במהלך הדיון הער בטור על תרבות הדיון של מחברי "השׂמאל הלאומי" עלתה סוגיא חשובה, שמן הראוי להקדיש לה טור משל עצמה. מצד אחד טען ליאור כי ההקשבה לדברי האחר היא חובה. מצד שני טען מרק שקביעה כזו הינה נוגדת-דמוקרטיא, ואפילו טוטליטארית.
היה זה דוקא מר ינשוף שהביא בפני אבחנה מעניינת אודות הקשר בין סוגי משטרים לזכות הדיבור וחובת ההקשבה. נהוג לאמר, כך הינשוף, שמה שמייחד את הדמוקרטיא הוא חופש הדיבור. לכל אחד מותר לאמר מה שהוא רוצה. שטות והבל. בכל משטר שהוא יכול כל אחד לאמר מה שהוא רוצה. השאלה היא, כמובן, מה יהיה המחיר לחופש הדיבור הזה. במשטרים מסויימים הוא יהיה יקר יותר, ובמשטרים אחרים יקר פחות. אבל גם בדמוקרטיא יש מחיר – ויוקרו הוא עניין יחסי, סובייקטיבי.
מה שמייחד את הדמוקרטיא, לפי שיטה זו, הוא שאי-אפשר לחייב אף-אחד להקשיב! במשטר אוטוריטרי אפשר לחייב את הציבור להקשיב גם כשהוא לא רוצה. בדמוקרטיא מותר לסתום אוזניים כשרוצים, או סתם לקום וללכת.
עובדתית, הדברים נכונים. חוץ מזה, יש בהם גם אמת גדולה. מי שהחופש יקר לו (החופש שלו, ולכן גם של זולתו), לא יכול לבוא בדרישה לאחר שיקשיב לו. הרי אם יבוא בדרישה כזו, ימצא את עצמו תיכף ומיד עומד בפני אותה דרישה עצמה. והקשבה בכפייה יכולה להיות עינוי נורא. יוצא שאת ההקשבה צריך הדובר להרוויח! על מנת שיוכל להמשיך לשׂאת את דבריו ללא הפרעה הם חייבים להיות ראויים להאזנה, ומסברים את האוזן.
הבעיא היא, כמובן, שגם בהנתן כל הרצון הטוב שבעולם, וכל החינוך שאפשר לבקש, תמיד ישארו דוברים שבעיקר אוהבים לשמוע את הקול של עצמם. כך היה, כך הווה, כך יהיה. אז מה עושׂים, וביחוד בישיבות רשמיות, שהמטרה בהם היא להגיע לאיזה סיכום רשמי, קל וחומר הצבעה?
כאן אפשר אולי ללמוד מאותו גוי שבא להלל הזקן, וביקש שהלה ילמדו את כל התורה, על רגל אחת. "על רגל אחת" – פשוטו כמשמעו, כל עוד מסוגל הלומד להחזיק מעמד על רגל אחת, מבלי ליפול. לפיכך, אני מציע מעתה לקיים את כל הישיבות למיניהן בעמידה, כאשר כל המשתתפות/ים מתחייבות/ים שלא להפריע לדובר/ת, ואילו הדוברות/ים תעמדנה על רגל אחת ותדברנה רק כל עוד הן שומרות על שיווי משקל. אין מקום לספק שמשכן של כל הישיבות יתקצר פלאים, ואח"כ יכולים כולם לרדת לפאב הקרוב ולשתות משהו.
הקשבה בכפיה היא אכן עינוי נורא, כפי שמוכיחים מעגלי ההקשבה שהולכים ונפוצים במקומותינו משל היו מעגלי פיות (של פטריות), והם אכן בנויים מאותו מק ורקב…
אורי,
אהבתי את קוריוז הסיום 🙂
אני לא בטוח שדבריי הובנו כהלכה, מהרגע הראשון שהגיתי אותם. בשום שלב לא אמרתי שאני בעד חובה *לגאלית* של הקשבה. לא רק בגלל שאי אפשר, באופן פיזבילי, לגרום לאדם לשמוע את חברו. אני חושב שגם אם היה אפשר, זה לא היה כדאי, כי היינו רק מכריחים אדם לשמוע, ולא להקשיב. הקשבה דורשת מידה מינימלית של התעניינות, ואת זה כמובן שאי אפשר לכפות.
מה שניסיתי לומר מלכתחילה הוא שהקשבה היא חובה מוסרית המוטלת על כל אזרח, כזו שה"עונש" על הפרתה איננו כליאה או סקילה, כי אם גינוי חברתי, או לכל הפחות הטלת רגשות אשם. הדבר נכון במיוחד במצבים של חקיקה ודיון על חוקים ומדיניות ציבורית, שם הקשבה לצד השני היא תנאי לשמירה על כבודו כאדם (שאחרת אנו כופים עליו חוקים ושוללים את חירותו מבלי להקשיב לעמדתו קודם לכן). הדרך הטובה ביותר בה ניתן להשיג אווירה כזו, שבה אדם מרגיש "לא בסדר" עם עצמו כשהוא מתנהג כמו בהמה ולא מקשיב, היא לחנך מגיל מוקדם לחשיבות שבהקשבה. זה אולי נשמע פלצני ומתייפייף, אבל כמו שרמזת לעיל, הדרך היחידה בה אוכל להבטיח שיקשיבו לי (ויש לי אינטרס שיקשיבו לי אם אני לא מעוניין שישללו את חירותי מבלי לשמוע אותי קודם לכן) היא להבטיח תרבות של הקשבה בכלל. והדרך היחידה "הדמוקרטית" לעשות זאת, היא לעגן הקשבה כחובה מוסרית.
ליאור –
הצעתי שיטה זו בכמה הזדמנויות, ורק בקבוצה אחת העניין התקבל ממש. עבד מצויין! בשאר המקומות כולם מחייכים, אומרים שזה מאד משעשע, ולוקחים את עצמם הרבה יותר מדי ברצינות מכדי לנסות לישׂם.
מיכה –
אז הבה ננסה משהו אחר. אני אגיד, ואתה תקשיב, ואז תעשׂה כל מה שאני אומר.
מה דעתך?
אולי להיפך?
ויותר ברצינות, אני מוכן להקשיב לך כל זמן שאתה מרשה לי להצביע לך על סתירות פנימיות או סתם על טענות לא מבוססות. אבל לשבת ולהקשיב למישהו אומר דברים של טעם על הנושאים האזוטריים ביותר – זה בזבוז זמן בצורה הטהורה ביותר שאני מסוגל לתאר.
הבעיה במעגלי ההקשבה היא שהם גדולים מדי. מעגל הקשבה של שניים שלשה – זה עוד בסדר, כי אפשר להכיל את העצבים על כל השטויות שבר הפלוגתא שלך אומר. יותר מזה – אתה יכול להתפוצץ.
או! כיצד מנהלים דיונים בקבוצות בגדלים שונים – זו שאלה מכרעת.
כאשר מכנסים מעגל דיון (או כל דיון אחר), צריך לארגן אותו מראש כך שבזבוז הזמן יהיה קטן ככל האפשר.
ועדיין – בזבוז זמן יהיה. הטרגדיא של העניין היא שאין תחליף לפגישה פנים אל פנים. וגם אם כולם נושׂאים דברים על רגל אחת, וגם אם כולן מדברות לעניין – עדיין, בסוף היום, אני כמעט תמיד סבור שהייתי מסתדר בלי לשמוע את רוב מה ששמעתי. לכן את הערך המוסף אני מחפשׂ במקומות אחרים. בהערת אגב, בהתלחשות בצד, בצפיה בשׂפת הגוף של מישהו שהכרתי עד היום רק ברשת.
בתרגום של שלונסקי ל"תולדות המהפכה" של טרוצקי יש משפט מופלא (לא זוכר באיזה כרך) – "ואז נערכו מיטינגים על מיטינגים". יותר מטרוצקי אתה ואני כבר לא נדע על מהפכות.
וכן, אפשר להתפוצץ.
לכן אני מקפיד לנהל את כל המיטינגים בליווי אלכוהול, ובתומם כולם הולכים יחד לשתות ברצינות.
אורי,
יש שתי שיטות שאני מאד אוהב.
האחת היא שיהיה מנהל לישיבה, שיגביל את הזמן של כל אחד. הדבר הזה הוא הכרח. וזה בד"כ מספיק כדי להחליש משמעותית את אלו שאוהבים לשמוע את עצמם מדברים 🙂
דרך אחרת נהדרת, שיותר מתאימה בקהילים ממש גדולים, וכאשר הפגישה נמשכת כמה שעות, היא Open Space Technology (גגל) או אי-כנס. עשינו כזה בתנועה (דרור יזם), והיה מקסים.