3 תגובות על הפוסט “לאן הלכה כיכר העיר?”

1. אני מסכים עם הניתוח שלך, אבל אני חושב שהוא מצביע על מציאות בעייתית.
   אחד מחברי הטובים טוען שהרחובות המרכזיים בערים הגדולות באירופה, נבנו (לפני כמה עידנים כמובן) באופן כזה שיאפשר הצבת תותחים מול מפגינים. הצורה שבה מאורגן המרחב שלנו, אינו מאפשר הפגנות. כפי שציינת, תנאי האקלים, העיסוק השונים שלנו, כולם אומרים לנו למעשה – אל תצא מהבית להפגין. כנס לאינטרנט במקום. הבעיה הגדולה היא שלמספרים בבלוגים אין נראות. זה לא כמו לקיים צעדת המונים בוושינגטון. לא נוצרת תמונה כלשהי, שאפשר יהיה לשחזר ולהפיץ, וזה משרת בצורה מצוינת את המשטר שלנו.
   איפה כן יש התכנסויות המוניות? כוכב נולד כמובן, הגלדיאטורים של המאה ה-21

2. אורי ואורי,

   אני חושב שהבלוגרים, הם קרקע לצמיחת רעיונות. קרקע לצמיחתה של קבוצות אינטלקטואליות חדשות. אנו רחוקים מאד עדיין מיצור רעיונות שיניעו אלפים. אבל התחושה שלי, שהפגישה שלי עם אורי, והדיון דרך הבלוג ובחיים עצמם (מעט מידי לצערי), מפיחים רוח חיים, ברעיונות חדשים, שלא יכלו לצמוח ללא הקרקע המשחררת של הבלוגים.

   טל גלילי אמר, שעדיין אין שיתוף פעולה בין בלוגרים. אבל הנה השיתוף מתחיל לצמוח. אולי יום אחד, הזרע הזה, יהפוך לתנועה רחבה הרבה יותר.

   ככל שנצליח לגבש רעיונות מוסכמים מתוך דיון חופשי מגוון וטוב, כך ילך הגרעין ויתגבש, ומכאן תיצא יכולת הפעולה.

   במקביל לגרעין המתגבש, אני כיום במהלכה של פעילות ציבורית-עירונית, שמראה לי שבהינתן התנאים המתאימים, ותרבות השיתוף המתאימה, יכול הציבור לייצר לחץ גדול מאד ולהשפיע בצורה מדהימה על מוסדות השלטון. אולי שני הזרמים הללו, יחברו יום אחד לפעולה משמועתית, שתשנה את המציאות.

3. אורי –

   לפחות לגבי פריז אני יודע בודאות שהשׂדרות הרחבות שלה נבנו כדי לאפשר הסתערות של חיילים על המון מפגין. סביר להניח שהדבר נכון גם לגבי ערים אחרות – לקח של השלטונות מהמהפכה הצרפתית וגרורותיה.

   לגבי הבעייתיות שציינת – אני לא בטוח עוד שיש כאן בעיא כלל. לו היינו 80 איש במקום 8 לאורך הכביש מול העליון, האם הדבר היה משנה בכלל? ולו היינו 800?
   אנשים בשטח כמעט לא היו כדי לראות אותנו. יתכן שכמה מהעוברים ושבים באיזור התחנה המרכזית היו שׂמים לב לתכונה מיוחדת, ומבררים מה קורה. לכמה אנשים היינו מעבירים את המסר?
   נכון, הפגנה של 800 איש זועמים היתה זוכה לזמן מסך של שניה וחצי במהדורת החדשות, לצד אזכור דעתו של השופט אדמונד לוי. אבל האם התמונה הזו היתה שווה את המאמץ הארגוני העצום הכרוך בכך?

   בסופו של דבר, כל עוד לא מצליחים להביא מספרי אנשים גדולים ממש (בהפגנה כזו היה צריך להערכתי לא 800 אלא 8000 כדי ליצור תמונה שיהיה שווה לשמור ולהפיץ), כמעט שאין טעם לארגן הפגנות. דוקא הנוכחות באולם בית המשפט היתה משמעותית בהרבה, גם בגלל הקרבה לעוסקים/ות בדבר, גם בגלל עיצוב המרחב.

   בנוסף, לדעתי המספרים בבלוגים אינם משנים מבחינה סטטיסטית, אלא מבחינה תפוצת הרעיונות. אני מעריך שדרך הבלוג שלי לבד נחשׂפו לעניין 400-500 איש. בנוסף לנמרוד, דורה, אמיתי, ועוד (עם קהל גדול פי כמה משלי, אם לשפוט לפי כמות התגובות), נוצרת כאן מסה קריטית. לא מסה קריטית על מנת ליצור תמונה שתחרט בזכרון – אבל בהחלט מספיקה כדי להשפיע על סיקור הנושׂא בתקשורת.

   וזה לב העניין – גם הציבור הרחב וגם הפוליטיקאים מתייחסים לתקשורת כמייצגת המציאות. הבלוגוספירא והרשתות החברתיות הולכות וצוברות משקל בהשפעה על התקשורת. דוגמא לכך אפשר לראות במצגת שהרכיבו איתמר כהן וחברים על הפרטת הקרקעות. זו דוגמא לשתוף פעולה אינטרנטי, שהיו לו השלכות בזירה הציבורית:
   http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3745055,00.html

   זה שיתוף הפעולה שטל גלילי עדיין לא ראה לפני שנתיים, ושטל ירון רואה עכשיו. הקרח זז. הישיבה נמשכת.

סגור לתגובות.