יומיים לפני שנפתחה שביתת המרצים, סברתי שמנהיגיה שגו בכך שבחרו בסיס צר מידי למאבק. מה הטעם במאבק על שחיקת שׂכרו של הסגל הבכיר, כאשר המערכת כולה סובלת ממחסור בתקנים, מציוד מיושן במעבדות, מספריות ללא תקציבים, מגידול מדאיג ביחס בין מרצים לסטודנטים, מגידול מדאיג עוד יותר במספר העובדים ללא תקנים וללא תנאי-העסקה ראויים?

כדרכן של שביתות, גם שביתת המרצים פיתחה חיים משלה. אם בשבועות הראשונים התרכז השׂיח בתחום הצר של אחוזים ומנגנוני שחיקה, לאורך הזמן החלו להשמע יותר ויותר דיבורים על מאבק להצלת ההשׂכלה הגבוהה בכלל. אט אט החלה חודרת ההכרה שהגיע זמננו להלחם על עתיד האוניברסיטאות, ושאם לא נעשׂה כן, אנו צפויים להפרטה מוחלטת, ולחרבן כל החוגים, המחלקות, אפילו הפקולטות, שאינן נושׂאות רווח מוחשי ומיידי. בעולם המופרט של פקידי האוצר אין מקום למדעי הרוח, לאומנויות, אפילו לרוב מדעי החברה.

במאמר שכתב אתמול ב-ynet כותב סבר פלוצקר: המרצים הבכירים כבר התקפלו ונסוגו דרך ארוכה. הפשרות שהציע בסוף השבוע שעבר ועד ראשי האוניברסיטאות, שהיו מקובלות על המרצים, משקפות ויתורים מרחקי לכת… במהלך המשא והמתן עם משרד האוצר הושפלו המרצים עד עפר… בשבועיים שחלפו הוכח קבל עם ועדה מי הוא בעל הבית השולט באוניברסיטאות: משרד האוצר ואין בלתו… האם הנוקשות של פקידי האוצר אכן משקפת את סדר העדיפויות שלנו, של החברה האזרחית בישראל?  שאלה רטורית. אפילו מר פלוצקר, שאינו חשוד בעיני בשׂמאלניות יתר, קץ בכוחנות המוגזמת של האוצר. אבל מאחרי שאלתו הרטורית מסתתרת שאלה נוספת, עמוקה יותר: מה הסיבה לכוחנות זו של האוצר?

זכות השביתה

את התשובה אפשר למצוא בדברים שאמר ל-The Marker אורי יוגב, לשעבר הממונה על התקציבים באוצר והיום איש עסקים עשיר. אחד ההישׂגים הגדולים שהוא זוקף לזכותו מימיו כממונה על התקציבים, הוא הרפורמה ברשות הנמלים:"היכולת להשבית את המדינה ב-2010 תהיה מוגבלת… כבר היום הם פועלים כחברה עסקית, עם דו"חות רבעוניים של רווח והפסד. זו כבר לא המדינה שמשלמת להם… בתקופה של ביבי בחרנו את האגוזים הקשים מכולם, ואין ספק שהנמלים היו האגוז הכי קשה.

זהו חזונו של הימין הקיצוני גם עבור האוניברסיטאות. המוסדות מועברים כבר עתה לשיטות ניהול של "רווח והפסד", וההוצאה הציבורית עליהם מצטמצמת והולכת. מערכת ההשׂכלה הגבוהה, שגם היא "אגוז קשה" – לא בגלל שליטתה על איזה "שאלטער" אלא משום שהיא מושתתת על חשיבה ביקורתית – תופרט ותאבד את היכולת שלה לשבות. התהליך יקח אמנם זמן, אבל, כפי שאומר יוגב, "15 שנה בחיים של מדינה הן שום דבר." פקידי האוצר אינם מפחדים מדרך ארוכה. ובסוף הדרך ממתין גן העדן של הימין הקיצוני – משק מופרט לחלוטין, בו אי-אפשר יותר לשבות.