בסוף האלף הקודם (למניינם), אי-שם ליד סן-פרנסיסקו, גרתי מול סופרמרקט. האמת – היה נוח למדי. הוא השתלב בשכונה בלי להפריע, היה זמין שעות ארוכות, הכיל מדפים על מדפים של מוצרים איכותיים (גם אם לא תמיד הכי זולים), ובקופה חיכה לנו דייב.
דייב הוא ללא ספק הקופאי הטוב שפגשתי מימי. התור שלו זז תמיד הכי מהר, ולעולם ללא בעיות. כל לקוח התקבל במאור פנים, בשׂיחה קלה (אם עלה רצון), ובחיוך מאוזן לאוזן. העדות היחידה שהסגירה את המאמץ הגדול הכרוך במתן שירות ברמה גבוהה כל-כך ובאופן כה עקבי, היתה תחבושת אלסטית כרוכה דרך קבע על ידו הימנית.
אינני יודע מה היתה משׂכורתו של דייב. מן הסתם לא היתה כזו שאפשרה לו לגור בשכונה, שם היו דמי השׂכירות גבוהים למדי (תוצר ישיר של ביטול ה-rent control שנים ספורות קודם לכן, וקרבה יתירה לעמק הסיליקון). אבל דבר אחד אני יודע לבטח – השירות המשובח שקבלנו היה תוצאה של מקצוענות וכבוד מוחלט לעבודה. מעטים מסוגלים לכך.
מעבר למקצוענות ישנם גורמים נוספים שאפשר לעשׂות בהם שימוש, למשל תחרות חופשית. כדי להגביר את רמת השירות יש להגביר בהתאם גם את התמריצים לעובדים, קרי הקופאיות (אגב, לדייב היו לא מעט קולגות גברים). כלומר, השׂכר לא יקבּע באופן חודשי ואחיד, אלא יותאם למספר הלקוחות שיעברו בכל קופה.
הרווח יתפזר לכל הכיוונים. ראשית, הקופאיות עצמן. עובדת מהירה, אדיבה ויעילה תצבור לאורך החודש לקוחות רבים. ולכן תשתדל להעניק שירות טוב יותר. הלקוחות, מצידם, יכוונו עצמם באופן טבעי לעבר הקופות המהירות יותר. לעתים ישמרו אמונים דוקא לקופאית איטית, אך טובת מזג. וחשוב מכל – בעלי החנות. מרכול שיעשׂה לעצמו שם ככזה שלא מחכים בו הרבה בקופה, ימשוך מדרך הטבע הרבה לקוחות. דרך נוספת לקצר את התורים, במיוחד בשעות העומס של סוף-השבוע, תהיה לאייש כמה שיותר קופות. הבעלים ישלמו בכל מקרה לפי לקוח, ולא לפי כמות העובדים במשמרת. כמובן, הקופאיות יקבלו שׂכר מינימום בכל מקרה.
מישהו מכיר בעלים של סופרמרקט, רצוי גדול?
אני חושב שמה שד"ר אמיתי מציע היא פגיעה בזכויות העובד.
זה יוצר אי שוויון בין העובדים. כתוצאה מכך, אגב, צפוי שגם היחסים ביניהם יפגעו, והם אף ינסו בשל התחרות לפגוע אחד בשני. זה כבר ייצור מתח ואווירה לא טובה במקום העבודה.
ומה אם קופאי מסוים נופל דווקא על לקוחות מעצבנים וחצופים, מן הראוי ששכרו יפגע?
ואם לקופאית מסוימת באים הרבה לקוחות, אבל לא כי היא כל כך טובה בתפקידה, אלא בשל יופיה של הגברת, האם היא ראויה לשכר יותר גבוה?.
בעיני חשובים יותר השוויון והבטחת שכרם ותנאיהם של העובדים, אפילו אם זה קצת פוגע ברמת התוצר הסופי ובאיכות של "השורה התחתונה".
התנגדויות במקומן. אנסה לענות.
בעקרון, גם אני בעד השוואת תנאי עובדים, כמפתח לסולידריות במקום העבודה. נכון שהשיטה שאני מציע תיצור תחרות בין העובדים (ומכאן גם כותרת המאמר). אבל:
(א) גורם שוויוני אמור להשאר בדמות שׂכר הבסיס. גם במשמרת שלא מגיע בה אף לקוח, כל העובדים יקבלו משׂכורת זהה. בסיס זה אמור להקהות משהו מהאוירה השלילית, שהיא תוצר לואי של כל תחרות. שׂכר הבסיס אמור להיות זהה (לכל הפחות!) לשׂכר המינימום במשק. (גילוי נאות: אינני יודע מה המשׂכורת של קופאית ממוצעת בימינו, ואם היא אפילו מגיעה לרמת שׂכר זו. מן הסתם לא).
(ב) לקוחות מעצבנים וחצופים תמיד יהיו. אבל לאורך זמן (נאמר, שנת עבודה), הם אמורים להתחלק באופן שווה בשווה בין כל הקופות. מי שהיא "מגנט" ללקוחות מעצבנים תאלץ לפתח שיטות טיפול יעילות בסוג זה של לקוח, או אולי תרצה לחפשׂ עבודה אחרת.
(ג) נכון שהכנסת תחרות בין הקופאיות תגרום למתחים, אבל היא תפתור מתחים אחרים. מעולם לא עבדתי על קופה, אבל אני יכול רק לשער שביום שישי בסביבות הצהריים, הקופאיות הזריזות והיעילות מתחילות לפתח אי-אילו רגשות שליליים כלפי הקופאיות האיטיות והלא-יעילות. לפי השיטה המוצעת לפחות לרוגז הזה אין סיבה. מי שעובדת קשה יותר, תרוויח יותר.
(ד) מאד יכול להיות שקופאית מצודדת תמשוך לקוחות רבים יותר מחברותיה. אין בכך פסול. אם היא עובדת זריזה ויעילה, הרווח כולו שלה. אם לא, ובכל זאת נקבצים לקוחות רבים לתור הארוך לפני הקופה שלה, עדיין הרווח כולו שלה.
כמובן, מראה מצודד יכול להיות גם חסרון. למשל, אם הוא ידחה חלק מהלקוחות. למשל, אם הוא יאסוף צבא קטן של נערים וגברים שיש להם מעט מצרכים והרבה רצון לפלרטט. הקופאיות שלא חוננו במראה של דוגמנית-על עשׂויות לשׂמוח דוקא על סינון יעיל של הטיפוסים הנ"ל לקופה אחרת.
בסופו של דבר, הפגיעה בזכויות העובדים ובתנאיהם נראית לי קטנה ביחס לתועלת האפשרית (גם, וביחוד, בתיגמול הקופאיות היעילות).
הפעם אקצר במילים
ואשען על גדולים ממני, הנושא כבר נידון באריכות בערוץ 2
http://www.tve.co.il/images/full_08012004_luba.jpg
לובה: כן בקשה, יש כרטיס מועדון?
צרכן #1: לא. אין לי.
לובה: אתה רוצה קונה שוקופלקס מקבלת מעמד למחבת בתשע תשעים?
צרכן #1: לא תודה.
לובה: סדר.
בתזוג של הצרכן: אההה רגע רגע רגע! יש לו כרטיס מועדון! אז רגע רגע תבטלי את זה ותעבירי את זה עוד פעם.
לובה: אבל אתה אמרתי אין כרטיס מועדון.
צרכן #1: אמרת.
לובה: אני אמרת?
צרכן #1: אני אמרתי.
לובה: אני אמרתי אני אמרת? שלובה תעשה הכל תבטלי מחדש. מעביר מוצרים-מעביר מוצרים. בא מנהל אומר – "כמה לקוחות בא בלובה?" אמרת – "אחד בא בלובה." כי כל היום מעביר מבטל. המנהל אמר – "לובה, הלכת בבית שלך."
אין עבודה. אין שפה. קשה. קשה. ולובה הלכת שוכבת בריצפה.
צרכן #1: למה בריצפה?
לובה: אין עבדה. אין ספה. קששה. קששה.
בתזוג של צרכן #1: תסלחי לי הוא לא ידע ש…
לובה: את לא מתערבתָ! הוא אמר אני מבטלת. עכשיו לקחת מוצרים שלכם, הלכת מפה! קונה בג´מבה. קונה בזיל וזולה. קונה בכל בדולר. לא בא בלובה יותר בחיים שלך!
🙂
דובר רבות בזמנו במעמדה של לובה כמייצגת שכבה חברתית לא קטנה. נדמה לי, עם זאת, שהמצב קצת השתנה מאז (אפילו העולים החדשים מ"חבר העמים" כבר לא מאד חדשים, ורובם יודעים עברית ברמה סבירה לפחות).
אבל, אם אנחנו יורדים לפרטים הקטנים של המציאות המרכולית –
צריך לבטל לאלתר את כרטיסי החבר, וחשוב מזה – להעיף את ה"מבצעים" מהקופה. מדובר בשני גורמים מעכבים ומטרידים (ביחוד השני), המבזבזים הן את זמנו של הלקוח, הן את ממונו.
אמנם, אינני בעל מרכול בעצמי, אבל יש לי הרגשה שתורים זריזים יניבו בטווח הארוך רווחים גדולים באופן משמעותי מכרטיסי המועדון והמבצעים בקופות. אנו עורכים חלק גדול מהקניות שלנו במרכול שאינו עוסק בשטויות הנ"ל, והקופות שם אכן עובדות במרץ, התורים קצרים, ואנו חוזרים כל שבוע.