הפתק שלי
הבחירות האלה היו הראשונות שלי כחבר מפלגה פעיל. בחודשי ההערכות הארוכים הייתי מעורב מאד, אבל בעיקר בזירה הסגורה של הספרצוף. בחיים האמיתיים הייתי שקוע עד צואר בעבודה. ביום הבחירות היה ברור שצריך לצאת לשטח, ששם קורים דברים. את הבוקר העברתי בכל זאת בעבודה (מאמר לשלוח ושעור להכין למחרת), ובמתח אדיר. נתוני ההצבעה התחילו להגיע קצת אחרי כל שעתיים עגולות, והם היו בשמים – אותם מספרים, פחות או יותר, כמו ב-1999! לאחר שהוכרז על פיזור הכנסת חזיתי שמהפך אפשרי, אם נחזור לאחוזי ההצבעה שאפיינו את ישׂראל שלפני קמפ-דיויד 2. אז העפנו את ביבי בפעם הראשונה; האם היום נעשׂה זאת בשנית?
הגיע לאסוף אותי מביתי המזרחן ד"ר עידו זליקוביץ', שעמד בראש צוות יום הבחירות על הכרמל. הוא והנהג המלווה (בחור חביב ביותר ששמו פרח מזכרוני) ערים כבר משתיים בלילה. נתקפתי רגשי אשמה על הצטרפות מאוחרת למערכה. מלכתחילה הייתי אמור לרדת בדרך הים, אבל ידיעה טריה מהשטח טרפה את הקלפים: בוגי אמור להגיע לבי"ס הרצל בכרמליה. נתאסף שם כדי לארגן לו קבלת פנים. והתאספנו – פעילות ופעילים מרחבי הכרמל. רק בוגי לא בא. האם דיווחו לו פעילי הליכוד בשטח שעדיף להמנע מאתנו, או שמא היה זה מהלך טקטי של יום בחירות ולא התכוון להגיע מלכתחילה? אינני יודע. אולי סתם שינה את הלו"ז מבלי לחשוב עלינו.
והיו עוד רשמים רבים. ממפלגתי שׂמחתי מאד ביום הבחירות. חבר'ה טובות וטובים בשטח, אחת אחד. שׂמחה, מפא"יניק ותיק (אני חושד בו שהחמיץ את הגיוס לגדוד העבודה בשנים ספורות בלבד), הדריך אותי בקישוש קולות. צוות יום הבחירות פינק אותנו ברוחב לב (לחמניות עם צ'וריסוס לארוחת צהריים מאוחרת, למשל, או שׂקית שקבלתי בערב עם סנדוויץ'-חביתה, תפוז ובקבוק מים). הצעירות והצעירים של המפלגה הפגינו התלהבות. גם לא מעט מהמצביעות והמצביעים, ששׂמחו לראותנו שם. בכלל, היה שׂמח.
הדמות המרשימה בשטח, שיצגה נאמנה את מאורעות הלילה, היה הנציג של יש עתיד. מקצוען. ראשית, הוא עשׂה עבודת תעמולה ושכנוע שקולה למאמצים שלנו כולנו (והיינו שם לא מעט, כאמור, עד שהתברר שבוגי בסוף לא מגיע). שנית, כשהתקשינו לתלות שלטים (חלק חשוב ב"צבע") הוא הוציא מתא המטען ארגז, ובו חוטים, אזיקונים, וכל מה שהזדקקנו לו. זה היה מפגן של נדיבות, שכלל אינו מובן מאליו בעיני. לקחתי לתשׂומת לבי. בכלל, האוירה ביום הבחירות היתה רגועה מאד. אפילו בויכוחים ההכרחיים עם הליכודניקים בשטח לא הגענו לאלטלנה, אם כי צרם לי לראות פעיל שטח של הליכוד יוצא מרכב של ועדת הבחירות המרכזית. החבר'ה שלנו הביאו רכב מהבית. לשני תומכים צעירים של הבית היהודי הצעתי להצטרף אלינו לקואליציא. הצחקתי אותם. טוב כשהבחירות מתנהלות באוירה לא אלימה.
מכרמליה המשכנו לדרך הים. התמקמנו שם שניים, אל מול קואליציונר-לעתיד נוסף מטעם המפלגה שטוענת שיש. כאן שׂמתי לב גם לאיכות החומר בשלטים – מול הקרטון והניילון שלנו ושל הליכוד, הפלריגים של יש עתיד זכו בכל הקופה. התנועה היתה דלילה, והקישוש איטי. השומר מטעם הקלפי התעקש על תפקידו ומעבר לכך, והדף אותנו שוב ושוב למקומות בהם היה קשה להבדיל בין מצביעים/ות לבין עוברות/י-אורח סתם. ברגע אחרון של חסד הגיעו שני בחורים צעירים, ועל פניהם מבט מבולבל מה. "שלום חברים, מותר לשאול אם אתם יודעים למי תצביעו?" אפילו לא קרוב. אמרו להם חברים שחשוב מאד להצביע, אז הם הגיעו. ניסיתי לברר בין מי למה הם מתלבטים, אבל הם לא ידעו לאמר. שאלתי אותם מה הם חושבים על מצב עובדי/ות הקבלן. הם שאלו מה זה. הסברתי. הסברתי גם מהי דלת מסתובבת (פיטורין כל שנה, ושׂכירה מחדש לאותה משׂרה, אך ללא זכויות ותק). "אז מאיזו מפלגה אתה?"; "מפלגת העבודה". "מה האותיות שלכם?"; "אמת". כאן התחלתי לחשוד. החבר שאתי, שהקשיב לשׂיחה והתבונן בעיון ברטט בזויות הפה של בני-שׂיחי, טוען שלא בצדק. הם באמת לא ידעו.
והנה הגיע עידו שוב. מה אחוז ההצבעה, שאלתי בדחיפות. בערך 55%, הוא השיב. הלב צנח. החשיך, והתחיל להיות קר. להיכן נעלמו המצביעות והמצביעים? מה קרה בדרך? והרי עוד בבוקר היה שׂר החינוך מודאג מאחוז ההצבעה הגבוה. חברי המשיך להשקיף על הספירה בקלפי בכבאביר. נותרתי לבד. השטח דמם – כמעט אף אחד לא בא יותר להצביע. מאוחר יותר אסף אותי עידו עם נהג חדש (דותן), ומשם המשכנו לסניף, כדי לטפל בטופסולוגיא המושלת בהמשך הערב – ההשקפה והספירה. כאן הגיעו אלינו השמועות הראשונות על הסקרים. אכזבה גדולה אחרי התעלות הרוח של שעות היום. שבתי הביתה לעקוב אחרי נתוני אמת. המספר הראשון שהתפרסם היה 66.6% סמלי. בסופו של דבר, 67% וטיפונת. שווה לשׂיא מאז ראשית שנות האלפיים (2003), עדיין עשׂרה אחוז ויותר פחות מהממוצע עד שנת 1999, כולל.
אז מה היה לנו שם? חויה טובה בסך הכל, כזו שנותנת חשק להמשיך הלאה. תוצאות הבחירות מספיק טובות כדי לספק לנו בסיס איתן לפעילות בכנסת הבאה, ומספיק מרגיזות כדי לספק את הלהט הדרוש. נתראה בסניף.
בהחלט סיפק את הלהט הנדרש. נמשיך ונפעל ונחליף את השלטון. יש לנו עבודה רבה כדי להמשיך וליצור שינוי עמוק במודעות, בחשיבה ובהצבעה בחברה הישראלית.
תענוג לקרוא.
וכן, יש עבודה רבה. חריש עמוק ותלם ארוך.
לא את השלטון צריך להחליף אלא את השכל שלנו. ורק אז, כשנלמד לשאת באחריות למעשינו, ולהסתכל על מה שקורה מתחת לאף שלנו, אולי תהיה לנו שיטת ממשל הראויה לבני אדם, כלומר זאת של שוייץ, שבה הבחירות החשובות באמת הן לעירייה, כל שאלה חשובה עומדת למשאל עם, ואף אחד לא יודע מה שמו של נשיא המדינה, םשוט כי הוא הסוק מדי בעבודה קשה מכדי להתראיין ולשאת נאומים.