אחד הדברים המתסכלים בהגדרות הוא שהמציאות תמיד מורכבת מדי כדי שהן תתאמנה באופן מדוייק. החברה הישׂראלית היא דוגמא מובהקת. הגישה המקובלת, במסמך של הספרי ויניב ובכלל, היא לחלק ליהודים וערבים. קל וחלק? לא כל כך. קודם כל, משום שההגדרה של כל קבוצה נשענת על קריטריון אחר. יהדות היא דת, ערביות קשורה לשׂפה ותרבות. שנית, משום שלפי חוק השבות עלו ארצה רבבות, אולי אפילו מאות אלפים, שאינם יהודים כלל, אלא רק צאצאים של יהודים (ובחוגים יהודיים חרדיים יש על כך תרעומת גדולה ורועשת). החלוקה הזו לא עובדת.

חלוקה על בסיס תרבות ושׂפה גם היא בעייתית. אמנם, הקו העובר בין הציבור העברי לציבור הערבי חופף במידה מרובה את זה שעובר בחלוקה יהודים-ערבים, אבל לא לגמרי. בארץ יש כמיליון איש ואישה ששׂפתם העיקרית היא רוסית – כשביעית מהציבור כולו. אם נחלק על בסיס תרבותי-לשוני, הרי שמדובר כאן בקבוצה נפרדת לגמרי, שיש לה אינטרסים משלה, בעיות משלה, אפילו מנטליות משלה. ועוד לא אמרנו כלום על הציבורים דוברי האמהרית והטיגרית.

גם מהדת לא תצמח כאן ישועה. על האתגר שמציבים נוצרים-רוסים עם סבא יהודי כתבתי כבר בפסקא הראשונה. אבל מה עם חלוקה בין מושׂלמים ונוצרים בקרב הציבור הערבי? ומה על ההבדלה בין יהודים-רבניים-חרדיים ליהודים-רבניים-מסורתיים ליהודים-רגילים-סתם? בין הציבור החרדי לציבור היהודי הרגיל יש פער כביר, שאינו נופל במאום מזה בין הציבור העברי לערבי, או בין דוברי הרוסית לדוברי האמהרית. ועוד לא אמרנו מילה על "הכת הידועה" חב"ד, שלפי הרב שך אמנם הכי קרובה ליהדות, אבל לא ממש שייכת.

אז מה עושׂים? חוזרים לאמנה האזרחית. לכל האזרחיות והאזרחים – בלי קשר לשׂפתן, דתם, נטייתן הפוליטית או העדפתם המינית – תהיינה אותן זכויות ואותן חובות. ממש כמו שמובטח במגילת העצמאות. למעשׂה, ובניגוד למה שמבקרים מתלהמים אוהבים כרגע לכתוב, השׂמאל הלאומי של הספרי ויניב מקדם אותנו דוקא לעבר הרעיון של "מדינת כל אזרחיה", מבית המדרש של חד"ש. היתרון של המניפסט על מצע חד"ש הוא שיש לו גם קשר למציאות. דרישה גורפת של זכויות ללא שיתוף בחובות היא חסרת הצדקה, ובעיקר חסרת סיכוי. מאידך, השוואה מעשׂית של זכויות וחובות תמתח קו חדש עבור כל מגזרי החברה, ותעמיד אותם בנקודת שוויון שלא היתה כדוגמתה מאז קום המדינה.

והלאום? ישׂראלי, כמובן.