לשם מה יצאנו למלחמה בעזה, ולשם מה אנחנו עדיין נלחמים? התשובה הברורה, הקלישאית, שצריך להבטיח את שלומם של תושבי הדרום אינה סוף פסוק בעיני, אלא רק התחלת הדיון. אין (לי) ויכוח על כך שתושבי הדרום זכאים לחיות בשקט וללא טילים. אבל כיצד משרתת המלחמה בעזה מטרה זו? מה בעצם אנחנו מנסים להשׂיג בכל המהלך, ומה בשלבו הנוכחי?
המטרה הראשונה אני מעלה בדעתי – מטרה שיש עליה הסכמה גורפת בקרב רוב רובו של הציבור העברי – היא תגמול על שנים של קסאמים ששוגרו מעזה לדרום הארץ, כמעט ללא מענה. העובדה שממשלות ישׂראל בחרו לרוב להבליג על האש מכיוון הרצועה הביאה להצטברות של זעם ותסכול, שמוצאים כעת את פורקנם. ולא, לא מדובר כאן בנקמה גרידא. בצדק נשמעת שוב ושוב הטענה, שאף מדינה שפויה לא תעבור בשתיקה על התקפות חוזרות ונשנות כאלה. מדינה שאינה מגיבה על התקפות מזמינה התקפות נוספות – בכך אין לי ספק.
אלא שאם כך, הרי שהשׂגנו את מטרתנו. המחשנו בפעם המי-סופר-כמה את עליונותנו הטכנולוגית, כילינו כמויות תחמושת שמספיקות להותיר צלקות בדור שלם של ילדים עזתים, הבהרנו שאלימות גוררת אלימות.
אבל כמה?
אם אלו כל מטרותינו, האם אי-אפשר להכריז כי הן הושׂגו? מדוע להמשיך ולקיים פעולה מבצעית קרקעית, בה קטסטרופא מרובת הרוגים או נפילה בשבי של חיילים נוספים עלולה להתרחש בכל רגע?
יכול להיות, מאידך, שמטרת המבצע היא למוטט את שלטון החמאס. אם כן, מדובר במטרה שניתן להצדיקהּ, על אף שהיא תהיה כרוכה באבדות קשות. מצד שני, אם זו המטרה, הרי שהוטל עליה איפול מוחלט. הטריומויראט לבני-ברק-אולמרט מכחיש שוב ושוב שזו המטרה (אם כי כולם אומרים בחצי פה שלא היו מצטערים אילו…). אם אכן הוכרזה מלחמת חורמה נגד החמאס, האם אין לציבור זכות לדעת ולקיים דיון פתוח בשאלה?
יותר ויותר אני מוצא שהסיבה למצב העגום בו אנו נמצאים הוא המחסור בשקיפות. המו"מ מול אויבינו מתנהל בערוצים חשאיים, והציבור – בשני הצדדים! – אינו יודע לבטח מי הציע מה עבור מה, מתי, ובאילו תנאים. כשהמו"מ כושל, מנוהלות מלחמות שאין להן מטרות מוגדרות, ושמי שמעז להטיל ספק ביעילותן מוקע כבוגד, שכן "אסור לבקר את כוחותינו בזמן מלחמה".
צו השעה, אם כן, הוא להכריח את מנהיגינו להגדיר מה הם רוצים להשׂיג בדיוק, ומה לעשׂות לאחר מכן. על היציאה למלחמה הזו כבר לא ננהל דיון מושׂכל. אבל עדיין יש זמן לדון במה שאנחנו רוצים להשׂיג בעקבותיה.
אכן לא ברור מה הן מטרות המלחמה, כמו שגם לא ברור על מה משלמת האוכלוסיה האזרחית מחיר כבד שכזה. אני לא יכולה שלא לחשוד ששוב, נעשה מעשה לפני שהושקעה בו מחשבה מרובה או דיון כמו שאתה כותב…
בכול אופן, המון תודה על פרספקטיבה שלך, שהיא חשובה במיוחד למי שנמצא בחול.
אורי,
חבל שדווקא אנו, עם הספר היודע כה טוב להתפלמס עם הטקסט הכתוב מול עינינו, איננו מבינים את העומד מנגד עינינו. במשך שנים מאז הסכמי אוסלו אנו מתימרים להניח ולפעול כאילו הפרטנר שמולנו פניו לשלום והוא מדבר באותה שפה ומבין את אותם מושגים. אך אין הדבר כך, והניסיון המר מול הפלסטינים ומנהיגיהם למד אותנו אחרת. הפיגועים, היריות על אזרחים ובשנים האחרונות גם שיגור הטילים מלמדים אותנו כי הפלסטינים אינם מכבדים אותנו בשל העובדה שפנינו לשלום או בשל כך שאנו מבצעים מחוות של ויתור. הם מבינים כוח ואגרסיביות ורק את זאת הם מכבדים. בעיניהם, רק מי שמוכן להלחם על קיומו, אדמתו וכבודו גם יקבל אותם. משום מה, גם לאחר כל מה שהאכילו אותנו הפלסטינים, יש בינינו עדיין כאלה הממאנים להבין זאת. למלחמה בעזה יש תכלית ברורה כשמש. לא עוד ישיבה מנגד וויתורים אינסופיים בתקווה לימים טובים יותר בהם אולי יסכימו בני הצד השני לקבל את נוכחותנו, להחזיר לנו את שבויינו ולהפסיק לפגוע בנו. אם אנחנו כאן, ואנחנו רוצים להמשיך להתקיים כעם ומדינה על האדמה הזאת בלא שיפגעו ויציקו לנו ללא הרף, עלינו להראות את כוחנו וכבודנו לערבים. ניסינו כבר כל דרך אפשרית אחרת, זה לא עבד….
משתמש אנונימי –
אתה כותב על עם הספר. למעשׂה, העמדנו המון, המון ספרים. רק מקצתם קראתי, ובכל זאת יש לי איזו מסקנת ביניים: כשמסתכלים על ציבור גדול, כדאי תמיד לחפשׂ קבוצות ותת-קבוצות.
אינני יודע מי הם "הפלשׂתינים". אינני סבור שכל האנשים המתכנים כך מחזיקים בדעה אחת ויחידה על עתידן של ישׂראל ופלשׂתין. לפחות לא מדובר ביהודים, כך שכנראה יש בקרבם פחות דעות מאנשים.
לא באמת הגדרת את מטרת המלחמה, מעבר לרצון כללי להבהיר לסביבה שאנו כאן, ושאנו לא מתכוונים להסתלק. טוב ויפה, אני מסכים. אבל לדעתי כדי להעביר את המסר הזה די במכות שהנחתנו עד כאן בסיבוב הנוכחי. האם עוד יומיים של הפצצות יבהירו את המסר באופן טוב יותר? שבועיים? חודשיים?
אינני מפריח שאלות סתם. ככל שאנו ממשיכים בקרבות, נהרגים עוד ועוד אנשים. חלקם שלנו, רובם שלהם. בכך אינני רואה כל טעם כרגע. אפשר לנצור את האש. מה כבר יקרה?