יום בעליון

את עיקרי הדברים מהדיון היום בעליון בתיק מדינת ישׂראל נגד איתמר ביטון (רשמית, בינתיים, "פלוני") תוכלו למצוא בקלות בדיווחים הבאים. וכאן קישור לפרוטוקול הרשמי. אני אסתפק, לפיכך, ברשמים אישיים.

ההפגנה איבדה כל סיכוי כשהדיון נדחה, עוד אתמול, מ-9 בבוקר ל-11:30. אף אחד לא ידע בדיוק מתי להגיע, ולהיכן. יהיה הוגן לאמר שבשטח לא הורגשה שום נוכחות. רק כשהגעתי לאולם עצמו ראיתי שהתאספו בו כ-100 איש ואישה שבאו לשמוע את שופטי העליון דנים בתיק. לא כולל עיתונאים/ות.

בדיון עצמו התרשמתי מאד מהרוגז של כבוד השופט אדמונד לוי. אמנם, הוא שמר על לשון נקיה ומכובדת לאורך כל הדיון, כמתחייב מהמעמד והאכסניא. אבל היה ניכר בו שהוא זועם מאד. האמירה שלו שעלתה לכותרות באתרי החדשות היא: יש פה אירוע קשה ביותר והכלל הוא שאדם שמוכחת אשמתו מורשע בדין. קראתי את ההחלטה ושבתי וקראתי את ההחלטה ולא הבנתי איך לא מורשע אדם כזה. זה לא מתקבל על הדעת.
מה שלא תקראו באתרי החדשות היא שהשופט, בדרכו היבשושית והמכובדת , צעק את הדברים בכעס.

עם זאת, דומני שברגע מסויים כמעט נסדק שריון המכובדות היבשושית. במהלך הדיון מצא עצמו עו"ד קניג, פרקליטו של איתמר ביטון, נלחץ ומתפתל. בהתחשב בנתוני התיק, הדבר לא מפתיע, כמובן. פה ושם קולו נשבר, ולדעת אחד הצופים שישב בשורה לפני אפילו נשמע כמי שמתאפק שלא לפרוץ בבכי. ואז הגיעה הנקודה הבאה בדיון:

עו"ד קניג: […] אני לא אעמוד ואבזבז את הזמן כדי להקריא את כל עיקרי הטיעון שלי אבל כל הדברים האלה חוזרים על עצמם בהחלטת בית המשפט הנכבד חזור ושנן. מפנה לעמוד 5 למעלה: "זאת מעידה חד פעמית שהיתה לי, יום שחור מבחינתי". גם לו קשה עם מה שהיה שם אותו יום, זה אירוע חד פעמי בחייו ולכן בית המשפט הנכבד החליט –
כבוד השופט א' א' לוי: זה אירוע חריג בחיי, מעולם לא שמעתי על זה עד היום. כשאדם מבקש לצאת מהחניון ואומרים לו תשלם הוא מעלה את השומר על מכסה המנוע.

מצבו האומלל של הפרקליט מצד אחד, ומצד שני האירוניא הגלומה ב"ארוע חד-פעמי" לנוכח הקתרזיס של משה דרורי והרגע המכונן לכאורה בחייה של נוגה, לא השאירו ברירה. הקהל החל לצחקק. כ' השופט לוי לא היסס לרגע, ונזף בחומרה: זה ארוע חמור ביותר, לא משהו לצחוק עליו (לשוא תחפשׂו בפרוטוקול; לא מעט נאמר ולא נרשם). ואני בטוח לגמרי שלולי הנזיפה החמורה ששלף משרוולו היה גם השופט פורץ בצחוק.

אבל היו גם עניינים רציניים. למשל, התברר שהשמועות על עברו הפלילי של איתמר ביטון, שהסתובבו ברשת זה זמן מה, נכונות. ב-18.8.05, חודשים ספורים לפני ארוע הדריסה, ניסה להסתלק עם עגלה מלאה מוצרים מהמרכול, בלי לשלם. נשמע מוכר. התיק הגיע לבית-משפט, ובסופו של דבר הסתיים בעבודות שירות, וללא הרשעה. נשמע מוכר גם כן. כמו כן התברר שעל אף שרשיון הנהיגה של מר ביטון נשלל לאחר הדריסה, הוא המשיך לנהוג על אף הפסילה. מנין לנו זאת? משום שלפני כמה שבועות קיבל דו"ח על נהיגה ללא חגורת בטיחות. על עדות השקר שהעיד בחקירת המשטרה כבר דובר רבות. מכל אלה מצטייר אדם חסר כבוד לחיי אדם ולחוק. דוגמא ומופת למי שנרצה לראות כדיין בבית-דין.

נקודה נוספת, ומרכזית ביותר בסיפור, קשורה בסליחה. כזכור, סליחתה של נוגה לאיתמר ביטון בדיון המקורי – רגע מכונן בחייה לפי פסה"ד של משה דרורי – שׂחקה תפקיד מרכזי בהחלטה שלא להרשיע את הנאשם. במהלך הדיון בקשה שוב להשמיע דברים. עו"ד קניג, נאמן למרשו, הגיב כהאי לישנא: למתלוננת היה את יומה בבית המשפט. כנראה שעתה, כשהיא כבר מעורה לחלוטין בחברה הישׂראלית בזכות הכבוד שהעניק לה השופט דרורי, אין צורך לשמוע את קולה עוד.

בהמשך דבריו הביע עו"ד קניג תרעומת על כך שהפרקליטות שליוו את נוגה היום לבית המשפט (אם הבנתי נכון, מטעם עמותת טבקה), לא הצטרפו לתיק מלכתחילה, אלא רק משהפך לנחלת הציבור: עורכות דינה לא הכירו אותה לפני ההחלטה של בימ"ש קמא, בוודאות אף אחת לא התייצבה. המתלוננת והפרקליטה התייצבו, היום לאחר ההד התקשורתי כולן מצטרפות. הטיעון אינו ריק מתוכן. לא פעם ולא פעמיים נשמעה הטענה שרבים מדי מנסים לתפוס טרמפ על המקרה כדי לקדם אינטרסים פרטיים.

תשובה הולמת לטעמי נתנה כבוד השופטת ארבל: יכול להיות שאם הייתה מיוצגת לא הייתה מקבלת את הסליחה. תשובה זו נוגעת בעניין שכבר נרמז עליו ואף דובר בו, וכנראה שעוד ירמז ועוד ידובר: מה היה חלקו של השופט דרורי בטקס הסליחה? האם הפעיל לחץ על נוגה בכח סמכותו? היום, כשעמדה סוף סוף לאמר את דברה, אמרה (לא מופיע בפרוטוקול, רישום שלי):

הוא ביקש ממני סליחה בבית-המשפט. סלחתי לו, סליחה אמיתית. הבקשה שלו לא היתה אמיתית, וזה הכי כואב לי. […] הוא פגע בי. אני נפגעתי. ולא הייתי צריכה לסלוח לו. אני הבנתי הרבה דברים.

*** *** ***

שתי הערות לסיום:

(א) לשׂמחתי, למדתי היום את שמה של נוגה (שעד כה היתה בגדר עובדת בשב"כ). אמנם, שם משפחתה התפרסם באתרי החדשות. ובכל זאת, לטענת פרקליטתה היא מעדיפה להקרא בשמה הפרטי בלבד, והחלטתי לכבד בקשה זו. מסיבה זו לא העליתי גם תמונתה.

(ב) לצערי, גברה גם עלי רוח המכובדות היבשושית, ונמנעתי מלמחוא כפיים לאחר שסיימה את דבריה. לו יכלתי לחזור שוב, הייתי מוחא בקול. (ותודה לאוּרי יורמן).

*** *** ***

וזה מה שיש לאמיתי סנדי לאמר בנושׂא. הרבה פחות יבשושי ממני, מבטיח.

23 תגובות על הפוסט “יום בעליון

  1. מודה שהתרגשתי. אני כידוע מתרגשת בקלות אומנם, אבל אירועים כאלה מחזירים אני מקווה את אמון הציבור בבית משפט, אמון נזיל כל כך לצערי בימינו.
    אני מקווה שגם לנוגה חזר ולו במעט האמון בבית המשפט ובחברה הישראלית כולה היום.

    וצר לי על הלשון המעט פומפוזית שלי, אבל אני חושבת שזה יום חשוב לדמוקרטיה שלנו. כבר פחדתי שאין היגיון בכלל במערכת.

    תודה אורי שנסעת ורשמת וחזרת ותיעדת. עשה לי את היום, ואולי אפילו את השבוע. 🙂

  2. סנדי, אני כשני שלישי מאמרו של יוליוס קיסר (לאחר קרב זאמה, אם אינני טועה, ומזל שאורי אמיתי ד"ר להיסטוריה כך שהוא יכול לתקן אותי…) "באתי, ראיתי…", באתי בסביבות 11 ורבע, ואפילו הייתי באמצע לדבר בטלפון כדי להזמין חבר, אבל כל מה שראיתי היה ארבעה אנשים ותו לא, לכן לא נשארתי.
    לא היו שם אתיופים, כן היית אתה ועוד אישה עם סרט כתום לתיקה. מצטער שלא נשארתי, אבל זה לא נראה היה רציני (ואני חתכתי מהעבודה כדי לבוא כך שבאתי רק בכדי להפגין הזדהות…), ארבעה אנשים ושני שלטים בשביל נושא מהותי כל כך.
    אהבה רבה אני רוחש לעדה האתיופית שעוברת שבעה מדורי גהינום ויותר כדי להחשב חלק מאיתנו, הרבה יותר ממה שעברו סבינו וסבתותינו במהלך קליטתם פה, ואילו הם לא מתייאשים וממשיכים לנסות.
    הלוואי שיצליחו!

  3. אורי, תודה רבה שהלכת וסיפרת. אחד הדברים שהכי קשים לי בחו"ל הוא שאני לא יכולה לקחת חלק אישי בדברים שקוראים בישראל ונוגעים ללבי. זה שימח אותי לשמוע שהשופטים בעליון פעלו לפי היגיון בריא, צדק ודמוקרטיה. מה לדעתך אפשר לעשות כדי למנוע את העמדתו של השופט לעליון או אפילו להדחתו?

  4. תודה על הדיווח, אורי וגם על זה שהלכת. מעניין אם זה מקרי שדווקא השופט אדמונד לוי היושב על הכסא "הדתי" בעליון הוא ה שישב בראש ההרכב. נראה לי שהיה חשוב לבית המשפט העליון שהנזיפה בדרורי (שבוודאי תגיע בפסק הדין) תבוא מפיו של שופט דתי ולא של מפיה של האליטה החילונית.

  5. אורי, תודה שהבאת אותי.
    שמחתי מאוד להגיע גם אם לא השפענו.
    החלק המיוחד באירוע היה קולו ועצביו של השופט אדמונד לוי, היה פשוט מרגש לראות אותו מעורב כל כך.

  6. דוד – לא נורא.
    ככה זה באקטיביזם, לא תמיד זה נראה מרשים כמו שתכננו.

    כדי לעמוד בחום עם שלט צריך לפעמים להתגבר על הפחד לצאת "פראייר" או להראות מגוחך.

    לשמחתי, הפעם השופט לוי היה לגמרי בצד שלנו, גם בלי הפגנת המונים מחוץ לבניין.

  7. אה, והאשה עם הסרט הכתום הייתה כנראה זאת שהפגינהנגד סגירת תיק המעילה ליחזקאל בייניש, בעלה של. היא לא הייתה קשורה להפגנה שלנו.

  8. חברות וחברים –

    קודם כל, תודה שקראתן/ם. ארועי היום עוררו בי כל מיני מחשבות על הפגנות, הגעה לשטח, הפגנת נוכחות ברשת, ועוד כהנה וכהנה. ב"ה אפילו אקדיש לכך טור.
    אבל העובדה שיש מי שעוקב/ת וקורא/ת – ודאי של מי שכרגע מחוץ לארץ – הופכת אותי למעין שליח ציבור לעניין, וזה מעודד מאד.

    ***

    הכסא הדתי:

    אני מניח שיש לכך חלק בעניין, אם כי דבר ודאי אינני יודע. בדיון עצמו לא היו פלפולי תורה, ופרט לכיפה (העצומה!) על ראשו של כה"ש לוי לא היה שום סימן להשתייכותו הדתית.
    לטעמי הוא ניהל את הדיון באופן מופתי, אבל כמובן שטעמי מושפע מדעתי על התיק.

    השופט לוי והפגנת ההמונים:

    אמנם לחסום את הכביש לא חסמנו, וגם להגרר בידי מג"בניקים זועמים לא עלה בידנו. אבל האולם עצמו היה מלא למדי, והיה ברור לגמרי מה באנו לשמוע.
    בשלב מסוים יצאו ההרכב להתייעצות, האם להרשות לנוגה לשׂאת דברים. לפני ההפסקה בקש מאתנו השופט לוי לא להתפזר. אחרי תום הדיון התרוקן האולם לגמרי, ונותרו בו רק עורכות-הדין של התיק הבא. היה ברור לגמרי שהתיק מעורר עניין, גם להרכב השופטים וגם לנציגי/ות העיתונות בחוץ. אולי אפילו היתה לכך תרומה מסויימת לחשׂיפה הרחבה לה זכה הארוע באתרי החדשות.

    ***

    veni vidi vici:

    האמירה אכן של קיסר. היא נישׂאה על שלט במהלך הטריומף שחגג לאחר נצחונו על פרנקס השני (בנו של מיתרדטס השישי, המפורסם), בקרב זילה. מטרת הססמא, כך סויטוניוס (12 הקיסרים, יוליוס 37) היתה לציין את זריזותו של הנצחון, להבדיל מסולא, לוקולוס ואפילו פומפיוס, שבילו זמן רב במאבקים במיתרדטס, אביו של פרנקס. כמובן, קיסר הגיע אחרי שרומא התישה את כוחה של ממלכת פונטוס במשך חצי מאה.
    קרב זאמה, מאידך (הקרוב פונטית), נערך ב-202 לפנה"ס בצפון-אפריקא. זה היה הנצחון הגדול של סקיפיו על חניבעל, שהביא לסיום המלחמה הפונית השניה.

  9. ד"ר, נראה שאני חזק יותר בתנ"ך מאשר בקרבות הרומאיים, כוונתי הייתה אכן לקרב זילה וכנראה הבלבול היה בשל הקרבה הפונטית (או שמא הגנים התוניסאיים שלי חייבים היו לדחוף את קרתגו לתמונה…).
    אם אינני טועה צבאו של פרנקס תקף את צבא קיסר במעלה ההר, וזה מה שגרם למהירות בה הקרב הזה הסתיים…

  10. דוד –
    קרבה פונטית או גנים תוניסאיים – בחירה קשה. אולי גם וגם?

    אני עצמי איני בקי במיוחד בפן הצבאי של המאורעות. הסיפור שאני מכיר אכן מדבר על מתקפה פתאומית של צבא פונטוס במעלה. הואיל ואין תיעוד של הדברים מהצד המפסיד, אי-אפשר לדעת מה היתה הסיבה לכך. אולי העובדה שהרומאים עדיין היו בשלבי הקמת המחנה. בכל מקרה, הנצחון של קיסר היה מוחלט.

    אישית, מעולם לא חבבתי את היהירות של הססמא הזו. בתגובה למעלה ציינתי שלושה שמות, אבל מי שעשׂה את רוב העבודה נגד מיתרדטס היה ככל הנראה לוּקוּלוּס. סולא אמנם גירש אותו מאירופא, אבל נטש את הזירה כדי להמשיך את מלחמת האזרחים שהחל ב-88. פומפיוס אמנם הביא לחיסולו הפיזי של מיתרדטס, אבל נבנה מהעבודה הקשה שעשׂה לוקולוס במהלך שנות ה-70.
    ההתפארות של קיסר כאילו הוא הביס בקרב אחד את אותו כוח שסולא ואנשיו נאבקו בו במשך דור ארוך, איך לאמר, לא בטוב-טעם.

  11. "הוא פגע בי. אני נפגעתי. ולא הייתי צריכה לסלוח לו. אני הבנתי הרבה דברים." – לא הייתי מוחה כפיים כי אני כן בעד לסלוח.
    השאלה של ענישה היא לא שאלה של סליחה ורגשות בין הפונים למשפט. זו שאלה של סכנה לציבור ו"חינוך מחדש" כדי למנוע חזקה על המקרה. במקרה קיצוני לא חינוך מחדש אלא פשוט הרחקה כמו רוצח לדוגמא.
    הערבוב בין השניים הוא לא נכון. גם אם מגיע לבן אדם להגיע לכלא, אני כן מאמין שיהיה טוב יותר לשני הצדדים עם ישלימו ויסיימו את המפגש ביניהם בצורה יפה.
    להשתמש בבקשת סליחה כדי להקל בעונש לא היה הגיוני מלכתחילה.

  12. קיבלתי לפני זמן את כל פסק הדין (כ-300 עמ').
    התמקדתי ב"טקס" הסליחה. אם זה לא היה עצוב, זה היה יכול להיות בשקט קטע ממערכון ב'לול'.
    השופט מסתמך שם על הלכות תשובה של הרמב"ם, והאברך המשכיל לא ממש מגלה בקיאות. השופט מכניס לו ממש את המילים לפה. התובעת בכלל לא יכולה להבין את מה שהולך שם – יעני תהליך גישור, הפרקליטה משגיחה מהצד לא לגמרי מרוצה.
    הסליחה כביכול גם היא הוכנסה לפה של התובעת, שהשתתפה בטקס כמעט בעל כרחה.
    על יסוד תהליך הגישור הזה, גזר בסוף השופט מה שגזר…

  13. ירדן –

    אתה מוביל קו מוסרי מאד לכל אורך הדיון, אומר לזכותך. התשובה לדבריך כאן מופיעה בעצם בתגובה של נעמי. הסליחה כמעט נכפתה על נוגה בדיון המקורי. לה ודאי לא היה מושׂג מה קורה, ואף הפרקליטה מטעם המדינה לא דמיינה לאיזה כיוון שואף דרורי. אני מסכים לגמרי עם דבריך שעירוב הסליחה בהחלטה שלא להרשיע חסרת הגיון מלכתחילה. אבל כך פעל השופט, ולכן היה חשוב לחזור מהסליחה.
    Having said that, (סליחה, בעברית זה פשוט לא נשמע טוב), לא על ביטול הסליחה רציתי למחוא כפיים, אלא פשוט כדי לעודד את נוגה, שעל אף נסיונותיו של כבוד השופט לוי לעודד את רוחה, פשוט פרצה בבכי.

    ***

    נעמי –

    אם כבר הזכרת את "לול", דפדפי לסעיף 423 בפסק הדין. יש שם קטע מופלא בו מסביר השופט דרורי כיצד "מנקודת מבט סוציולוגית" יש כאן "מעין גשר בין העליות השונות של עדות ישראל, לארץ ישראל".
    הכיצד?
    פשוט מאד. כמו במערכון המפורסם התקדמנו עם הזמנים. עכשיו המרוקאים דופקים את האתיופים. נחמד, לא?

  14. שתי מאמרים בנוגע לתגובתו החריפה של השופט אדמונד לוי:

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/917/380.html

    http://www.notes.co.il/moshe/58571.asp

    אני לא מסכים עם כל מה שנאמר כאן, אבל אני חושב ששני הכותבים מצביעים על נקודות בעלות חשיבות, בעיקר הסטייה הדרמטית מכלל הדין בערעור הזה – קריאה של המתלוננת להעיד ושימוש בראיות מאוחרות לפסק הדין – הפסיקה במשפט השני של הנאשם והפרת השלילה.

    לעניות דעתי (ואני יודע שאתה לא מסכים איתי) הבעייתיות העיקרית ב"פרשת דרורי" היא לא אברך אחד שלא הורשע אלא המערכה התקשורתית הרדודה והמניפולטיבית כנגד השופט, שלוותה בהתלהמות ציבורית.

  15. איתי –

    תודה על הקישורים. כפי שניחשת, איני מסכים עם אף אחד מהכותבים.
    פרק למקרה אחד שראיתי (בקשר לבעילת קטינה בהסכמה, בה הותקף דרורי שלא בצדק, לדעתי), התקשורת מלאה כאן את תפקידה היטב.
    אשׂמח מאד אם יסיק משה דרורי את המסקנות המתבקשות, ויפנה את כסאו בבית המשפט.

    לגבי הנוהל של מתן האפשרות לנוגה להעיד בערעור: להערכתי הוא נבע מתוך רצון להניח לה לשׂאת דברים, לאחר שהדבר נמנע מפרקליטתה (שלא הגישה בקשתה בזמן). ההזדמנות ניתנה לה לפנים משורת הדין, בחלק נפרד של הדיון. דבריה נגעו אך ורק לעניין הסליחה. אני מרשה לעצמי שחזרתה בה מן הסליחה לא תשׂחק תפקיד בפסק הדין של העליון, לכשיתקבל. מן הראוי היה שסליחתה לא תשׂחק תפקיד גם במשפט במחוזי.

  16. עדיין לא הבנתי למה פסיקה אחת מוטעית (לדעתך), צריכה להוביל לפרישת השופט דרורי (על כניסתו לעליון לא אתווכח, ממילא אינה מעשית).

    אם תפקידה של התקשורת הוא לעורר מתקפה של התלהמות ציבורית, צדקנות ושנאה, היא בהחלט מלאה את תפקידה.

  17. איתי –

    הבה נבחין בין שני דברים. מצבה של התקשורת אינו מעודד, ותרבות הדיון שלה (ושל הציבור באופן כללי) אף היא אינה מעודדת. על כך אינני מתוכח אתך כלל.

    במקרה שלפנינו, בו – לדעתי – יש לנו עניין עם שופט גזען, ובנוסף לכך או לקוי-שיפוט או חשוד במשׂוא פנים ואולי אף בשחיתות, התקשורת עשׂתה את תפקידה ככלב שמירה. גם אם דרורי לא יעזוב את תפקידו, ודאי שיזהר מעתה ואילך שבעתיים.

    לגבי שאלתך הראשונה: מאותה סיבה ש-7000$ בחשבון בנק בארה"ב צריכים היו ואף הובילו להתפטרותו של ראש ממשלה.

  18. עדיין לא קיבלתי הוכחה או חצי הוכחה לגזענותו של השופט, להחשדתו בשחיתות או במשוא פנים. הטענות היחידות הן נסיבתיות לחלוטין (המתוננת אתיופית והנאשם זוכה – אז השופט גזען, לנאשם יש קשרים בש"ס – השופט מושחת) או פשוט לא נכונות (הציטוט המפורסם).
    את הטענות הנסיבתיות ניתן להפריך בקלות – למשל ע"י פסקי דין אחרים של השופט דרורי שבם הוא לא מרשיע למרות שהנאשם הודה, או לא מרשיע למרות שלנאשם אין קשרים בש"ס, למשל ע"י עיון בראיון של השופט דרורי ודבריו החמים על העליה האתיופית ועל רצונו בשילובם במערכת הדיינות הרבנית.

    הטענה היחידה שיש לה בסיס היא שבמקרה הזה הוא טעה (לקוי שיפוט).

  19. פינגבאק: לאן הלכה כיכר העיר? | יהודית, דמוקרטית, ישירה

סגור לתגובות.