בשבוע שעבר עליתי ירושלימה, לבית המשפט העליון. חשבתי שאני נוסע להפגנה. הסתבר שלא ממש. על קורותינו בשטח, קצת פחות ממניין אכפתניקים/ות, סיפר בהרחבה אמיתי סנדי. בתור הפגנה היינו די מעוררי רחמים. כלומר, היינו מעוררים רחמים אילו היה אצל מי. אבל לא כל כך היה. נסו אתם לעמוד לצד כביש הגישה המוביל לחניון ביהמ"ש העליון בצהרי-יום קיץ, ותבינו מדוע. אז מה בעצם עשׂינו שם?

למעשׂה, את אותה שאלה בדיוק אפשר לשאול לגבי כמעט כל הפגנה. לכאורה הפגנה נועדה להעביר מסר לשלטונות לגבי רצון הציבור. אבל כמה אכפת לשלטונות מהפגנות? נכון, היתה ההפגנה המתולוגית אחרי סברה ושתילה. אבל כמה הפגנות אחרות היו, שבאו והלכו בלי לשנות שום דבר לאף אחד? האם אין דרך אחרת, יעילה יותר, להעביר את המסר?

מסתבר שיש. לאחרונה השתתפתי בדיון אצל טל ירון על בלוגים ותפקידם החברתי, נושׂא שכבר דשו בו לא מעט בעבר. העיסוק בפרשת נוגה-דרורי-ביטון, והשימוש הנרחב שעשׂיתי בבלוג בעניין זה, סיפקו לי כמה תובנות בנושׂא.

ראשית, התגובות לדיווח. לפי נתוני גוגל-אנליטיקס קראו את הטור יום בעליון 140 משתמשים יחודיים, כל אחת/ד מעט יותר מארבע וחצי דקות בממוצע. לא הרבה, במונחים של בלוגים מסויימים, אבל סדר גודל שלם יותר מאשר הקומץ שהגיע להפגין עם שלטים, וכמעט כפליים ממספר הצופות/ים באולם בית-המשפט עצמו. על אף שהתיק המדובר זכה לטיפול באמצעי התקשורת, ואף לכותרת ראשית ב"ישׂראל היום" ביום הדיון עצמו, אין ספק שחלקים גדולים בציבור עדיין לא שמעו על הסיפור דבר וחצי דבר. וגם אלה ששמעו, ודאי שלא נחשׂפו לחלק מהרשמים שהעליתי אני. יוצא שהפכתי לאמצעי התקשורת. בעל קהל מצומצם למדי אמנם, אבל לא מבוטל.

שנית, הדיון המתמשך העניק לי הזדמנות להחשׂף באופן יסודי לדעות שונות משלי. הדבר נכון בעיקר לגבי העמידה העיקשת של הקורא איתי כוחיי בעד השופט דרורי. נכון, עדיין לא השתכנעתי משום טיעון שהעלה, אבל הדבר אינו גורע במאום מהעובדה שהוא חייב אותי לחשוב עוד ועוד על המקרה, לחדד את טיעוני, לקרוא עוד ועוד חלקים מפסק הדין. כאן כבר יש לבלוג יתרון עצום על פני אמצעי התקשורת ההמוניים, הכבולים בשטחיות המובנית בהגיון הכלכלי והמקצועי שלהם.

שלישית, משום שהפרסום בבלוג זיכה אותי גם בהיכרות אישית עם עוד שני חברים לדרך: אמיתי סנדי הנזכר לעיל ויאיר מלכיאור, קורא קבוע בפרשת השבוע. הפגישה המהותית שלי עם שניהם נעשׂתה דרך בלוג זה. למעשׂה, דרך הבלוג הכרתי גם את שני הטלים – ירון וגלילי. יוצא שהבלוג משמש כלי לטווית אותה רשת חברתית-רעיונית החיונית כל כך לקידום ולקיום המהפכה. למעשׂה, זו גם התועלת הכמעט-יחידה שבהפגנות בעולם ה"אמיתי" – ההזדמנות לפגוש חברות וחברים לדעה ולדרך. אלא שבבלוג הכל בזמננו החופשי, מבלי לעזוב את הבית.

והנה התשובה הזמנית שלי לשאלת תפקידם החברתי של הבלוגים. הם הם – יחד עם פייסבוק, טוויטר, תפוז ומה לא – כיכר העיר החדשה. כאן נערכים הדיונים, כאן נערכים המפגשים. זה הכלי בידי ציבור האזרחים שאין לו המשאבים לעסוק בפוליטיקא באופן מקצועי – אותו ציבור בדיוק שעל כתפיו מונח עול הדמוקרטיא. זה המקום בו הציבור יכול להתעדכן ולהתדיין במה שמעניין אותו באמת. זה המקום בו הוא יכול לתרגל את כישורי הדיון שלו. זה המקום בו הוא יכול למצוא את בעלי-הברית שלו לכל דבר ועניין. נכון, עדיין אין תחליף לפגישה פנים-אל-פנים בתלת-מימד. אבל כמה טוב להגיע לפגישה הזו לא כזרים מוחלטים אלא כחברים ותיקים.