מאתר shavuz.co.il

מאתר shavuz.co.il

אז מה באמת עם ההשתמטות? כתבתי כאן לא מזמן, וערכנו דיון לא קצר, על אמנת הזכויות והחובות. דעתי שוב בקצרה: חייב להיות שיויון אזרחי כולל בזכויות ובחובות. בכלל זה, שירות לאומי במשך אחיד לכלל הציבור, שיהיה הבסיס לאמנה האזרחית במדינה. באופק (עדיין לא בטווח הקצר), תיקשר החברות באמנה בזכות ההצבעה בבחירות לכנסת. עוד חזון למועד.

אבל מה על מה שהיה עד כה? להספרי וליניב רק מילים רעות על המשתמטים, כפי שקראנו כולנו בהזדמנויות אלו ואחרות. אני רוצה לסנגר. ואולי לא על ה(א)נשים עצמן/ם, אלא על התופעה כתגובה אזרחית בריאה.

כמו הספרי ויניב, גם אני מלא הערכה לאותו קומץ שבוחר לשבת בכלא, ולא לקחת חלק במעשׂים שהכבוד האנושי זר להם. אני לא חייב להסכים בכל נקודה עם הביקורת העניינית על התנהגות צה"ל, אבל אני מכבד מאד את האומץ והנחישות הדרושים לשם סרבנות מצפון לשמה. בדרכם, הסרבנים מגנים על המדינה לא פחות ממי שאוחז בנשק.

עם זאת, לא כולם, ודאי שלא כולן, תגענה לשרת אפילו קרוב לאותן עוולות. הרוב המכריע של החיילות/ים בסדיר מפוזר במשׂרדים ברחבי הארץ. הם משרתים 3 שנים, והן שנתיים, ומביאים מעט מאד תועלת. כל מי שבילה בצבא אפילו שבוע יודע שהמצרך הזול ביותר בו, הוא הזמן. רובה המכריע של העבודה חסר ערך, תועלת או אפילו תכלית.

אני, לדוגמא, כבר לא לגמרי זוכר כמה פעמים בשנה וחצי העברנו את הארכיון מהצריף שלמטה לזה שלמעלה, וחזרה. לא בתנאי התעללות, כמובן, חס וחלילה. אלא עם הפסקות ארוכות במיזוג, עם טוסט ושוקו מהשק"ם. בכלל, בהערכה גסה, אני מעריך שבחצי השני של השירות שלי הייתי יכול לסיים עבודה של יום ממוצע בשעה-וחצי לכל היותר. שאר הזמן זלג סתם, בפטפוטים, בשמיעת מוסיקא (הרחבתי את טעמי באותן השנים), בביקורים אצל המאבחנות החינניות בבסיס חיל-האויר הסמוך. כמעט שנה וחצי, כאמור. בסוף גנבתי חודשיים של הקדמת שחרור ונמלטתי לאוניברסיטא.

כשהגעתי לשם, גיליתי שאני בפיגור של 3 שנים שלמות אחרי עמית(ות)י-מתחר(ות)י בשאר העולם. בדיעבד הבנתי את הנזק של שלוש השנים הללו לאוצר השׂפות העומדות לרשותי. אז, כשהמוח עוד היה טרי (ולפני השעמום הממאיר במדים), הייתי מוסיף עוד שתיים כמו כלום. ואם כבר ההווה, עם עוד שלוש שנים הייתי יכול להיות היום עם קביעות, ובעמדת זינוק לדרגת פרופסור. קצת יותר כסף, הרבה יותר שלווה, משמעותית יותר פנאי לפעילות אזרחית.

ולא שלא רציתי לתרום. עובדה, בתיכון ויתרתי על כוונתי המקורית ללמוד ביולוגיא (?!), והצטרפתי למגמה מזרחנית. הכי אוכל לתרום בחיל המודיעין, כך חשבתי אז. אלא שחיל המודיעין לא היה לחוץ עלי במיוחד. אחרי שורה מרהיבה של כשלים במיון (זאת הבנתי בדיעבד, לאחר שהתגלגלתי לשרת במערכת המיון של מנהל הגיוס), הוא פשוט ויתר על שירותי לגמרי. שנאמר – army intelligence? No such thing.

לאור הנסיון האישי שלי, המגובה בעדות ממקור ראשון ושני גם על רבות ורבים אחרות/ים, יתכן שהמון המשתמטות והמשתמטים – הפועלות/ים איש ואישה מטעמים אנוכיים טהורים, אין ספק – עושׂה דוקא שירות גדול לחברה. יחד אומר לנו הציבור הגדול הזה: סליחה, את הזמן שלנו לא תבזבזו על שטויות. את סטירת הלחי שבמספרים הגדולים מרגישים עכשיו במסדרונות השלטון הרגֵש היטב. אנחנו, מצדנו, מנהלים דיון על שירות אזרחי. ויפה שעה אחת קודם.