הלכת תשמיש

בתגובות לטור הקודם פרץ הדיון שביל עזות ושׂעירים, בנוגע ליחסה של היהדות בפרט ושל הדתות האברהמיות בכלל לנושׂא המין. הקורא משה, הנהנה לחתוך ולהאיר מדברי חכמים, ציין מראה מקום שמן הראוי להביאו ביתר פירוט. בבקשה –

אמר רבי יוחנן בן דהבאי: ד' דברים סחו לי מלאכי השרת –
חיגרין מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם.
אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים על אותו מקום.
חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש.
סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום.

[תמונות פסל ומסכה שהיו אמורים להיות מצורפים לטור קצרצר זה הוסרו בחותם הועדה לשמירה על מוסר הציבור, בכח התקנות לשעת חירום של פחת יהד]

לרגע מתגנב חשש ללב הקורא, שמא יקבעו חכמים הלכה כבן-דהבאי. אך לא כן היא. כלל וכלל לא. מכלל לאו אתה דוקא שומע הן…

אבל אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי. אלא כל מה שאדם רוצה לעשׂות באשתו? עושׂה. משל לבשׂר הבא מבית הטבח. רצה לאכלו במלח? אוכלו. צלי? אוכלו. מבושל? אוכלו. שָׁלוּק? אוכלו. וכן דג…

מעניין שהפסיקו חז"ל בדג.

3 תגובות על הפוסט “הלכת תשמיש

  1. דוקטורא
    ראוי לציין גם את התדירת הבאה:

    הפועלים שתים בשבת החמרים אחד בשבת הגמלין אחד לשלשים יום הספנין אחד לששה חדשים דברי רבי אליעזר.

    מסכת כתובות פרק ה דף לז, א

  2. בעקבות סווטוניוס, גם חז"ל אינם מעוניינים לתת פומבי לפרטי הפרטים של מה אפשר לעשות עם דגים. כמובן שהנחת הגזר על גבי כרית הגפילטעפיש היא רמז ברור להיבטים הסוטים של הדגים ביהדות…

  3. אפרופו דגים וסטיות ביהדות:
    לפי התלמוד הבבלי, מסכת חולין (ק"ט, ב), למוח השיבוטה טעם של חזיר. ילתא, אשתו של רב נחמן, בתו של ריש גלותא, שהייתה ידועה בחריפותה ובלמדנותה, הציגה בפני בעלה עיקרון לפיו התורה מתירה בפירוש אפשרות לנסות דברים שהם אסורים באופן כללי, ושואלת אותו מהו הדבר המותר אשר מאפשר לדעת טעמו של בשר בחלב.

    "אמרה ליה ילתא לרב נחמן מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה אסר לן דמא שרא לן כבדא נדה דם טוהר חלב בהמה חלב חיה חזיר מוחא דשיבוטא"

    ובתרגום לעברית: אמרה לו ילתא לרבי נחמן: כל מה שאסר לנו הרחמן התיר לנו כמותו: אסר לנו דם, התיר לנו כבד. נידה – דם טוהר. חֶלֶב בהמה – חֶלֶב חיה. חזיר – מוח של שיבוטה.
    (מסכת וויקיפדיה, דף שיבוטא)

סגור לתגובות.