יומיים לפני שנפתחה שביתת המרצים, סברתי שמנהיגיה שגו בכך שבחרו בסיס צר מידי למאבק. מה הטעם במאבק על שחיקת שׂכרו של הסגל הבכיר, כאשר המערכת כולה סובלת ממחסור בתקנים, מציוד מיושן במעבדות, מספריות ללא תקציבים, מגידול מדאיג ביחס בין מרצים לסטודנטים, מגידול מדאיג עוד יותר במספר העובדים ללא תקנים וללא תנאי-העסקה ראויים?
כדרכן של שביתות, גם שביתת המרצים פיתחה חיים משלה. אם בשבועות הראשונים התרכז השׂיח בתחום הצר של אחוזים ומנגנוני שחיקה, לאורך הזמן החלו להשמע יותר ויותר דיבורים על מאבק להצלת ההשׂכלה הגבוהה בכלל. אט אט החלה חודרת ההכרה שהגיע זמננו להלחם על עתיד האוניברסיטאות, ושאם לא נעשׂה כן, אנו צפויים להפרטה מוחלטת, ולחרבן כל החוגים, המחלקות, אפילו הפקולטות, שאינן נושׂאות רווח מוחשי ומיידי. בעולם המופרט של פקידי האוצר אין מקום למדעי הרוח, לאומנויות, אפילו לרוב מדעי החברה.
במאמר שכתב אתמול ב-ynet כותב סבר פלוצקר: המרצים הבכירים כבר התקפלו ונסוגו דרך ארוכה. הפשרות שהציע בסוף השבוע שעבר ועד ראשי האוניברסיטאות, שהיו מקובלות על המרצים, משקפות ויתורים מרחקי לכת… במהלך המשא והמתן עם משרד האוצר הושפלו המרצים עד עפר… בשבועיים שחלפו הוכח קבל עם ועדה מי הוא בעל הבית השולט באוניברסיטאות: משרד האוצר ואין בלתו… האם הנוקשות של פקידי האוצר אכן משקפת את סדר העדיפויות שלנו, של החברה האזרחית בישראל? שאלה רטורית. אפילו מר פלוצקר, שאינו חשוד בעיני בשׂמאלניות יתר, קץ בכוחנות המוגזמת של האוצר. אבל מאחרי שאלתו הרטורית מסתתרת שאלה נוספת, עמוקה יותר: מה הסיבה לכוחנות זו של האוצר?
את התשובה אפשר למצוא בדברים שאמר ל-The Marker אורי יוגב, לשעבר הממונה על התקציבים באוצר והיום איש עסקים עשיר. אחד ההישׂגים הגדולים שהוא זוקף לזכותו מימיו כממונה על התקציבים, הוא הרפורמה ברשות הנמלים:"היכולת להשבית את המדינה ב-2010 תהיה מוגבלת… כבר היום הם פועלים כחברה עסקית, עם דו"חות רבעוניים של רווח והפסד. זו כבר לא המדינה שמשלמת להם… בתקופה של ביבי בחרנו את האגוזים הקשים מכולם, ואין ספק שהנמלים היו האגוז הכי קשה.
זהו חזונו של הימין הקיצוני גם עבור האוניברסיטאות. המוסדות מועברים כבר עתה לשיטות ניהול של "רווח והפסד", וההוצאה הציבורית עליהם מצטמצמת והולכת. מערכת ההשׂכלה הגבוהה, שגם היא "אגוז קשה" – לא בגלל שליטתה על איזה "שאלטער" אלא משום שהיא מושתתת על חשיבה ביקורתית – תופרט ותאבד את היכולת שלה לשבות. התהליך יקח אמנם זמן, אבל, כפי שאומר יוגב, "15 שנה בחיים של מדינה הן שום דבר." פקידי האוצר אינם מפחדים מדרך ארוכה. ובסוף הדרך ממתין גן העדן של הימין הקיצוני – משק מופרט לחלוטין, בו אי-אפשר יותר לשבות.
פינגבאק: » עייפות מ“קץ הדמוקרטיה“ » וובסטר 4 - חנן כהן
כבר אמרתי לך פעם שהשימוש שלך במושג ימין קיצוני מבלבל את הקורא. אתה מדבר על יוגב ואנשים חושבים על מרזל. אתה צריך להתחשב בקהל.
איתי –
המילים בהן אנו משתמשים קובעות את המציאות בה אנו חיים. כשהקהל יבין מיהו הימין הקיצוני, אולי המצב יתחיל להשתפר.
מצד שני, כנראה שהגיע זמן לכתוב טור להגדרת המושׂגים.
פינגבאק: The Daily Dolly » ארכיון » The Daily Dolly 16/01/2007
http://www.haokets.org/mail-message.asp?ArticleID=2506
במאמר המקושר טוען איציק ספורטא שדווקא ההתמקדות בשכר מסייעת למרצים ומחלישה את האפשרות להוצאת צווי מניעה כי זכות השביתה מוגבלת לעניינים מקצועיים ולא פוליטיים. (עובדה שראוי לשנות, לדעתי)
ולמען הסר ספק – אלמלא פרט זה ראוי היה כדבריך להרחיב את בסיס המאבק עד בלי די, וראוי לבדוק איך עושים זאת גם תחת המגבלות הקיימות.
יש לי שאלה אינפורמטיבית (ואולי גם קטנונית)-
מה קורה לזכות השביתה במגזר הפרטי?
מירי – ככל הידוע לי גם במגזר הפרטי זכות השביתה אמורה להישמר בעניינים מקצועיים, ראי ערך שביתת המלצריות (דוגמא לביתה מתוקשרת לאחרונה)
פינגבאק: The Daily Dolly 16/01/2007 at The Daily Dolly
אור –
ראשית, יש צדק בדבריו של איציק ספורטא, אבל כדאי להביא גם את הסיפא שלו: הדרך בה מצמצמת הפרשנות של בית הדין לעבודה את תחום הדרישות שמותר להעלות, פוגעת בזכות השביתה ומשׂחקת לידי הימין הקיצוני. מותר לשבות שביתה מצומצמת ומגזרית, אבל כל נסיון לראות תמונה רחבה יותר, הכוללת מגזרים אחרים, הופכת להיות "פוליטית" ולפיכך אסורה. "הפרט ומשול", כרגיל.
זאת ועוד, לפי הפרשנות המצומצמת של בית הדין, דיון על אחוזי שחיקה מותר, אבל דיון על התנגדות לדו"ח שוחט הוא "פוליטי". אבל ההצעה של ור"ה (הממחזרת הצעות קודמות של האוצר) מציעה לנו, בין השאר, ש5% מהתוספת תהיה מותנית בקבלה של המלצות דו"ח שוחט לגבי מבנה שׂכר המרצים.
כלומר – לור"ה ולאוצר מותר לכרוך את דו"ח שוחט במו"מ על השׂכר, אבל לנו אסור, כיון שאז תהפוך שביתתנו ל"פוליטית".
ולסיום, דעתי הפרטית – הכל פוליטי!!!
*****
מירי –
מעבר לתגובתו של אור, השמועות אומרות שיש מגמה מתגברת והולכת של הצטרפות להסתדרות, גם של עובדים במגזר הפרטי. אם השמועות נכונות, אולי מדובר בסימנים ראשונים לכך שהמטוטלת החלה לנוע שוב שׂמאלה (ב"ה בב"א).
אבל זה לא בדיוק עונה לשאלה מדוע לאוצר יש כל כך הרבה כוח? מדוע הממשלה הפוליטית לא מרסנת את האוצר? היא לא יכולה? היא לא רוצה? אם היא לא רוצה – מדוע האזרחים לא בוחרים לכנסת ולממשלה אנשים שרוצים לשנות דבר זה?
לדעתי-כמה סיבות.
1. התקשורת מרדימה את האנשים והם לא מבינים את המשמעות (למרות שאולי פחות – הנה יש מאבק על בית חולים באשדוד שהאוצר תקע וגם יש את המאבק בחוק ההסדרים)
2. בבחירות של נציגים כמו היום אפשר להחליט איזה נושא הכי חשוב לך ולמנות נציג – אבל אי אפשר להחליט על יותר מנושא אחד.
3. השיטה הקיימת מעודדת שחיתות כך שלחברי הכנסת לשרים ולפקידי האוצר יש את אותם אינטרסים – לשרת את בעלי הממון (שינהנו מעוד "הפרטה" ) תראו את מצעד החכ"ים לשעבר שהולכים לעבוד ב"חברה לישראל" של סמי ויולי עופר).
אורי, יש מצב ללינק:
http://www.publiceducation.org.il
?
משכיל. זה אומר להבנתי דבר אחד:
שלא תעזור יותר שביתה ספציפית של גוף זה או אחר, אלא שאם אנשים רוצים שתהיה במדינה הזו תשתית סוציאליסטית כלשהי (והם רוצים? אני מניחה ש-30% לפחות רוצים ומבינים למה זה חשוב) כדאי להם להתחיל להתאחד. שהמרצים יראו בשביתות עובדי רשות שדות התעופה דבר לא פחות חשוב משביתתם.
ביזור לא יעזור פה עוד. ונקווה שמהאקדמיה תצא הבשורה.
אולי זה הזמן להקים התאגדות אזרחית אמיתית או יוזמה חינוכית למינהל תקין (שניראה כי אינו ידע שגור אצל אזרחי ישראל).
כל המדינה שלנו מבוזרת.
הקושי הוא באיחוזה(חוץ מבמלחמה).