה ברנדס אנשי רוח בעצומה לשר

הרב יובל שרלו מה אמרה הוועדה? וגם כאן

הבלוג של שחר אילן וקצת מהצד השני וגם כאן

כתובות:

  • דובר משרד התחבורה:

בנין ג'נרי A, רחוב בנק ישראל 5, ת.ד. 867, הקריה, ירושלים
טלפון: 02-6663190
פקס: 02-6663195
דואר אלקטרוני: dover@mot.gov.il

  • אגד מחלקות פניות הציבור (סתם ככה)

אזור

פקס

כתובת למשלוח מכתבים

ארצי

03-9142237

בית אגד מח' פניות הציבור ת.ד. 43 קריית שדה התעופה- מיקוד 70150

מרכז והדרום

03-6383945

תחנה מרכזית חדשה תל אביב, רח' לוינסקי 106

ירושלים והסביבה

02-5304962

תחנה מרכזית ירושלים רח' יפו 224

חיפה והצפון

04-8549213

בית אגד רח' ההגנה 2 חיפה ת.ד 8657 מיקוד 31086

ניתן לחזור אלי בנושא , או בכל הערה או הארה.

דורון גרינטל   054-4625679   dgreental@gmail.com

בברכה,
ח"כ ניצן הורוביץ
סיעת התנועה החדשה – מרצ

דף העידכונים בפייסבוק:
http://www.facebook.com/pages/Nitzan-Horowitz/66398526339

למען הסביבה, אנא נסו להימנע מהדפסת מייל זה. רואים רחוק, חושבים ירוק!


"עבודה שחורה: פועלים למען מדינת רווחה"
www.blacklabor.org
דוא"ל לפניות: blacklabor@gmail.com

אב המון גוים (פרשת השבוע: חיי שׂרה)

וַיֹּסֶף אברהם ויקח אשה ושמה קְטוּרָה. ותלד לו את זִמְרָן ואת יָקְשָׁן ואת מְדָן ואת מִדְיָן ואת יִשְׁבָּק ואת שׁוּחַ. וְיָקְשָׁן ילד את שְׁבָא ואת דְּדָן, ובני דְדָן היו אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים. ובני מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה – כל אלה בני קטורה  (בראשית כה א-ד)

קרוב רחוק - הֶרָקלֶס

קרוב רחוק - הֶרָקלֶס

בטור פרשת השבוע שעבר קראתי ללמוד לקח מאברהם אבינו, ולעשׂות בו שימוש לקידום אחוות העמים. וכדי שלא ישארו הדברים תלושים באויר, הנה דוגמא לשימוש שנעשׂה במורשת אברהם כבר בעת העתיקה, כדי למצוא מכנה משותף בין ישׂראל לבין אומות העולם.

בספר הראשון של ענתיקות היהודים שלו (238-241), מספר ר' יוסף בן-מתתיהו על בני אברהם וקטורה. לאחר שמנה את שמותיהם לפי הרשימה בספר בראשית, הוא פונה לספר לנו משהו מעלילותיהם, שלא נכנסו לתנ"ך:

את כל הבנים והנכדים האלה השׂכיל אברהם לשלוח לשם ייסוד ישובים נוספים, והם תפשׂו את ארץ הטרוֹגְלוֹדיטים, ואת חלק "ערב המאושרת" המשׂתרע עד הים האדום. ומספרים שעֵפֶר זה נלחם בלוּב וכבשהּ, ושנכדיו, אשר התישבו בה, קראו לארץ על שמו – עפריקא. ומעיד אני על דברי את אלכסנדר פּוֹלֻהיסטוֹר, וכך לשונו: "קְלֵאוֹדֶמוֹס הנביא, הוא מָלכוֹס, בסַפְּרוֹ את דברי-ימי היהודים, אומר בהתאם לסיפורו של מחוקקם משה, שלאברהם נולדו מקטורה בנים רבים. והוא מזכיר במפורש את שמותיהם של שלשה: אַפְרֶס, סוֹרֶס, יַפְרֶס. על שם סורס נקראה ארץ אשור. ועל שני האחים: אפרס ויפרס, נקראו העיר אַפְרָה והארץ אפריקא. משום שהם יצאו עם הרקלס יחד, להלחם בלוב ובאַנְטָיאוֹס. והרקלס נשׂא את בת אפרס, והוליד ממנה בן – דִיוֹדוֹרוֹס. ובנו של דיודורוס היה סוֹפוֹן, ועל שמו נקראים הברברים סוֹפָקים" (לפי תרגום אברהם שליט, עמ' 26).

כמה וכמה פרטים מעניינים עולים מסיפורו של בן-מתתיהו. ראשית, זכרו של קלאודמוס-מלכוס, דמות מסתורית שזה הוא לה האזכור היחיד בדברי-הימים. מתוארו – "נביא" – ומעיסוקו במסורת האברהמית ניתן אולי להסיק בזהירות שהיה יהודי בעצמו. מה שבטוח, הוא ידע לספר סיפורים על אברהם אבינו שלא נכנסו למסורת המקודשת.

ואילו סיפורים! לפי קלאודמוס, נכדתו של אברהם אבינו, היא בתו של אפרס-עפר, הפכה לאשתו של הרקלס, הגיבור הכלל-יווני המפורסם, ואף הולידה לו בן. מה היו עזרא, נחמיה ושאר הגזענים אומרים על זה? אינני יודע. אבל יש עדויות לכך שהקשר בין אברהם לבין העולם היווני לא הסתכם באגדה עלומה זו. מה תאמרו, למשל, על המכתב הבא מאת אבי-משפחתו של יוסף בן-מתתיהו, יונתן הופסי:

יונתן כהן-גדול וזקני העם והכהנים ושאר עם היהודים, לאחים השׂפרטנים, שלום!
מפני שלפנים נשלחה האיגרת את חוניו הכהן-הגדול מאת אָרֵוּס המולך בכם, כי אתם אחינו (ככתוב בהעתק המצורף), וחוניו קיבל את האיש שנשלח בכבוד, ויקח את האיגרת, אשר בה נאמר בבהירות על אודות הברית והידידות. ואנחנו אמנם איננו צריכים לדברים אלה, בהיות לנו הספרים הקדושים אשר בידינו נחמה. ובכל זאת ניסינו לשלוח איגרת לחדש את האחווה והידידות עמכם, למען לא להתנכר אליכם. כי זמן רב עבר מאז שלחתם אלינו. והנה אנחנו בכל עת ובלי הרף, בחגים ובימים מתאימים אחרים, מזכירים אתכם כאשר אנו מקריבים זבחים, ובתפילות, כראוי ונאה לזכור אחים, ואנו שׂמחים בכבודכם…  ועתה טוב תעשׂו אם תשיבו לנו על הדברים האלה. וזה העתק האיגרת אש שלחו השׂפרטנים לחוניו:
אַרֵוּס מלך השׂפרטנים לחוניו כהן-גדול, שלום! נמצא בכתב על השׂפרטנים והיהודים כי הם אחים וכי הם מזרע אברהם. ועתה, מכיון שידענו זאת, יפה תעשׂו אם תכתבו לנו על שלומכם. ואנו משיבים לכם: מקניכם ורכושכם לנו הוא, ואשר שלנו לכם הוא. וציווינו שיודיעו לכם כדברים האלה. (מקבים א יב ו-כג, תרגום רפפורט עמ' 285-288).

מסתבר שהכהן הגדול יונתן, אחיו של יהודה המקבי ובנו של מתתיהו החשמונאי – אותם אנשים שבגן ובבית-הספר סיפרו לכן שהם נלחמו למען היהדות נגד היוונים וההתיוונות – הם דוקא ראו עצמם כאחים לאזרחי שׂפרטא (ומי יותר יווני מהשׂפרטנים?), ואפילו התפללו לשלום האחים משׂפרטא בעת הקרבת הקרבנות במקדש הירושלמי, בחגים ובימים מתאימים אחרים. איזו אידיליא.

ואולי מעניין מכל – ממכתבו של מלך שׂפרטא לכהן הגדול חוניו עולה שגם השׂפרטנים שמעו על אברהם אבינו, ושגם הם ראו עצמם כ"זרע אברהם"! גם אם נתייחס לאמירה זו כאל קישוט רטורי, איזכורו של אברהם כמכנה משותף ליחסים דיפלומטיים חמים בין יהודים ויוונים מופיע גם אצל אנשי פֵּרְגַמוֹן, שבאסיא הקטנה (בן-מתתיהו, ענתיקות, יד 255). ואם יכולה מורשת אברהם להביא לאחוות עמים בין יהודים ליוונים עובדי-אלילים, קל וחומר בין יהודים, נוצרים ומושׂלמים – שלוש הדתות האברהמיות.

שבת שלום ~

מה למדנו מאברהם אבינו? (פרשת השבוע: וירא)

מאז שהתפרסם טור זה ב"שקוף" לפני שנה, התחלתי ללמד (שוב) את דברי-ימי התנועה המונותאיסטית. בטקסט שלמטה הבאתי מדרש, המציג את אברם הצעיר כמי שהמציא את הרעיון הקטלני של חוסר-סובלנות דתית. אם נעזוב את תחום המדרש ונתבונן בתחום ההיסטורי, הרי שהכבוד המפוקפק הזה אינו מגיע לאברהם אבינו, אלא דוקא לאותו פרעה מן המאה ה-14 לפנה"ס – אחנאתון.

היום אולי קשה לדמיין מציאות כזו, אבל לפני 3,500 שנה לא היה בעולם חוסר-סובלנות על בסיס דתי או רעיוני. היו, כמובן חוסר-סובלנות סתם, תאוות בצע, השתלטות אלימה על נכסים, גניבה וגזל, ועצבים באופן כללי. אבל החיבור הארסי בין אמונה, אמת בלעדית, וכח צבאי ופוליטי – עדיין לא בא לעולם.

היום כבר מאוחר מכדי לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור. פה ושם עוד נשמע קולם של מיסיונרים אתאיסטים כדוקינס, היטצ'ינס ואחרים, המאשימים את הדת והאמונה בכל הרע שבעולם, וממליצים לנו בחום להגמל מהם. אלא שקולם בודד ושברירי. רוב אוכלוסיית העולם נטוע היטב בעולם האמונה. למעלה ממחציתו משתייך לזרם זה או אחר של התנועה המונותאיסטית. קשה לי לדמיין את רצף ההתרחשויות שישנה את המציאות הזו. האם, לפיכך, אפשר להשתמש בה כדי להקיז את הארס, כדי לפרק את מוקש חוסר הסובלנות?

אני מאמין שכן. מי שלמדה תורה אי-פעם בעיניים פקוחות יודעת שאפשר למצוא סימוכין לכל דבר ולכל רעיון. ממש כשם שניתן למצוא פסוקים ופסקאות הקוראים ללא כחל ושׂרק להשמדת עם גזענית, ניתן גם להשיב להם בפסוקים המעקרים את הגזענות ומטיפים לשלום עולמי. השאלה היא אילו פסוקים יעמדו על סדר היום, יִלָּמדו בבתי-הספר, יתנוססו על שלטי הרחוב. בקיצור, הקרב על התודעה. כרגיל.

690214 וירא

איור: דניאל מורגנשטרן

למשפחתו של אברהם אבינו היה בגולה עסק משׂגשׂג ליִצור אלילים. כשהגיע זמנו של אברם להצטרף לעסק המשפחתי, שלח אותו תרח למכור אלילים בשוק. ניגש לאברם אדם אחד ואמר: ”יש לך אלוה למכור?”  –  ”איזה  אלוה אתה רוצה?”  — ”אני גיבור, תן לי אלוה גיבור כמותי.”  –  ”אין בעיא. הנה, האלוה הזה שיושב לו בראש ערימת הפסלים. אם הוא יושב בראש ודאי שהוא הגיבור שבכולם.”  שילם הלקוח וארז את אלוהיו בשׂקית. בעוד הוא פונה ללכת שאל אברם את האיש: ”בן כמה אדוני?”  –  ”שבעים.”  –  ”גבר בן שבעים, ולא תתבייש להשתחוות לפסל שיוּצר אך אתמול?”  הניח האיש את הפסל, נטל את מעותיו והסתלק לו לדרכו. הרבה עסקים לא עשׂה אברהם באותו יום.

כשחזר הביתה, הבין תרח שסוחר אלילים גדול הבן שלו כבר לא יהיה. אבל יכול לפחות להשאר בבית, לשמור על המלאי. וכך היה. למחרת נשאר אברם הצעיר במחסן, וקיבל הוראה להקריב לפני האלילים מזון ומשקה, לבל ירעבו ויצמאו. כשהסתלקו כולם עשׂה אברם כפי שנצטוה, אבל – הפתעה! – אף אחד מהם לא נע ולא זע ולא שלח ידו למזון או למשקה. אמר אברם לעצמו “פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחוּן, ידיה ולא ימישוּן, רגליהם ולא יהלכו“ (תהלים קטו ה-ז).

מה עשׂה? לקח מקל גדול, וניפץ את כל האלילים, פרט לאחד, הגדול מכולם. בידי זה שׂם את המקל, והניח לפניו צלחת ועליה כל טוב. כשהגיע תרח הביתה בערב, ראה את ההרס במחסן, והחל תולש את שׂערות ראשו. ”אוי, אברם, מה עשׂית?”  –  ”אני? אני לא עשׂיתי כלום. רק הנחתי את הצלחת הראשונה, ומיד החלו כל האלים לריב על האוכל. הגדול הזה תפס את המקל, ושבר לכולם את הצורה.”  –  ”געוואלד, אברם, אלה בסך הכל פסלים מעץ, הם לא יכולים לעשׂות כלום!”  –  ”אבא יקר, ישמע פיך מה שאזניך מדברות…“

סיפור זה, המופיע בקצרה בבראשית רבה ל”ח, בהרחבה בתנא דבי אליהו ו’, ובנוחות בספר האגדה (כד-כה) אינו מופיע במקרא כלל. אבל בפרשתנו ניתן למצוא בו רמז. מיד בראשית הפרשה אנו קוראים:
וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.  וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.  וַיֹּאמַר  אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (בראשית יח א-ג).
בעיניך – ולא בעיניכם; תעבֹר – ולא תעברו; עבדך – ולא עבדכם! על אף שראה אברהם בעיניו שלושה אנשים, בלבו הבין שמשלושה יוצא אחד.

אברהם זוכה לגמול גדול על חכמת לבו, על נדיבותו ועל הכנסת האורחים שלו: יהוה מבטיח לו בן משׂרה, עקרת ביתו האהובה. אבל זה לא הכל. לפני שמתפזרת החבורה, מוסיף יהוה ואומר:
הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?  וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם! (יח יז-יח)

ורבונו של עולם עומד גם עומד בהבטחתו. בנו בכורו של אברהם, ישמעאל, הוא אביהם של ערביי העולם כולו. מיצחק יצא לא רק עם ישׂראל, אלא גם עשׂיו-אֱדום – אותו דרשו חז”ל ראשית כרומא ואח”כ כעולם הנצרות כולו. גם היום, אחד השמות הנפוצים למשפחת הדתות המאמינות באותו אל אחד הוא ”דתות אברהמיות”. משפחת הדתות האברהמיות מקיפה כיום למעלה ממחצית האנושות.

זכות גדולה זכה אברהם, ללא ספק. אלא שכרגיל, כל זכות כרוכה גם בחובה. אברהם אכן היו יהיה לגוי גדול ועצום, וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.  כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו (יח יח-יט).

רוצה לאמר, אברהם יהיה אבי גויים רבים, ולגויים אלה יש תפקיד גדול בעולם. מוטלת עליהם החובה להיות סוכנים של שינוי לטובה. רבש”ע קיים את חלקו בעסקא. ואנחנו? גם אנחנו לא בטלנו לגמרי ממעשׂ. הרעיון המופלא של יום מנוחה שבועי (חוץ מחגים ומועדים, ימי-מחלה מוכרים וחופשה שנתית בקיץ) פשט כבר בעולם כולו – אפילו באותם מקומות בהם המאמינים באלוהי אברהם מועטים למדי. גם גילוי-עריות הפך להיות מוקצה מחמת מיאוס ברוב העולם התרבותי.

אבל לא הכל ורוד. אם נביט בעולמנו, נראה שדוקא הסכסוכים הכואבים והנפיצים ביותר מתנקזים לאורך קוי הגבול וקוי השבר של העולם האברהמי. בתחום הכלכלי ניטש מאבק עז בין העולם האברהמי לבין סין והודו – שתי התרבויות הגדולות שעדיין עומדות מנגד. בקשמיר נמתח גבול בין האישׂלאם האברהמי לבין הודו האלילית; ומשני צדי הגבול פצצות גרעין למכביר. ומה נאמר על ארץ-ישׂראל, ערשׂ התהוותהּ של המשפחה האברהמית, והמקום היחיד בו כמעט כל מטורף נחוש דיו יכול לפתוח לבדו במלחמת עולם?

אכן, יש עוד הרבה מקום לתיקון. אולי כדאי להתחיל אותו בכך שנלמד מאברהם קצת נימוס לזרים, קצת הכנסת אורחים, קצת הבנה לאחדות שבלב ולא לפילוג שבמראה עיניים.

חזון הכוכבים (פרשת השבוע: לך לך)

ויאמר יהוה אל אברם: לֶךְ לְךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אַרְאֶךָּ. ואעשׂך לגוי גדול […] הבט נא השמימה, וסְפֹר הכוכבים – אם תוכל לספור אֹתם. ויאמר לו: כה יהיה זרעך (בראשית יב א-ב, טו ה).

on a TWA to the promised land...

on a TWA to the promised land...

לפני שבועיים, בפרשת בראשית, בראנו את האדם. מיד לאחר הבריאה, בעודו מביט במעשׂה ידיו להתפאר, מברך אלהים את יצורי-אנוש שברא, זכר ונקבה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ, וכִבְשֻהָ, ורְדוּ בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרֹמֶשֶׂת על הארץ" (בראשית א כח). רוצה לאמר, מיד עם בריאתו קיבל האדם הוראה ברורה להתרבות ככל יכלתו, עד שימלא את הארץ. מששת ימי בראשית הוגדר כמושל הטבע, מי שניתנה לו ברכה אלהית לנצל אותו כרצונו ולתועלתו.

בשבוע שעבר, פרשת נח, שוב אותו סיפור. עם תום סיפור המבול, כששוב היתה איזו פיסת אדמה יבשה שאפשר ליטוע בה גפן (צדיק גדול היה נח, שלא תטעו), חוזר רבש"ע ומברך את שׂרידיו הלומי השיט של המין האנושי: "ויברך אלהים את נח ואת בניו, ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ, ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, ועל כל עוף השמים, ובכל דגי הים – בידכם נִתָּנוּ" (בראשית ט א-ב).

לעתים ניתן לקבל מן התנ"ך את הרושם שהמין האנושי בכלל, ועם ישׂראל בפרט, עסוק יום וליל בלהרגיז את רבונו של עולם. אבל אם נתבונן לרגע באופן בו התייחסנו להוראה הבסיסית שקבלנו מיד לאחר בריאתנו, ושוב לאחר אסון המבול, הרי שאנחנו דוקא ממלאות/ים את תפקידנו נאמנה. מאז המהפכה החקלאית, לפני 12,000 שנה בערך, עסוק המין האנושי בריבוי טבעי כמעט חסר מעצורים. הטבע כולו, על החי, הצומח והדומם שבו, משועבד לרצוננו ולתועלתנו. אנחנו המין השליט על הארץ. אבולוציונית, ניצחנו. אבל באיזה מחיר?

אין צורך להכביר מילים השמדת המינים, על הסכנות האקולוגיות החריפות הנשקפות לנו, ועל הכח העולה של הארגונים הירוקים בעולם המתקדם. גם אם נאמץ גישה צינית לחלוטין, שאין בה שום עניין או רחמים על מינים אחרים (או אפילו על מיננו שלנו), וגם אם לא נשתכנע מהתחזיות הקודרות של האקולוגים, עדיין לא צריך להיות אל גור כדי לשׂים לב שהעולם הולך ונעשׂה צפוף. מנהיגי העולם ומנהיגותיו, שבאחריותם/ן לדאוג לעתידו של המין האנושי, חייבים/ות לתת את הדעת על כך. כיצד ניתן למנוע התפוצצות אוכלוסין, כזו שתמיט על האנושות כולה שואה נוראה?

שיטה מוכרת אחת להגביל גידול אוכלוסין נוסתה בסין בשני הדורות האחרונים. המתכון פשוט למדי. בשלב הראשון, טבח המוני של עשׂרות מיליונים. בשלב השני, משטר דכאני המעניש כל זוג שמביא לעולם יותר מצאצא אחד. בינתיים נראה שהסינים הצליחו לבלום את גידול האוכלוסיא. אלא שלשיטה זו יש שתי מגרעות מרכזיות. הראשונה מוסרית, ומובנת מאליה. אבל גם אם נאמץ את הגישה הצינית, הטוענת שמוסר הוא מותרות, עדיין צריך להמתין ולראות כיצד תתמודד סין עם הזדקנות אוכלוסייתה, כאשר כל אותם בנים יחידים ובנות יחידות תאלצנה להתמודד עם מאות מליוני קשישות וקשישים – הוריהם/ן.

שיטה אחרת, עדיפה בעיני בהרבה, היא תשׂומת לב מיוחדת להשׂכלת נשים בכל רחבי העולם. מן המפורסמות הוא שהשׂכלת נשים היא אמצעי המניעה הטוב והיעיל ביותר. במילים אחרות, ככל שנשים משׂכילות יותר, כן ההריונות שלהן מועטים יותר ומתוכננים יותר. יוצא אם כן שיש כאן אמצעי, שלטעמי לפחות הוא חיובי יותר ומוסרי יותר מטבח המונים, לנסות לעצור את הריבוי הטבעי של המין האנושי. אבל האם יהיה בו די?

הנבואה ניתנה כמובן לשוטים, אבל דומני שהתשובה שלילית. גם אם תצליח האנושות להעלות את רמת החיים ואת רמת ההשׂכלה בעולם כולו, עד שיואט קצב הגידול הטבעי במידה מספקת, אנו עלולות/ים למצוא את עצמנו במצב של התפוצצות אוכלוסין קטסטרופלית בתוך דורות ספורים. שיפור קיצוני ברמת ההשׂכלה של המין האנושי הוא חובה דחופה, אבל אין בו די. צריך לחשוב (גם) על משהו אחר.

וכאן אנו חוזרים לאברהם אבינו. "לך לך מארצך" ציוה רבש"ע, והציווי נכון גם לימינו. דרך נוספת להתמודד בטווח הארוך עם גידול האוכלוסיא האנושית היא להגדיל גם את מרחב המחיה שלנו. לך לך מארצך – כלומר מהארץ, מכדור הארץ. "הבט נא השמימה, וסְפֹר הכוכבים" – ואז היכנס לחללית והפלג אליהם. חזון הכוכבים של אברהם מסמל, לפי הפירוש המוצע, שלב חדש באבולוציא של המין האנושי: עידן החלל.

כרגע יתכן שהדברים נשמעים דמיוניים ובדיוניים – אבל תנו דעתכם: כבר לפני 40 שנה עלה בידי המין האנושי להנחית אנשים על הירח. חשבו על ההתקדמות הטכנולוגית במשך 40 השנים הללו, ודמיינו מה יקרה אם נחזור לזירת החלל באותה רצינות ובאותה נחישות בה אנו מתייחסים לזירת התקשורת (איך נראו טלוויזיות לפני 40 שנה? וכמה זמן לקח לטקסט כתוב לחצות יבשות, אז והיום?)

אם נתקענו בדרך לחלל עד היום, הרי זה משום שממשלות העולם העדיפו להתמהמה, ולבזבז את משאביהן על מלחמות חסרות טעם כאן על הארץ. כשתקבל האנושות החלטה אסטרטגית לפרוץ החוצה מן הארץ, השמים כבר לא יהיו הגבול. רק הדמיון.