יהודית, דמוקרטית, ישירה

מכל חלקי התורה הגוללים את סיפור המסגרת של עם ישׂראל מעמידה פרשת בלק את האתגר הגדול ביותר בפני ההיסטוריון. מצד אחד, סיפור עמוס בסמליות, עם קטעי שירה ונבואה. מצד שני, עקבות ושׂרידים למציאות היסטורית המסתתרת מאחרי הקלעים. ומעל הכל מרחפת אחרית הימים. געוואלד!

ברח כוכב מיעקב

איור: דניאל מורגנשטרן

המחקר המודרני שופט בדרך כלל את חלקי התורה לפי שתי אמות מידה עיקריות: אחת, אזכורי השמות השונים של רבש"ע (ההנחה המקובלת היא שהטקסט שלפנינו מגיע ממספר מקורות, שכל אחד נקב בשם אחר); השניה, שימוש בעדויות ורמזים מתוך הטקסט כדי להגיע לניחוש על מקורו ותאריכו. לפי אמות המידה הללו קבעו חוקרי המקרא שפרשת בלק מגיעה מזמן כלשהו החל במאה ה-14 לפנה"ס ועד המאה הראשונה לספירה. אפילו ממרחק הזמן הבטוח שלנו, היינו רוצים טווח תאריכים מצומצם מעט יותר. אם כן, לפי אילו אמות מידה עלינו לנהל את הדיון?

ומה אומרים חז"ל? בדרך כלל, נהוג לחשוב שלפי האמת הרבנית נכתבה כל התורה על-ידי משה בהר סיני (אם לא היתה קיימת עוד לפני בריאת העולם, לשׂמאלו של ריבוינה). עם זאת, עיון בבבלי בבא בתרא יד ב מעלה תמונה אחרת: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב". כלומר, "ספרו" של משה אינו כולל את פרשת בלעם. כלומר, משה לא כתב את התורה כולה. ואולי פרשת בלעם זו אינה מקבילה לפרשת בלק המופיעה בתורה המוכרת לנו, אלא היא סיפור אחר לגמרי? ואם אינה מקבילה - מה היא? ואם לא משה כתב את כל התורה, מי כן?

ומה עם האתון? בסיפורו של בלעם תפקידהּ סמלי לחלוטין. הבהמה הגסה זוכה לראות את מלאך יהוה, בזמן שהנביא הגדול, עליו מסתמך בלק במלחמתו נגד ישׂראל, נותר עיוור גם בעינו הרואה. אבל מדוע דוקא אתון? ידוע שהישׂראליות, והיהדות בעקבותיה, מטפחות יחס מיוחד למין Equus Asinus. שאול מצא מלוכה כשיצא לחפשׂ אתונות. המשיח אמור להגיע על חמור. החמור הוא החיה היחידה שבכורותיה נפדים כמו בני-אדם (שמות יג יג). גויים רבים בעת העתיקה סברו שהיהודים סוגדים בהחבא לאלוהות חמורית בבית-המקדש הירושלמי, וחז"ל מנו את פי-האתון (של בלעם) כאחד מעשׂרת הדברים שנבראו בין השמשות (משנה אבות ה ה). אז מדוע דוקא חמור? ואולי השאלה הנכונה יותר צריכה לעסוק דוקא בדמיון בין האתון לבין האלהות שלכבודה הומצא המונותאיזם?

ולסיום - אחרית הימים. אחרית הימים היא תרומה גדולה, אולי התרומה הגדולה, של המונותאיזם לתרבות האנושית. רעיון אחרית הימים טומן בחובו הן את המחשבה שההיסטוריא תסתיים יום אחד, הן את התובנה שהשאיפה לקראת אותו היום מלווה בהתקדמות, בקידמה. למרבה הצער, חזונו של בלעם עבור אחרית הימים של ישׂראל נגזר מן השורשים מחץ, אבד, קרקר, חיל וכולי. במאה השלישית לפני הספירה דרשו מתרגמי התורה ליוונית את המקרא "יָרֹם מאֲגַג מלכו" על גוֹג, האויב המתולוגי של אחרית הימים. כ-400 שנה אחריהם דרש עקיבא את "דָרַך כוכב מיעקב" על שמעון בר-כוזיבא, כדי להצדיק את האסון שהתעתד להמיט על העם היושב בציון.

מי תלמידה חכמה ותדרוש את נבואת בלעם על שלום באחרית הימים?

ויסעו מהֹר הָהָר דרך ים סוף, לסבֹב את ארץ אֱדוֹם, ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשה: למה הֶעֱליתֻנוּ ממצרים למות במדבר? כי אין לחם ואין מים, ונפשנו קצה בלחם הקלֹקֵל.
וישלח יהוה בעם את הנחשים השׂרפים, וינַשׁכוּ את האם; וימת עם רב מישׂראל. ויבא העם אל משה, ויאמרו: חטאנו כי דברנו ביהוה ובך. התפלל אל יהוה, ויסר מעלינו את הנחש. ויתפלל משה בעד העם. ויאמר יהוה אל משה:
עשׂה לך שָׂרָף, ושׂים אֹתו על נס. והיה כל הנשוּך, וראה אֹתו וחי. ויעשׂ משה נחש נחֹשת, וישִׂמֵהוּ על הנס. והיה אם נשך הנחש את איש, והביט אל נחש הנחושת וחי [במדבר כא ד-ט]

פסססססט...

איור: דניאל מורגנשטרן

אחרי הופעתו הדרמטית, יורד נחש החושת למחתרת למשך מאות שנים. על בימת ההיסטוריא עולים ויורדים יהושע וההתנחלות, ימי שפֹט השופטים, מלוכה על שלביה השונים, בואך המלך חזקיהו, בשלהי מאה השמינית לפני הספירה. על חזקיהו מעלה הכתוב:

ויעשׂ הישר בעיני יהוה ככל אשר עשׂה דוד אביו. הוא הסיר את הבמות ושִׁבַּר את המצֵבֹת, וכרת את האשרה וכִתַּת נחש הנחֹשת אשר עשׂה משה. כי עד הימים ההמה היו בני-ישׂראל מקטרים לו. ויקרא לו נְחֻשׁתָּן. ביהוה בטח, ואחריו לא היה כָמֹהו בכל מלכי יהודה, ואשר היו לפניו. וידבק ביהוה, לא סר מאחריו. וישמר מצוֹתיו אשר צוה יהוה את משה. והיה יהוה עמו, בכל אשר יצא - ישׂכיל.   [מלכים-ב יח ג-ז1].

לכאורה, סתירה. לפי ספר במדבר, עשׂיית הנחשתן והשימוש בו היו בגדר הוראה ברורה וישירה של רבש"ע למשה. דבר אלהים חיים. מן העובדה שהנחש עדיין נמצא בירושלם זמן כה רב לאחר הנדודים במדבר אנו למדים על חשיבותו לגורמים שונים בעם ישׂראל לאורך המאות. כיצד, אם כן, מעז חזקיהו לכתת את הנחש? ומדוע טוען בעל מלכים-ב שחזקיהו שמר על כל מִצוֹת משה?

מסתבר שהזמנים מתקדמים. עד ימי חזקיהו הספיקה האמונה באל אחד להצרף בכור ההיתוך הישׂראלי-יהודאי, ולהתרחק מן הגשמיות הגלומה בחפצי-קסם ממין הנחשתן. על הפער בין ימי הקדם של משה לחדשנות של חזקיהו מגשרים חז"ל בנחישות:

תנו רבנן: ששה דברים עשׂה חזקיהו המלך. על ג' הודו לו, ועל ג' לא הודו לו. על ג' הודו לו: גנז ספר רפואות, והודו לו; כתת נחש הנחשת,  והודו לו. [...] [בבלי ברכות י ב]

מסתבר שהיתה כאן מהפכה לא רק בתחום הדת, אלא גם בתחום הרפואה. בדרך החוצה: הנחש המרפא וספר רפואות. הנחש המרפא הוא דמות מוכרת מן ההויה התרבותית של עמים רבים במזרח הקדום. מוכר עד היום הנחש ההמלופף על מטהו של אַסקלֵפִּיאדֶס. ספר רפואות, מאידך, הוא חידה. הדמיון הוא הגבול בבואנו לשער מה היה כתוב באותו ספר עלום, שחזקיהו ציוה לגנזו. רק לעתים נדירות משאירה הצנזורא עקבות כה ברורים כבמקרה שלפנינו.

ובכל זאת, לא בכל הדיונים ההלכתיים הסכימו החכמים עם המלך. כך קרה, למשל, כשהמלך עיבר חודש ניסן בניסן, במקום באדר כנהוג. החכמים מתחו גם ביקורת על מדיניות החוץ של חזקיהו, ואף על מדיניות הפנים. אבל עקרון אחד מסתבר לגמרי: מותר וחיוני לנו להשיל מעלינו קליפות, כדי להתחדש בעתיד טוב יותר. כדברי ר' מאיר ננמ"ח: "בהשילי בלי כל חשש, תרבות של עור אשר יבש". הדור ההוא ויתר על חפץ-קסם. על מה נוותר אנחנו?

נסיון ראשון ב-live blogging, וכנראה בדרך היחידה שאפשר: in medias res. (ותזכורת חשובה: הדברים המובאים לעיל אינם שלי, אלא של הדוברים/ות).

*** *** ***

על הבמה: א.ב. יהושע, בנסיון לחשׂוף את שורשי האנטישמיות.
המשׂימה הראשונית היא להבין מדוע קיימת אנטישמיות. לעצתו של גרשון שולם, עוד ב-44, יש לגשת לעניין בלי בכיינות ובלי התרברבות. הנחת יסוד של יהושע: יש משהו בסיסי ביהדות המעודד הן אנטישמיות, הן פילושמיות. לב העניין בחיבור של דת ועם. החיבור הזה יוצא דופן בעומקו, מן מבחינת המחשבה הן מבחינת הזמן לארכו היא נמשכת. מבחינה היסטורית, מקור התופעה בגלות בבל.

המשך »

ויקח קֹרַח בן-יצהר בן-קהת בן-לוי, ודָתָן וַאֲבִירָם בני אֱלִיאָב, ואוֹן בן-פֶּלֶת בני ראובן, ויקֻמוּ לפני משה, ואנשים מבני-ישׂראל, חמשים ומאתים נשׂיאי עדה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אנשי שם. ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם: "רב לכם, כי כל העדה כֻּלָם קְדֹשים ובתוכם יהוה. ומדוע תתנשׂאו על קהל יהוה?   [...]   וַתִּבָּקַע האדמה אשר תחתיהם, ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אֹתם, ואת בתיהם, ואת כל האדם אשר לקֹרח, ואת כל הרכוש. וירדו הם, וכל אשר להם, חיים שְׁאֹלָה, וַתְּכַס עליהם הארץ, ויאבדו מתוך הקהל  (במדבר טז).

קרעחצן

איור: דניאל מורגנשטרן

סיפור קרח הוא בעיקרו סיפור פוליטי. קבוצה של לויים ובכירים משבט ראובן קראו תגר על מנהיגותם של משה ואהרן. השאלה בבסיס מחאתם פשוטה: אם כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהוה, באיזו סמכות מתנשׂאים האחים על הציבור? משה אינו מבזבז זמן על ויכוחים חוקתיים. הוא פונה הישר למקור הסמכות העליון, הלא הוא ריבונו של עולם. אח"כ, כמו אליהו נגד כהני הבעל, הוא מזמן את המורדים לדו-קרב מחתות, וברגע המתאים פותחת הארץ את פיה ובולעת את כל האופוזיציא. אני יכול להעלות בדעתי כמה ראשי מדינות שהיו שׂמחים מאד על תרגיל כזה.

העונש של המורדים היה חמוּר שבחמורים - מוות המוני שלהם עצמם, של בתיהם, של כל האדם אשר להם ואפילו הרכוש. העניין אומר דרשני. מילא קרח, דתן ואבירם, און בן-פלת ו-250 הנשׂיאים; אבל מה חטאו בנות- ובני-ביתם? אילו היה הדבר קורה בימינו היתה העיתונות העברית מדברת מן הסתם על "עונש בלתי-מידתי".

אבל האם נגזרה על ביתו של קרח כליה גמורה? הדעה הרווחת בציבור - עד כמה שאני מכיר אותו ואותה - היא שקרח ועדתו נבלעו באדמה ונעלמו מן העולם. אבל אם כך, מי כתב את תהילים מב-מט ("למנצח משׂכיל לבני-קרח; לבני-קרח משׂכיל שיר ידידֹת; למנצח לבני-קרח מזמור)? מיהו הימן צאצאו של קרח שמונה למשורר על ידי דויד המלך (דברי-הימים א ו טז-כג)? מי הם המשוררים "בני-הקָרחים" שהיללו בזמרתם את מעשׂיו של המלך יהושפט (דה"ב כ יט)? ומי הם "בני-קרח" המופיעים על אוסטרקון מהמאה ה-6 לפנה"ס שנתגלה בחפירות בערד?

כדי להגיע לתשובה לא לא צריך להרחיק יותר מדי. כבר בספר במדבר עצמו (כו י-יא) מודה הסופר המקראי: "ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אֹתם ואת קרח; במות העדה, בָּאֲכֹל האש את חמשים ומאתים איש, ויהיו לנס. ובני קרח לא מתו!"

לקח אחד, מיידי ופשוט, הוא שאין סיבה לקבל כפשוטם את כל דברי האגדה המופיעים בתורה (ובנביאים, בכתובים, בספרות החיצונית, בכתבי חז"ל ובאופן כללי). מקובלת עלי שיטת הפרשנות לפיה מורכבת התורה, והתנ"ך כולו, מגרסאות שונות ומגוונות, שעברו מאות שנים של עריכה. אם כן, הרי שאין תמה שפה ושם נמצאות גם גרסאות שאינן עולות בקנה אחד, או אפילו סותרות זו את זו.

מצד שני, המסקנה לעיל לא נועדה לערער על חשיבות התנ"ך באופן כללי, או אפילו על מידת האמינות שניתן לייחס לו בבואנו ללמוד גם קצת היסטוריא. נהפוך הוא. הסתירות דוקא מעוררות אמינות. כיצד? אם אכן עברה התורה עריכה יסודית כל כך, במשך מאות שנים ועל ידי מי-יודע-כמה עיניים, סביר להניח שנמצאו לא מעט הזדמנויות להחליק סתירות, לפתור אותן, או פשוט להעלים כל זכר למה שעלול לעורר חשד או ספק. העובדה שהסתירות הללו נותרו במקומן מלמדת על הכבוד הרב שרחשו העורכים לכתוב. דברי אלהים חיים ממש.

אבל מסתתר כאן גם לקח נוסף. לפעמים, בכלל לא משנה מה כתוב. משנה מה אנשים חושבים שכתוב. אם הדעה הרווחת בקרב הציבור היא שקרח ועדתו עברו מן העולם במדבר, למי אכפת שהם מופיעים בתהלים, בדברי-הימים, או אפילו בפרשת פנחס? אם לשמעון פרס יש אמא ערביה, למי אכפת ששׂרה מלצר-פרסקי, ספרנית ומורה לרוסית, היתה נינתו של הר' חיים מוולוז'ין? כשהאמת חוגגת, העובדות מחפשׂות מחסה.

יש משהו חיובי ברכיבה על אופניים. מצד אחד - בריא. מצד שני - לא מזהם. מצד שלישי - נוח וזול (כל עוד לא גונבים אותם), ביחוד באזורים שטוחים. ויש עוד משהו, שקשה לי לשׂים עליו אצבע בדיוק, אבל הריח שלו עומד באויר - רוכבי/ות אופניים איכשהו מתבררות/ים גם כ(א)נשים נחמדים/ות. אחד כזה הוא איתמר כהן, האופנן.

בכבודו ובעצמו

למי שלא מכיר/ה איתמר הוא פעיל חברתי, חבר בתנועה הירוקה (ואף התמודד בבחירות המקדימות האחרונות), ובלוגר פעיל ביותר בדה-מרקר קפה. במסגרת הפעילות שלו, היתה לאופנן השפעה לא קטנה עלי. למשל, הוא שהפנה את תשׂומת לבי לראשונה לתנועה הירוקה. למשל, התכנית הסודית שלו למלחמה בשחיתות היא ששכנעה אותי להתפקד למפלגה. המלחמה שלו באחים עופר (למשל פה) היא מקור השראה לחזון ולאומץ ציבורי. ואפילו החתונה שלו היתה דוגמא ומופת.

חוץ מזה, הוא מנהל רשימת דיוור ובה עדכונים חשובים, רוח טובה והרבה הומור. (מי שרוצה להצטרף מוזמנת לשלוח דוא"ל: hon.shilton –@– gmail.com). היום הגיע אלי עדכון משעשע במיוחד, שהוביל לכתיבת הטור הזה. להלן ציטוטים נבחרים; את ההמשך תוכלו לקרוא כאן.

***

טאוטולוגיה. "כמו הרבה קרחים, לא היו לו שערות על הראש."
("כל החיים לפניו" / אמיל אז'אר, עמ' 133).

תאולוגיה. "לפעמים אלוהים מתנהג כמו ז'ול ורן עם אלצהיימר"
("משה חוואטו והעורב" / קובי אוז, עמ' 54).

לוגיקה. "יש אצלנו פתגם שאומר: מה שקרה פעם אחת אינו יכול לקרות שוב. אבל מה שקורה פעמיים, יקרה גם בפעם השלישית."
("הטרילוגיה הניו יורקית" / פול אוסטר, עמ' 136).

ריאליטי. "זאת מזימה של הקפיטליזם להגיד שהצרכן שולט בשוק. לי יש גישה תיאורטית שלא נוסתה מעולם אז אי אפשר להגיד אם היא צודקת או לא. הגישה אומרת שאנשים רוצים מה שאומרים להם שהם רוצים. כל מערך השוק נבנה על ההנחה הזאת, החל מפרסומות וכלה באמנות. כשאדם נמצא במערך מתמיד של גירויים שיש בהם הורדה של האנרגיה האינטלקטואלית שהוא משקיע, אז אי אפשר למדוד מה ואיך הוא היה צורך אלמלא כך. הצמצום האינטלקטואלי הזה גורם לצופים לצרוך מוצרים גסים שלא מחייבים אותם לחשוב. אם משתעבדים לסיטקום נחות לא עומדים בתור לספרים של דיקנס, שזה היה הסטנדרט במאה ה-19." (שמעון אדף בראיון של למוסף "הארץ", 2.11.01).

אריאל אטיאס, שומע?
"והארץ לא תימכר לצמיתות"
(ויקרא, כה', כג' / אלמוני)
למי שלא הבין - שר הבינוי והשיכון מטעם ש"ס, אריאל אטיאס, משתף פעולה עם התכנית להפריט את קרקעות המדינה.

***

וחוץ מזה, מימד והתנועה הירוקה חייבות לרוץ ביחד!

אחר צהריים של דמוקרטיא. הר הכרמל, בניין מדרגה, חדר 1007. אולם של 250+ מושבים, אולי אפילו 100 מאוכלסים. צעירות וצעירים בני 3 שׂפות ויותר דתות בחדר אחד. על שולחנות בפינה תקרובת מכל טוב מאפים, פירות, חטיפים ושתיה קלה. אלכוהול לא הגישו. קהילה.

דן קופר - הזוית הישרה

הסיבה לשמה התכנסנו: חניכת תא פוליטי בקמפוס - "הזוית הישרה". ראשון עלה ודיבר דן קופר, היו"ר הממונה הראשון של התא, ששטח את הרקע ההיסטורי: בשנתיים האחרונות לא התקיימו בחירות דמוקרטיות לאגודת הסטודנטים, ונמאס. בהמשך הבטיח להוביל את התא בשקיפות וביושר, תוך דאגה לזכויות הציבור והאזנה לדבריו, ובמטרה ברורה לגשר על הפער בין הציבור העברי לערבי בקמפוס. נושׂא זה זכה להתייחסות מיוחדת בפי ליהי יונה, חברה מייסדת בתא. אהבתי במיוחד את הרעיון למלגות לשׂטודנטיות/ים ערביות/ים שילמדו ערבית בקבוצות פתוחות. יכולת תקשורת מבחינת השׂפה חיונית כדי לשמור על היציבות.

בין המושבים הגדילו המארגנות/ים לעשׂות, והקרינו אתנחתות קומיות מעל גבי המחשב. הומר סימפסון מותקף על-ידי מק'קיין עם מוסר בחירות איראני, וראש הממשלה מתמקח על תנאי העבודה שלו בחמישייה הקאמרית. ככה זה כשעובדים על חוזה אישי, בלי איגוד.

אח"כ עליתי גם אני לאמר כמה מילים. בעיקר על החיוניות של קיום הבחירות, והצורך לראות באחוז ההצבעה אמדן הציבור להצלחת האגודה לעניין. בבחירות בשנה הבאה יהיה ב"ה מעניין מאד. עוד הצעתי לכל תא פוליטי אחר שיהיה מעוניין בכך לפנות אלי ליעוץ לפני הבחירות הבאות. אעשׂה זאת ברצון ובשׂמחה.

לדֶמוס של הדמוקרטיא היו שני מובנים. האחד - הציבור כולו. כלל האזרחים בעלי זכות ההצבעה (כולל הומואים, לא כולל נשים, עבדים וגֵרים). השני - הקהילות המקומיות. כפרים ושכונות היתה חרושה אטיקא לארכה ולרחבה, וכל אחד/ת יחידה דמוקרטית בפני עצמה. זה היה הבסיס עליו הוכשר חבר האזרחים לנהל את ענייני הציבור באמצעות דמוקרטיא ישירה במשך 200 שנה ברציפות.

ולא לשכוח לבוא לעזור למאיה ב-23.

וידבר יהוה אל משה לאמר: שלח לך אנשים ויתֻרוּ את ארץ כנען אשר אני נתן לבני-ישׂראל [...] ויעלו ויתֻרוּ את הארץ ממדבר צִן עד רְחֹב לְבֹא חֲמָת [...] וישֻבוּ מִתוּר הארץ מקץ ארבעים יום. וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני-ישׂראל אל מדבר פארן קדשה, וישיבו אתם דבר: [...] "באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש הִוא, וזה פריה. אפס, כי עז העם היֹשֵב בארץ, והערים בְּצֻרוֹת גְדֹלֹת מאד, וגם ילדי הענק ראינו שם" [...] וַיַּהַס כָּלֵב את העם אל משה, ויאמר: "עָלֹה נַעֲלֵה וירשנו אֹתָה, כי יכול נוכל לה. והאנשים אשר עלו עמו אמרו: לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו. ויֹציאוּ דִּבַּת הארץ אשר תרו אֹתָה אל בני-ישׂראל לאמר: "הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אֹכֶלֶת יושביה הִוא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מִדוֹת, ושם ראינו את הנפילים בני-ענק מן הנפִלים, ונְּהִי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם [...]  [במדבר יג]

רק חול וחול

איור: דניאל מורגנשטרן

כהיסטוריון מציב בפני סיפור המרגלים אתגר קשה, אפילו מביך. מחד, אינני מקבל את סיפור המסגרת המקראי כפשוטו. אינני מאמין שעם ישׂראל, 600,000 איש רק הגברים יוצאי הצבא, יצאו כאיש אחד ממצרים ועשׂו דרכם לארץ. מאידך, אם מדובר במֻתוס, הרי שעלי לפחות לנסות להסביר מי ניסח אותו, מתי, ולאיזו מטרה. לשאלות אלה עדיין אין לי תשובה. מצד שני, לתורה שבעים פנים (לפחות), ולא תמיד חייבים לפרש את פרשת השבוע לאור העבר. בחזרה להווה.

בשבוע שעבר דרשתי בקצרה את "חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ" על החזון המדיני לשלום בין תושבי הארץ - מדינה אחת, משותפת לכל אזרחיה, בין הים לירדן. בטור לפני יומיים פיתחתי את הרעיון עוד, והסברתי מדוע נטשתי את חזון "שתי מדינות לשני עמים", המקובל על כולי עלמא (כמעט) כפתרון הנכון, הצודק והמעשׂי לסכסוך הישׂראל-פלשׂתיני. מדרך הטבע, הדעה יוצאת הדופן הזו גררה שלל התנגדויות מטעמים שונים. הנימוק הבולט, אפילו בקרב מי שמחבב את הרעיון, היה שהוא אינו מציאותי, בלתי-ישׂים. כאן בדיוק נכנסים המרגלים לתמונה.

בני-ישׂראל נצטוו להכנס לארץ. אמנם, ראשית מעשׂה באיסוף מודיעיני תחילה, אבל הסוף ידוע מראש: "שלח לך אנשים ויתֻרוּ את ארץ כנען אשר אני נֹתן לבני-ישׂראל". הארץ נתונה. אין סיבה לדאגה. אף על פי כן, עשׂרה מתריסר המרגלים נבהלים מגודל המשׂימה העומדת לפניהם (או ליתר דיוק, מגודלם הפיסי של האויבים), ומנסים לשכנע את העם לוותר מראש. המשך הסיפור ידוע. רבש"ע מתרגז, ובמקום להכניס את עם ישׂראל לארץ תיכף ומייד, הוא גוזר ארבעים שנות נדודים במדבר.

מוסר השׂכל: על אף שיהיה קשה מאד לישׂם את "האזרח בבני-ישׂראל, ולגר הגר בתוכם - תורה אחת יהיה לכם" (במדבר טו כט), צריך להעז ולעשׂות. אמנם אינני מקבל את הסיפור על ארבעים שנות הנדודים במדבר כעובדה היסטורית, אבל אני מקבל גם מקבל את המסר הכללי של הסיפור. פחד ושיתוק, במסווה של זהירות, יביאו אסון. ר' נחמן הבין את זה. הרצל הבין את זה. גם בן-גוריון וז'בוטינסקי. ואנחנו?

האמריקאים לוחצים, הפוליטיקאים מתנערים, המפגינים מוחים ברחובות נגד הכיבוש. רק נפרק את ההתנחלויות, וכבר יהיה שלום. שתי מדינות לשני עמים, נכון? פעם הייתי בטוח בכך במאה אחוז; היום כבר הרבה פחות.

כשכתבתי  על פרשת "בהעלתך" עמד ברקע טור אחר, של נדב פרץ, שקראתי לפני חצי שנה, ואינו מרפה ממני מאז. בטור "מדינה דו-לאומית - כי אין ברירה" שוטח נדב שורה של נימוקים כבדי משקל לכך שהזמן לחזון "שתי מדינות לשני עמים" חלף עבר. אם אנו חפצים להמשיך לשׂרוד בארץ מעבר לעוד דור או שניים, כדאי שנתחיל לחשוב כיצד מתקדמים לכיוון של מדינה אחד בין הים לירדן, בה יחיו עברים וערבים בשוויון אזרחי גמור. בעודי תוהה כיצד לצקת את חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ לחזון המדינה הדו-לאומית, נחתה בתיבת הדוא"ל שלי התראה על טור של "סוכן זוטר, מקסימום לבלר", באותה רוח ממש. את המסקנות של נדב ושל מרמיט (הסוכן) אני מציע לכן לקרוא בעצמכן. בעצם, לא מציע. ממליץ בחום רב ובתחושת דחיפות. להלן תקציר שבתקציר, ועוד מעט משלי.

הישר מהטור של נדב

נוסחת שתי המדינות מחייבת פירוק המוני של התנחלויות. הדיבורים על חילופי שטחים וכו' הם סוג של אחיזת עיניים. במשך שלושה עשׂורים נבנו ההתנחלויות בשומרון וביהודה לפי הגיון גיאוגרפי פשוט, כך שתשלוטנה על צירי התנועה המרכזיים בשטח. לא מדובר בסוד. המתנחלים דיברו ומדברים על כך בגלוי זה זמן רב. המפה לשׂמאלכן ממחישה היטב במה מדובר. אם נשאיר את אריאל ואת מעלה אדומים בתחום ישׂראל, שום חומה שבעולם לא תמנע חיכוך עז מידי יום ביומו. (האמת? גם אם נוותר החיכוך בעינו יעמוד).

ומה על כל המתנחלים שגרים מחוץ לגושים שיוחלפו? התשובה הסמולנית המקובלת היא "נפנה אותם!" (לרוב מלווה בניצוץ של שׂנאה ושׂמחה לאיד). האמנם? במקרה של אזעקת אמת, סביר להניח שחלק מהציבור העברי בשטחים אכן יתפנה מרצונו חזרה למדינת ישׂראל. אבל מה עם החלק האחר?

לדעתי, מי שסבור שסיפור ההתנתקות מרצועת עזה יחזור על עצמו - טועה ומטעה. ההתנתקות עברה בשקט מופתי (יחסי, הכל יחסי), כיון שמנהיגי הציבור הכתום הורו לשמור על איפוק. להבנתי, הם עשׂו כן כלקח, ואולי גם ככפרה, בעקבות רצח רבין. והתגובה הזו היתה חד-פעמית. נסיון לפנות התנחלויות בכח יתקל בפעם הבאה באלימות קיצונית מן הצד השני. אלימות שתגלוש לפסים של מלחמת אזרחים ממש. ולפני שנמשיך הלאה, אני מציע לחשוב דקה או שתיים בשקט על חלקו של הציבור הכתום ביחידות הלוחמות של צה"ל. ואז עוד דקה או שתיים על מלחמת האזרחים שהתנהלה בתוך ירושלם, בזמן שוספסיאנוס וטיטוס צפו במתרחש מבחוץ ולא האמינו למראה עיניהם. התוצאה - שוב, לדעתי - תהיה זהה. חרבן הבית. לא פחות.

אז מה עושׂים? פתרון אפשרי אחד הוא להניח למתנחלים להשאר בבתיהם, ולהפוך לאזרחים במדינת פלשׂתין. כך תיווצר תמונת ראי, לפיה המדינה היהודית והדמוקרטית מקיימת זכויות שוות למיעוט הלאומי הערבי, והמדינה הפלשׂתינית הדמוקרטית (על כך יש להתעקש בכל הסכם שלום!) תקיים אותן זכויות ממש לציבור העברי שלה. פתרון כזה ימנע עוד סיבוב של מלחמות היהודים, אבל ברור שהוא כרוך בהרבה מאד קשיים ובעיות.

מצד שני, אם כבר גרים שני העמים יחד באותה ארץ, מדוע להסתבך בשתי מדינות קטנות ומשולבות זו בזו גיאוגרפית וכלכלית, כשאפשר להתמודד במסגרת מדינה אחת? אין ספק שכינון מדינה דו-לאומית בין הים לירדן הוא אתגר עצום, מהגדולים שלקחה על עצמה איזושהי חברה באיזשהו זמן. אלא שלאור המציאות, נראה לי שהסיכוי לכך אינו נמוך יותר מהסיכוי לשכנע את הציבור העברי בשטחים להסכים לפרק את ההתנחלויות ולהתפנות מרצון. ובכל מקרה, דוקא מן הכתומים למדנו:  עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה.

וידבר יהוה את משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, בחֹדֶש הראשון, לאמר: ויעשׂו בני-ישׂאל את הפסח במועדו   [...]   ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשֹׂת הפסח ביום ההוא. ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא, ויאמרו האנשים הָהֵמָּה אליו: "אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נִגָּרַע לבלתי הקריב את קרבן יהוה במֹעֲדו בתוך בני-ישׂראל?   [...]   וידבר יהוה אל משה לאמר, דַּבֵּר אל בני-ישׂראל לאמר: איש איש, כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחֹקה, לכם או לדֹרֹתיכם, ועשׂה פסח ליהוה בחֹדש השני, בארבעה-עשׂר יום בין הערבַּיִם יעשׂו אֹתו   [...]   וכי יגור אתכם גֵּר, ועשׂה פסח ליהוה כחֻקַּת הפסח וכמשפטו, כן יעשׂה. חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ [במדבר ט א-יד].

ולפיליפינית שלום

איור: דניאל מורגנשטרן

לשם מה פסח שני? לוח השנה היהודי רצוף ומשובץ חגים מחגים שונים, ואגב אף אחד מהם איננו שומעים על נוהל הזדמנות שניה. מה נשתנה הפסח מכל החגים? תשובה אחת לשאלה נמצאת כבר בסיפור המסגרת המקראי: פסח הוא חג היסוד של עם ישׂראל. הפסח הראשון, זה בו יצאנו ממצרים, מסמל את הולדת העם. ההשתתפות בפסח מציינת גם את היציאה משעבוד, גם את השייכות לעם. פסח הוא חג שאסור להחמיץ.

בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים (משנה פסחים י ה). גם בכך שונה פסח משאר החגים. המסר הכפול של חירות ושל שייכות לאומית שריר וקיים בכל הזמנים. כל עוד קיים עם ישׂראל, נמשכת יציאת מצרים. בהקשר זה מעניין במיוחד לראות את הקישור שעושׂה הכתוב בין הפסח לבין הגֵּר. במקומות רבים אנו מצווים על יחס של כבוד, אפילו על אהבה לגר, כיון שגם אנחנו היינו גרים, עוד במצרים. זכרון היציאה שלנו משעבוד לחירות ומגֵרוּת לנחלה ולאזרחות מחייב ביחסנו לאחרים, שגורלם שפר עליהם פחות. אין זכויות ללא חובות.

והנה, בדור שלנו, גרים מכל עבר. חלקם הגיעו מהפיליפינים כדי לסעוד את קשיש(ות)ינו. אחרים הגיעו מסין לעבוד בשׂדות ובבניין. חלקם ברחו מסודאן כדי להציל את חייהם. אחרים גרים בכפרים, בערים, במחנות פליטים בכל רחבי שומרון ויהודה, כפופים לשלטון צבאי ישׂראלי אך חסרי אזרחות. ואנחנו, יהודים ודמוקרטים, מצֻוִּים לנהוג בהם כבוד ואהבה. מצווים ולא מקיימים.

כל זה מביא אותי למחשבה על לב הסכסוך הישׂראלי-פלשׂתיני. לצד כל הקלישאות המקובלות בדיון הזה, מלווים אותי הסיפורים ששמעתי מקרובי משפחה מבוגרים על החודשים הראשונים לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר ששקע האבק יצא בית ישׂראל בהמוניו לתייר בארץ. כמעט בכל הסיפורים ששמעתי על הימים ההם (ושמעתי כמה וכמה) חזר עניין אחד באופן קבוע: קבלת הפנים החמה והאוהדת של הפלשׂתינים בשטחים למבקרים הישׂראלים. אפשר להתייחס לסיפורים הללו בציניות, ולחשוב על הכסף שהזרימו התיירים או על הנוהג הלבנטיני עתיק היומין להתרפס בפני כל כובש העובר בארץ. אלא שמהסיפורים עולה תמיד ניחוח אחר, של תקוה ואפילו ציפיה לעתיד טוב יותר.

אם כן, הרי שהתקוות והציפיות החלו להתמסמס זמן קצר לאחר מכן. הלהט התנ"כי עודד תנופת התיישבות עברית ב"שטחים", אך דיני גרים נשכחו בקרן זוית. במקום אהבה וכבוד קיבלנו "פועלים מהשטחים" ו"נס כלכלי", שעות עבודה ארוכות יותר ושׂכר נמוך יותר מזה המצויין בחוק. את המחיר אנו משלמים גם היום, בשׂנאת המנוצלים, בחרבן מדינת הרווחה. את ההזדמנות של 67 החמצנו באורח עוצר נשימה.

אבל עדיין לא מאוחר לתקן. אם למדנו משהו מפרשת פסח שני, הוא שהתורה מעניקה לנו הזדמנות שנייה. "חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ" פירושו שגם כאשר אנחנו מעסיקים פועל תאילנדי, אנחנו חייבים לשלם לו שׂכר מינימום ולקיים את שאר זכויותיו הסוציאליות. קל וחומר כאשר מדובר לא באורחים-גרים לרגע, אלא בתושבי הארץ הפלשׂתינים, בין גרים ובין אזרחים. אין זכות נחלה על הארץ ללא קיום החובה. ללא אהבת הגר, ללא שיוויון וכבוד, לא יהיה שלום.

זמן ההכרעה הגיע. עדיין מתחולל הקרב על התודעה, אבל שׂדה המערכה כבר צריך להתרחב לתחום המעשׂה. מרבותי קבלתי, כי ראשית קמפיין פוליטי ביום שאחרי ליל הבחירות הקודם. זה אומר שאנחנו כבר בפיגור, וצריך להתחיל להתכונן כבר עכשיו לקראת הבחירות הבאות. לפי כללי המשׂחק הפוליטיים של שלטון הנציגים, צינור ההשפעה הדמוקרטי המרכזי של היחיד/ה (מעבר להצבעה ההמונית פעם בכמה שנים) עובר דרך התפקדות למפלגה. נעשׂה ונשאל: איזו?

תי"מ, בה תמכתי בחום בזמן הבחירות, התפלגה לשניים. באין איחוד, אני בוחר במימד. לפני הכל, גילוי נאות על המניעים האישיים שלי. אני מחפשׂ בית פוליטי, שיאפשר לי לבחון רעיונות, ולתרגם אותם לכלל מעשׂה. הדרך הישירה לעשׂות זאת היא באמצעות הכתבת המדיניות של הרשות המבצעת. לשם מגיעים דרך הכנסת. מימד כבר היתה שם, אך מעולם לא ברשות עצמה. כיצד אפוא נכנסים לכנסת?

בראש ובראשונה, דרך חיבורים קהילתיים. כאלה יש למימד בשפע, ואפשר וצריך לחבר עוד. יתר על כן, יש לשאוף להתאחד עם כמה שיותר גופים וארגונים בעלי מטרות דומות, כדי ליצור תנועה ומפלגה רחבות ככל האפשר. לשם כך צריך להציע הסכמה מכוננת. להבנתי, כרגע עומדות על הפרק שתי מלים: "מדינת רווחה". אני רוצה להוסיף שתיים נוספות: יהודית ודמוקרטית.

מתוך החיבור של מדינת הרווחה עם הפרקמטיא המקראית אפשר לייסד כלי כלכלי מטעם המדינה, שיפעיל רשת של מוסדות להלוואה וחסכון. חסכון יקנה זכויות לשירות בנקאי בסיסי, ואילו הלוואות תנתנּה על בסיס מקומי, ללא ריבית, ובשמיטה מלאה בשביעית. המטרה לקראת תשע"ה - שנת השמיטה הבאה - תהיה קוועטש כלכלי לאומי לקראת איזון מוחלט של החוב הפרטי במשק. כזכור, דעתם של חכמים נוחה ממי שיחזיר את מלא החוב על אף השמיטה. וגם הבנקים הרגילים לא ילכו לשום מקום.

דרך אחרת לשלטון דמוקרטי להיות יהודי היא להשתמש בדרך הישר ובדרך ארץ. על דיני גרים ושאלת השלום אכתוב ב"ה בטור פרשת השבוע הבעל"ט. כאן אעיר רק שיש לדעתי בתורה בסיס רחב מאד להסכמה עם חכמ(ות)י דתות אחרות על הדרך לשלום. זו גם דרכם של הרב מלכיאור ושל מימד.

שתי שאלות קצרות נשארו. אחת, פשוטה: האם הדברים עד כה נראים הגיוניים? אשׂמח לשמוע חוות דעת. אם התשובה חיובית: מה את/ה יכול/ה לעשׂות כדי לתרום ולקדם?

לכתוב תגובה ולקשר הלאה זה יותר טוב מלשתוק. להתפקד למפלגה ולהצטרף לפעילות שטח זה בחינת יציאת מצרים. כנראה שהפעם הים לא יחצה מעצמו.   ~ לספינות ! ~