הגדה זמנית – בנים ובנות, שוב (11-12)

11ההגדה המסורתית, כהרגלה, מדבר אל בנים, על בנים. ההגדה הזמנית, כהרגלה, פונה לשני המינים. לפיכך, ארבעה בנים ושלוש בנות, מעין תמונת ראי לשלושה אבות וארבע אמהות. וכיון שהבנים מסבים לשולחן הסדר זה עידן ועידנים, המשכתי לפנות אליהם בלשון ״נגד״. ואילו הבנות, שהצטרפו להגדה זה עתה, זוכות ללשון ״בעד״.

חכם, מה עניינו? שלימוד אינו עבודה. אין מקום למי שרק לומד, ומצפה להתפרנס משום כך על חשבון הבריות. אמנם, בחברה מתקדמת ניתן לצפות שהמעמד הלומד יזכה לתמיכה בשנות לימודיו, ובלבד שיהפוך אחר-כך לכח יצרני בשל כך. והנה בימינו ממש מתרחש גם ב״חברת הלומדים״ הראשית מהפך גדול, ועז הרצון לצאת לעבודה. ויציאה זו מבין כתלי הישיבה לעמידה עצמאית בעבודה היא בבחינת יציאת מצרים ממש.

רשע, מה עניינו? שדואג לעצמו בלבד, וכל השאר יכולים מבחינתו ללכת לעזאזל. ואמנם מקשים הרשעים על שאר הציבור לתקן את מצבו, ואף מעוררים רצון להוציא את הרשע מן הכלל בבחינת גמול על רשעותם. אבל חיוני להתגבר על הרצון הזה, ולשמור על הערבות ההדדית. ויתור עליה יהיה נצחונו של הרשע, וחבל.

תם, מה עניינו? שמתוך אמונה הוא סבור שמישהו יבוא ויעשׂה את העבודה עבורו. ונשאל אותו: איך זה עובד לך עד עכשיו?

ושאינו יודע לשאול – פשוט צריך לאמר לו בפשטות: לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להבטל ממנה. ואם לא תעשׂה בעצמך, איש לא יעשׂה עבורך.

חוה, מה עניינה? להזכירנו שעל אף השוויון המיוחל בין המינים, אין בעצם, ולא יהיה, שוויון אמיתי. מי שנושׂאת חיים בקרבה תעמוד תמיד במקום שונה ממי שמביט על התהליך הפלאי הזה מן הצד. ויותר משנבראו יחד בצלם אלהים, הגיע הזמן שיבראו יחד אלהים בצלמו ובצלמה.

רעות, מה עניינה? שאין בין איש לרעייתו ובין רעיה לאישהּ קניין, אלא חברות, ידידות, מסירות, נאמנות, תשוקה, ועוד כהנה וכהנה רגשות. את הציטוט מהושע, דרך אגב, ניסה בן-גוריון להנחיל בהיותו ראש ממשלה, ולא הצליח.

שירה, מה עניינה? שהיא מרוממת את הנפש ומקרבת את הלבבות, והיא היא מה שנשתנה בו הלילה הזה מכל הלילות. שבלילות הרבה נתאסף לארוחות חג, אבל בסדר פסח נישׂא קולנו בשיר.

הגדה זמנית 12

הגדה זמנית – על גאולה ופמיניזם (8-10)

הגדה זמנית 8

אחד השירים האהובים עלי בכל ההגדה כולה הוא, ללא ספק, ״והיא שעמדה״. אולי בגלל המשׂחק בין צלילים גבוהים ונמוכים; אולי בגלל שהוא מגיע אחרי ״מה נשתנה״ הטרחני והמעיק; אולי בגלל זכרון ההרגשה מימי ההגדה הרגילה ש״הנה העסק מתחיל באמת״. מה שבטוח – לא בגלל מילותיו של השיר אני אוהב אותו. חשבתם/ן עליהן פעם, ברצינות? מה פירוש, בעצם, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו?

אפשר, כמובן, לדייק ולאמר שלא בכל זמן ובכל מקום עמדו עלינו לכלותנו. פרעה או המן, אנטיוכוס או הדריאנוס, מעשׂי הטבח על הריין או גירוש ספרד, רדיפות יהודי תימן או הפרהוד, וכמובן הכוכבים הגדולים בגזרת עמדו עלינו, מחמלניצקי עד היטלר – כל אלה יזכרו כמובן לדראון. אבל דברי-ימי עם ישׂראל ארוכים, ומול כל מקום וזמן בהם התרחשו רדיפות אפשר להעמיד מקומות וזמנים הרבה בהם היו החיים, בסך הכל, טובים למדי; או לפחות טובים מספיק. ובכל זאת, על אף ההיסטוריא הארוכה ועל אף זמנים ומקומות שלא יצרו כותרות מעניינות, קשה להתכחש לתחושה שאנחנו ״מקרה מיוחד״, שמושך הרבה אש. מדוע?

בסיפור על יוסף במצרים התחלתי להמחיש את הנקודה, ואמשיך באמצעות יוסף בכנען. וכי מה עשׂה יוסף? חפר לאחיו ללא רחמים עד כמה אביו אוהב אותו יותר מאשר את שאר אחריו, ואף הלביש אותו בבגד מיוחד כדי להוכיח את הדבר. ומה עשׂו האחים? הגיבו באלימות. למה הדבר דומה? לעם אחד, המסתובב בין שאר האומות ומתגאה שהוא הוא העם הנבחר, של האלוהים האחד והיחיד, ושכל שאר העמים נחותים ממנו, ואלוהיהם ואמונותיהם הבל. והמהדרין מוסיפים שבני העם הזה עומדים במדרגה משל עצמם מעל כל האנושות, שרק להם יש נשמה אמיתית, ועוד כהנה וכהנה רברבנויות כיד הדמיון. נסו לדמיין את עצמכם/ן, או מוטב – דמיינו צאצא או צאצאית שלכן/ם – מנסה התרברבויות כאלה ביום הראשון בבית-ספר, בבסיס צבאי, או במקום עבודה חדש. מה, לדעתכן/ם, תהיה תגובת הסביבה?

עבור המאמינים והמאמינות, המשמעות הראשונית של ״עם בחירה״ היא שאנחנו, כעם, נבחרנו על-ידי אלהים להיות מקודשים לו: כי בנו בחרת, ואותנו קדשת. עבורי, שאלהים הוא מבחינתי דמות ספרותית, משמעות ״עם הבחירה״ היא שאנחנו העם שבחר לספר לעצמו ועל עצמו שהוא נבחר על-ידי אלהים וכו׳. לבחירה הזו קראנו בשם ״ברית״. ניסחנו אותה על לוחות, וחתכנו אותה בבשׂרנו.

הגדה זמנית 9

והנה, מסתבר שכבר בשלב מוקדם של סיפורנו, לפני 2600 שנה, פחות או יותר, עמד לנו נביא גדול – ירמיהו – שחזה שינוי יסודי בברית הזו. הנה ימים באים, כך חזה הנביא לפני שנים רבות כל כך, בהן תוחלף הברית הישנה, זו של יציאת מצרים, בברית חדשה.

דברי-ימי עמנו הארוכים והעמוסים ראו כבר נסיונות לכרות ברית חדשה כזו. המפורסם שבהן העמיד כמובן את הנצרות, שזכתה להצלחה רבה. אבל את הסיפור ״שלנו״, את הברית הישנה, הנצרות לא שכנעה עד הסוף. אולי בגלל שתנאי אחד חשוב שהעמיד הנביא לא התקיים בה.

פרק לא של ירמיהו, העומד בלב חלק זה של ההגדה הזמנית, מזכיר את רחל ואת דמעותיה, את בתולת ישׂראל, את ציון, את הבת השובבה. בעיני רוחי, הן הן שעמדו לאבותינו ולנו בכל דור ודור, כאשר הבחירה באלהים-הבן, חמור הסבר והכעסן, המקהה שיני בינים על בוסר שאכלו אבותיהם, עלתה לנו במחיר כבד כל-כך. ובזכותה, אני חושב, אהוב על השיר הזה.

והנה, בימינו, זכינו לחזות בשלב חשוב ומהפכני באיזון הסדר החברתי שבינו לבינה. פמיניזם, נוּ. לא עוד עוד רק ״אבותינו״ אלא גם ״אמותינו״. מילא משיח צדקנו, שוּבי הבת השובבה! והמהפכה הזו מתרחשת מיום ליום, ובדורנו הגיע אפילו ללב לבו של עולם התורה היהודי. ואנחנו – נפקח אזנינו ונשמע את שירת הנשים, ונברך על החדשה בארץ. ועם קצת מזל, כמו שאמר הנביא, נשבות מהיות גוי לפני רבש״ע כל הימים, ונשלח אותו לעמוד בכל דור ודור למישהו אחר.

הגדה זמנית 10

הגדה זמנית – תבואה ביוקר ושׂנאת חינם (7)

הגדה זמנית - עמוד 7

אצלנו במשפחה, הבדיחה הקבועה של סבא הלל עליו השלום הגיעה בתאור סדר פסח הקדמון בבני-ברק. אחד אחד אחזו רבנים גדולים ברשות הדיבור, והוכיחו שאם במצרָים לקו המצרִים כך וכך מכות, הרי שעל הים לקו פי כמה וכמה מכות, וכל המרבה מכות הרי זה משובח. וסבא היה אומר: ראו, כבר לפני אלפיים שנה היו ידעו היהודים הכי טוב לנפח מספרים. רק אל תקראו למס הכנסה.

אלא שבתוך הבדיחה מקופלת עבורי גם אחת הטרגדיות הגדולות של עם ישׂראל, ולצדה החמצה גדולה של ההגדה. אחרי ״עבדים היינו״ מצווה ההגדה לספר ביציאת מצרים. הסיפור נפתח ב״מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו… בעבר הנהר״, וממשיך לארץ כנען, עד אשר ״יעקב ובניו ירדו מצרימה״. אבל בעניין אחד מהותי ומכריע שותקת ההגדה: איך הפכנו מבני-חורין לעבדים? ודוקא פרק זה קשור באופן הדוק לכשרון היהודי הידוע למספרים ולכלכלה.

בכל התורה, הנביאים והכתובים לא נמצא דוגמא מובהקת יותר לראש היהודי מנהל החשבונות מאשר יוסף. הסיפור הידוע והמוכר מספר כיצד הפך מאסיר בבור הכלא למשנה למלך. הסיפור המוכר פחות הוא כיצד השתמש יוסף במידע פנימי מסווג כדי ליצור עודף הון, וכיצד השתמש בעודף ההון הזה כדי להשתלט ראשית על כל אמצעי היצור, ובשלב שני לשעבד את כל אוכלוסיית מצרים. הקפיטליסט יוסף, כך הסיפור המקראי, היה אבי המונופוליזם החזירי.

התשובה המקובלת במחקר המודרני באשר למוצא תופעת שׂנאת ישׂראל מצביעה על מצרים. אכן, הכתבים הראשונים שניתן לאמר שהם ״אנטישמיים״ במובן המקובל של המילה (אם כי, כמובן, המונח עצמו כאן אנאכרוניסטי להמדרין), מיוחסים לכהן המצרי מָנֶתוֹן, שחי במאה הרביעית לפני הספירה. שׂנאת ישׂראל היא תופעה מורכבת מכדי שיהיה אפשר לטפל בה ברצינות בטור קצר זה. אבל שאלו את עצמכן/ם: כיצד הייתם/ן אתם/ן מרגישין לנוכח קבוצה המתהדרת בכתבי הקודש שלה שהיא אחראית לדרדור העם שלכן/ם לעבדות, והתעשרה בעצמה מתוך כך? האם אין הדבר דומה לטיעון האנטישמי המודרני הקלאסי, על שעבוד העולם כולו באמצעות שליטה בכלכלה ובכסף? והרי זה בדיוק הסיפור שמספר פה ספר בראשית.

הסיפור המקראי אינו מציין זאת במובהק, אבל ניתן להבין את העקרון בין השורות: בור כרה ויחפרהו, ויפל בשחת יפעל. הגורל שרקח יוסף למצרים – שעבוד אישי מוחלט לפרעה – מתגלגל בחלוף הזמן על ישׂראל. בהגדה המסורתית, לעומת זאת, אין זכר לדרך שעשׂה בית יעקב מחירות, שׂגשׂוג ועושר לשעבוד ועבודת פרך, ואפילו לרצח המונים. הבה נזכור, אם כן, בכל דור ודור, מאין באנו, ולאן אנו חוזרין, ואיזה מחיר יש למעשׂינו, אז והיום.

הגדה זמנית – בנים ובנות (5-6)

הגדה זמנית לפסח 5

הגדה זמנית לפסח

ביַחַץ ובתחילת מַּגִיד כמעט הכל כרגיל. האפיקומן שלנו הוא קנעידל שהושׂם מראש בצד (אחרת כולם נגמרים), ונחצה לשניים. אצלנו במשפחה החידוש הזה התקבל בהתלהבות ובצחוק, אבל הוא בהחלט לא הכרחי. כדי שלא ימעך בהחבאה אני מאפסן את האפיקנעידל בקופסת פלסטיק קטנה. מעבר לזה, הא לחמא עניא נותר כשהיה, וגם במה נשתנה לא נשתנה דבר.

ובכל זאת, בין השורות, יש נוכחות חדשה בטקסט. ראשית, בצורה דקדוקית מוזרה שאני משתמש בה במהלך ההגדה כולם: בוצעין, מגלין, מוזגין. לכאורה, זוהי אינה אלא צורת הריבוי הארמית המקבילה ל-ים העברי (אוכלין, יושבין, מסובין). אבל הכוונה שלי כאן נמשכת מעבר לכך. ה-ן׳ היא עבורי סימן שלא רק להם אני כותב, אלא גם להן. ותנו דעתכם/ן – כל ההגדה כתובה על גברים ולגברים, כאילו אין נשים בעולם. לא עוד.

לפיכך, בפירוש העברי להא לחמא: אבותינו ואמותינו, כל הרָעֵב וכל הצריכה, מעבדים ושפחות השנה לשנה הבאה בנות- ובני-חורין. לפיכך, בעבדים היינו, לא רק משה ואהרן, אלא גם מרים אחותם, המשוררת והמחוללת על הים. וכיוצא באלה פניות לנשים ולגברים, והתייחסות לגברים ולנשים, ביחד ולחוד, לאורך כל ההגדה. ואם יש מסר אחד מן ההגדה הזמנית זו שכולי תקוה שאינו זמני כלל, הרי הוא זה: שנזכור אנו ובנינו ובנותינו, ובני בנינו ובנות בנותינו, שהחירות אינה חירות אלא אם היא נחלת כולנו – גברים ונשים, בנות ובנים.

(לטור הפתיחה, ובו קישור לקובץ פדפ עם ההגדה הזמנית כולה, ראו וראנה כאן).

6

הגדה זמנית לפסח – כרפס (2-5)

כרפס 1

סימן כרפס הוא זה שהתחיל את ההגדה החדשה, עוד לפני שהרעיון שצריך הגדה חדשה בכלל נולד. ראשית המהלך היתה ברצון לפתוח את הערב במנת המרק (עוף עם קנעידלך, כמובן) לפני קריאת ההגדה. כך, סברתי, תהיה נכונות גדולה יותר להתעמק בהגדה עצמה, או לפחות בחלקה הראשון, ויקטן הצורך הדוחק ״להגיע כבר לאוכל״. מצד שני, באמצעות ריווח הסעודה אפשר להרוויח קצת רווחה. הרי בסדר רגיל, כשמגיעים כבר סוף סוף לשלב האוכל, לא פשוט בכלל להתמודד עם ארוחה דשנה של ארבע מנות (דג-מרק-עיקרית-קינוח), וזה אחרי שתי מצות בחרוסת ושלוש ביצים קשות עם תפוח אדמה ומרור ופטרוזיליא שתקעת מרוב רעב ויאוש קצת לפני ״שולחן עורך״.

אלא מה? לשמרנות יש כח משלה. בשנה הראשונה בה היה אמור נוהל מרק מוקדם להכנס לתקפו, ההרגל פשוט תפס פיקוד, והחידוש בוטל בהינף יד, על אף כל מחאותי. או-אז עלתה מתוך עלבון התבוסה החלטה נחושה: צריך לכתוב טקסט, שיסביר בדיוק מדוע עלינו לחרוג מן הסדר המקובל של הסדר. וגם – צריך לתת תחושה שכבר קראנו משהו, לפני שמתחילים לאכול. הסימן הראשון שיש בו רמז לאוכל הוא הכרפס, ומכאן התחיל הכל להתגלגל.

כרפס 2

התמונה שציירתי היא, כמובן, ראי עקום של סדר פסח המפורסם בבני-ברק, המופיע בהגדה עצמה. כמו בפרק ההגדה על הסדר ההוא, גם כאן הבאתי דיון כאילו-הלכתי בין דמויות שונות, אלא שהרחבתי את היריעה. וכן, גם חמדתי לצון. השׂחוק יפה לבריאות, ואנשים רציניים מדי לא יגלו עניין בהגדה הזו בכל מקרה.

עכשיו כשחזרתי לעיין שוב בסימן כרפס, אני רואה שהוא אינו מתאים כלל למשפחות ולעדות בהן לא נהוג לאכול מרק עוף וקנעידלך כחלק מארוחת הסדר. ודאי וודאי שאינו מתאים לצמחוניות וטבעונים. והוא בהחלט עלול לגרום עוגמת נפש מסוימת לרגישות/ים לגלוטן. עם כל אלה הסליחה, ואם תרצו אולי אפשר לחשוב יחד על חלופות ואפילו להחליף מתכונים.

הגדה זמנית לפסח – הקדמה (1)

הגדה זמנית 1מה פתאום הגדה חדשה? לפני כמה שנים מצאתי את עצמי במצב משפחתי מורכב. ההתכנסות השנתית בפסח לארוחה חגיגית עם תפריט קבוע וידוע עדיין היתה רצויה וחשובה. אבל הטקס והטקסט – אלה הפסיקו לשׂאת חן. למעשׂה, מצאתי את עצמי היחיד במשפחתי שעדיין מעוניין בקריאת ההגדה.

עכשיו, צריך להודות – במידה מרובה של צדק נמאס למשפחה מההגדה. עבור מי שאינו מצוי ושרוי דרך קבע בעולם המילולי של המקרא וחז״ל, מדובר בטקסט שחלקים רבים ממנו אינם מובנים, ואם מובנים, הסיבה לקריאתם אינה מובנת. עבור מי שאינו אסור בכבלי קדושת המסורת, מדובר במנהג טרחני שמטרתו אינה ברורה. ועבור מי שרוצה להגיע כבר לאוכל, מדובר בעיכוב בלתי-נסלח. בשלב מסוים הוצב בפני אולטימטום משפחתי: אם אתה (אני) רוצה להמשיך בקריאת הגדה בסדר פסח, הבא לנו טקסט שנבין את משמעותו ונהנה ממנו. להגדה הרגילה אנחנו לא מוכנות עוד. אז ישבתי וחִבַּרתי, והתוצאה לפניכן/ם.

את נוסח ההגדה המלא תוכלו להוריד כאן (pdf).

בחיבור ההגדה נשענתי על הנוסח הקיים (אלו החלקים המנוקדים שאינם ציטוטים מן המקרא), והשתדלתי להמציא כמה שפחות ולשאוב מהמקורות כמה שיותר. השתדלתי גם להוסיף הוראות שימוש והפעלה בגוף הטקסט. ערכתי אותו כך, שיהיה אפשר לקראו במהלך סדר פסח, בין מנה למנה של הסעודה. זאת להבדיל מהנוהל הרגיל, כדי להמנע מהמצב הקיים בבתים רבים, בו החצי הראשון של ההגדה נקרא בחופזה, והשני נזנח לאנחות.

מכאן ואילך, ובפוסטים הבאים בסדרה זו, אעבור על ההגדה, ואנסה להסביר את חלקיה השונים. שאלות תתקבלנה בברכה, ואנסה לענות עליהן כמיטב יכולתי. אם תקדימו ותשאלו על עמודים באים, אוכל להתייחס לשאלות כבר בפוסטים עצמם.

~~~
מדוע ״הגדה זמנית״? משום שאין לי יומרה או רצון לנסות להנחיל מנהג לדורות. הזמניות מתחוורת בעיני מתוך המשנה עצמה: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. מה שמתאים לי היום אולי לא יתאים אפילו לי בדור הבא; קל וחומר לאנשים אחרים, בזמנים רחוקים יותר.

״חייב אדם״ – במה בדיוק? בדבריו של רבן גמליאל (משנה פסחים י ה) הוא מוסיף שאחת הברכות שביציאת מצרים היא היציאה מעבדות לחירות. חג הפסח, לפיכך, מחייב אותנו בין השאר לחגוג את חירותנו – סוג של פרדוקס, כיון שחירות נובעת מבחירה, לא מחובה. בחירתי האישית מתבטאת כאן בשמירה על טקס סדר פסח מחד, ומאידך בחיבור ההגדה הזמנית. אני משתחרר מעבדות לטקסט שאין לי עוד רצון בו, ומבטא את חירותי לחגוג את הפסח כרצוני.

יתר על כן, את החירות הזו אני מגלגל הלאה, למשתמשות/י בהגדה החדשה. אין דרך אחת נכונה להשתמש בהגדה זו. אפשר לאמץ אותה כפי שהיא במלואה, להביא חלק זה או אחר ממנה לשולחן הסדר, לשאוב ממנה השראה ליצירה עצמית, להתעלם ממנה לגמרי – הכל הולך.

״ישן מפני חדש״, על שום מה? באופן המידי ביותר, אני מכוון כמובן להגדה החדשה הנכנסת לשימושִי ולישנה שיצאה ממנו. בהקשרו (ויקרא כו) מופיע הפסוק כחלק מהבטחה לעתיד טוב ובריא, בו ישׂררו בארץ שלום ורווחה. הישן הוא תבואה ישנה, שתֵּאָכֵל לתאבון, כדי לפנות מקום באסמים לתבואה חדשה. תהליך זה, כך ההבטחה, יחזור על עצמו מדי שנה, ומקביל בעיני למחזוריות של ״בכל דור ודור״. הולדתו וצמיחתו של טוב חדש נובעת גם משחרור מטעני עבר ומפינוי מקום עבורו.

״כל הזכויות שמורות״, על שום מה? שנה רבנו תום וויטס: הדפוס הגדול נותן והדפוס הקטן לוקח – ללמדנו שהכותרת משקרת ושיש תמיד לקרוא את האותיות הקטנות. צודק, רבנו. אבל כאן – להפך: הכותרת לוקחת והאותיות הקטנות מעניקות. העניין, הרי, מסתתר תמיד בפרטים הקטנים.

החזון המדיני של הימין האנטי-דמוקרטי

כשמתנהל בחוגי שׂמאל הדיון על סיום הכיבוש, הוא מוגבל על פי רוב לשתי אפשרויות. אחת, המקובלת על הרוב, היא חלוקת הארץ והקמת מדינה פלשׂתינית לצד מדינת ישׂראל. פתרון זה, כפי שטענתי בטור הקודם, עומד להעלם מן העולם (או שכבר נעלם, ועוד לא שׂמנו לב). האפשרות השניה היא מדינה דו-לאומית, בה יצטרכו שני הציבורים הראשיים – יהודי וערבי – למצוא דרך לחיות זה לצד זה בשלום ובשתוף פעולה. פתרון זה נדחה על פי רוב באופן גורף, מתוך החשש שאם וכאשר יהיה הציבור הערבי גדול משמעותית מזה היהודי, הוא ישתמש בעקרון הדמוקרטי כדי לפגוע באופן זה או אחר בציבור היהודי. ״זהו סוף הציונות״, נהוג לאמר במקרים כאלה. ובזמן שהשׂמאל עסוק בדיונים על שתי אפשרויות בלתי-מציאותיות אלה, הוא ממעט לדון במציאות המתגבשת והולכת – זו שמכתיב הימין האנטי-דמוקרטי.

העקרון הבסיסי של גישה זו פשוט למדי. ראו, למשל, את דבריו של מוטי קרפל, ממובילי הדעה הבכירים והמשפיעים של הימין המתנחלי-אֱמוּני, בתמונה הזו:

צילומסך מפייסבוק: 12 נובמבר 2015

צילומסך מפייסבוק: 12 נובמבר 2015

נניח לרגע בצד את תקפוּת הטיעון ש״מסיבות ביטחוניות-מדיניות… כדי לשמור על מדינת הלאום אי אפשר להתפשר על הארץ״. טיעון זה הוא בסך הכל בגדר ״הנחת המבוקש״, תכסיס רטורי בלתי-הגון, אך זול ויעיל. הנקודה החשובה היא שקרפל ומחנהו אינם מעוניינים לוותר על אף שעל מארץ-ישׂראל בכל מקרה – אפילו לנוכח סכנות בטחוניות ומדיניות חמורות בהרבה מגל הדקירות בסתיו האחרון, שבהשראתו נכתב הסטטוס. מלכתחילה השיקול שלהם אינו בטחוני-מדיני, אלא רעיוני-אמוני. והרעיון, המגובה באמונה, שואף למצב בו שומרון ויהודה יסופחו חוקית לישׂראל, מבלי להעניק זכות בחירה לכנסת לציבור המסופח. יהודית? כן, בהחלט! דמוקרטית? זה הרבה פחות חשוב.

מסקנה אחרונה זו קשורה בעיני באופן הדוק למתקפה רבתי על כבוד הנשׂיא ריבלין. בשנים האחרונות הצטייר מר ריבלין כבכיר ביותר בין המצדדים/ות במדינה דו-לאומית. להבדיל ממר קרפל, מר ריבלין מוכן לקבל ולהכיל את הציבור הערבי בארץ במלוא הזכויות הדמוקרטיות. הוא, אגב, לא בודד בדעה זו, לא בימין ולא בשׂמאל, אבל הוא ללא ספק הבכיר שבין תומכיה ותומכותיה הפומביים/ות. לכן חשוב במיוחד לימין האנטי-דמוקרטי לתקוף את ריבלין אישית, ולצייר אותו כמי שהפנה גב לבני-עמו. התקפה על כבוד הנשׂיא היא גם התקפה על החזון המדיני שלו. כעת, כשרעיון חלוקת הארץ על סף סיכול מוחלט, עולה על הכוונת גם האפשרות הדמוקרטית השניה.

אלא שההתקפה על כבוד הנשׂיא אינה מכוונת רק נגד החזון המדיני שלו; היא מכוונת גם נגד גישתו הבסיסית ליחסי יהודים-ערבים. עוד כשהיה יו״ר הכנסת אמר מר ריבלין בראיון לנועם שיזף בעיתון הארץ:

בכלל, כשאני שומע על איום דמוגרפי, זה קודם כל מצב מחשבתי שהערבים הם איום. זה מוביל למחשבות שצריך לטרנספר או להרוג אותם. אני מזדעזע מהדיבורים הללו. אני הולך לבתי ספר, וכשעושים שם בחירות דמה, ליברמן מקבל ארבעים אחוז וילדים אומרים שצריך להרוג ערבים. נדמה לי שהרבה מהתנועות הכוחניות היהודיות שנבנות על שנאה לערבים – ואני לא מדבר רק על ליברמן, אלא גם בתוך הליכוד – צמחו מתוך הגישה הפטרונית-סוציאליסטית שאמרה 'הם שם ואנחנו כאן'. שאנחנו צריכים מדינה שתהיה רק מדינה ליהודים, כי אוי לנו מבחינה דמוגרפית אם זה יהיה אחרת. אני אף פעם לא הבנתי את זה. כשז'בוטינסקי אומר 'ציון כולה שלנו', הוא אומר ראש ממשלה יהודי וסגן ראש ממשלה ערבי.

קל לפטור את הקולות ששמע מר ריבלין כפטפוטי-סרק. אבל זו תהיה טעות. מדובר ברחשי לב כנים ואמיתיים. גירוש או הרג של האוכלוסיא הערבית בארץ, או חלק ממנה, בדרך ליצירת מרחב ליהודים בלבד בין הים לירדן, הוא האפשרות המועדפת על ציבור לא מבוטל בישׂראל של ימינו. מנהיגים פוליטיים מובילים חוששים עדיין להשמיע קולות כאלה ברמה. נכון לעכשיו, הם מסתפקים בכך שהקולות עולים מתוך המחנה. הביטוי המכובס המשמש בינתיים את ההנהגה הפוליטית של הימין הקיצוני הוא ״הגירה מרצון״. ראו, למשל, בסטטוס פייסבוק של אחד ממנהיגי המחנה המובהקים, משה פייגלין:

צילומסך 3 יולי 2014

צילומסך 3 יולי 2014

לכאורה, פתרון נאה. מה הוגן ודמוקרטי יותר מאשר להציע לאנשים אפשרות הגירה בתנאים נוחים, בה יממשו את החופש האישי שלהם לבחור היכן לחיות? למעשׂה, את הרוח האמיתית הנושבת מאחרי החזוּת המכובדת הזו ניתן, כדאי ואף רצוי לקרוא בתגובות לפוסט. הנה, למשל, אחת שמסבירה באופן מדויק את העניין:

לעזור איך, תשאלו. או אולי לא תשאלו, כיון שהתשובה ברורה מאליה. שמה בישׂראל – תג מחיר. טרור יהודי שמופעל כבר היום כנגד האוכלוסיא הערבית בשומרון וביהודה יחמיר מאה שערים אם וכאשר יסופחו השטחים לישׂראל והאנשים יוותרו ללא אזרחות. ההנהגה המכובדת מתנערת כמובן מהדחפים האלימים הללו ומן הפעילות שהם מעוררים – לפחות ככל שהדבר נוגע לזירה הציבורית (אפשר רק לשער מה נאמר בחדרי חדרים). אבל צפו בשׂיחה הזו שקיים ירון לונדון עם מר קרפל מחד ועם ומר צבי סוכות, נציג הדור הצעיר של הימין המתנחלי הקיצוני, שבוחל בהעמדת הפנים של הדור הותיק. ראו ביחוד מדקה 10:40 ואילך, שם מעמיד פנים מר קרפל (ללא כל קריאת תגר מצד לונדון) שעברה של תנועת ההתנחלות נקי מטרור כלפי ערבים, כאילו לא היתה המחתרת היהודית מעולם.

מתח זה, בין הפעלת אלימות לבין העמדת הפנים שהיא לא קיימת, או שהיא תופעת שוליים חסרת חשיבות, או שהיא אולי בעלת חשיבות אבל ללא ספק בלתי-מייצגת, מספק גם הסבר להתקפה-רבתי השניה שראינו בשבועות האחרונים מצד הימין האנטי-דמוקרטי – הפעם על ארגון ״שוברים שתיקה״. הרעיון העומד בלב פעולתו של הארגון, החובה האזרחית להתריע ולדווח על עוולות המתבצעות בשמו, רעיון זה קורא תגר באופן ישיר על מפגן העמדת הפנים שבבסיס המהלך של הימין האנטי-דמוקרטי. הוא מקשה גם על האדישות מרצון של רוב הציבור, שמאפשרת לימין האנטי-דמוקרטי להמשיך ולהכתיב את המהלכים. לכן חשוב כל-כך לתקוף את ארגון שוברים שתיקה, לזרוק אותו אל מעבר לגדר, להוציא אותו מן הכלל. קראו שוב את הסיפא של מר קרפל בתמונה הראשונה. מי שלא מסכים עם קביעתו על היחס הראוי בעיניו בין יהדות ודמוקרטיא כבר איננו ציוני, ואפילו לא שייך עוד לעם היהודי. זה כל הסיפור.

ימיו האחרונים בהחלט של עקרון החלוקה

רק נס יכול עוד להציל את עקרון החלוקה, ולהביא לישׂום של פתרון שתי המדינת בין הים לירדן – ישׂראל ופלשׂתין. רק נס, כי בלעדיו נקודת האל-חזור, מבלי ששׂמנו לב, כבר אחרינו. להבנתי, היא ניחתה עלינו בבחירות האחרונות. ההרמה להנחתה הגיעה מיד לאחר הבחירות הקודמות, לכנסת ה-19, לפני כמעט שלוש שנים.

הזכויות שמורות ללפיד. או לבנט.

הזכויות שמורות לבנט. או ללפיד.

יום לאחר הבחירות לכנסת ה-10 התייצב ח״כ לפיד לעת ערב מול המצלמות מחוץ לביתו, והצהיר: ״לא נעשׂה גוש חוסם עם הזועביז״. הצהרה זו התייחסה לדיבורים וספקולציות שהתרוצצו ברשת ובחוגים פוליטיים בשעות מאז פרסום תוצאות האמת, לפיהן יכול לפיד לנסות להתייצב בראש גוש חוסם, ואולי אף להרכיב ממשלה בעצמו. עיון בתוצאות הבחירות מלמד שאפשרות זו לא היתה מעשׂית מלכתחילה. ההימנעות מהמהלך הפוליטי – לא היא החשובה כאן. חשובה ההצהרה ששללה את האפשרות. יש לציין שלפיד חזר בו מההתבטאות כעבור זמן קצר. העקרון הפוליטי, לעומת זאת, נשאר על כנו. במהלך המשׂא ומתן הקואליציוני יסד לפיד את ״ברית האחים״ המפורסמת שלו עם הבית היהודי ועם ראשה, נפתלי בנט. מהלך זה היה הצעד הראשון של לפיד, מרגע שנבחר לכנסת, בהתמודדות על ראשות הממשלה. לבו של מהלך זה הוא שבירה לימין, תוך כריתת ברית אסטרטגית עם הציבור הדתי-לאומי. בניגוד לאופטימיות שגילה אחרי הבחירות לכנסת ה-19, הצטמצם כוחו של לפיד בבחירות האחרונות באופן ניכר. עבור המהלך הפוליטי שלו מדובר בעיכוב משמעותי, אך כזה שאפשר להתאושש ממנו. עבור עקרון החלוקה מדובר במהלומה אימתנית, שהולידה את נקודת האל-חזור.

רואים, לא רואים (מתוך חדשות ערוץ 2)

רואים, לא רואים

כדי להסביר את נקודת האל-חזור אני חוזר בזמן עשׂרים שנה, לתקופת ההערכות לקראת ההצבעה על הסכם אוסלו. זכור לי מאותם ימים נטולי אינטרנט ופייסבוק ראיון טלוויזיוני עם ח״כ יהושע מצא (ליכוד), לקראת ההצבעה הגורלית. תמצית דבריו היתה ברורה: כדי שהסכם אוסלו יהיה תקף, עליו לעבור בכנסת ברוב יהודי. (דומני שגם ח״כ דב לישנסקי, אף הוא מהליכוד, הביע דברים באותה רוח). כזכור, ממשלתו של יצחק רבין נשענה אז על גוש חוסם של שתי מפלגות ערביות: חד״ש (3) ומד״ע (2). מאז גדל כוחו של הגוש הערבי בכנסת ל-11 מנדטים בבחירות הקודמות, ול-13 מנדטים בבחירות האחרונות. הפסילה של לפיד את ה״זועביז״ היא בסך הכל הד עילג לדבריו של מצא. העקרון בעינו נותר, ובבחירות האחרונות הוא זכה לאמון של 371,602 מצביעות ומצביעים. 11 מנדטים סמכו ידם על ברית האחים עם הבית היהודי של בנט, שאשרו עקרונית את פסילת ה״זועביז״. החשבון פשוט. ללא קולות הרשימה המשותפת (או חלקיה השונים, אם תתפצל), לא יקום ולא יהיה רוב בכנסת לעקרון החלוקה. גם עם הגוש הנ״ל אין רוב כזה – קל וחומר בלעדיו. לפיד, מאידך, למרות שהוא תומך לכאורה בפתרון שתי המדינות, שולל אותו למעשׂה. המרוץ לראשות הממשלה נועל אותו בכיוון ימינה. הקולות שהולכים ללפיד שייכים לאלה שיכולים לספר לעצמם שהם בעד פתרון מדיני של שתי מדינות, בזמן שהם שוללים מעשׂית את האפשרות להוציא אותו לפועל. מצב תודעה אופייני לחברת הכיבוש, שהגדיר אותו היטב הרב שלזינגר מאלון שבות: רואים, אבל לא רואים. (מתוך חדשות ערוץ 2)

האדם היחיד שיכול להוציא לפועל את עקרון החלוקה דרך פתרון שתי המדינות הוא ראש הממשלה, בנימין נתניהו. על פניו נראה שחלקים גדולים מהציבור עדיין מאמינים בו אישית, ויהיו מוכנים לצעוד אחריו בכל מסלול שיתווה. אלא שאין שום סימן לכך שנתניהו מעוניין לפתוח במהלך כזה. נהפוך הוא, החזון של נתניהו ברור: נאלץ להמשיך לחיות על חרבנו. המדיניות של נתניהו לאורך השנים – הפחדה, הסתה ופילוג – הולידה הקצנה שלא תאפשר לאף אחד מיורשיו לבצע מהלך שכזה. המורשת של נתניהו תהיה מדינה אחת בין הים לירדן. להמשיך ולקוות לנס אפשר. מעשׂי יותר להתחיל לחשוב איך תראה המדינה האחת הזו.

אקדמיא חדשה: כן, בהחלט

לא מעט ביקורת מוטחת כלפי האקדמיא הישׂראלית. במקרים לא מעטים, בצדק. לא פעם אני מטיח ביקורת כזו בעצמי. בסוף השבוע שעבר הוטחה עוד קצת ביקורת, על-ידי טלי חרותי-סובר, במדור הבלוגים של אתר ״הארץ״. הפעם, לטעמי, באופן בלתי-מוצדק בעליל.
גילוי נאות: אני אמנם לא מוזכר אישית בטור שלה, אבל היא עוסקת במיזם שעזרתי להתחיל ולפתח מיומו הראשון. קורא(ות)י הותיקות/ים לא יתקשו להבחין היכן צוטטתי באופן ישיר בטור של חרותי-סובר. מילא האיות של ״קולגא״ (״כך במקור!״ אלא מה), אבל השׂין השׂמאלית נכנסה במחי העתק-הדבק.

ובכל זאת, אתחיל בשבח. כותבת חרותי-סובר:

באוניברסיטת חיפה, למשל, החליטו לעשות מעשה ולהכניס לתוכנית הלימודים את הכלי החדש מכולם: הוויקיפדיה. זה שבע שנים מתבקשים סטודנטים מהפקולטה למדעי הרוח לכתוב ערכים על פי בחירתם, ותמורת העבודה האקדמית החשובה הזו, גם מקבלים ציון. לעיתים כתיבת הערך היא חלופה לעבודת גמר.

באופן כללי, הדברים נכונים. ביחוד אני מחזק את ידי הכותבת בכך שמדובר בעבודה אקדמית חשובה. לטעמי, אפילו חשובה מאד. האתגר הגדול ביותר של העולם האקדמי בדור הזה, בעיני, הוא סֻנתיזא והנגשה של כמויות הידע הבלתי-אפשריות שנצברו עד כה. זהו דור של אנציקלופדיזם. העובדה שהעבודה הכבירה הזו מתרחשת דוקא בכלי חינמי ושיתופי היא לא פחות ממדהימה, ובעיני גם מחממת לב מאין כמוה.

ועכשיו לטענות. טענה ראשונה היא שויקיפדיא העברית מנוהלת על-ידי קרן Wikimedia העולמית, ״קרן מסחרית ללא כוונת רווח שיושבת בסן פרנסיסקו״, ולפיכך ״כל תרומת זמן ומאמץ של מרצים וסטודנטים באוניברסיטת חיפה המתוקצבת, מגיעה לא רק ל׳אוניברסיטה החופשית הגדולה בעולם׳״ (שיבוש הססמא של ויקיפדיא, והסיפא הלא-ברור כשלעצמו, במקור). אכן, יש אירוניא מסוימת בכך שאחד המשאבים החשובים ביותר של התרבות העברית העכשווית (ויקיפדיא, ויקיציטוט, ויקימילון ועוד) מאוחסנים, פיזית, במרחק עשׂרה אזורי זמן מהארץ. אבל האם יש בכך טעם לפגם? אם כבר, יש כאן סוג של תעודת ביטוח.

אמנם, יש צדק מסוים בטענה שאיזשהו שבריר מכספי המסים בישׂראל מממן משׂרות בחוץ-לארץ. מדובר, יש לציין, בלא-הרבה במשׂרות, ובשבריר קטנטן שבקטנטנים מהתקציב. מצד שני יש לשקול גם את הרווח לציבור מהמיזם. כל הערכים שנכתבו עד כה במסגרת המיזם (177 נכון לכתיבת שורות אלה) נכתבו בויקיפדיא העברית, עבור הציבור העברי ברחבי העולם. השרתים של ויקיפדיא יושבים אמנם בחו״ל, אבל הרוב המכריע של הקוראות והקוראים נמצא כאן בארץ. יתר על כן, כאשר כותבת תלמידה תרגיל מסכם של שעור מתקדם, או אפילו עבודה סמינריונית, הקהל הנחשׂף לעבודה כולל, בדרך כלל, שני אנשים – היא ואני. ערך ויקיפדי חשׂוף לקהל גדול בהרבה, ואין לדעת מי תרצה לקרוא אותו, או אף להרחיבו, בעתיד. כיצד משמשים כספי המיסים בצורה חכמה יותר, כאשר המאמץ האקדמי נשאר קבור במגדל השן (שלא לאמר בפח האשפה), או כאשר הוא שקוף ונגיש לשימוש הציבור הרחב?

״אבל זו הבעיה הקטנה״, כותבת חרותי-סובר. הבעיא הגדולה באמת היא ש״סטודנטים יכתבו, עבור ציון, ערכים, למשל על מרצים, או קולגות של מרצים מאוניברסיטאות אחרות״. חרותי-סובר מוסיפה כי ״אדם אינו יכול לכתוב ערך על עצמו – מישהו צריך לכתוב עליו – וכי הוויקיפדיה האולטרא-פופולארית הפכה בשנים האחרונות כלי חשוב בתהליכי קידום עצמי״. החשד אותו מעלה חרותי-סובר (כך אמרה לי במפורש בזמן השׂיחות שקיימה איתי להכנת טור זה) הוא שמרצה במוסד אחד ישלח את תלמידיו לכתוב ערך על מרצה במוסד אחר, והיא, איכשהו, מתישהו, תגמול לו בחזרה (אולי אפילו על-ידי שליחת תלמידותיה לכתוב על המרצה הראשון).

כמי שמכיר את ויקיפדיא יותר מרוב הציבור (ודאי יותר מגב׳ חרותי-סובר), אני יכול להעיד שמדובר בתרגיל מסובך ובלתי-יעיל בעליל. אילו רציתי לכתוב על עצמי ערך, הדרך הקלה והיעילה לעשׂות זאת היתה לפתוח שם משתמש נוסף תחת שם עט, לבצע כמה עריכות קלות בערכים כאלו ואחרים (כדי לרכוש את אמון הקהילה הויקיפדית), ואז פשוט לכתוב את הערך. על עצמי. תחת שם-עט. כך הייתי בטוח שמה שיכתב יהיה בדיוק מה שאני רוצה שיכתב, והניסוח יהיה מדויק ולטעמי (הייתי צריך להפטר מכמה ׳אלפ׳ים ומכמה נקודות בשׂין השׂמאלית, כמובן, אבל מה לא עושׂים למען קידום עצמי?). הקלות שבדרך הפעולה הזו היא לבדה, לטעמי, נימוק מספיק נגד האישום המרכזי של חרותי-סובר. מי שסבורה אחר/ת מוזמנ/ת לפתוח לעצמ/ה את המשתמש ״ג׳ירפה ירוקה״ (פנוי בינתיים), ולהתחיל לפעול לפי ההוראות לעיל (אבל ברצינות! כך לפחות לתעלול איזו תועלת).

[תוספת לאחר פרסום: הובא לידיעתי שגב׳ חרותי-סובר טעתה בקביעתה ש״אדם אינו יכול לכתוב ערך על עצמו״. מצב כזה אינו מומלץ על-ידי ויקיפדיא העברית, בצדק לטעמי, אך גם אינו אסור].

טענה ספציפית מעלה חרותי-סובר לגבי הערך אודות פרופ׳ גיא בר-עוז, שהוא אכן ממייסדי המיזם ומקדמיו (שכויח גיא, ותודה!). הערך אכן נכתב על-ידי פוסט-דוקטורנט באוניברסיטת חיפה, ד״ר ראובן ישורון, ויקיפד ותיק שכתב ערכים רבים ומוערכים בתחום התמחותו. הערך אכן נכתב שלא תמורת ציון. הוא נכתב כאשר המיזם היה בתחילת דרכו, כסוג של גישוש למציאת הדרך. (אגב, אני מזמין אתכן למצוא כמה עוד ילידי 1967 במדעי-הרוח בארץ זכו לדרגת פרופסור מן המניין.) מספר ערכים נוספים על המוסד נכתבו על-ידי סטודנטים, אך לא תמורת ציון אלא תמורת תשלום (העסקה לפי שעות). נוהל זה הוכיח עצמו כבלתי-יעיל, וחדלנו ממנו לאחר כמה ערכים. בסופו של יום, כפי שגילינו, פחות קשה לכתוב בעצמך מלפקח על מישהו אחר שיעשׂה זאת כהלכה (ועוד על זה בסוף הטור).

חץ מיוחד של ביקורת הופנה נגד התכנית ללימודי מגדר. כאן, אכן, נכתבו כמה ערכים ״על דמויות עכשוויות, שחלקן משׂחקות תפקיד בחיים האקדמיים בישׂראל״ (מילותי שלי בדוא״ל שצוטטו בטור). במסגרת התכנית ללימודי מגדר הרגישו המרצות ברגישות הנושׂא, ולפחות אחת מהן, ד״ר שרון הלוי, כתבה לי שחדלה מכך. חבל.

ד״ר יפעת ביטון, מתוך הערך בויקיפדיא

ד״ר יפעת ביטון, מתוך הערך בויקיפדיא

מדוע חבל? בשׂיחות שערכה אתי העלתה חרותי-סובר שוב ושוב שני שמות של אקדמאיות ישׂראליות, שהערכים אודותיהן אמורים לשמש דוגמא להתנהלות בעייתית מבחינה אתית: פרופ׳ ברברה סבירסקי וד״ר יפעת ביטון. אני מזמין את הקוראות והקוראים לעיין בערכים, ולשפוט בעצמן/ם האם יש לציבור עניין בערכים הללו, והאם שתי הנשים הללו ראויות לערך בויקיפדיא העברית כבר עתה, או שמא כללי האתיקא מחייבים שנמתין עד שתלכנה לעולמן, על מנת לא תוכלנה לגמול לכותבות הערך בטובות הנאה כאלו ואחרות.

עניין נוסף שעל הפרק: הקוד האתי והחופש האקדמי. כמי שהוציא את המיזם לדרכו, אני מעיד שהוא עדיין לא מפותח ובשל מספיק כדי להצריך ״קוד אתי ברור״ (כדרישתה של חרותי-סובר). למעשׂה, זה המקרה הראשון בו התעוררה איזושהי סוגיה אתית, ואף היא ברובה המכריע פרי תעתועי רוחה של חרותי-סובר, ולא עניין מהותי בשטח. עד כמה שמדובר בחופש אקדמי – אכן הזכרתי אותו בשׂיחה בעל-פה עם חרותי-סובר, כאשר גערה בי כיצד, כמנהל המיזם (אני לא), אני לא יודע על כל ערך וערך הנכתב במסגרתו. תשובתי היתה שאפילו הייתי ״מנהל המיזם״, אין לי רשות או סמכות להתערב בתכני הלימוד של מרצה אחרת, שכן זו תהיה פגיעה בחופש האקדמי שלה. אם התועלת היחידה של טור זה תהיה לסייע לציבור להבין מעט יותר מהו החופש האקדמי, די לי וטוב לי.

לסיום כותבת חרותי-סובר: ״כולם שמחים – הסטודנט שמקבל ציון קל יחסית, המרצה שלא צריך לקרוא עבודות מייגעות, והאיש עליו נכתב הערך.״ לגבי נושׂאי הערכים הגבתי בהרחבה לעיל. לגבי הציון הקל (״רדידות״ קוראת לזה חרותי-סובר בהמשך הפסקא) – אשאיר את הקוראות והקוראים לגבש דעה על 177 הערכים שנכתבו עד-כה (קישור לרשימה למעלה). יותר מזה, אני מזמין את חרותי-סובר עצמה להתנסות בכתיבת ערכים בויקיפדיא, כדי להבין בדיוק במה מדובר. אני מרשה לעצמי להמר שהיא תופתע לגלות עד כמה קשה ותובעני יותר הפרסום בויקיפדיא מאשר הפרסום בבלוג ב״הארץ״. (ועוד שאלה למחשבה: האם ״עבודות מייגעות״ אמורות להחשב תוצר חיובי של התהליך האקדמי?)

אשר לחלקי שלי בעניין, אני מעיד שכתיבת ערכים ויקיפדיים לא רק שאינה חוסכת זמן ויגיעה, אלא היא מוסיפה עליהם באופן משמעותי. עבודה רגילה – מעולה, טובה, בינונית או גרועה – נבדקת, כמעט תמיד, פעם אחת בלבד. הבדיקה כשלעצמה כוללת הערות בגוף המסמך (בעט או במחשב), ופסקא או שתיים לסיכום. לפעמים, כאשר העבודה טובה במיוחד או בעייתית במיוחד, הכתיבה מתארכת משהו. כתיבה של ערך ויקיפדי, לעומת זאת, כרוכה בשלבים נוספים. החשוב וגוזל הזמן שבהם הוא קריאה מקדמית של טיוטת הערך, כדי להגיע להערכה ראשונית ולהסביר כיצד יש להביא אותו למצב בר-פרסום. (כשהעבודות נכתבות שלא לפרסום אני לא קורא טיוטות כמעט אף-פעם). לעתים, בכתיבת ערך, יש צורך בטיוטא שניה. בהמשך, אני מוצא עצמי לא פעם מבצע תיקונים קלים, עריכות לשוניות והאחדת כתיב – מה שלא הייתי חולם לעשׂות בעבודה המוגשת לי בדפוס או כקובץ בדוא״ל. בקיצור, לפי הערכה בלתי-מדעית, המבוססת על נסיון בלבד, בדיקת ערכים ויקיפדיים דורשת בממוצע פי שניים עד פי שלושה זמן ועבודה מבדיקת עבודה ״רגילה״, שלא לפרסום. נקודה זו הובהרה לחרותי-סובר בשׂיחותינו פעם ופעמיים, וחבל מאד שהחליטה להתעלם ממנה, ואף להציג מציאות הפוכה לחלוטין.

[בעקבות כתיבת טור זה הוסיפה גב׳ חנה יריב תאור משלה של המיזם לשתוף פעולה ויקיפדי-אקדמי].

תקוה לאחריתנו

ארץ חמדת אבות ואמהות

ישר באמצע

אמש עברה אלי בקשה מבית-כנסת בשכונה, להשתתף בתפילה משותפת לשלום החטופים, ולשׂאת דברים כאיש-רוח חילוני. הבנתי פתאום שאני אכן עונה להגדרה. הבטחתי שאנסה להגיע, ולא עלה בידי. החיים ממשיכים ודורשים את שלהם. וחוץ מזה, אינני מאמין בכוחה של תפילה להשפיע על ארועים חיצוניים. כזה אני. חילוני.

ומה יש לרוח לתרום? ראשית, אבחנה על תשתיות חיינו. כבר נאמר ועוד צריך להאמר, על התחבורה הציבורית הלקויה שסיפקה תרחיש לארוע החטיפה. כמובן, אין מדובר כאן במניעה מוחלטת, ומי שלא יהיו לו טרמפיסטים לחטוף יהרהר כיצד לחטוף אוטובוס. וממילא, יש החלטות גדולות יותר לקבל על גורל השטחים וסוף הכיבוש, מאשר איזה קו אוטובוס יגיע להיכן ומתי.

ובכל זאת – תחבורה ציבורית. מאז קום המדינה ועד ימינו גבו תאונות הדרכים יותר חיים מן המלחמה הבלתי-פוסקת. כמה מהן היה ניתן למנוע, לאורך השנים, עם תחבורה ציבורית ראויה? וגם את זיהום האויר צריך להביא בחשבון – הכל עניין של חיים ומוות, ומה שביניהם. מתוך ציפיה לשוב הבנים לגבולם, ואנחנו כולנו לגבולותינו, סוף סוף, הבה נזכור שיש גם דברים שאפשר להתחיל לתקן בשטח, לפני כאב הראש הגדול של השאלות הגדולות. 

ומה על גורל החטופים? תפילה אין לי להציע, אבל אולי סיפור. הבה נדמיין עסקא שתרקם סביב שחרורם, להשיבם מיד ובשלום לידי משפחותיהם. נשימה עמוקה, ומכאן בקצב: התחלה של מפגשים, בכל מיני דרגים, כדי להפוך את החיים של כל היושבות והיושבים בין הים לירדן לבטוחים וטובים יותר בטווח הקרוב והרחוק. ביצוע בשטח, מתוך רצון טוב וכן. כדי שנוכל לסוע כולנו ברכבת יחד, ולקדם זה את פני זו במאור פנים וברוב לשונות. לא סתם בחרנו נשׂיא דובר ערבית. 

אחרי שתעבורנה כמה שנים, שבהן נעבוד קשה מאד, כולנו, כדי ליצור תנאי מחיה טובים יותר, לכולנו, נוכל לשבת לדבר על עניינים רעיוניים ומעשׂיים – מדינות, בתי-נבחרים, כוחות בטחון, נבחרת כדורגל. מבחינתי, למפרע, כדאי לערב בעסקא סיבובית גם את הממלכה ההאשמית של ירדן. בכל זאת, שתי גדות. 

לו יהי שׂכר לפעולתנו, לו תהי תקוה לאחריתנו, לו ישובו בנים לגבולם.