לא פשוט להיות אופטימי

[מוקדש לכל האנשים היקרים שהאופטימיות הנחושה שלי מוציאה אותם/ן מהכלים]

אתמול כתבתי על האכזבה שלי מהראיה המגזרית הצרה של מאבק המרצים. לא שאני מופתע. הרי לא באמת ציפיתי שנציגנו למו"מ יעלה לבמה, ויכריז על איחוד שורות עם ארגוני המורים. העניין המתסכל באמת הוא שדעה כשלי נתפסת כהתיפיפות קיצונית, שאין דבר בינה לבין המציאות. אמירה חבוטה, ששׂמאלנים מוסריים-בעיני-עצמם מפריחים לחלל האויר כדי להשקיט את מצפונם. לך תסביר למה אתה באמת מאמין שצריך ללכד שורות, למה אפילו התרסקות של שביתה גדולה יכול להועיל יותר מהצלחה של שביתה מגזרית.

אבל מה כל זה לעומת העובדה שהיום שוב ניסו להרוג אותי בדרך לעבודה? נשמע מופרך? פרנואידי? לא ממש. לפני חודשים מספר הפנתה רעייתי שתחיה את תשׂומת לבי לכך, שלא עובר יום בלי שהיא רואה איזה נהג או נהגת נכנסים לצומת באור אדום. אמרתי לה שהיא מגזימה, ומאז היא מראה לי, יום יום, שהצדק (כרגיל) עמה. גם כאן אין סיבה להיות מופתע. תופעה שכיחה לא פחות מחציית צומת באדום היא הסעת ילדים באוטו ללא כסאות בטיחות או אפילו חגורה. אם אנשים אינם מודאגים במיוחד לשלומם ולבריאותם של ילדיהם, ודאי שלא אכפת להם מחיי שלי. ושוב, אותה בעיא – לך תסביר לאנשים שהם מסכנים את חייהם וחיי ילדיהם.

אז איך אפשר לשנות את כל זה? מיוחסת ללנין האמירה, שלפני שיהיה טוב יותר, צריך שיהיה רע יותר. הנה לכם מחשבה מעודדת. אין סיכוי למהפכה, או אפילו לשינוי מהותי בדרך בה מתייחסים אנשים לחייהם ולסביבתם, לפני שיקרה פה איזה אסון מרהיב באמת. יוצא שאנחנו צריכים להפסיק לפחד מהאסונות, וללמוד לחבב אותם. הם הרי עובדים לטובתנו – הלא כן?

Vladimir Lenin

לא לחינם נקראת אחת התגיות הנפוצות בבלוגוספירה "שחרור קיטור". בליל אמש החלטתי, בניגוד למנהגי, להצטרף למגמה הכללית. אם כבר אני טורח וכותב עבור שלושה וחצי קוראים (יש לי firestats, ספרתי אתכם), לפחות אזכה לשחרור הזמני שמספק טור קיטור. אבל כשניגשתי למחשב, חכתה לי בתיבת הדאר הודעה מאחי ורעי שי שׂריד (שהרים את האתר הזה לאויר ומתחזק אותו גם היום), שנוסף לבלוג דף חדשעלה ברשת (למעלה מימין, ממש ליד "אודות"). ומה עלה ברשת? ידיעות שונות ומשונות על דמוקרטיא (משום מה שאר העולם מעדיף לאיית ב-ה') בכלל, ועל דמוקרטיא ישירה בפרט. אז –

(א) כולם מוזמנים/ות לעיין בדף החדש – סקירה זריזה מאד שעשׂיתי העלתה דברים מעניינים.

(ב) אנא זכרו: איסוף הקישורים הוא אקראי – לא מעורבת בתהליך יד מכוון או עורך.

(ג) מסתבר שגם כשאני מסתובב לי מדוכדך, אנשים אחרים ממשיכים לעבוד קשה כדי לקדם את המהפכה. המאמץ הוא משותף לכולנו, וגם כשיהיה – חס וחלילה! – רע לתפארת, כולנו בעניין הזה ביחד. בינתיים, אני נשאר אופטימי.

7 תגובות על הפוסט “לא פשוט להיות אופטימי

  1. גם אני אופטימי וככזה אני מבין את גישתך.
    בכלל, אופטימיות נראית לי כגישה נכונה יותר לחיים (וכמובן שגם הומור). אחרת, איך אפשר להתמודד עם כל הגועל נפש שיש מסביב?

    ודרך אגב, ההורים שלא חוגרים את ילדיהם הוא עוד סימפטום לחוסר אכיפת החוקים שכמדומני העלת במספר טורים שלך. הרי כל מה שהמשטרה צריכה לעשות זה לשים שוטר בקרבת גן ילדים בשעות הבוקר והצהרים והדוחות יזרמו כמים. חשוב מכך, תהיה הרתעה.
    לפי דעתי זה הרבה יותר יעיל וחשוב מאשר לעצור נהגים על 120 קמ"ש בכביש החוף.

  2. אופטימיות, סבלנות והומור. כן. אבל לפעמים נדמה שהמלאי הולך ואוזל.

    בעניין החגורות –
    אני מסכים שאכיפה תהיה חלק חשוב בתחום הזה (שלא לדבר על הכנסות למשטרה מהדו"חות). אבל צריך גם מערכה חינוכית במקביל. ובזה, כמו באלף דברים אחרים, אין מי שיטפל. לא ברור לי מדוע אנחנו משלמים כל כך הרבה מיסים, כשהמדינה מרימה ידיים בכל כך הרבה תחומים.

    בעניין כביש החוף –
    כשמתרחקים ממדינת תל-אביב (קצת אחרי נתניה) איכות הכביש יורדת פלאים. אין תאורה, ואפילו מחזירי אור בשולי הכביש אין. בקטעים הנסללים והולכים מחדש גם אין סימון מסלולים ברור. בלילה מדובר בסכנת נפשות, ולא רק בלילה. הואיל ואני נוסע לא מעט בכביש זה, אני יכול להעיד שיש לארכו לא מעט תאונות קשות. יש מקומות לאורך כביש 2 בהם מהירות של 120 היא סבירה בהחלט. במקומות אחרים מדובר בסכנת נפשות.

  3. תיקון טעות,
    המשטרה לא מקבלת שקל לקופתה מהדוחות שהיא רושמת. הכל הולך לאוצר המדינה.

  4. חשבתי שוב על מה שאמר לנין. אני חושב שאנחנו בבעיה אמיתית. אני חושב שבכל זאת המנגנונים של השילטון במדינה מחזיקים את המצב בקיבעון מסויים. זה נכון שיש הדרדרות איטית, אבל התהליכים הם איטיים מאוד וייקח זמן עד שיהיה ממש רע כאן, בינתיים עלינו לסבול.

    כדי שיהיה טוב יותר צריך שיהיה רע יותר. מהיכן יגיע הרע? מאויבנו? כנראה שלא, הם גורמים לנו להתאחד ולהיות חזקים יותר.
    מתוכנו? כנראה שכן, זה כמעט קרה לפני 12 שנה כשרבין נרצח. כחברה שחוותה משבר עמוק, לרגע היינו על סף יצירה של משהו חדש. לצערי, נכשלנו. והיום אנו מכוערים כחברה, בדיוק כפי שהיינו לפני 12 שנים – ואף יותר.

  5. אורי שלום!!
    ראשית, כסטודנט שלך, אני מאוד נהנה לקרוא את מאמריך כאן – אנא המשך, ותן סמינריון שנה הבאה…

    לענייננו, כתבת על האכזבה שלך כמרצה מהמאבק המגזרי – האמת שזה לא מפתיע אותי, זה בדיוק כמו אכזבתי מהמאבק שהיה לסטודנטים בשנה שעברה,שבו טענו שזה למען החינוףך וכו', וכל מה שיצא מזה, שדחו את הקץ לעוד שנה – הכל מתחיל ונגמר בכסף ופוליטיקה, וכל הערכים והרצון לשנות – זה דיבורים בלבד.

    מה שמרגיז אותי זה ההתנהלות של השלטון ובעיקר של שרת החינוך ושר האוצר, שמנסים בכל דרך להתחמק מלהגיע לפיתרון כלשהו בבעית החינוך, ומעבירים את האשמה תמיד לצד השני, אם באופן ישיר ואם באמצעות צד שלישי כמו ור"ה, או פקידי אוצר מושחתים – ובינתיים מי שנפגע זה אנחנו התלמידים, הסטודנטים, והמרצים
    טוב, אני לא מצליח להיות אופטימי כמוך, ולדעתי לנין התכוון כנראה רק לתקופתו… פה רק נעשה גרוע יותר..
    אמיתי

  6. אמיתי – ברוך הבא לשורות המגיבים.

    אני לא מופתע מפיצול המאבקים, ממש כמוך. גם אני לא נולדתי אתמול.
    בצדק הפנית למאבק הסטודנטים בשנה שעברה. לדעתי היתה שם נקודת מפנה, שאת תוצאותיה נראה רק לעתיד לבוא. פעילי השביתה היו מוכנים ללכת עד הסוף, ולהסתכן באבדן סמסטר. מי שמכר אותם היו הנציגים, ושונשיין בראשם. אבל כדי להחליט לסיים את השביתה היו צריכים הנציגים להפגש בחשאי, להמלט ממקום למקום, ולבסוף גם לשׂכור את שירותיהם של אנשי אבטחה – כדי להדוף את ההתקפה של הפעילים. זו היתה דמוקרטיה ישירה בפעולה.

    לגבי לנין – אני מייחל שהמהפכה לא תפרוץ כתוצאה מטראומה איומה, אלא באופן חיובי ומחויך יותר. כך יגדלו גם הסיכויים לעבור את כל התהליך ללא (או עם כמה שפחות) אלימות. לכן אני מקדם את רעיון המפלגה הישירה. אם נגיע לבחירות הקרובות (שכרגע לא נראות כל כך קרובות) עם תשתית מאורגנת, אפשר להכנס לכנסת. ואם זה יקרה – השמיים הם הגבול.
    אבל גם אם לא – הקטסטרופה בֹּא תבוא, והתגובה עליה לא תאחר גם היא. אופטימיות או פסימיות? שאלה של השקפה. אבל השינוי חייב להגיע. הדרך בה אנו הולכים כרגע מגיע לצומת T בעוד זמן קצר.

סגור לתגובות.