החזון המדיני של הימין האנטי-דמוקרטי

כשמתנהל בחוגי שׂמאל הדיון על סיום הכיבוש, הוא מוגבל על פי רוב לשתי אפשרויות. אחת, המקובלת על הרוב, היא חלוקת הארץ והקמת מדינה פלשׂתינית לצד מדינת ישׂראל. פתרון זה, כפי שטענתי בטור הקודם, עומד להעלם מן העולם (או שכבר נעלם, ועוד לא שׂמנו לב). האפשרות השניה היא מדינה דו-לאומית, בה יצטרכו שני הציבורים הראשיים – יהודי וערבי – למצוא דרך לחיות זה לצד זה בשלום ובשתוף פעולה. פתרון זה נדחה על פי רוב באופן גורף, מתוך החשש שאם וכאשר יהיה הציבור הערבי גדול משמעותית מזה היהודי, הוא ישתמש בעקרון הדמוקרטי כדי לפגוע באופן זה או אחר בציבור היהודי. ״זהו סוף הציונות״, נהוג לאמר במקרים כאלה. ובזמן שהשׂמאל עסוק בדיונים על שתי אפשרויות בלתי-מציאותיות אלה, הוא ממעט לדון במציאות המתגבשת והולכת – זו שמכתיב הימין האנטי-דמוקרטי.

העקרון הבסיסי של גישה זו פשוט למדי. ראו, למשל, את דבריו של מוטי קרפל, ממובילי הדעה הבכירים והמשפיעים של הימין המתנחלי-אֱמוּני, בתמונה הזו:

צילומסך מפייסבוק: 12 נובמבר 2015

צילומסך מפייסבוק: 12 נובמבר 2015

נניח לרגע בצד את תקפוּת הטיעון ש״מסיבות ביטחוניות-מדיניות… כדי לשמור על מדינת הלאום אי אפשר להתפשר על הארץ״. טיעון זה הוא בסך הכל בגדר ״הנחת המבוקש״, תכסיס רטורי בלתי-הגון, אך זול ויעיל. הנקודה החשובה היא שקרפל ומחנהו אינם מעוניינים לוותר על אף שעל מארץ-ישׂראל בכל מקרה – אפילו לנוכח סכנות בטחוניות ומדיניות חמורות בהרבה מגל הדקירות בסתיו האחרון, שבהשראתו נכתב הסטטוס. מלכתחילה השיקול שלהם אינו בטחוני-מדיני, אלא רעיוני-אמוני. והרעיון, המגובה באמונה, שואף למצב בו שומרון ויהודה יסופחו חוקית לישׂראל, מבלי להעניק זכות בחירה לכנסת לציבור המסופח. יהודית? כן, בהחלט! דמוקרטית? זה הרבה פחות חשוב.

מסקנה אחרונה זו קשורה בעיני באופן הדוק למתקפה רבתי על כבוד הנשׂיא ריבלין. בשנים האחרונות הצטייר מר ריבלין כבכיר ביותר בין המצדדים/ות במדינה דו-לאומית. להבדיל ממר קרפל, מר ריבלין מוכן לקבל ולהכיל את הציבור הערבי בארץ במלוא הזכויות הדמוקרטיות. הוא, אגב, לא בודד בדעה זו, לא בימין ולא בשׂמאל, אבל הוא ללא ספק הבכיר שבין תומכיה ותומכותיה הפומביים/ות. לכן חשוב במיוחד לימין האנטי-דמוקרטי לתקוף את ריבלין אישית, ולצייר אותו כמי שהפנה גב לבני-עמו. התקפה על כבוד הנשׂיא היא גם התקפה על החזון המדיני שלו. כעת, כשרעיון חלוקת הארץ על סף סיכול מוחלט, עולה על הכוונת גם האפשרות הדמוקרטית השניה.

אלא שההתקפה על כבוד הנשׂיא אינה מכוונת רק נגד החזון המדיני שלו; היא מכוונת גם נגד גישתו הבסיסית ליחסי יהודים-ערבים. עוד כשהיה יו״ר הכנסת אמר מר ריבלין בראיון לנועם שיזף בעיתון הארץ:

בכלל, כשאני שומע על איום דמוגרפי, זה קודם כל מצב מחשבתי שהערבים הם איום. זה מוביל למחשבות שצריך לטרנספר או להרוג אותם. אני מזדעזע מהדיבורים הללו. אני הולך לבתי ספר, וכשעושים שם בחירות דמה, ליברמן מקבל ארבעים אחוז וילדים אומרים שצריך להרוג ערבים. נדמה לי שהרבה מהתנועות הכוחניות היהודיות שנבנות על שנאה לערבים – ואני לא מדבר רק על ליברמן, אלא גם בתוך הליכוד – צמחו מתוך הגישה הפטרונית-סוציאליסטית שאמרה 'הם שם ואנחנו כאן'. שאנחנו צריכים מדינה שתהיה רק מדינה ליהודים, כי אוי לנו מבחינה דמוגרפית אם זה יהיה אחרת. אני אף פעם לא הבנתי את זה. כשז'בוטינסקי אומר 'ציון כולה שלנו', הוא אומר ראש ממשלה יהודי וסגן ראש ממשלה ערבי.

קל לפטור את הקולות ששמע מר ריבלין כפטפוטי-סרק. אבל זו תהיה טעות. מדובר ברחשי לב כנים ואמיתיים. גירוש או הרג של האוכלוסיא הערבית בארץ, או חלק ממנה, בדרך ליצירת מרחב ליהודים בלבד בין הים לירדן, הוא האפשרות המועדפת על ציבור לא מבוטל בישׂראל של ימינו. מנהיגים פוליטיים מובילים חוששים עדיין להשמיע קולות כאלה ברמה. נכון לעכשיו, הם מסתפקים בכך שהקולות עולים מתוך המחנה. הביטוי המכובס המשמש בינתיים את ההנהגה הפוליטית של הימין הקיצוני הוא ״הגירה מרצון״. ראו, למשל, בסטטוס פייסבוק של אחד ממנהיגי המחנה המובהקים, משה פייגלין:

צילומסך 3 יולי 2014

צילומסך 3 יולי 2014

לכאורה, פתרון נאה. מה הוגן ודמוקרטי יותר מאשר להציע לאנשים אפשרות הגירה בתנאים נוחים, בה יממשו את החופש האישי שלהם לבחור היכן לחיות? למעשׂה, את הרוח האמיתית הנושבת מאחרי החזוּת המכובדת הזו ניתן, כדאי ואף רצוי לקרוא בתגובות לפוסט. הנה, למשל, אחת שמסבירה באופן מדויק את העניין:

לעזור איך, תשאלו. או אולי לא תשאלו, כיון שהתשובה ברורה מאליה. שמה בישׂראל – תג מחיר. טרור יהודי שמופעל כבר היום כנגד האוכלוסיא הערבית בשומרון וביהודה יחמיר מאה שערים אם וכאשר יסופחו השטחים לישׂראל והאנשים יוותרו ללא אזרחות. ההנהגה המכובדת מתנערת כמובן מהדחפים האלימים הללו ומן הפעילות שהם מעוררים – לפחות ככל שהדבר נוגע לזירה הציבורית (אפשר רק לשער מה נאמר בחדרי חדרים). אבל צפו בשׂיחה הזו שקיים ירון לונדון עם מר קרפל מחד ועם ומר צבי סוכות, נציג הדור הצעיר של הימין המתנחלי הקיצוני, שבוחל בהעמדת הפנים של הדור הותיק. ראו ביחוד מדקה 10:40 ואילך, שם מעמיד פנים מר קרפל (ללא כל קריאת תגר מצד לונדון) שעברה של תנועת ההתנחלות נקי מטרור כלפי ערבים, כאילו לא היתה המחתרת היהודית מעולם.

מתח זה, בין הפעלת אלימות לבין העמדת הפנים שהיא לא קיימת, או שהיא תופעת שוליים חסרת חשיבות, או שהיא אולי בעלת חשיבות אבל ללא ספק בלתי-מייצגת, מספק גם הסבר להתקפה-רבתי השניה שראינו בשבועות האחרונים מצד הימין האנטי-דמוקרטי – הפעם על ארגון ״שוברים שתיקה״. הרעיון העומד בלב פעולתו של הארגון, החובה האזרחית להתריע ולדווח על עוולות המתבצעות בשמו, רעיון זה קורא תגר באופן ישיר על מפגן העמדת הפנים שבבסיס המהלך של הימין האנטי-דמוקרטי. הוא מקשה גם על האדישות מרצון של רוב הציבור, שמאפשרת לימין האנטי-דמוקרטי להמשיך ולהכתיב את המהלכים. לכן חשוב כל-כך לתקוף את ארגון שוברים שתיקה, לזרוק אותו אל מעבר לגדר, להוציא אותו מן הכלל. קראו שוב את הסיפא של מר קרפל בתמונה הראשונה. מי שלא מסכים עם קביעתו על היחס הראוי בעיניו בין יהדות ודמוקרטיא כבר איננו ציוני, ואפילו לא שייך עוד לעם היהודי. זה כל הסיפור.

ימיו האחרונים בהחלט של עקרון החלוקה

רק נס יכול עוד להציל את עקרון החלוקה, ולהביא לישׂום של פתרון שתי המדינת בין הים לירדן – ישׂראל ופלשׂתין. רק נס, כי בלעדיו נקודת האל-חזור, מבלי ששׂמנו לב, כבר אחרינו. להבנתי, היא ניחתה עלינו בבחירות האחרונות. ההרמה להנחתה הגיעה מיד לאחר הבחירות הקודמות, לכנסת ה-19, לפני כמעט שלוש שנים.

הזכויות שמורות ללפיד. או לבנט.

הזכויות שמורות לבנט. או ללפיד.

יום לאחר הבחירות לכנסת ה-10 התייצב ח״כ לפיד לעת ערב מול המצלמות מחוץ לביתו, והצהיר: ״לא נעשׂה גוש חוסם עם הזועביז״. הצהרה זו התייחסה לדיבורים וספקולציות שהתרוצצו ברשת ובחוגים פוליטיים בשעות מאז פרסום תוצאות האמת, לפיהן יכול לפיד לנסות להתייצב בראש גוש חוסם, ואולי אף להרכיב ממשלה בעצמו. עיון בתוצאות הבחירות מלמד שאפשרות זו לא היתה מעשׂית מלכתחילה. ההימנעות מהמהלך הפוליטי – לא היא החשובה כאן. חשובה ההצהרה ששללה את האפשרות. יש לציין שלפיד חזר בו מההתבטאות כעבור זמן קצר. העקרון הפוליטי, לעומת זאת, נשאר על כנו. במהלך המשׂא ומתן הקואליציוני יסד לפיד את ״ברית האחים״ המפורסמת שלו עם הבית היהודי ועם ראשה, נפתלי בנט. מהלך זה היה הצעד הראשון של לפיד, מרגע שנבחר לכנסת, בהתמודדות על ראשות הממשלה. לבו של מהלך זה הוא שבירה לימין, תוך כריתת ברית אסטרטגית עם הציבור הדתי-לאומי. בניגוד לאופטימיות שגילה אחרי הבחירות לכנסת ה-19, הצטמצם כוחו של לפיד בבחירות האחרונות באופן ניכר. עבור המהלך הפוליטי שלו מדובר בעיכוב משמעותי, אך כזה שאפשר להתאושש ממנו. עבור עקרון החלוקה מדובר במהלומה אימתנית, שהולידה את נקודת האל-חזור.

רואים, לא רואים (מתוך חדשות ערוץ 2)

רואים, לא רואים

כדי להסביר את נקודת האל-חזור אני חוזר בזמן עשׂרים שנה, לתקופת ההערכות לקראת ההצבעה על הסכם אוסלו. זכור לי מאותם ימים נטולי אינטרנט ופייסבוק ראיון טלוויזיוני עם ח״כ יהושע מצא (ליכוד), לקראת ההצבעה הגורלית. תמצית דבריו היתה ברורה: כדי שהסכם אוסלו יהיה תקף, עליו לעבור בכנסת ברוב יהודי. (דומני שגם ח״כ דב לישנסקי, אף הוא מהליכוד, הביע דברים באותה רוח). כזכור, ממשלתו של יצחק רבין נשענה אז על גוש חוסם של שתי מפלגות ערביות: חד״ש (3) ומד״ע (2). מאז גדל כוחו של הגוש הערבי בכנסת ל-11 מנדטים בבחירות הקודמות, ול-13 מנדטים בבחירות האחרונות. הפסילה של לפיד את ה״זועביז״ היא בסך הכל הד עילג לדבריו של מצא. העקרון בעינו נותר, ובבחירות האחרונות הוא זכה לאמון של 371,602 מצביעות ומצביעים. 11 מנדטים סמכו ידם על ברית האחים עם הבית היהודי של בנט, שאשרו עקרונית את פסילת ה״זועביז״. החשבון פשוט. ללא קולות הרשימה המשותפת (או חלקיה השונים, אם תתפצל), לא יקום ולא יהיה רוב בכנסת לעקרון החלוקה. גם עם הגוש הנ״ל אין רוב כזה – קל וחומר בלעדיו. לפיד, מאידך, למרות שהוא תומך לכאורה בפתרון שתי המדינות, שולל אותו למעשׂה. המרוץ לראשות הממשלה נועל אותו בכיוון ימינה. הקולות שהולכים ללפיד שייכים לאלה שיכולים לספר לעצמם שהם בעד פתרון מדיני של שתי מדינות, בזמן שהם שוללים מעשׂית את האפשרות להוציא אותו לפועל. מצב תודעה אופייני לחברת הכיבוש, שהגדיר אותו היטב הרב שלזינגר מאלון שבות: רואים, אבל לא רואים. (מתוך חדשות ערוץ 2)

האדם היחיד שיכול להוציא לפועל את עקרון החלוקה דרך פתרון שתי המדינות הוא ראש הממשלה, בנימין נתניהו. על פניו נראה שחלקים גדולים מהציבור עדיין מאמינים בו אישית, ויהיו מוכנים לצעוד אחריו בכל מסלול שיתווה. אלא שאין שום סימן לכך שנתניהו מעוניין לפתוח במהלך כזה. נהפוך הוא, החזון של נתניהו ברור: נאלץ להמשיך לחיות על חרבנו. המדיניות של נתניהו לאורך השנים – הפחדה, הסתה ופילוג – הולידה הקצנה שלא תאפשר לאף אחד מיורשיו לבצע מהלך שכזה. המורשת של נתניהו תהיה מדינה אחת בין הים לירדן. להמשיך ולקוות לנס אפשר. מעשׂי יותר להתחיל לחשוב איך תראה המדינה האחת הזו.

אקדמיא חדשה: כן, בהחלט

לא מעט ביקורת מוטחת כלפי האקדמיא הישׂראלית. במקרים לא מעטים, בצדק. לא פעם אני מטיח ביקורת כזו בעצמי. בסוף השבוע שעבר הוטחה עוד קצת ביקורת, על-ידי טלי חרותי-סובר, במדור הבלוגים של אתר ״הארץ״. הפעם, לטעמי, באופן בלתי-מוצדק בעליל.
גילוי נאות: אני אמנם לא מוזכר אישית בטור שלה, אבל היא עוסקת במיזם שעזרתי להתחיל ולפתח מיומו הראשון. קורא(ות)י הותיקות/ים לא יתקשו להבחין היכן צוטטתי באופן ישיר בטור של חרותי-סובר. מילא האיות של ״קולגא״ (״כך במקור!״ אלא מה), אבל השׂין השׂמאלית נכנסה במחי העתק-הדבק.

ובכל זאת, אתחיל בשבח. כותבת חרותי-סובר:

באוניברסיטת חיפה, למשל, החליטו לעשות מעשה ולהכניס לתוכנית הלימודים את הכלי החדש מכולם: הוויקיפדיה. זה שבע שנים מתבקשים סטודנטים מהפקולטה למדעי הרוח לכתוב ערכים על פי בחירתם, ותמורת העבודה האקדמית החשובה הזו, גם מקבלים ציון. לעיתים כתיבת הערך היא חלופה לעבודת גמר.

באופן כללי, הדברים נכונים. ביחוד אני מחזק את ידי הכותבת בכך שמדובר בעבודה אקדמית חשובה. לטעמי, אפילו חשובה מאד. האתגר הגדול ביותר של העולם האקדמי בדור הזה, בעיני, הוא סֻנתיזא והנגשה של כמויות הידע הבלתי-אפשריות שנצברו עד כה. זהו דור של אנציקלופדיזם. העובדה שהעבודה הכבירה הזו מתרחשת דוקא בכלי חינמי ושיתופי היא לא פחות ממדהימה, ובעיני גם מחממת לב מאין כמוה.

ועכשיו לטענות. טענה ראשונה היא שויקיפדיא העברית מנוהלת על-ידי קרן Wikimedia העולמית, ״קרן מסחרית ללא כוונת רווח שיושבת בסן פרנסיסקו״, ולפיכך ״כל תרומת זמן ומאמץ של מרצים וסטודנטים באוניברסיטת חיפה המתוקצבת, מגיעה לא רק ל׳אוניברסיטה החופשית הגדולה בעולם׳״ (שיבוש הססמא של ויקיפדיא, והסיפא הלא-ברור כשלעצמו, במקור). אכן, יש אירוניא מסוימת בכך שאחד המשאבים החשובים ביותר של התרבות העברית העכשווית (ויקיפדיא, ויקיציטוט, ויקימילון ועוד) מאוחסנים, פיזית, במרחק עשׂרה אזורי זמן מהארץ. אבל האם יש בכך טעם לפגם? אם כבר, יש כאן סוג של תעודת ביטוח.

אמנם, יש צדק מסוים בטענה שאיזשהו שבריר מכספי המסים בישׂראל מממן משׂרות בחוץ-לארץ. מדובר, יש לציין, בלא-הרבה במשׂרות, ובשבריר קטנטן שבקטנטנים מהתקציב. מצד שני יש לשקול גם את הרווח לציבור מהמיזם. כל הערכים שנכתבו עד כה במסגרת המיזם (177 נכון לכתיבת שורות אלה) נכתבו בויקיפדיא העברית, עבור הציבור העברי ברחבי העולם. השרתים של ויקיפדיא יושבים אמנם בחו״ל, אבל הרוב המכריע של הקוראות והקוראים נמצא כאן בארץ. יתר על כן, כאשר כותבת תלמידה תרגיל מסכם של שעור מתקדם, או אפילו עבודה סמינריונית, הקהל הנחשׂף לעבודה כולל, בדרך כלל, שני אנשים – היא ואני. ערך ויקיפדי חשׂוף לקהל גדול בהרבה, ואין לדעת מי תרצה לקרוא אותו, או אף להרחיבו, בעתיד. כיצד משמשים כספי המיסים בצורה חכמה יותר, כאשר המאמץ האקדמי נשאר קבור במגדל השן (שלא לאמר בפח האשפה), או כאשר הוא שקוף ונגיש לשימוש הציבור הרחב?

״אבל זו הבעיה הקטנה״, כותבת חרותי-סובר. הבעיא הגדולה באמת היא ש״סטודנטים יכתבו, עבור ציון, ערכים, למשל על מרצים, או קולגות של מרצים מאוניברסיטאות אחרות״. חרותי-סובר מוסיפה כי ״אדם אינו יכול לכתוב ערך על עצמו – מישהו צריך לכתוב עליו – וכי הוויקיפדיה האולטרא-פופולארית הפכה בשנים האחרונות כלי חשוב בתהליכי קידום עצמי״. החשד אותו מעלה חרותי-סובר (כך אמרה לי במפורש בזמן השׂיחות שקיימה איתי להכנת טור זה) הוא שמרצה במוסד אחד ישלח את תלמידיו לכתוב ערך על מרצה במוסד אחר, והיא, איכשהו, מתישהו, תגמול לו בחזרה (אולי אפילו על-ידי שליחת תלמידותיה לכתוב על המרצה הראשון).

כמי שמכיר את ויקיפדיא יותר מרוב הציבור (ודאי יותר מגב׳ חרותי-סובר), אני יכול להעיד שמדובר בתרגיל מסובך ובלתי-יעיל בעליל. אילו רציתי לכתוב על עצמי ערך, הדרך הקלה והיעילה לעשׂות זאת היתה לפתוח שם משתמש נוסף תחת שם עט, לבצע כמה עריכות קלות בערכים כאלו ואחרים (כדי לרכוש את אמון הקהילה הויקיפדית), ואז פשוט לכתוב את הערך. על עצמי. תחת שם-עט. כך הייתי בטוח שמה שיכתב יהיה בדיוק מה שאני רוצה שיכתב, והניסוח יהיה מדויק ולטעמי (הייתי צריך להפטר מכמה ׳אלפ׳ים ומכמה נקודות בשׂין השׂמאלית, כמובן, אבל מה לא עושׂים למען קידום עצמי?). הקלות שבדרך הפעולה הזו היא לבדה, לטעמי, נימוק מספיק נגד האישום המרכזי של חרותי-סובר. מי שסבורה אחר/ת מוזמנ/ת לפתוח לעצמ/ה את המשתמש ״ג׳ירפה ירוקה״ (פנוי בינתיים), ולהתחיל לפעול לפי ההוראות לעיל (אבל ברצינות! כך לפחות לתעלול איזו תועלת).

[תוספת לאחר פרסום: הובא לידיעתי שגב׳ חרותי-סובר טעתה בקביעתה ש״אדם אינו יכול לכתוב ערך על עצמו״. מצב כזה אינו מומלץ על-ידי ויקיפדיא העברית, בצדק לטעמי, אך גם אינו אסור].

טענה ספציפית מעלה חרותי-סובר לגבי הערך אודות פרופ׳ גיא בר-עוז, שהוא אכן ממייסדי המיזם ומקדמיו (שכויח גיא, ותודה!). הערך אכן נכתב על-ידי פוסט-דוקטורנט באוניברסיטת חיפה, ד״ר ראובן ישורון, ויקיפד ותיק שכתב ערכים רבים ומוערכים בתחום התמחותו. הערך אכן נכתב שלא תמורת ציון. הוא נכתב כאשר המיזם היה בתחילת דרכו, כסוג של גישוש למציאת הדרך. (אגב, אני מזמין אתכן למצוא כמה עוד ילידי 1967 במדעי-הרוח בארץ זכו לדרגת פרופסור מן המניין.) מספר ערכים נוספים על המוסד נכתבו על-ידי סטודנטים, אך לא תמורת ציון אלא תמורת תשלום (העסקה לפי שעות). נוהל זה הוכיח עצמו כבלתי-יעיל, וחדלנו ממנו לאחר כמה ערכים. בסופו של יום, כפי שגילינו, פחות קשה לכתוב בעצמך מלפקח על מישהו אחר שיעשׂה זאת כהלכה (ועוד על זה בסוף הטור).

חץ מיוחד של ביקורת הופנה נגד התכנית ללימודי מגדר. כאן, אכן, נכתבו כמה ערכים ״על דמויות עכשוויות, שחלקן משׂחקות תפקיד בחיים האקדמיים בישׂראל״ (מילותי שלי בדוא״ל שצוטטו בטור). במסגרת התכנית ללימודי מגדר הרגישו המרצות ברגישות הנושׂא, ולפחות אחת מהן, ד״ר שרון הלוי, כתבה לי שחדלה מכך. חבל.

ד״ר יפעת ביטון, מתוך הערך בויקיפדיא

ד״ר יפעת ביטון, מתוך הערך בויקיפדיא

מדוע חבל? בשׂיחות שערכה אתי העלתה חרותי-סובר שוב ושוב שני שמות של אקדמאיות ישׂראליות, שהערכים אודותיהן אמורים לשמש דוגמא להתנהלות בעייתית מבחינה אתית: פרופ׳ ברברה סבירסקי וד״ר יפעת ביטון. אני מזמין את הקוראות והקוראים לעיין בערכים, ולשפוט בעצמן/ם האם יש לציבור עניין בערכים הללו, והאם שתי הנשים הללו ראויות לערך בויקיפדיא העברית כבר עתה, או שמא כללי האתיקא מחייבים שנמתין עד שתלכנה לעולמן, על מנת לא תוכלנה לגמול לכותבות הערך בטובות הנאה כאלו ואחרות.

עניין נוסף שעל הפרק: הקוד האתי והחופש האקדמי. כמי שהוציא את המיזם לדרכו, אני מעיד שהוא עדיין לא מפותח ובשל מספיק כדי להצריך ״קוד אתי ברור״ (כדרישתה של חרותי-סובר). למעשׂה, זה המקרה הראשון בו התעוררה איזושהי סוגיה אתית, ואף היא ברובה המכריע פרי תעתועי רוחה של חרותי-סובר, ולא עניין מהותי בשטח. עד כמה שמדובר בחופש אקדמי – אכן הזכרתי אותו בשׂיחה בעל-פה עם חרותי-סובר, כאשר גערה בי כיצד, כמנהל המיזם (אני לא), אני לא יודע על כל ערך וערך הנכתב במסגרתו. תשובתי היתה שאפילו הייתי ״מנהל המיזם״, אין לי רשות או סמכות להתערב בתכני הלימוד של מרצה אחרת, שכן זו תהיה פגיעה בחופש האקדמי שלה. אם התועלת היחידה של טור זה תהיה לסייע לציבור להבין מעט יותר מהו החופש האקדמי, די לי וטוב לי.

לסיום כותבת חרותי-סובר: ״כולם שמחים – הסטודנט שמקבל ציון קל יחסית, המרצה שלא צריך לקרוא עבודות מייגעות, והאיש עליו נכתב הערך.״ לגבי נושׂאי הערכים הגבתי בהרחבה לעיל. לגבי הציון הקל (״רדידות״ קוראת לזה חרותי-סובר בהמשך הפסקא) – אשאיר את הקוראות והקוראים לגבש דעה על 177 הערכים שנכתבו עד-כה (קישור לרשימה למעלה). יותר מזה, אני מזמין את חרותי-סובר עצמה להתנסות בכתיבת ערכים בויקיפדיא, כדי להבין בדיוק במה מדובר. אני מרשה לעצמי להמר שהיא תופתע לגלות עד כמה קשה ותובעני יותר הפרסום בויקיפדיא מאשר הפרסום בבלוג ב״הארץ״. (ועוד שאלה למחשבה: האם ״עבודות מייגעות״ אמורות להחשב תוצר חיובי של התהליך האקדמי?)

אשר לחלקי שלי בעניין, אני מעיד שכתיבת ערכים ויקיפדיים לא רק שאינה חוסכת זמן ויגיעה, אלא היא מוסיפה עליהם באופן משמעותי. עבודה רגילה – מעולה, טובה, בינונית או גרועה – נבדקת, כמעט תמיד, פעם אחת בלבד. הבדיקה כשלעצמה כוללת הערות בגוף המסמך (בעט או במחשב), ופסקא או שתיים לסיכום. לפעמים, כאשר העבודה טובה במיוחד או בעייתית במיוחד, הכתיבה מתארכת משהו. כתיבה של ערך ויקיפדי, לעומת זאת, כרוכה בשלבים נוספים. החשוב וגוזל הזמן שבהם הוא קריאה מקדמית של טיוטת הערך, כדי להגיע להערכה ראשונית ולהסביר כיצד יש להביא אותו למצב בר-פרסום. (כשהעבודות נכתבות שלא לפרסום אני לא קורא טיוטות כמעט אף-פעם). לעתים, בכתיבת ערך, יש צורך בטיוטא שניה. בהמשך, אני מוצא עצמי לא פעם מבצע תיקונים קלים, עריכות לשוניות והאחדת כתיב – מה שלא הייתי חולם לעשׂות בעבודה המוגשת לי בדפוס או כקובץ בדוא״ל. בקיצור, לפי הערכה בלתי-מדעית, המבוססת על נסיון בלבד, בדיקת ערכים ויקיפדיים דורשת בממוצע פי שניים עד פי שלושה זמן ועבודה מבדיקת עבודה ״רגילה״, שלא לפרסום. נקודה זו הובהרה לחרותי-סובר בשׂיחותינו פעם ופעמיים, וחבל מאד שהחליטה להתעלם ממנה, ואף להציג מציאות הפוכה לחלוטין.

[בעקבות כתיבת טור זה הוסיפה גב׳ חנה יריב תאור משלה של המיזם לשתוף פעולה ויקיפדי-אקדמי].

תקוה לאחריתנו

ארץ חמדת אבות ואמהות

ישר באמצע

אמש עברה אלי בקשה מבית-כנסת בשכונה, להשתתף בתפילה משותפת לשלום החטופים, ולשׂאת דברים כאיש-רוח חילוני. הבנתי פתאום שאני אכן עונה להגדרה. הבטחתי שאנסה להגיע, ולא עלה בידי. החיים ממשיכים ודורשים את שלהם. וחוץ מזה, אינני מאמין בכוחה של תפילה להשפיע על ארועים חיצוניים. כזה אני. חילוני.

ומה יש לרוח לתרום? ראשית, אבחנה על תשתיות חיינו. כבר נאמר ועוד צריך להאמר, על התחבורה הציבורית הלקויה שסיפקה תרחיש לארוע החטיפה. כמובן, אין מדובר כאן במניעה מוחלטת, ומי שלא יהיו לו טרמפיסטים לחטוף יהרהר כיצד לחטוף אוטובוס. וממילא, יש החלטות גדולות יותר לקבל על גורל השטחים וסוף הכיבוש, מאשר איזה קו אוטובוס יגיע להיכן ומתי.

ובכל זאת – תחבורה ציבורית. מאז קום המדינה ועד ימינו גבו תאונות הדרכים יותר חיים מן המלחמה הבלתי-פוסקת. כמה מהן היה ניתן למנוע, לאורך השנים, עם תחבורה ציבורית ראויה? וגם את זיהום האויר צריך להביא בחשבון – הכל עניין של חיים ומוות, ומה שביניהם. מתוך ציפיה לשוב הבנים לגבולם, ואנחנו כולנו לגבולותינו, סוף סוף, הבה נזכור שיש גם דברים שאפשר להתחיל לתקן בשטח, לפני כאב הראש הגדול של השאלות הגדולות. 

ומה על גורל החטופים? תפילה אין לי להציע, אבל אולי סיפור. הבה נדמיין עסקא שתרקם סביב שחרורם, להשיבם מיד ובשלום לידי משפחותיהם. נשימה עמוקה, ומכאן בקצב: התחלה של מפגשים, בכל מיני דרגים, כדי להפוך את החיים של כל היושבות והיושבים בין הים לירדן לבטוחים וטובים יותר בטווח הקרוב והרחוק. ביצוע בשטח, מתוך רצון טוב וכן. כדי שנוכל לסוע כולנו ברכבת יחד, ולקדם זה את פני זו במאור פנים וברוב לשונות. לא סתם בחרנו נשׂיא דובר ערבית. 

אחרי שתעבורנה כמה שנים, שבהן נעבוד קשה מאד, כולנו, כדי ליצור תנאי מחיה טובים יותר, לכולנו, נוכל לשבת לדבר על עניינים רעיוניים ומעשׂיים – מדינות, בתי-נבחרים, כוחות בטחון, נבחרת כדורגל. מבחינתי, למפרע, כדאי לערב בעסקא סיבובית גם את הממלכה ההאשמית של ירדן. בכל זאת, שתי גדות. 

לו יהי שׂכר לפעולתנו, לו תהי תקוה לאחריתנו, לו ישובו בנים לגבולם.

מהתנחלויות למדינה דו-לאומית

ללא קוים ירוקים

תמונה: ספריית אלינר: www.eliner.co.il

מפעל ההתנחלויות מקרב אותנו, דונם אחר דונם ושעל אחר שעל, לעבר הולדת המדינה הדו-לאומית בארץ. אל תאמינו לי, לא אני הקובע זאת. הערכה זו עולה מפי נציגות ודוברים של הימין המדיני בישׂראל. ראובן ריבלין, משה ארנס, ציפי חוטובלי, אורי אוריאל, חנן פורת (ז"ל) – אף אחד מהללו אינו יכול להחשב, בשום אופן שהוא, חלק מהשׂמאל המדיני. כולם כאחד (וכאחת) תומכים נלהבים של מפעל ההתנחלויות. כולם מתוים בפנינו את הדרך אל המדינה הדו-לאומית.

כך, למשל, טען חנן פורת בפני נועם שיזף בכתבה ב"הארץ" (יולי 2010, שנה וחודשיים לפני פטירתו של פורת), שיש להחיל בהדרגה את החוק הישראלי בשטחים, תחילה באזורים בהם יש רוב יהודי, ותוך עשׂור עד דור, בכל השטח. לגבי האוכלוסיא הפלשׂתינית גרס פורת:

"בפני כל ערבי בארץ צריכות לעמוד לטעמי שלוש אפשרויות: הראשונה, מי שמעוניין במדינה ערבית ומוכן לממש את זה בטרור ובמאבק נגד המדינה – אין לו מקום בארץ ישׂראל. השנייה, מי שמשלים עם מקומו ועם ריבונות יהודית, אבל איננו רוצה לקחת חלק במדינה ולמלא את כל חובותיה, יוכל להיות תושב, יזכה לזכויות אנושיות מלאות, אולם לא לייצוג פוליטי במוסדות המדינה. גם חובותיו – כגון שירות צבאי או לאומי – לא יהיו מלאות. שלישית, אדם שאומר שהוא נאמן למדינה ולחוקיה, ומוכן למלא את חובותיה ולהצהיר לה אמונים, יוכל לקבל אזרחות מלאה. זהו עיקרון מוסרי ואנושי בעיני: לא כופים אזרחות ולא מעניקים אזרחות סתם כך."

גישה נחרצת יותר הביעה לאחרונה (שלהי מרץ 2013) ח"כ ציפי חוטובלי, בראיון שערך עמה לא אחר מאשר ח"כ ניצן הורוביץ, והתפרסם באתר NRG:

הורוביץ: אז אנחנו מוותרים על רעיון שתי המדינות לשני עמים?
חוטובלי: כן.
ה: ואנחנו אומרים סיפוח או כיבוש, תקראי לזה איך שאת רוצה.
ח: החלת ריבונות מלאה.
ה: אז בעצם את אומרת שתהיה פה מדינת אפרטהייד שבה מיליוני בני אדם יחיו כאזרחים סוג ב'?
ח: ממש לא, אני בעד לתת להם זכות הצבעה. אני בעד סיפוח-אזרוח.

במילים אחרות – ח"כ חוטובלי דוגלת בסיפוח באבחה אחת של כל האוכלוסיא הערבית החיה בשומרון וביהודה (חוטובלי מדגישה שעזה מחוץ למשׂחק), ויצירה של מדינה דו-לאומית de facto.

גם רובי ריבלין, עד לא מזמן יו"ר הכנסת, ולפיכך הנציג הבכיר ביותר של הימין שהביע תמיכה ברעיון המדינה האחת, אומר (באותו ראיון לשיזף) דברים שאינם משתמעים לשני פנים:

"אנחנו חיים במציאות פוליטית שמצריכה תשובות. מדינה יהודית ודמוקרטית לא יכולה לעשׂות הנחות, לא לגבי היותה יהודית ולא לגבי דמוקרטית. אם באים ואומרים לי שהאיום הדמוגרפי מחייב אותי להיפרדות, אני עונה שהסכנה הפחותה, הרע במיעוטו, היא מדינה אחת שבה יהיה שוויון זכויות לכל האזרחים. הריאל-פוליטיק מחייב אותנו להעדיף את הסכנה שבאיום הדמוגרפי על האיום הקיומי שבהיפרדות."

משה ארנס, לשעבר שׂר הבטחון וחבר קבוע בועדות חוץ ובטחון לאורך שנים ארוכות, פרסם רק לפני שבוע טור, שכותרתו "מי מפחד ממדינה דו-לאומית" – לא פחות. התשובה שנותן ארנס חדה ופרובוקטיבית:

"המצדדים בהקמת מדינה פלסטינית ביהודה ובשומרון פשוט מתנגדים להוספת עוד ערבים לאוכלוסיית ישׂראל. מאחורי הסיסמה המתחסדת 'שתי מדינות לשני עמים' אורבת סיסמתם האמיתית, שאיננה תקינה פוליטית: 'אף ערבי נוסף'."

במילים אחרות: לפי ארנס הטענה המקובלת בשׂמאל המדיני היא גזענית ביסודה, ואילו דוקא פתרון המדינה הדו-לאומית, אותו מציעים ארנס וחבריו, הוא הוא המתקדם והנאור, וחשוב מזה – המעשׂי.

הגדיל מכולם לעשׂות שׂר הבינוי והשיכון, ח"כ אורי אריאל, אף הוא מהחלוצים הראשונים של מפעל ההתנחלויות בשטחים. במסמך שפרסם על נייר מכתבים רשמי של הכנסת לפני כשנה ורבע הוא מתחיל להתוות באופן מעשׂי תכנית סיפוח-אזרוח. המסמך התפרסם באתר www.onestateisrael.com, והוא חסום זה כמה שבועות על-ידי האקר כלשהו (תמונה ומוסיקא מפחידות – להנאתכן/ם…). למען הנוחות, ניתן למצוא את המסמך (pdf) כאן. עיקרי התכנית של אריאל כבר אינם מפתיעים. הכותרת, בגוון ר' נחמני מובהק: לספח בלי לפחד כלל! והנה עקרי הדברים:

"הרעיון  אותו  אני  עומד  להציג  מפחיד  רבים  בעם  ישׂראל,  אך  בסופו  של  דבר  הוא  הפיתרון  הראוי. עלינו  לספח  100%  משטחי  יהודה  ושומרון  ומתן  אפשרות  לערבי  יו"ש  לקבל  אזרחות  מלאה  הכוללת  גם  הצבעה  לכנסת  ישׂראל.  נכון  האפשרות  הזאת  נשמעת  מפחידה.  האמירות  "סופה  של  המדינה  היהודית",  "אתה  תגרור  אותנו  למדינת  כל  אזרחיה  ודו  לאומית  שבסופו  ישלוט  פה  רב  ערבי"  בטח  כבר  עומדות  על  קצה  הלשון  של  חלק  גדול  מהאנשים  שקוראים  את  ההצעה  הזאת,  אבל  ביישׂום  נכון  של  התוכנית  נוכל  לחיות  כאן  בשלום  עם  האוכלוסייה  הערבית  וגם  לשמור  על  אופייה  היהודי  והדמוקרטי  של  ישׂראל."

(אכן, האמירות עומדות על קצה הלשון. בינתיים התאפקתי מלדבר על סופה של המדינה היהודית, ואני ממליץ לקרוא בעיון את המסמך של של השׂר אריאל, ולראות במה בדיוק הוא תולה את הערכותיו ותקוותיו.)

לאור מגוון הקולות הללו, המסקנה ברורה וחד-משמעית: גם הסנגורים הגדולים ביותר של מפעל ההתנחלויות מסכימים – ההתעקשות על ישוב יהודי בכל חלקי שומרון ויהודה מוביל אותנו באופן בלתי-נמנע למדינה דו-לאומית. חד וחלק, אין ויכוח.

 ~~~   ~~~~~~~   ~~~~

את מסקנותי מאוסף המובאות הנ"ל אני רוצה לחלק לשניים. החלק הראשון מופנה למי שבכל זאת אינו/ה מעוניינ/ת במדינה דו-לאומית, ומעדיפ/ה בכל זאת לנסות את פתרון שתי המדינות (ואני, נכון לעכשיו לפחות, נמנה על המחנה הזה). מעתה ואילך, בכל דיון על גורל השטחים, עלינו לאמר בפירוש ובגלוי: ההתנחלויות גוררות אותנו למדינה דו-לאומית. יש להזכיר זאת השכם והערב, לכל מי ממכרינו ומכרותינו הדוגלין בהמשך קיום ההתנחלויות, קל וחומר למי שמתגוררין בהן. ההתנחלויות גוררות אותנו למדינה דו-לאומית. זו אינה נבואת-זעם חסרת-ביסוס של השׂמאל המדיני – זו הודאה ברורה של הימין.

עבור מי שעדיין מפקפק/ת, הנה אותו המסר עצמו במילותיו של בן-דרור ימיני, שגם בו אי-אפשר לחשוד בשׂמאלנות-יתר (הדגשות שלי):

"לא רק השׂמאל, גם הימין, לקח לעצמו פטור מהעובדות ומהמציאות… ברגותי אינו לבד. משה ארנס בצד שלו. בעבר כבר טענתי שהגישה של ארנס, סיפוח ואזרוח של ערביי השטחים, מובילה למדינה דו-לאומית. קיבלתי תגובות זועמות מצד ימין. אתה לא מבין את ארנס, טענו נגדי. עכשיו זה לא אני. זה ארנס עצמו. השבוע הוא פרסם מאמר בזכות מדינה דו-לאומית. ישר ולעניין. יחד עם ברגותי וארנס נמצאים גם רובי ריבלין, ציפי חוטובלי ואחרים בימין, וכמובן בשׂמאל האנטי-ציוני. הקמפיין של ברגותי לא תיאר לעצמו שההצלחה שלו תגיע דווקא מכיוון הימין הישׂראלי. אבל הנה, זה קורה.
יום אחד, אם לא נתעורר, יתברר שמפעל ההתנחלויות הוא האסון הגדול ביותר של התנועה הציונית. הכוונה הייתה להמשיך את המפעל הציוני. כאילו באותן שיטות. כאילו גאולת אדמות. כאילו חומה ומגדל. התוצאה עלולה להיות טרגדיה. עוד נכבה יהודית. רוב המתנחלים מצויים בגושים שצמודים לקו הירוק. זו המציאות. היא לא תשתנה. אבל כל התרחבות אל מעבר לקו ההפרדה היא מעשׂה חבלה בסיכוי למדינה יהודית. ארנס הבהיר את הכיוון…  הונאה עצמית היא לא סיפור של צד אחד. גם הימין שרוי בתוכה."

 

החלק השני מופנה לאותם חלקים בימין המדיני, המזדהים עם הדברים המובאים לעיל. והמסר הראשון, המידי, הוא – ישר כח גדול! עד עכשיו, התנהלו הדברים כפי שתאר אותם ימיני: תוך התעלמות, העלמת-עין, קריצה, תירוצים, התחמקות שיטתית מלקיחת אחריות. לא עוד. הדוברים (והדוברות) האמיצים של הימין הדו-לאומי לא חוששים עוד להודות באמת (שלהם): מפעל ההתנחלויות מוביל אותנו, באורח בלתי-נמנע, למדינה דו-לאומית (אי-אפשר להפריז באמירת המשפט הפשוט הזה). אמירה כזו דורשת אומץ ויושר. יש לשבח את שניהם. יתר על כן – בדבריהם על מדינה דו-לאומית זונחים אוריאל, ריבלין, חוטובלי ושות' מגוון גדול של רעיונות אחרים, כגון כינון משטר אפרטהייד רשמי על-פי חוק, או גירוש פעיל (טרנספר, בלע"ז). בכך הם מכירים שלצד ה"יהודית" יש גם "דמוקרטית", וגם על כך הרינו לשבח.   

המסר השני, המורכב והקשה יותר, הוא שכל מי שכבר עשׂ(ת)ה את הצעד הראשון, צריכ/ה להמשיך לצעוד באותה דרך.
כותב ארנס:

"בינתיים, יש לעשות מעשים שבכל מקרה ישפרו את המצב, גם אם איננו יודעים במדויק את התוצאה העתידית: להתקדם לקראת שילוב האזרחים הערבים בחברה הישׂראלית".

כותבת אמילי עמרוסי (אף היא באותה כתבה מצוינת של נעם שיזף) דוברת מועצת יש"ע בדימוס:

"אין פה שום יחסי שכנות כי או שיש יחסים בין אויבים, או שאנחנו שקופים בעיניהם והם שקופים בעינינו. ואם כבר יש יחסים, זה היחסים שבין הסוס לרוכבו. חייב להיות בסיס ראשוני לפני שיושבים לדון על אזרחות ועל מערכת משפטית. אנחנו צריכים לדבר את השׂפה ואנחנו יכולים אפילו לנהל פה בריכת שׂחייה משותפת, מפני שגם אנחנו וגם הם נזדקק להפרדה בין גברים לנשים. זה אולי קצת רחוק, אבל צריך לחשוב קודם כל על חיי היום-יום. אני יודעת שזה נשמע כמו אזרחות על תנאי – שאני אומרת שקודם הם יהיו השכנים הטובים שלי ואז ניתן להם זכויות – אבל אני באמת רוצה לדבר על תהליך שמתחיל מלמטה".

לימין הדו-לאומי אני קורא, אם כן, לגבות את המילים היפות במעשׂים. קצרה היריעה מלפרוט את הצעדים שאפשר לנקוט בהם כדי לשלב את הציבור הערבי האזרחי במדינה מחד, ולשפר את מצבו של הציבור הערבי בשטחים מאידך. אחריות מיוחדת נחה על כתפיו של כבוד שׂר השיכון והבינוי, שמצודתו פרוסה למרחבים משני צידי הקו הירוק. אחריות מיוחדת נחה גם על כתפי כל מי שמתגורר/ת מעבר לקו הירוק – לקום ולהפסיק עוולות, ליזום באופן ישיר ומהיר פעולות לשתוף פעולה, לצאת באופן נחרץ ופעיל נגד דיבורים ומעשׂים שעניינם גזל, עוינות וריב.

אם אכן עבר מפעל ההתנחלות את נקודת האל-חזור, ואם נגזר עלינו לחיות במדינה דו-לאומית, הרי שיש לנו אינטרס מובהק ומידי לדאוג לכך שמדינה זו תעבוד ותשׂגשׂג. (האם יש איזו מדינה דו-לאומית שעובדת כמו שצריך? אשׂמח לשמוע דוגמאות…). מלמעלה כמו אוריאל או מלמטה כמו עמרוסי – המלאכה כבירה, וצריך להתחיל בה עוד היום. וחובת ההוכחה, בראש ובראשונה, על מי שרוצה להמשיך ולקיים את מפעל ההתנחלות. כי הוא גורר אותנו לקראת מדינה דו-לאומית

יום הבחירות שלי

בבחירות הבאות, בקלפי הקרוב לביתך

הפתק שלי

הבחירות האלה היו הראשונות שלי כחבר מפלגה פעיל. בחודשי ההערכות הארוכים הייתי מעורב מאד, אבל בעיקר בזירה הסגורה של הספרצוף. בחיים האמיתיים הייתי שקוע עד צואר בעבודה. ביום הבחירות היה ברור שצריך לצאת לשטח, ששם קורים דברים. את הבוקר העברתי בכל זאת בעבודה (מאמר לשלוח ושעור להכין למחרת), ובמתח אדיר. נתוני ההצבעה התחילו להגיע קצת אחרי כל שעתיים עגולות, והם היו בשמים – אותם מספרים, פחות או יותר, כמו ב-1999! לאחר שהוכרז על פיזור הכנסת חזיתי שמהפך אפשרי, אם נחזור לאחוזי ההצבעה שאפיינו את ישׂראל שלפני קמפ-דיויד 2. אז העפנו את ביבי בפעם הראשונה; האם היום נעשׂה זאת בשנית?

הגיע לאסוף אותי מביתי המזרחן ד"ר עידו זליקוביץ', שעמד בראש צוות יום הבחירות על הכרמל. הוא והנהג המלווה (בחור חביב ביותר ששמו פרח מזכרוני) ערים כבר משתיים בלילה. נתקפתי רגשי אשמה על הצטרפות מאוחרת למערכה. מלכתחילה הייתי אמור לרדת בדרך הים, אבל ידיעה טריה מהשטח טרפה את הקלפים: בוגי אמור להגיע לבי"ס הרצל בכרמליה. נתאסף שם כדי לארגן לו קבלת פנים. והתאספנו – פעילות ופעילים מרחבי הכרמל. רק בוגי לא בא. האם דיווחו לו פעילי הליכוד בשטח שעדיף להמנע מאתנו, או שמא היה זה מהלך טקטי של יום בחירות ולא התכוון להגיע מלכתחילה? אינני יודע. אולי סתם שינה את הלו"ז מבלי לחשוב עלינו.

והיו עוד רשמים רבים. ממפלגתי שׂמחתי מאד ביום הבחירות. חבר'ה טובות וטובים בשטח, אחת אחד. שׂמחה, מפא"יניק ותיק (אני חושד בו שהחמיץ את הגיוס לגדוד העבודה בשנים ספורות בלבד), הדריך אותי בקישוש קולות. צוות יום הבחירות פינק אותנו ברוחב לב (לחמניות עם צ'וריסוס לארוחת צהריים מאוחרת, למשל, או שׂקית שקבלתי בערב עם סנדוויץ'-חביתה, תפוז ובקבוק מים). הצעירות והצעירים של המפלגה הפגינו התלהבות. גם לא מעט מהמצביעות והמצביעים, ששׂמחו לראותנו שם. בכלל, היה שׂמח.

הדמות המרשימה בשטח, שיצגה נאמנה את מאורעות הלילה, היה הנציג של יש עתיד. מקצוען. ראשית, הוא עשׂה עבודת תעמולה ושכנוע שקולה למאמצים שלנו כולנו (והיינו שם לא מעט, כאמור, עד שהתברר שבוגי בסוף לא מגיע). שנית, כשהתקשינו לתלות שלטים (חלק חשוב ב"צבע") הוא הוציא מתא המטען ארגז, ובו חוטים, אזיקונים, וכל מה שהזדקקנו לו. זה היה מפגן של נדיבות, שכלל אינו מובן מאליו בעיני. לקחתי לתשׂומת לבי. בכלל, האוירה ביום הבחירות היתה רגועה מאד. אפילו בויכוחים ההכרחיים עם הליכודניקים בשטח לא הגענו לאלטלנה, אם כי צרם לי לראות פעיל שטח של הליכוד יוצא מרכב של ועדת הבחירות המרכזית. החבר'ה שלנו הביאו רכב מהבית. לשני תומכים צעירים של הבית היהודי הצעתי להצטרף אלינו לקואליציא. הצחקתי אותם. טוב כשהבחירות מתנהלות באוירה לא אלימה.

מכרמליה המשכנו לדרך הים. התמקמנו שם שניים, אל מול קואליציונר-לעתיד נוסף מטעם המפלגה שטוענת שיש. כאן שׂמתי לב גם לאיכות החומר בשלטים – מול הקרטון והניילון שלנו ושל הליכוד, הפלריגים של יש עתיד זכו בכל הקופה. התנועה היתה דלילה, והקישוש איטי. השומר מטעם הקלפי התעקש על תפקידו ומעבר לכך, והדף אותנו שוב ושוב למקומות בהם היה קשה להבדיל בין מצביעים/ות לבין עוברות/י-אורח סתם. ברגע אחרון של חסד הגיעו שני בחורים צעירים, ועל פניהם מבט מבולבל מה. "שלום חברים, מותר לשאול אם אתם יודעים למי תצביעו?" אפילו לא קרוב. אמרו להם חברים שחשוב מאד להצביע, אז הם הגיעו. ניסיתי לברר בין מי למה הם מתלבטים, אבל הם לא ידעו לאמר. שאלתי אותם מה הם חושבים על מצב עובדי/ות הקבלן. הם שאלו מה זה. הסברתי. הסברתי גם מהי דלת מסתובבת (פיטורין כל שנה, ושׂכירה מחדש לאותה משׂרה, אך ללא זכויות ותק). "אז מאיזו מפלגה אתה?"; "מפלגת העבודה".  "מה האותיות שלכם?"; "אמת". כאן התחלתי לחשוד. החבר שאתי, שהקשיב לשׂיחה והתבונן בעיון ברטט בזויות הפה של בני-שׂיחי, טוען שלא בצדק. הם באמת לא ידעו.

והנה הגיע עידו שוב. מה אחוז ההצבעה, שאלתי בדחיפות. בערך 55%, הוא השיב. הלב צנח. החשיך, והתחיל להיות קר. להיכן נעלמו המצביעות והמצביעים? מה קרה בדרך? והרי עוד בבוקר היה שׂר החינוך מודאג מאחוז ההצבעה הגבוה. חברי המשיך להשקיף על הספירה בקלפי בכבאביר. נותרתי לבד. השטח דמם – כמעט אף אחד לא בא יותר להצביע. מאוחר יותר אסף אותי עידו עם נהג חדש (דותן), ומשם המשכנו לסניף, כדי לטפל בטופסולוגיא המושלת בהמשך הערב – ההשקפה והספירה. כאן הגיעו אלינו השמועות הראשונות על הסקרים. אכזבה גדולה אחרי התעלות הרוח של שעות היום. שבתי הביתה לעקוב אחרי נתוני אמת. המספר הראשון שהתפרסם היה 66.6% סמלי. בסופו של דבר, 67% וטיפונת. שווה לשׂיא מאז ראשית שנות האלפיים (2003), עדיין עשׂרה אחוז ויותר פחות מהממוצע עד שנת 1999, כולל.

אז מה היה לנו שם? חויה טובה בסך הכל, כזו שנותנת חשק להמשיך הלאה. תוצאות הבחירות מספיק טובות כדי לספק לנו בסיס איתן לפעילות בכנסת הבאה, ומספיק מרגיזות כדי לספק את הלהט הדרוש. נתראה בסניף.

מהפך אפשרי

רוב רובו של טור זה התפרסם לראשונה במגפון, והתודה לאכסניא המכובדת. כאן הוא מופיע בתיקונים קלים, ביחוד בסוף. טבלא מאורגנת ובה אחוזי ההצבעה והישׂגי הליכוד בשני הדורות האחרונים אפשר למצוא במאמר המקורי. קריאה מהנה ~

איור מאת ארנון אבני

איור מאת ארנון אבני

ראשית, גילוי נאות: אני חבר במפלגת העבודה, רוצה לראות בחזרתה לשלטון, ומאמין שחילופי שלטון כאלה יוכלו להניע מהלך תיקון, שיבטיח את המשך קיומה של מדינת ישׂראל ברווחה, כבוד ובטחון, לפחות עוד שניים-שלושה דורות. כתומך מפלגת העבודה, הבעתי לאחרונה את דעתי לרוב כי חזרת העבודה לשלטון – מהפך! – אפשרית כבר בבחירות הבעל"ט. דעה זו נתקלת ברוב המקרים (לא בכולם) בהשתאות ובחוסר אמונה יסודי וגורף. כתשובה לתגובות אלה נכתבים הדברים הבאים.

נקודת המוצא לקראת הבחירות הבאות היא חלוקת המנדטים בכנסת הנוכחית (ה-18). השאלה הראשונה העולה על שולחן הניתוחים היא, כמובן, קדימה. הולדתה של קדימה במשבר הגדול שנוצר סביב הנסיגה מרצועת עזה, באמצע העשׂור הקודם. כזכור, נולדה קדימה מתוך פרישה המונית של תומכי-התנתקות מהליכוד, בראשות ראש הממשלה דאז אריאל שרון, בתוספת פרישה מקבילה מתוך מפלגת העבודה, בראשות נשׂיא המדינה כיום שמעון פרס. לאחרונה הצליח שאול מופז לדרדר מפלגה שניצחה, לכאורה, בבחירות הקודמות לספו של אחוז החסימה. המשמעות המידית לקראת הבחירות הבאות: 28 מנדטים של קדימה נמצאים על כף המאזניים. 758,032 איש ואישה שהצביעו לקדימה בבחירות הקודמות הן/ם כרגע בבחינת קולות צפים.

הנושׂא השני בחשיבותו נוגע לאחוזי ההשתתפות בבחירות הכלליות. מאז הבחירות לכנסת השביעית (1969), הראשונות לאחר מלחמת ששת הימים, ועד אלה לכנסת ה-15 (1999), עמד אחוז ההצבעה הממוצע באופן יציב על כ-78%. מאז קריסת הסכמי אוסלו והאינתיפאדה השניה צנחו אחוזי ההצבעה באופן תלול לממוצע של כ-65%, וזאת מבלי לכלול את אחוזי ההצבעה לבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001 (שרון נגד ברק) – 62.3%. כאן יש לאמר שני דברים. ראשית: שבעיית הכיבוש עדיין לא נפתרה ולא קרובה להפתר. הכורך הבסיסי לקבל החלטה סוף כל סוף מה תעשׂה מדינת ישׂראל עם שומרון ויהודה, שעמד במרכז מערכות הבחירות לכנסות 7-15, בעינו עומד. האכזבה מאוסלו וההתפרקות המוחלטת אחרי קמפ-דיוויד, אחראים לפי ניתוח זה לצניחה באחוזי ההצבעה. עניין שני שיש להביא בחשבון הוא ארועי המחאה הגדולה בקיץ שעבר, שהיו בבחינת שעון מעורר צלול ורענן עבור הדור מוכה ההלם שלנו. אם די בקיץ המחאה כדי לתקן את העיוות בשיעורי ההצבעה שגרמו קריסת הסכם אוסלו והאינתיפאדה השניה – או, במילים אחרות, אם הבחירות הקרובות תהיינה חברתיות ולא מדיניות – הרי שאחוז ההצבעה עשׂוי לזנק בעשׂרה אחוזים ויותר. שורה תחתונה: לפחות עוד 10 מנדטים (ואולי יותר) על השולחן.

גורם שלישי, שלדעתי לא זוכה למלא ההערכה לה הוא ראוי, הוא מפלגת עם שלם של הרב חיים אמסלם. בסיס ההצבעה הטבעי של מפלגה זו מגיע בראש ובראשונה על חשבון ש"ס, אך יש לו סיכוי למשוך קולות גם ממצביעי/ות הליכוד בציבור המסורתי (ויש הרבה כאלה), כמו גם מחוגים חרדיים אחרים. סוד קטן הוא שההנהגה הפוליטית החרדית לא מיטיבה לענות על מצוקות המגזר שהיא מייצגת (והיא אינה יוצאת דופן בזה, כמובן). בתנאים של הצבעה חשאית, תוכל מפלגת עם שלם, שהיא לא רק תורנית אלא אפילו בהנהגה חרדית, להפוך לאבן מושכת לקולות מחאה. למעשׂה, לצד הצבעה צפויה אך מוגבלת בחוגים שׂמאליים, הרוב המכריע שיצביע לעם שלם יעברו מן הימין המדיני אל השׂמאל החברתי. הקולות הללו לא יופיעו, יש להניח, בסקרים, אלא רק בלילו של יום הבחירות. מה יהיה המספר בערבו של יום, קשה לאמר.

בצירוף שלושת הגורמים הללו, יוצא מכל זה שלקראת הבחירות הבאות יש 40 או יותר מנדטים, שהם כרגע בבחינת קולות צפים. בתנאים כאלה, אפשרי בהחלט להביא מהפך!

ובכל זאת, מכשול גדול עומד בדרך – מכשול האמונה. משום מה, רווח בקרב השׂמאל הלך רוח לפיו ביבי הוא "בלתי-מנוצח", ואילו מצביעי/ות הליכוד שומרות ושומרים על נאמנות בלתי-מתפשרת למפלגה. "הליכוד הוא בית, ובית לא עוזבים", וכל זה. אלא שכפי שהראה לאחרונה אבישי מתיה, מדובר בתפיסה שגויה לגמרי. רק לפני שתי מערכות בחירות, ב-2006, צנח הליכוד מ-38 מנדטים (שׂיא כוחו מאז הניסוי בבחירות ישירות לראשות הממשלה באמצע שנות ה-90) ל-12, המפלה הגדולה ביותר מאז יסוד המפלגה. מאלפת לא פחות הדוגמא מ-1999, אז צנח הליכוד מ-32 מנדטים ל-19, בתגובה לכהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה.

כל זה לא מבטיח, כמובן, דבר לגבי כמות הקולות הצפים שתעבור ביום בחירה למפלגת העבודה, או לגוש השׂמאל בכלל. מלחמה (עם איראן, חזבאללה, עזה או שילובים מעניינים בין השלוש) עלולה לטרוף את הקלפים, כדרכן של מלחמות. מכיוון אחר, קשה לחזות מה תהיה הצלחתם של לפיד-אולמרט. ידיעות אחרונות ו-ynet יעניקו סיקור תקשורתי אוהד במיוחד, וידיים נעלמות תשלופנה ארנקים שמנים מכיסים עמוקים למימון מערכת הבחירות.

ובכל זאת, יש כאן חלון הזדמנויות למהפך. השאלה כיצד אפשר לעשׂות זאת ראויה לדיון נפרד. חשוב לציין שגם במקרה שהשׂמאל לא יצליח לחזור לשלטון, או אפילו ליצור גוש חוסם שיכפה סדר יום חברתי, יש חשיבות עליונה לבניית אופוזיציא חזקה ככה האפשר. אבל הרבה יותר טוב יהיה לנצח כבר הפעם. לעבודה!

המכנה המשותף הגבוה

באביב 2007, בימיו הראשונים של בלוג זה, כתבתי טור תמים ושאלה בכותרתו: כמה זמן עוד נשאר לנו? ב"אנחנו" התכוונתי למדינת ישׂראל, ואת התשובה גזרתי באורח שרירותי למדי מהשוואה עם הפעם האחרונה בה היתה ריבונות יהודית בארץ – בימי החשמונאים. התשובה דאז היתה עוד 20 שנה, כלומר עד שנת 2027. היום, לאור מחצית השנה האחרונה, נראה לי (לצערי הגדול) שהייתי אופטימי מידי.

בטור שכתב השבוע השתמש יונתן יבין בדוגמא מעולם הכדורגל: "למעשׂה, אנחנו לא בדיוק יודעים איפה אנחנו […] חושבים שזו המחצית הראשונה, שעה שאנו נמצאים בדקה השבעים". גם אני מרגיש כמותו. הקיץ האחרון זירז את קצב ההתפתחויות. ההתפוצצות האלימה שחוזה יבין עלולה להתרחש, לא עלינו, בתוך שנים ספורות. האיום ברור, וגם סכנותיו ברורות: מלחמת אזרחים בסגנון הכל-בכל, שבשׂיאו נותקף גם על-ידי אויבים מחוץ. מי שלא מאמינ/ה שדבר כזה יכול לקרות, מומלץ לו/ה למהר ולקרוא את תולדות מלחמת היהודים ברומאים של ר' יוסף בן-מתתיהו.

החלק המייאש בכל הסיפור הוא שלכאורה אין דרך להמלט מהגורל המר הזה. החברה הישׂראלית שסועה ומשוסה, שטופת שׂנאה ומשׂטמה. כוחות רעיוניים קיצוניים מלבים את האש בנסיון לכפות את האמת שלהם על הכלל. הם הם יורשיהם של המחריבים והמהרסים משלהי ימי בית-שני. כוחות אחרים מנצלים את הפירוד והפילוג כדי לעשׂות קופה. הם לא יחסכו כל מאמץ כדי להמשיך את המצב הקיים, אולי מתוך אמונה שאם יצברו הון גדול מספיק, יוכלו להמלט מהחורבן, וכל השאר לעזאזל.

אז מה אפשר לעשׂות? בצר לי, אני חוזר לרגעי ההתעלות של הקיץ האחרון, ולשני צמדי המילים שנראה שמיצו את סך הכל: צדק חברתי, ערבות הדדית. ברוח שני אלה אני רוצה להציע פתרון שהוצע כבר פעמים אינספור, אבל לא יושׂם מעולם: לדרוש באופן עממי החלה מתרחבת והולכת של השירות הלאומי האזרחי, לצד זה הצבאי ומתוך שוויון זכויות אליו.

אמנם, כבר היום קיימת מנהלת לשירות אזרחי-לאומי, תחת כנפיו של משׂרד המדע והטכנולוגיא. אלא שמסלול שירות זה אינו פתוח לרוב הציבור. האפליה המובנית בשיטה הקיימת אינה עונה על דרישות הצדק החברתי, וגם הערבות ההדדית שבה לוקה בחסר.

על היתרונות הגלומים בהרחבת השירות הלאומי האזרחי (של"א) אפשר להרחיב הרבה, ובמ"ה אעשׂה זאת בפעם אחרת. מספיק לחשוב על צעיר חרדי הרוצה להתנדב ביחידה הכוללת רק את בני-מינו, על צעירה ערביה הרוצה לשרת בתוך הקהילה, על סרבן מצפון שאינו רוצה להשתתף בכיבוש או לפנות התנחלויות, או על צעירה חילונית המעדיפה להתנדב במד"א על פני תיוק, הכנת קפה וביטול זמן כללי. על כל אלה אפשר וצריך עוד להרחיב, כמו גם על הסכנות והבעיות שמהלך כזה טומן בחובו (החל בהפעלה בלתי-יעלה וכלה באיום על השׂדרות החלשות של כח העבודה במשק).

אבל את טור הזה אני רוצה לסיים בנקודה מרכזית, מיידית: הדרישה לפתוח במהלך כולל שכזה, עוד לפני שיחול כל שינוי שהוא במצב, היא כשלעצמה בעלת ערך רב. ערכה בכך שהיא מעניקה לאזרחיות ואזרחים ממגזרים שונים ובעלות/י דעות שונות ומגוונות נקודה שאפשר להסכים עליה. הדרישה להחיל שירות לאומי אזרחי עשׂויה להוות דגל, אליו יוכלו להתקבץ מי שרוצה בלב שלם לתרום מזמנו וממרצו לטובת הכלל, ומי שמאמינה שהמדינה הזו, כפי שהיא, שייכת לה, באופן אישי. שירות לאומי אזרחי יכול להיות המכנה המשותף הגבוה, שיאפשר לנו לצמצם את השואה המתקרבת, אם לא לבטל אותה כליל.

מים שלנו, גז שלנו

אוצרות הטבע שייכים לציבור!

ברווחים מהגז הטבעי צריך לבנות כאן חברה טובה יותר

המאבק על הרווחים מהגז. שעת מבחן!

יום ראשון הקרוב

יום א' הקרוב, 28.11.2010, בשעה 20:00
באולם הגדול של תיכון עירוני ד',
רחוב וייצמן 74 (פינת יהודה המכבי), ת"א

מנחה הערב: רון קופמן עיתונאי ופרשן

בהשתתפות מובילי המאבק הפרלמנטרי המשותף לימין, למרכז ולשמאל:
ח"כ אורי אורבך    ח"כ כרמל שאמה הכהן     ח"כ ניצן הורוביץ
ח"כ אריה אלדד    ח"כ אורית זוארץ             ח"כ דב חנין

ממובילי המאבק הציבורי:

הרב מיכאל מלכיאור, מייסד פורום פעולה אזרחית
קובי אוז, אמן

להזמנה המלאה

לאירוע בפייסבוק
לאתר פורום פעולה אזרחית

תחבורה ציבורית וחניה:
תחבורה ציבורית. לתושבי תל-אביב מומלץ מאד להגיע ברגל
או בתחבורה ציבורית. קווי אוטובוסים של "דן" לתיכון עירוני ד',
רח' וויצמן – פינת יהודה המכבי:
5, 7, 13, 14, 24, 25, 27, 28, 45, 66
חניה ציבורית. למגיעים ברכב מחוץ לעיר:
"חניון תיכון חדש", כניסה מדרך נמיר 81
מרחק הליכה נוחה של 700 מ' ממקום הכנס, בתיכון עירוני ד' (וייצמן 74)
"חניון הרכבת" (ארלוזורוב), כניסה מצפון, מרחוב יעקב דורי
מרחק הליכה נוחה של 1200 מ' ממקום הכנס, בתיכון עירוני ד' (וייצמן 74)

אנא שלח/י פניה זו אל מכריך באמצעות רשימת כתובות הדוא"ל האישית שלך,
בעיקר לאלה הגרים בתל-אביב, גוש דן והאזור.
israel-restart.com

דוא"ל: action@israel-restart.com  טלפון: 050-7441006
כתובת:  אנו פועלים מהבית ומבתי קפה. ברגע שנתמקם במקום מסודר
נפרסם את כתובתו ברבים. תודה וסליחה על אי הנוחות.

בדרך לקדומים – מפגש שני

אחד המפתחות המרכזיים למהפכה חברתית בישׂראל הוא התנתקות מדפוסי המחשבה הקיימים, המפלגים את העם למגזרים, ומשסים אותם אלה באלה. העקרון הראשי העומד בלב השׂמאל הדמוקרטי הוא הערבות ההדדית – לא רק בין מי שמחזיקות ומחזיקים באותה דעה, אלא בכל הציבור. המסקנה המתבקשת היא, אפוא, שיש לבנות גשרים של הידברות, ובהמשך גם של שתוף פעולה, בין מגזרים שונים בציבור. זו היתה כוונתנו לפני כחודש, כשעלינו לקדומים, וזו כוונתו גם כשנעלה לשם שוב בשבוע הבא, ביום שלישי  (ערב י"ז בכסלו, 23.11).

בעקבות אותו ביקור החל להתגלגל דיון, ומדרך הטבע נשמעו בו טענות קשות משני הצדדים. כדי להיטיב את האווירה, וכדי לפנות את השטח לדיון בנושׂאים שאינם קשורים דווקא לגורל ההתנחלויות, ערכנו שני מסמכים. מצד אחד כתבנו ירון בן-עמי ואני איגרת לציבור העברי בשומרון וביהודה, המצורפת למטה. (אנא קראו גם את ההקדמה שכתב ירון לאיגרת, ובה לקח חשוב בעניין הבנה הדדית ותרבות דיון). מצד שני כתב טל ירון קול קורא בגנות האלימות בה נוקטים הקיצוניים שבציבור המתנחלים.

וביום שלישי, בסיעתא דשמייא, נתחיל להתקדם הלאה.

*** ******* ***

אחים יקרים ואחיות אהובות –

תשמעו, הרי לכולם ברור שהמצב כרגע הוא בלתי נסבל. יותר מדי אנשים שרויים בסבל בגלל מצבו הנוכחי של מפעל ההתנחלויות ושל השלטון היהודי ביהודה ושומרון. הפלשׂתינים כמובן. לא שהם ?יות תמימות ולא שאין להם תפקיד מפתח במצבם, אבל הפלשׂתינים סובלים קשות מן הסכסוך. מי כמוכן וכמוכם, שחיים בשכנותם, כמטחווי עין מהם, יודעים זאת. מקרים פרטיים של טוב וחסד קיימים כמובן, אבל כציבור, הפל?תינים סובלים קשות: מהעדר זכויות אזרח ולעתים קרובות גם זכויות אדם, ממצוקת ניידות בגלל המחסומים וגדר ההפרדה, ממצוקת פרנסה, ממצוקת הגדרה עצמית. נכון, נכון – אילו היו משוכנעים שהם רוצים מדינה לעצמם יותר מכפי שהם מעוניינים שמדינתנו שלנו תפסיק להתקיים, כבר מזמן היתה להם מדינה. ברור שהטרור שהם נוקטים בו מקשה עד מאד לחוש כלפיהם חמלה. כל אלה הם הסברים שלאחר מעשׂה: העובדה היא שהם שרויים בסבל מר.

גם אזרחיות ואזרחי מדינת ישׂראל כולם סובלים מן השלטון שלנו בעם זר: סובלים מן האלימות שחלחלה מן הכיבוש אל תוך החברה הישׂראלית, שהפכה את כולנו לאטומים יותר ואדישים זה לזה כפי שלא היינו מעולם. סובלים מן ההשלכות הכלכליות של החזקת נוכחות צבאית ואנושית כה רבה ביהודה ושומרון. סובלים מהרעה מחמירה והולכת במעמדה של י?ראל בדעת הקהל העולמית, עד כדי ערעור על עצם זכות קיומנו הלאומית בארץ. נכון, יש גם הרבה שׂנאת ישׂראל לשמה בעולם, אבל הכיבוש משמש כרגע כנקודת המשען העיקרית של הפעילות הארסית ביותר כנגדנו (ולא, אנחנו לא משלים את עצמנו שאם הכיבוש ייפסק פתאום יאהבו אותנו. פשוט יהיה למקטרגים פחות פתחון פה). אנחנו סובלים – סובלים מאד – מכך שההתעקשות על היאחזות ביהודה ושומרון בכל מחיר מקעקעת לא רק את הצד הדמוקרטי של המשוואה "יהודית ודמוקרטית", אלא גם את הצד היהודי שלה. לא די שהדמוקרטיה מתעקרת כאשר אנשים רבים כל כך נשלטים ללא זכות ליצוג, אלא גם היהדות הולכת ומצטמצמת, בעיני היהודים ובעיני אחרים, לכדי מנגנון שנועד להצדיק ולהמשיך את השלטון בעם זר. ומה עם דרכי הנועם של היהדות? מה עם ואהבת את הגר? מה עם שפע הרעיונות היהודיים, היקרים גם ללב חילונים רבים, העוסקים בדברים אחרים לגמרי מפלשׂתינים ורגבי אדמה ושיקולי בטחון?

וגם אתם, הציבור העברי בשומרון וביהודה, סובלות וסובלים מן הכיבוש. אמנם אתם בחרתם בעצמכם את מקום מגוריכם, ואפשר שאתם מקבלים את הסבל באהבה, אבל הרי לא תכחישו – ודאי שאינכם מכחישים, אתם אפילו מרבים לומר זאת בעצמכם – שחייכם אינם קלים, לא בתקוע, לא בקדומים, לא ביצהר. לא תאמינו, אבל איכפת לנו מכם, ומסבלכם.

נכון לרגע זה יש שלוש אפשרויות העומדות על הפרק (אנחנו כמובן פתוחים לשמוע הצעות מע?יות נוספות):

האפשרות הראשונה היא לספח את שומרון ויהודה כך שיהיו חלק ממדינת ישׂראל, מבלי להעניק אזרחות לפלשׂתינים תושבי השטחים. משמעות ההחלטה הזו תהיה ללא ספק התקוממות פלשׂתינית עזה משידענו אי פעם, שאותה נאלץ למגר בעוצמה כזו שתשׂים קץ לכל שיירי הלגיטימיות הבינלאומית של ישׂראל, תקרע אותנו מבפנים באופן שאולי לא יהיה ניתן עוד לאיחוי, ותאלץ אותנו להרהר ברצינות באפשרות לבצע גירוש המוני של פלשׂתינים. כך נראית, פחות או יותר, מורשת כהנא. לזה לא ניתן לעבור, בשום פנים ואופן. ואתם?

האפשרות השניה היא לשכנע את הציבור הפלשׂתיני (האמנם יסכים לכך?) לקבל אזרחות ישׂראלית. כלומר, כל פלשׂתיני תושב יהודה ושומרון יקבל אזרחות ישׂראלית מלאה. נו באמת, כמה זמן לדעתכם תישאר כך מדינת ישׂראל יהודית (ו/או דמוקרטית)? במו ידינו ניצור את האפשרות ליצירת רוב לא יהודי במדינת ישׂראל. את הבעיה הזאת, היה מי שאמר, ניתן לפתור על ידי העלאת עוד שלושה מיליון יהודים מחו"ל. היעד הזה נשמע קצת אופטימי מדי. מאז קום המדינה עלו בערך כמספר הזה יהודים – על פני כשישים שנה! וזאת בתקופה שבה ברור היה שישׂראל היא מקום צעיר, דינמי, אופטימי, מלא חזון עד להתפקע. האם זהו המצב כעת? ועוד: כיום יש כבר עשׂרה מיליון נפש בין הים לירדן. נניח שנביא שלושה מיליון, איפה הם יגורו? ממה יתפרנסו? ומה יקרה כאשר תיפתח הדלת להגירה פלשׂתינית לתחומי המדינה? הרי לא ניתן יהיה למנוע מאזרחים שווי זכויות את הזכות לאיחוד משפחות, למשל. שתי אומות שיש בלבן הרבה טינה זו על זו ייאלצו לחיות לפתע במסגרת מדינית אחת. מדינה דו-לאומית. כמו בעולם הגדול, נכון? כמו רואנדה, בוסניה, סרי לנקה. למען השם, אפילו בלגיה (בלגיה!) מתפרקת.

האפשרות השלישית היא לקבל הכרעה על חלוקת הארץ, כמו שהכריעו בן-גוריון (פעמיים!) ורבין. המחיר יהיה כבד מאד, ללא ספק: עקירה מבית; פרידה מחבלי ארץ; הכרה בכשלון שנכשלנו כולנו בהתמודדות עם תוצאות מלחמת ששת הימים. המשׂימה הזו, שאמורה היתה להיות חלק מכל פרשת הציונות, כבדה בזמן הזה מכפי כוחנו. אם כך, ניסוג ונתארגן מחדש. נפנה את המשאבים הכבירים (לא רק כלכליים, ולא רק מצד הממשלה) המושקעים בשומרון וביהודה אל משׂימות דחופות שהוזנחו: בתחום החינוך, העבודה, הבריאות, הרווחה. נתחיל לפתח את יתר אזורי הארץ, לא רק את המרכז. נקדיש תשׂומת לב לשסעים הקשים שבינינו לבין עצמנו. זה יהיה תהליך כואב, אבל מחזק.

אם כן, נשאלת השאלה: איך נחלק, בהסכם או בצעד חד-צדדי?

אם בהסכם, יש כמה וכמה דברים לדבר עליהם, גם מעבר לגורל ההתנחלויות. במסגרת המשׂא ומתן נוכל לדון גם באפשרות של חילופי שטחים. אנא, זכרו היטב את המספרים: 78% מהארץ בין הים לירדן לישׂראל, 22% לפלשׂתין. את מה שנספח במקום אחד נעביר לפלשׂתינים במקום אחר. צעד כזה ידרוש דיון מעמיק, שאי-אפשר לסכם במלים ספורות כאן. במקרה של הסכם צריך יהיה להרהר גם באפשרות שחלק מהציבור בהתנחלויות יעדיף להשאר בביתו הנוכחי, ולקבל אזרחות פלשׂתינית. איננו יודעים מה תהיה התגובה הפלשׂתינית להצעה שכזו. מה דעתכם?

ואם לא יהיה הסכם? גם אם לא יהיה – וכאן אנחנו אולי שונים מכל מה שפגשתם עד כה בשׂמאל – נשאף לסגת מהשטחים ולסיים את הכיבוש בכל מקרה. כי ככה אי-אפשר עוד להמשיך. הפתרון של נסיגה חד-צדדית, ואחריה המשך ניהול הסכסוך לעוד מי יודע כמה זמן, איננו הפתרון הטוב ביותר. הוא פשוט הפתרון הכי פחות רע, בתנאים הנוכחיים – שהם גרועים ממנו בהרבה.

מה שכן, הפעם לא נחזור על טעויות גוש קטיף. מצד אחד, נתארגן היטב לטיפול יעיל ולקליטה מהירה ומלאה של מי שיבחרו לחזור לגבולות מדינת י?ראל. מלכתחילה עלינו לקדומים כדי להבין טוב יותר מה העניינים. מצד שני, לא נפנה איש בכח. אתן ואתם תבחרו בעצמכן/ם אם להתפנות או להשאר.

כך או כך, בהסכם או שלא בהסכם – מדינת ישׂראל לא תוכל לערוב לשלום אזרחיה שיבחרו לקבל על עצמם אזרחות פלשׂתינית, כתנאי להשארותם ביהודה ושומרון. ודאי, נשתדל לדאוג להם כפי שהמדינה משתדלת לדאוג ליהודים בכל העולם, אבל לא נצא למלחמה על זכויותיהם, כפי שלא נצא למלחמה על זכויותיהם של יהודי ונצואלה. דלתה של מדינת ישׂראל תוסיף להיות פתוחה לעליית כל יהודי, מארה"ב כמפל?תין. זהו הפתרון הראוי בעינינו.

ועכשיו לעניין הבטחוני: מלחמות היו ויהיו כאן. השלום שחלמנו עליו כל השנים, זה הורוד עם היונים והכנורות הענוגים, מתמהמה. אנחנו ממש לא בטוחים שמדינה פלשׂתינית – אפילו אם יחתם אתה הסכם שלום – לא תהיה מקור להתקפות על ישׂראל. בהחלט ייתכן שכפי שקרה בעזה, גם מראשי רכסי השומרון יירו פגזי מרגמות. גם על כפר סבא. גם על תל אביב. בהחלט יכול להיות.

אז נתמודד. כי זה יהיה ההבדל: כרגע הגבולות שמגנה עליהם ישׂראל הם גבולות שרק כחצי העם, פחות או יותר, נחוש להגן עליהם. אבל גם אם יש בינינו מחלוקת בשאלה האם זכאית ישׂראל לשלוט בתנאים הנוכחיים בשומרון וביהודה, אין מחלוקת בשאלה האם שׂדרות או נתניה או מטולה או אילת הן חלק מן המדינה. על הגבולות האלה שׂוררת הסכמה רחבה מאד. על הגבולות האלה, כמעט כולם נחושים להגן. וכשכולנו נחושות ונחושים להגן על משהו – מאד קשה להכניע אותנו. הרי זה מה שאתם בעצמכם אומרים. אז נתמודד, כפי שהתמודדנו עם איומים לא פחות חמורים. מתברר שעוד לא הגענו אל המנוחה. רק אל הנחלה.

לקראת ההתנתקות מגוש קטיף הגו כמה ממנהיגי המחנה הכתום את הסיסמא: "עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה". וכבר אז היו מאתנו שתמהו: אם ככה, למה אצה לכם הדרך? מדוע אתם סבורים שדווקא ברגע זה ממש צריך עם ישׂראל לשלוט בכל שטחי ארץ-ישׂראל? השעה איננה כשרה לכך. כעת צריך לרכז את המאמצים בנו פנימה, להתרכז בגבולות שעליהם ?וררת הסכמה רחבה – הן בתוכנו, הציבור הישׂראלי, הן בין ישׂראל לאומות העולם – ולעסוק בבדק בית שיטתי. אולי מתישהו, בעתיד, תגיע השעה. בינתיים, נמשיך להתכונן ולצפות ולהתגעגע. כי בנקודה זו צדקתם: אנחנו באמת לא מפחדים מדרך ארוכה.