מהפך אפשרי

רוב רובו של טור זה התפרסם לראשונה במגפון, והתודה לאכסניא המכובדת. כאן הוא מופיע בתיקונים קלים, ביחוד בסוף. טבלא מאורגנת ובה אחוזי ההצבעה והישׂגי הליכוד בשני הדורות האחרונים אפשר למצוא במאמר המקורי. קריאה מהנה ~

איור מאת ארנון אבני

איור מאת ארנון אבני

ראשית, גילוי נאות: אני חבר במפלגת העבודה, רוצה לראות בחזרתה לשלטון, ומאמין שחילופי שלטון כאלה יוכלו להניע מהלך תיקון, שיבטיח את המשך קיומה של מדינת ישׂראל ברווחה, כבוד ובטחון, לפחות עוד שניים-שלושה דורות. כתומך מפלגת העבודה, הבעתי לאחרונה את דעתי לרוב כי חזרת העבודה לשלטון – מהפך! – אפשרית כבר בבחירות הבעל"ט. דעה זו נתקלת ברוב המקרים (לא בכולם) בהשתאות ובחוסר אמונה יסודי וגורף. כתשובה לתגובות אלה נכתבים הדברים הבאים.

נקודת המוצא לקראת הבחירות הבאות היא חלוקת המנדטים בכנסת הנוכחית (ה-18). השאלה הראשונה העולה על שולחן הניתוחים היא, כמובן, קדימה. הולדתה של קדימה במשבר הגדול שנוצר סביב הנסיגה מרצועת עזה, באמצע העשׂור הקודם. כזכור, נולדה קדימה מתוך פרישה המונית של תומכי-התנתקות מהליכוד, בראשות ראש הממשלה דאז אריאל שרון, בתוספת פרישה מקבילה מתוך מפלגת העבודה, בראשות נשׂיא המדינה כיום שמעון פרס. לאחרונה הצליח שאול מופז לדרדר מפלגה שניצחה, לכאורה, בבחירות הקודמות לספו של אחוז החסימה. המשמעות המידית לקראת הבחירות הבאות: 28 מנדטים של קדימה נמצאים על כף המאזניים. 758,032 איש ואישה שהצביעו לקדימה בבחירות הקודמות הן/ם כרגע בבחינת קולות צפים.

הנושׂא השני בחשיבותו נוגע לאחוזי ההשתתפות בבחירות הכלליות. מאז הבחירות לכנסת השביעית (1969), הראשונות לאחר מלחמת ששת הימים, ועד אלה לכנסת ה-15 (1999), עמד אחוז ההצבעה הממוצע באופן יציב על כ-78%. מאז קריסת הסכמי אוסלו והאינתיפאדה השניה צנחו אחוזי ההצבעה באופן תלול לממוצע של כ-65%, וזאת מבלי לכלול את אחוזי ההצבעה לבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001 (שרון נגד ברק) – 62.3%. כאן יש לאמר שני דברים. ראשית: שבעיית הכיבוש עדיין לא נפתרה ולא קרובה להפתר. הכורך הבסיסי לקבל החלטה סוף כל סוף מה תעשׂה מדינת ישׂראל עם שומרון ויהודה, שעמד במרכז מערכות הבחירות לכנסות 7-15, בעינו עומד. האכזבה מאוסלו וההתפרקות המוחלטת אחרי קמפ-דיוויד, אחראים לפי ניתוח זה לצניחה באחוזי ההצבעה. עניין שני שיש להביא בחשבון הוא ארועי המחאה הגדולה בקיץ שעבר, שהיו בבחינת שעון מעורר צלול ורענן עבור הדור מוכה ההלם שלנו. אם די בקיץ המחאה כדי לתקן את העיוות בשיעורי ההצבעה שגרמו קריסת הסכם אוסלו והאינתיפאדה השניה – או, במילים אחרות, אם הבחירות הקרובות תהיינה חברתיות ולא מדיניות – הרי שאחוז ההצבעה עשׂוי לזנק בעשׂרה אחוזים ויותר. שורה תחתונה: לפחות עוד 10 מנדטים (ואולי יותר) על השולחן.

גורם שלישי, שלדעתי לא זוכה למלא ההערכה לה הוא ראוי, הוא מפלגת עם שלם של הרב חיים אמסלם. בסיס ההצבעה הטבעי של מפלגה זו מגיע בראש ובראשונה על חשבון ש"ס, אך יש לו סיכוי למשוך קולות גם ממצביעי/ות הליכוד בציבור המסורתי (ויש הרבה כאלה), כמו גם מחוגים חרדיים אחרים. סוד קטן הוא שההנהגה הפוליטית החרדית לא מיטיבה לענות על מצוקות המגזר שהיא מייצגת (והיא אינה יוצאת דופן בזה, כמובן). בתנאים של הצבעה חשאית, תוכל מפלגת עם שלם, שהיא לא רק תורנית אלא אפילו בהנהגה חרדית, להפוך לאבן מושכת לקולות מחאה. למעשׂה, לצד הצבעה צפויה אך מוגבלת בחוגים שׂמאליים, הרוב המכריע שיצביע לעם שלם יעברו מן הימין המדיני אל השׂמאל החברתי. הקולות הללו לא יופיעו, יש להניח, בסקרים, אלא רק בלילו של יום הבחירות. מה יהיה המספר בערבו של יום, קשה לאמר.

בצירוף שלושת הגורמים הללו, יוצא מכל זה שלקראת הבחירות הבאות יש 40 או יותר מנדטים, שהם כרגע בבחינת קולות צפים. בתנאים כאלה, אפשרי בהחלט להביא מהפך!

ובכל זאת, מכשול גדול עומד בדרך – מכשול האמונה. משום מה, רווח בקרב השׂמאל הלך רוח לפיו ביבי הוא "בלתי-מנוצח", ואילו מצביעי/ות הליכוד שומרות ושומרים על נאמנות בלתי-מתפשרת למפלגה. "הליכוד הוא בית, ובית לא עוזבים", וכל זה. אלא שכפי שהראה לאחרונה אבישי מתיה, מדובר בתפיסה שגויה לגמרי. רק לפני שתי מערכות בחירות, ב-2006, צנח הליכוד מ-38 מנדטים (שׂיא כוחו מאז הניסוי בבחירות ישירות לראשות הממשלה באמצע שנות ה-90) ל-12, המפלה הגדולה ביותר מאז יסוד המפלגה. מאלפת לא פחות הדוגמא מ-1999, אז צנח הליכוד מ-32 מנדטים ל-19, בתגובה לכהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה.

כל זה לא מבטיח, כמובן, דבר לגבי כמות הקולות הצפים שתעבור ביום בחירה למפלגת העבודה, או לגוש השׂמאל בכלל. מלחמה (עם איראן, חזבאללה, עזה או שילובים מעניינים בין השלוש) עלולה לטרוף את הקלפים, כדרכן של מלחמות. מכיוון אחר, קשה לחזות מה תהיה הצלחתם של לפיד-אולמרט. ידיעות אחרונות ו-ynet יעניקו סיקור תקשורתי אוהד במיוחד, וידיים נעלמות תשלופנה ארנקים שמנים מכיסים עמוקים למימון מערכת הבחירות.

ובכל זאת, יש כאן חלון הזדמנויות למהפך. השאלה כיצד אפשר לעשׂות זאת ראויה לדיון נפרד. חשוב לציין שגם במקרה שהשׂמאל לא יצליח לחזור לשלטון, או אפילו ליצור גוש חוסם שיכפה סדר יום חברתי, יש חשיבות עליונה לבניית אופוזיציא חזקה ככה האפשר. אבל הרבה יותר טוב יהיה לנצח כבר הפעם. לעבודה!

מים שלנו, גז שלנו

אוצרות הטבע שייכים לציבור!

ברווחים מהגז הטבעי צריך לבנות כאן חברה טובה יותר

המאבק על הרווחים מהגז. שעת מבחן!

יום ראשון הקרוב

יום א' הקרוב, 28.11.2010, בשעה 20:00
באולם הגדול של תיכון עירוני ד',
רחוב וייצמן 74 (פינת יהודה המכבי), ת"א

מנחה הערב: רון קופמן עיתונאי ופרשן

בהשתתפות מובילי המאבק הפרלמנטרי המשותף לימין, למרכז ולשמאל:
ח"כ אורי אורבך    ח"כ כרמל שאמה הכהן     ח"כ ניצן הורוביץ
ח"כ אריה אלדד    ח"כ אורית זוארץ             ח"כ דב חנין

ממובילי המאבק הציבורי:

הרב מיכאל מלכיאור, מייסד פורום פעולה אזרחית
קובי אוז, אמן

להזמנה המלאה

לאירוע בפייסבוק
לאתר פורום פעולה אזרחית

תחבורה ציבורית וחניה:
תחבורה ציבורית. לתושבי תל-אביב מומלץ מאד להגיע ברגל
או בתחבורה ציבורית. קווי אוטובוסים של "דן" לתיכון עירוני ד',
רח' וויצמן – פינת יהודה המכבי:
5, 7, 13, 14, 24, 25, 27, 28, 45, 66
חניה ציבורית. למגיעים ברכב מחוץ לעיר:
"חניון תיכון חדש", כניסה מדרך נמיר 81
מרחק הליכה נוחה של 700 מ' ממקום הכנס, בתיכון עירוני ד' (וייצמן 74)
"חניון הרכבת" (ארלוזורוב), כניסה מצפון, מרחוב יעקב דורי
מרחק הליכה נוחה של 1200 מ' ממקום הכנס, בתיכון עירוני ד' (וייצמן 74)

אנא שלח/י פניה זו אל מכריך באמצעות רשימת כתובות הדוא"ל האישית שלך,
בעיקר לאלה הגרים בתל-אביב, גוש דן והאזור.
israel-restart.com

דוא"ל: action@israel-restart.com  טלפון: 050-7441006
כתובת:  אנו פועלים מהבית ומבתי קפה. ברגע שנתמקם במקום מסודר
נפרסם את כתובתו ברבים. תודה וסליחה על אי הנוחות.

בדרך לקדומים – מפגש שני

אחד המפתחות המרכזיים למהפכה חברתית בישׂראל הוא התנתקות מדפוסי המחשבה הקיימים, המפלגים את העם למגזרים, ומשסים אותם אלה באלה. העקרון הראשי העומד בלב השׂמאל הדמוקרטי הוא הערבות ההדדית – לא רק בין מי שמחזיקות ומחזיקים באותה דעה, אלא בכל הציבור. המסקנה המתבקשת היא, אפוא, שיש לבנות גשרים של הידברות, ובהמשך גם של שתוף פעולה, בין מגזרים שונים בציבור. זו היתה כוונתנו לפני כחודש, כשעלינו לקדומים, וזו כוונתו גם כשנעלה לשם שוב בשבוע הבא, ביום שלישי  (ערב י"ז בכסלו, 23.11).

בעקבות אותו ביקור החל להתגלגל דיון, ומדרך הטבע נשמעו בו טענות קשות משני הצדדים. כדי להיטיב את האווירה, וכדי לפנות את השטח לדיון בנושׂאים שאינם קשורים דווקא לגורל ההתנחלויות, ערכנו שני מסמכים. מצד אחד כתבנו ירון בן-עמי ואני איגרת לציבור העברי בשומרון וביהודה, המצורפת למטה. (אנא קראו גם את ההקדמה שכתב ירון לאיגרת, ובה לקח חשוב בעניין הבנה הדדית ותרבות דיון). מצד שני כתב טל ירון קול קורא בגנות האלימות בה נוקטים הקיצוניים שבציבור המתנחלים.

וביום שלישי, בסיעתא דשמייא, נתחיל להתקדם הלאה.

*** ******* ***

אחים יקרים ואחיות אהובות –

תשמעו, הרי לכולם ברור שהמצב כרגע הוא בלתי נסבל. יותר מדי אנשים שרויים בסבל בגלל מצבו הנוכחי של מפעל ההתנחלויות ושל השלטון היהודי ביהודה ושומרון. הפלשׂתינים כמובן. לא שהם ?יות תמימות ולא שאין להם תפקיד מפתח במצבם, אבל הפלשׂתינים סובלים קשות מן הסכסוך. מי כמוכן וכמוכם, שחיים בשכנותם, כמטחווי עין מהם, יודעים זאת. מקרים פרטיים של טוב וחסד קיימים כמובן, אבל כציבור, הפל?תינים סובלים קשות: מהעדר זכויות אזרח ולעתים קרובות גם זכויות אדם, ממצוקת ניידות בגלל המחסומים וגדר ההפרדה, ממצוקת פרנסה, ממצוקת הגדרה עצמית. נכון, נכון – אילו היו משוכנעים שהם רוצים מדינה לעצמם יותר מכפי שהם מעוניינים שמדינתנו שלנו תפסיק להתקיים, כבר מזמן היתה להם מדינה. ברור שהטרור שהם נוקטים בו מקשה עד מאד לחוש כלפיהם חמלה. כל אלה הם הסברים שלאחר מעשׂה: העובדה היא שהם שרויים בסבל מר.

גם אזרחיות ואזרחי מדינת ישׂראל כולם סובלים מן השלטון שלנו בעם זר: סובלים מן האלימות שחלחלה מן הכיבוש אל תוך החברה הישׂראלית, שהפכה את כולנו לאטומים יותר ואדישים זה לזה כפי שלא היינו מעולם. סובלים מן ההשלכות הכלכליות של החזקת נוכחות צבאית ואנושית כה רבה ביהודה ושומרון. סובלים מהרעה מחמירה והולכת במעמדה של י?ראל בדעת הקהל העולמית, עד כדי ערעור על עצם זכות קיומנו הלאומית בארץ. נכון, יש גם הרבה שׂנאת ישׂראל לשמה בעולם, אבל הכיבוש משמש כרגע כנקודת המשען העיקרית של הפעילות הארסית ביותר כנגדנו (ולא, אנחנו לא משלים את עצמנו שאם הכיבוש ייפסק פתאום יאהבו אותנו. פשוט יהיה למקטרגים פחות פתחון פה). אנחנו סובלים – סובלים מאד – מכך שההתעקשות על היאחזות ביהודה ושומרון בכל מחיר מקעקעת לא רק את הצד הדמוקרטי של המשוואה "יהודית ודמוקרטית", אלא גם את הצד היהודי שלה. לא די שהדמוקרטיה מתעקרת כאשר אנשים רבים כל כך נשלטים ללא זכות ליצוג, אלא גם היהדות הולכת ומצטמצמת, בעיני היהודים ובעיני אחרים, לכדי מנגנון שנועד להצדיק ולהמשיך את השלטון בעם זר. ומה עם דרכי הנועם של היהדות? מה עם ואהבת את הגר? מה עם שפע הרעיונות היהודיים, היקרים גם ללב חילונים רבים, העוסקים בדברים אחרים לגמרי מפלשׂתינים ורגבי אדמה ושיקולי בטחון?

וגם אתם, הציבור העברי בשומרון וביהודה, סובלות וסובלים מן הכיבוש. אמנם אתם בחרתם בעצמכם את מקום מגוריכם, ואפשר שאתם מקבלים את הסבל באהבה, אבל הרי לא תכחישו – ודאי שאינכם מכחישים, אתם אפילו מרבים לומר זאת בעצמכם – שחייכם אינם קלים, לא בתקוע, לא בקדומים, לא ביצהר. לא תאמינו, אבל איכפת לנו מכם, ומסבלכם.

נכון לרגע זה יש שלוש אפשרויות העומדות על הפרק (אנחנו כמובן פתוחים לשמוע הצעות מע?יות נוספות):

האפשרות הראשונה היא לספח את שומרון ויהודה כך שיהיו חלק ממדינת ישׂראל, מבלי להעניק אזרחות לפלשׂתינים תושבי השטחים. משמעות ההחלטה הזו תהיה ללא ספק התקוממות פלשׂתינית עזה משידענו אי פעם, שאותה נאלץ למגר בעוצמה כזו שתשׂים קץ לכל שיירי הלגיטימיות הבינלאומית של ישׂראל, תקרע אותנו מבפנים באופן שאולי לא יהיה ניתן עוד לאיחוי, ותאלץ אותנו להרהר ברצינות באפשרות לבצע גירוש המוני של פלשׂתינים. כך נראית, פחות או יותר, מורשת כהנא. לזה לא ניתן לעבור, בשום פנים ואופן. ואתם?

האפשרות השניה היא לשכנע את הציבור הפלשׂתיני (האמנם יסכים לכך?) לקבל אזרחות ישׂראלית. כלומר, כל פלשׂתיני תושב יהודה ושומרון יקבל אזרחות ישׂראלית מלאה. נו באמת, כמה זמן לדעתכם תישאר כך מדינת ישׂראל יהודית (ו/או דמוקרטית)? במו ידינו ניצור את האפשרות ליצירת רוב לא יהודי במדינת ישׂראל. את הבעיה הזאת, היה מי שאמר, ניתן לפתור על ידי העלאת עוד שלושה מיליון יהודים מחו"ל. היעד הזה נשמע קצת אופטימי מדי. מאז קום המדינה עלו בערך כמספר הזה יהודים – על פני כשישים שנה! וזאת בתקופה שבה ברור היה שישׂראל היא מקום צעיר, דינמי, אופטימי, מלא חזון עד להתפקע. האם זהו המצב כעת? ועוד: כיום יש כבר עשׂרה מיליון נפש בין הים לירדן. נניח שנביא שלושה מיליון, איפה הם יגורו? ממה יתפרנסו? ומה יקרה כאשר תיפתח הדלת להגירה פלשׂתינית לתחומי המדינה? הרי לא ניתן יהיה למנוע מאזרחים שווי זכויות את הזכות לאיחוד משפחות, למשל. שתי אומות שיש בלבן הרבה טינה זו על זו ייאלצו לחיות לפתע במסגרת מדינית אחת. מדינה דו-לאומית. כמו בעולם הגדול, נכון? כמו רואנדה, בוסניה, סרי לנקה. למען השם, אפילו בלגיה (בלגיה!) מתפרקת.

האפשרות השלישית היא לקבל הכרעה על חלוקת הארץ, כמו שהכריעו בן-גוריון (פעמיים!) ורבין. המחיר יהיה כבד מאד, ללא ספק: עקירה מבית; פרידה מחבלי ארץ; הכרה בכשלון שנכשלנו כולנו בהתמודדות עם תוצאות מלחמת ששת הימים. המשׂימה הזו, שאמורה היתה להיות חלק מכל פרשת הציונות, כבדה בזמן הזה מכפי כוחנו. אם כך, ניסוג ונתארגן מחדש. נפנה את המשאבים הכבירים (לא רק כלכליים, ולא רק מצד הממשלה) המושקעים בשומרון וביהודה אל משׂימות דחופות שהוזנחו: בתחום החינוך, העבודה, הבריאות, הרווחה. נתחיל לפתח את יתר אזורי הארץ, לא רק את המרכז. נקדיש תשׂומת לב לשסעים הקשים שבינינו לבין עצמנו. זה יהיה תהליך כואב, אבל מחזק.

אם כן, נשאלת השאלה: איך נחלק, בהסכם או בצעד חד-צדדי?

אם בהסכם, יש כמה וכמה דברים לדבר עליהם, גם מעבר לגורל ההתנחלויות. במסגרת המשׂא ומתן נוכל לדון גם באפשרות של חילופי שטחים. אנא, זכרו היטב את המספרים: 78% מהארץ בין הים לירדן לישׂראל, 22% לפלשׂתין. את מה שנספח במקום אחד נעביר לפלשׂתינים במקום אחר. צעד כזה ידרוש דיון מעמיק, שאי-אפשר לסכם במלים ספורות כאן. במקרה של הסכם צריך יהיה להרהר גם באפשרות שחלק מהציבור בהתנחלויות יעדיף להשאר בביתו הנוכחי, ולקבל אזרחות פלשׂתינית. איננו יודעים מה תהיה התגובה הפלשׂתינית להצעה שכזו. מה דעתכם?

ואם לא יהיה הסכם? גם אם לא יהיה – וכאן אנחנו אולי שונים מכל מה שפגשתם עד כה בשׂמאל – נשאף לסגת מהשטחים ולסיים את הכיבוש בכל מקרה. כי ככה אי-אפשר עוד להמשיך. הפתרון של נסיגה חד-צדדית, ואחריה המשך ניהול הסכסוך לעוד מי יודע כמה זמן, איננו הפתרון הטוב ביותר. הוא פשוט הפתרון הכי פחות רע, בתנאים הנוכחיים – שהם גרועים ממנו בהרבה.

מה שכן, הפעם לא נחזור על טעויות גוש קטיף. מצד אחד, נתארגן היטב לטיפול יעיל ולקליטה מהירה ומלאה של מי שיבחרו לחזור לגבולות מדינת י?ראל. מלכתחילה עלינו לקדומים כדי להבין טוב יותר מה העניינים. מצד שני, לא נפנה איש בכח. אתן ואתם תבחרו בעצמכן/ם אם להתפנות או להשאר.

כך או כך, בהסכם או שלא בהסכם – מדינת ישׂראל לא תוכל לערוב לשלום אזרחיה שיבחרו לקבל על עצמם אזרחות פלשׂתינית, כתנאי להשארותם ביהודה ושומרון. ודאי, נשתדל לדאוג להם כפי שהמדינה משתדלת לדאוג ליהודים בכל העולם, אבל לא נצא למלחמה על זכויותיהם, כפי שלא נצא למלחמה על זכויותיהם של יהודי ונצואלה. דלתה של מדינת ישׂראל תוסיף להיות פתוחה לעליית כל יהודי, מארה"ב כמפל?תין. זהו הפתרון הראוי בעינינו.

ועכשיו לעניין הבטחוני: מלחמות היו ויהיו כאן. השלום שחלמנו עליו כל השנים, זה הורוד עם היונים והכנורות הענוגים, מתמהמה. אנחנו ממש לא בטוחים שמדינה פלשׂתינית – אפילו אם יחתם אתה הסכם שלום – לא תהיה מקור להתקפות על ישׂראל. בהחלט ייתכן שכפי שקרה בעזה, גם מראשי רכסי השומרון יירו פגזי מרגמות. גם על כפר סבא. גם על תל אביב. בהחלט יכול להיות.

אז נתמודד. כי זה יהיה ההבדל: כרגע הגבולות שמגנה עליהם ישׂראל הם גבולות שרק כחצי העם, פחות או יותר, נחוש להגן עליהם. אבל גם אם יש בינינו מחלוקת בשאלה האם זכאית ישׂראל לשלוט בתנאים הנוכחיים בשומרון וביהודה, אין מחלוקת בשאלה האם שׂדרות או נתניה או מטולה או אילת הן חלק מן המדינה. על הגבולות האלה שׂוררת הסכמה רחבה מאד. על הגבולות האלה, כמעט כולם נחושים להגן. וכשכולנו נחושות ונחושים להגן על משהו – מאד קשה להכניע אותנו. הרי זה מה שאתם בעצמכם אומרים. אז נתמודד, כפי שהתמודדנו עם איומים לא פחות חמורים. מתברר שעוד לא הגענו אל המנוחה. רק אל הנחלה.

לקראת ההתנתקות מגוש קטיף הגו כמה ממנהיגי המחנה הכתום את הסיסמא: "עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה". וכבר אז היו מאתנו שתמהו: אם ככה, למה אצה לכם הדרך? מדוע אתם סבורים שדווקא ברגע זה ממש צריך עם ישׂראל לשלוט בכל שטחי ארץ-ישׂראל? השעה איננה כשרה לכך. כעת צריך לרכז את המאמצים בנו פנימה, להתרכז בגבולות שעליהם ?וררת הסכמה רחבה – הן בתוכנו, הציבור הישׂראלי, הן בין ישׂראל לאומות העולם – ולעסוק בבדק בית שיטתי. אולי מתישהו, בעתיד, תגיע השעה. בינתיים, נמשיך להתכונן ולצפות ולהתגעגע. כי בנקודה זו צדקתם: אנחנו באמת לא מפחדים מדרך ארוכה.

השׂמאל הלאומי בקדומים (דיון מתגלגל)

בעקבות הפגישה בקדומים החלה התכתבות ענפה בדוא"ל. הטור הנוכחי מורכב מחילופי דברים בין תושב קדומים משה ולך (שאת דבריו הבאתי מזכרון בטור הקודם, וראו גם גרסא אחרת מזכרון בתגובה 11 שם) לביני. אביא את הדברים כפי שנכתבו בדוא"ל, בשם מלא וברשות כותבם. כתב משה:

בתור ותיק במפגשים בין אנשי שמאל וימיו ובין דתיים וחילונים, וכן בתור מארגן מפגשים מסוג זה (גם בין מבוגרים וכן בין בני נוער), אני יכול להעיד ולומר שהמפגש אתמול היה נעים וגם חשוב. הדבר החשוב במפגשים מסוג זה הוא ההמשכיות, למפגש חד פעמי יש תועלת מעטה וקצרת טווח.
ביחד עם זאת אני חייב לציין, שגם אני לקחתי בסוף הערב את הספרון הכחול המדובר, ואני אומר שאם הייתי יודע מראש שזאת האג'נדה של היושבים מולי, לא הייתי מגיע למפגש. לאחר שקראתי את רובו (ואני עדיין מנסה לעכל אותו, ולברור מתוך כל הלשון הגסה והבוטה את הדברים העקריים) הרגשתי שממש רימו אותי. הבוז, הלעג, היהירות, תחושת ה"אני ואפסי" המוטחת כלפי הציבור שלנו – מחד, ואח"כ לבוא ולדבר במתק שפתיים על הצורך בהידברות, ועל הצורך בהקמת חברת מופת – מאידך, גורמת לי להרגיש כמו היהודון שמתעללים בו, מכים אותו, יורקים בפניו, ואח"כ מושיבים אותו כדי לדבר על מה הוא צריך לוותר כדי שלא ימשיכו לזלזל בו.
אם כל האנשים שישבו שם מזדהים עם מה שנכתב, אני מסופק אם יש תועלת בהמשך המפגשים.בד"כ אני אדם סובלן המסוגל לשמוע ביקורת קשה על הדרך שלנו, ובהחלט יש טענות נכונות כלפי דרכנו שצריך לתת עליהם את הדעת. אולם הדברים הכתובים שם לא מאפשרים לי, כרגע, לדון עליהם באופן שקול והגיוני, ולא בגלל שהם נכונים…
אני עדיין צריך לסיים ולקרוא, ולחשוב פעם נוספת אם הייתי מוכן להמשיך בדיאלוג מסוג זה.

תשובתי:  משה שלום –
אני מבקש להזכיר שהספרון נכתב לפני כשנה, ושעשׂינו דרך מאז. זמן קצר לאחר פרסום הספרון בקש ממני אלדד לרכז את המאמץ לכתוב מסמך חדש. הרעיון המקורי היה לערוך אותו בצוותא באתר ויקי מיועד לכך. התחלנו בעבודה, וראינו שעדיין אי-אפשר (כשלון שלי, אני לוקח אחריות). צריך עוד לדון הרבה ולחשוב הרבה ולברר הרבה. אמש עשׂינו צעד חשוב בכיוון הזה. ב"ה נזכה בקרוב לכתוב מסמך הגון יותר ומכבד יותר.
אנא זכור גם את מה שאמרתי בתחילת הערב על השעון המעורר ועל סטירת הלחי. גם אני שומע חרפות, נאצות וגידופים כל יום. ורובן אפילו לא מימין, אלא מסמול. אילו היו לי עשׂרה שקלים על כל פעם בה נתכניתי "פשיסט" (או "פרוטו-פשיסט", החביב עלי במיוחד) בשנה האחרונה, הייתי נפטר מהמשכנתא עוד לפני השמיטה הבאה. במקרים כאלה אני חוזר לדברי הנביא ישעיהו (נא ז): אל תיראו חרפת אנוש, ומגִדֻפוֹתָם אל תֵּחָתּוּ. עובד בשבילי.

שוב משה:

שלום אורי, כשאתה אומר שהספרון נכתב לפני כשנה ושעשיתם דרך מאז, השאלה היא איזו דרך עשיתם, טקטית או אסטרטגית.
אם נשארתם בעמדתכם היהירה שכל האמת אצלכם ואין בלתה (זוהי הרוח שאני קלטתי מהדברים) אבל הבנתם שאף אחד לא ישב לדבר עם אנשים שחושבים שכל האמת אצלם, מפני שזה חסר כל תועלת, ולכן כדאי לכתוב נייר עמדה קצת יותר מכבד ועדין, מבחינתי לא עשיתם שום דרך. אם הבנתם באמת שגם לצד השני יש דעות לגיטימיות ויש לו אמת שלו ובדרך שלו קיימים דברים אמיתיים שצריך וכדאי לאמץ (בדיוק כמו שאני חושב על דרכו של השמאל הציוני והלא ציוני) ולכן האופן שבו כתבתם וניסחתם את הדברים לא רק מוטעה באופן שבו הם נאמרו אלא גם בתוכן, אפשר בהחלט לחזור ולדבר.
הרי בהמשך המסמך אתם בעצמכם מבכים את היחס המזלזל שהתייחסתם בעבר למזרחיים, לאמונתם ותרבותם. וכיום אתם מתחרטים (אני מקווה שבאמת, ולא רק מסיבות קואליציוניות), וזהו בדיוק מה שאתם עושים במניפסט הזה לציבור המתיישבים ביש"ע.
האם אין לכל מפעל ההתיישבות ביש"ע שום תועלת למדינת ישראל? שום כלום? אינכם יכולים למצוא ולו מילה אחת טובה לומר על מפעל כ"כ גדול, חוץ מזה שהוא אסון הכי גדול לכלכלה, למדינה, לחברה? אין בין ציבור המתנחלים שום דבר חוץ "מחבורת נערים חרמנים ההולכים לבעול את הארץ"? דומפה ולרשטיין וזמביש לא עשו שום דבר מועיל לחברה הישראלית חוץ מאשר "לתפוס את המדינה בביצים"? אין בנוער הדתי לאומי אף אחד שהוא לא "גזעני, שמרני, צר אופק באופן מביך, אוונגליסטי ולא מוסרי, שצורת החשיבה שלו רדודה ופשטנית"? אין בשליש המוצלח של הנוער הזה אף אחד שלא מוריד את הכיפה?
השתגעתם? נפלתם על הראש? זו הדרך היחידה לעורר דיון? מי אתה רוצה שישב לדבר איתך אחרי דברים כאלה?
אינני נכנס כלל לתוכן הדברים שברור לי שבחלקם ואולי ברובם, העובדות מוטעות ומטעות. אני מדבר כרגע רק על האופן שבו הם נאמרו. אני אומר לך בתור אדם שעוסק הרבה בנושא השואה, שאם הייתי לוקח את הדברים שכתבתם על המתנחלים ומחליף את המילה מתנחלים ביהודים, אפשר היה בשקט להכניס את הקטעים ל"מיין קאמפף" או "לדער שטירמער" אף אחד לא היה מרגיש…
מקובל לומר שאם אדם מציג דרך מסויימת והוא חוטף על הראש משני הצדדים, סימן שהוא באמצע ואז הוא די צודק. אינני יודע באלו טענות באו אליך מצד שמאל, ומדוע קראו לך פאשיסט, אבל אל תחשוב שאם אתם חוטפים מימין ומשמאל, סימן שאתם בדרך הנכונה. התחושה שלי (ואולי אני טועה) ש"ההכנסה" לשמאל הלא ציוני והמשתמט בתחילת הספרון, הייתה רק מבוא "למנה העיקרית", "ההכנסה" להתנחלויות, שהם, לדעתכם, הצרה האמיתית של המדינה, ומהם נובעים כל שאר בעיותיה, רק מעין "מתאבן" כדי שתוכלו לומר לנו, מה אתם רוצים אנחנו בוטים נגד כולם, גם נגד השמאל.
אל תיבנו על זה, הטענות הקשות נגד השמאל הלא ציוני מחווירים לעומת הרעל והשטנה העולים מהספרון הזה כנגד ציבור המתיישבים ומפעלו.
להערכתי, כל זמן שלא תהיו מוכנים לקבל שיש גם צד שני, ושגם שם יש אמת ודברים נכונים, אפילו אם בתמונה הכללית הם טועים, לא יהיה דיאלוג.

עד כאן הדיון בדוא"ל. את ההמשך רציתי לנהל באופן פומבי, והנה התחלה של תשובה:

משה –

על אופי ההתבטאות של הספרון הכחול הבעתי דעה נחרצת למדי לפני למעלה משנה, שבועות ספורים לאחר שראה אור. הטענה הבסיסית שלי אז, שלא השתנתה באופן עקרוני, היא שאי-אפשר לבנות על בסיס כזה חברת מופת. למען האיזון, אנא קרא גם את תגובתו של ירון בן-עמי (מס' 1 שם), שהיה עמנו בקדומים. ההתרשמות שלך שהשׂפה הבוטה כלפי המחנה שלנו נועדה להכשיר את ההתקפה על המחנה שלך הפוכה, כמובן, מזו של מי שחטף על הראש בצד שלנו. שם רואים בהתבטאויות נגד הציבור המתנחלי עלה תאנה לירידות על "הסמולנים" והמשתמטים. עד כאן, הכל צפוי.

אתה שואל האם "זו הדרך היחידה לעורר דיון?" אענה מנסיוני האישי. את הבלוג הזה יסדתי בדיוק כדי לעורר דיון ציבורי, ומראשיתו השתדלתי לשמור על תרבות דיון, אדיבות, נימוס וכבוד לזולת על דעותיו השונות. השפל הנמוך ביותר (לזכרוני) הגיע כשנתתי לטור את הכותרת "בזיון!", וגם זה כשהתפתיתי לרגע לכתוב על ספורט. את הבלוג פתחתי לפני ארבע וחצי שנים. מאז ועד היום התקבצו כאן חמישה ורבע קוראים וקוראות. לעורר דיון ציבורי נרחב, כזה שיגיע לאלפים ורבבות, לא הצלחתי. הספרון הכחול הצליח, ולראיה מפגשנו בקדומים, והדיון שאנו מנהלים כעת, שלא היו מתקיימים בלעדיו.

יותר מזה – אנא הבט סביב במציאות בה אנו חיים. הימים ימי זכרון לראש הממשלה יצחק רבין הי"ד. אבקש ממך לצפות בתמונות הבאות (סרטון קצר, לא להבהל).

הססמאות הקשות שנשמעות בסרטון אינן נחלת העבר. חוץ מהרב יואל בן-נון וקומץ חברות וחברים סביבו, איש לא התנער מהן, והן עדיין תלויות ועומדות כנגד כל מי שתומך במדיניות רבין מ-1995, קרי פינוי התנחלויות לצרכי הקמת מדינה פלשׂתינית. כלומר נגדי. מי שעמד אז על הגזוזטרא ועודד את ההמון הוא היום ראש הממשלה שלך ושלי. האלימות המילולית הזו – שאת התגשמותה בחומר ראינו היטב כולנו – עודנה  מופנית כלפי וכלפי המחנה שלי. באווירה הזו, אין פלא שיש התלהמות. הטה אוזן בשבועות הקרובים לדיונים בבית-הכנסת בשבת בעקבות פגישתנו, ואמור לי אתה אם לא תשמע ביטויים קשים ומרים לא פחות מאלה המופיעים בספרון הכחול. לחילופין, הסר ממני את "בוגד" ו"מוות ל-" ועשׂה אותי נער חרמן שרוצה רק לבעול את הארץ, ואני מרוצה עד הגג.

כתבת לעיל: אם נשארתם בעמדתכם היהירה שכל האמת אצלכם ואין בלתה … אבל הבנתם שאף אחד לא ישב לדבר עם אנשים שחושבים שכל האמת אצלם, מפני שזה חסר כל תועלת … מבחינתי לא עשיתם שום דרך. עכשיו, אנא שׂים את עצמך לרגע בנעלינו. אנחנו מתמודדים מול (א)נשים שבנוסף לשיקולי בטחון ומוסר לוקחים כדבר מובן מאליו גם הבטחות אלוהיות. איך אפשר בכלל להתמודד עם טענה שההתנחלויות הן פרי רצון אלוהי, ושכל מכשלה שלא תהיה היא עכּבה לטובה? שמענו שנינו את אחד הדוברים הצעירים בפגישה שניסה להסביר בדוגמאות מחיי הנישׂואין את ההבדלים בין חברה אֱמוּנית לחברה חילונית. הפער הוא כביר. ועדיין לא הגענו מתוכו למסקנה שאין על מה לדבר. נהפוך הוא – הגענו לקדומים.

והשאלה הגדולה היא: לאן נמשיך מכאן? התשובה המועילה היחידה לטעמי היא – למעשׂים שיאפשרו לנו לבסס את המשך השׂיח על מדרגה גבוהה יותר של אמון. תכנית מעשׂית, ולו אחת, שתהווה נקודת משען למינוף המשׂא והמתן שהתחלנו להשׂיג טוב גדול יותר.

אינני בטוח מה צריך להיות המעשׂה הזה. אבל בכל זאת, הנה רעיון: למיטב הבנתי, עדיין יש משפחות שפונו מגוש קטיף ועדיין לא מצאו סידור הולם. סביר להניח שיש מי שמצאו סידור, ונמצאים בקשיים ובמצוקות בכל זאת. אם נוכל להרים יחד מפעל, שינסה למזער את נזקי הגירוש, האם יש בכך לדעתך צעד קדימה?

השׂמאל הלאומי בקדומים (מחשבות ראשונות)

מתוך אתר המועצה קדומים

מתוך אתר המועצה קדומים

דווקא אמש עלינו לקדומים, לחוג בית של השׂמאל הלאומי. בשׂיאו של הערב התקרבנו ל-50 נפש (לא כולל נוער בפריפריא, שכנים תוהים ומועצה מקומית מודאגת). הצגנו את עצמנו, שמענו סבב ארוך של נאומים קצרים, ואז החל הערב באמת, כשהתפזרנו לשׂיחות אקראיות. דבר אחד התברר כבר בשטח – יש על מה לדבר. המון. ומה שיותר חשוב, יש גם נכונות, אפילו להיטות. טוב מאד!

מבחינת התוכן, רציתי לפתוח דוקא במה שאמר אזרח מקומי, בעל בעמיו ומורה במקצועו, סרוג ומזוקן קלות. (הדברים נאמרים כמובן מזכרוני, שאינו מילה במילה)

אני יודע שאנחנו במצב לא טוב, ושהדברים חייבים לבוא לידי פתרון צודק יותר. כשאני עובר במחסום במסלול אחד ובמסלול השני ממתינות וממתינים שעות, אני יודע שהצדק לא אתנו. אבל מגוש קטיף ומעזה למדנו שנסיגת אמוק אינה מובילה לתוצאות חיוביות בהכרח. צריך למצוא פתרון צודק, ואינני יודע מה הוא. אבל יהיה מה שיהיה, אסור לחזור על מאורעות גוש קטיף.

מבחינתי, הודאה כזו היא בסיס למשׂא ומתן. נקודת היסוד של המשׂא והמתן, כפי שהסתמנו במהלך הערב, היא חוק יסוד: הכנסת, סעיף 7א1. וזו לשון החוק:

סעיף 7: רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשׂיה של הרשימה או במעשׂיו של האדם, לפי הענין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:

(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הגדרה בעייתית, אני יודע. גם אתמול עוד לא מצאנו תשובה, אבל בקבוצות קטנות, התחלנו קצת להתוות קווים כלליים לדיון. שׂמחתי לשמוע, למשל, שלדעת תושבת קדומים אחת, מורה אף היא, במדינה יהודית צריכה להיות שמורה לכל הזכות להנשׂא ולהתגרש ללא כל התערבות של אנשי דת. הגענו גם להסכמה על התרת עבודה בשבת, תוך שמירה על הזכות ליום חופש שבועי, ושמירה מפני מקרים של אפליה בקבלה לעבודה. אני בהחלט בעניין, ושׂמח לשמוע שמצאתי לכך הסכמה, ולו מקומית, במחנה הכתום.

מבחינת הדמוקרטיא – זו התבטאה בעיקר בסדר הדיון. בסופו של דבר, כל מי שרצ(ת)ה לשׂאת דברים, עשׂ(ת)ה כן. השלב השני של הערב, בו התנהלו שׂיחות חופשיות, היה דמוקרטי עוד יותר, מדרך הטבע. וחשובה מכל העובדה, שקבוצה של אזרחיות ואזרחים קיבלה על עצמה אחריות לנסות לברר כיצד אפשר להגיע לפתרון, שיגרום את הנזק המועט עד כמה שאפשר לכל הצדדים המעורבים.

וכאן אני פונה למחנה שלנו – של מצדדות ומצדדי עקרון החלוקה. אנחנו לא בשלטון כרגע, אפילו לא קרוב. הדרישה המקסימליסטית לנסיגה מוחלטת היא אולי הבסיס הנכון לפיו יש להתוות הסדר ארוך-טווח, אבל אין לה אחיזה במציאות כרגע. אדרבא, אני מזמין בחום את כל מי שחושב/ת שעתיד להתבצע מהלך יציאה מהשטחים בשנים הקרובות לציין זאת בתגובות. ואז להסביר איך.

בינתיים, צריך להעמיק את המשׂא והמתן, כדי ללבן יחד את כל נקודות שיתוף הפעולה האפשריות. ואחרי שנצבור איזו דרך ביחד, נחזור שוב לשאלת הפינוי ונעמיד אותה להכרעה דמוקרטית. על הציבור המתנחלי להוכיח שיחסי השכנות הטובה שהוא טוען להם מספיקים כדי להרגיע את השטח, שלא לדבר על הרגעת המתפרעים (והמתפרעות) היהודים מחרחרי הריב והמדון, בכוונה ולשם שמיים.

על השׂמאל, מאידך, להכין את התשתית לקליטת הציבור שעתיד להתפנות, לפי תכניתנו. מבחינה מוסרית זו עמדה ראויה. הבקשה שלא לחזור על גוש קטיף עודנה מהדהדת. מבחינה מעשׂית, זו משׂימה ראויה שבעתיים, שכן יצירת תשתית קליטה ראויה תמשוך החוצה משומרון ומיהודה את כל מי שגר/ה שם כרגע מטעמי רמת חיים. לא מיותר להזכיר בהקשר זה את תכנית השׂמאל הלאומי (ומבחינתי שביבי ושטייניץ יתחילו עם זה מחר) למערכת הסעת המונים ברמה הגבוהה ביותר. כשכל הארץ תהיה מרושתת, יהיה קל יותר לאוכלוסיא להתפזר לכל אורך הארץ, ולא להצמד רק למדינת ת"א.

אם כל אחד מהמחנות יתחיל בפעילות בקצה שלו, ואם נשׂכיל לבנות שיתופי פעולה במקומות בהם המחלוקת המדינית אינה כה בוערת, יש סיכוי שעוד נצא מכל זה בשלום.

ציונות וזמניות

מורשת גוש קטיף

מורשת גוש קטיף

אחת האמיתות הגדולות של הציונות היא, שאין קבוע מן הזמניות. כנראה שככה זה כשאתה עם הנצח, שפחה חרופה של המקום.

בשבוע שעבר שוב נזרקה לאויר שאלת הציונות והזמניות, בשני טורים מומלצים של ירון בן-עמי. הראשון עסק בסרטו של רינו צרור, תפילת הנערות. הזמן: שעות ספורות לפני הפינוי הסופי של גוש קטיף. המקום: בית הכנסת הגדול. הנוכחות: מאות, אולי אלף נערות, מבנות הגוש ומזדהות מבחוץ, שהתייצבו יחד קבל עם ועולם ונשׂאו קול שירה, תפילה ותחינה כלפי שמייא. דרש ירון:

שתי אבחנות הלכו והתחזקו בי במהלך הסרט. האחת מהן הפתיעה אפילו אותי, בהיותה אבחנה תאולוגית. אני שונא תאולוגיה, לא מאמין באלוהים ומשתדל לא להתעסק בכלל בסוגיות של אמונה ותוכנית קוסמית. ובכל זאת: חלק גדול מתפילותיהן של הנערות הפצירו באלוהים שלא יתכחש לשוועתן. "אל תסתר פניך ממני" היה הפסוק ששב והדהד באוזני, גם במהלך הסרט וגם אחריו. ועוד תוך כדי הסרט תמהתי לעצמי: מאחורי הקריאה הזו, מאחורי התחינה הזו, מסתתרת הנחה של התעלמות אלוהית מן הנעשה עלי אדמות. מעבר לתהייה כיצד יכול אדם, המאמין באל כל-יודע, להניח שאותו האל מתעלם מן הנעשה עלי אדמות (ובפרט אם המעשה, כגון ההתנתקות, נתפש על ידי המתפללות כפגיעה של ממש בתוכנית האלוהית, אשר פרטים ממנה התגלו להן – יש להניח – בדרך כלשהי), הלכה והתגברה בי תהיה נוספת: כיצד זה אין הנערות רואות שלא הסתר פנים יש כאן, אלא גילוי פנים מלא? כיצד אינן מבינות שעל פי עולם המושגים שלהן עצמן, אלוהים איננו מתעלם מן ההתנתקות ומכסה את עצמו, אלא מאפשר אותה ומפנה אל עבר גוש קטיף ואל כל יושביו את מלוא פניו.

מתוך התיאולוגיא עולה אבחנה פוקחת עיניים: דוקא אותו ציבור שטבע זה לא מכבר את הססמא עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, הוא בעל הרוח הקצרה ביותר מבין כל שאר החלקים המרכיבים את הפסיפס הישׂראלי. הרי התפיסה המתנחלית היא גאולית מעצם טבעה. כך ללא ספק רואה את עצמו גוש אמונים גם כיום. אין תמה ששני אישים שהציבור המתנחלים נושׂא אליהם עיניים הם מחד הרב קוק, שהכשיר את המדינה ואת הציונות בבחינת התחלה של גאולה, ומאידך יצחק טבנקין, שהשתמש בסוציאליזם כדי להקים תשתית למדינה זו, מתוך תפיסה שאינה נופלת בגאוליותה ולו במעט. לזה גם לזה חלק חשוב וגאה בהקמתה של מדינת ישׂראל.

לגאולה יש מבחן אחד פשוט: עובדת או לא. בינתיים לא. הסמכות העליונה, בתוך המסגרת האֱמונית המתחייבת מהדיון בגאולה, הוִא כמובן ריבונו של עולם. ובאותו יום בבית הכנסת הגדול של הגוש שרתה שכינה גם שרתה בתפילת הנערות ובשירתן. ואפילו הֻיא, שעמדה 2000 שנים, לא עצרה את הבולדוזרים.

ואם כבר נדרשנו לבולדוזרים – דרישה לסיבוב הבא של פינוי, אם וכאשר יהיה: לא להרוס!!!

לאחר הפינוי ממשיך הסרט לסקור את הולדת חמסטאן בבחירות דמוקרטיות, את הקסאמים, את האש והעופרת היצוקה. פרס ופואד מודים בטעות. לא עוד נסיגה דו-צדדית, צריך הסכם. אבל איזה הסכם? בתשובה מוזג בן-עמי את נפש בקבוקו של מאיר אריאל זמ"ל מאותו לילה עגום ואפלולי שבילה עם דמורקסי (זהירות, גסויות קשות בקישור זה) ומתחיל לו חלום חדש: חבלי שומרון ויהודה ימסרו כפקדון לעם הפלשׂתיני להקים בו מדינה, מהר ככל האפשר.

במדינה הכוונה, כמובן, קודם כל לקבלת אחריות אזרחית ומדינית עצמאית של הציבור הפלשׂתיני בשומרון וביהודה במדינת פלשׂתין. שנית, ממשלת פלשׂתין תבטיח את סיום האלימות ככלי למשׂא ומתן בארץ. שלישית, ממשלת פלשׂתין תתחייב לפעול בנחרצות כנגד עבירות רכוש מצד הרשות לתוך ישׂראל. ערבות למילוי שלושת התנאים יחתום האיחוד האירופי, הן באכיפת בטחון כנדרש, הן בשליחת יד נדיבה אל הכיס. המטרה: הפיכת פלשׂתין למדינה ראויה להצטרפות לאיחוד האירופי. גזר זה בריא.

ובחזרה לשאלת הזמניות: לכמה זמן יהיה הפקדון? בתשובה לשאלה זו גורס בן-עמי 600 שנה – שנה לכל אלף בישׂראל בעת קבלת החלטת החלוקה, ומאה שלמה כנגד כל אחד מימי מעשׂה בראשית. אבל זה אולי יותר מידי זמן להמתין לגאולה. נראה לי בהחלט שאפשר לקצר את זמן ההמתנה לשבעה יובלים. פרק זמן ארוך מספיק שגם נינות/י-נינות/ינו ימחקו מן הזכרון.

וכיון שתפילה ושירה ומדרש כבר היו לנו, נגמר בנבואה:

הקשיבו אלי עמי, ולְאוּמי אל האזינו. כי תורה מֵאִתּי תצא, ומשפטי לאור ~ עמים ארגיע (ישעיהו נא ד)

עמי ולאומי דוקא, ולא שבטי או דתי. רוצה לאמר: ישׂראל ולא יהודה. תורה דוקא, שכן ממנה מתחיל הסיפור ואליה הוא מתנקז. בגלל ההבטחה לאברהם סירבו כולם ללכת אחרי הרצל לאוגנדא. ללא ספר הספרים לא היה מתרחש לעולם נס שיבת ציון. בלי השבת לא היה סוציאליזם. עמים ארגיע זה השלום.

אל תיראו חרפת אנוש, ומגִדֻפוֹתָם אל תֵּחָתּוּ (שם שם ז)

דברי עידוד לשותפות/י השׂמאל הלאומי.

אזרחות פלשׂתינית

הפעם לא טור ממש, אלא אבחנה שרציתי לחלוק.

אחת הבעיות המרכזיות שמציב הכיבוש בשומרון וביהודה בפני הדמוקרטיא הישׂראלית היא שאי-אפשר לקיים משטר דמוקרטי הלכה למעשׂה, בשכנות לאוכלוסיא גדולה נטולת זכויות אזרח כלל ועיקר (קל וחומר כשאנחנו המונעים/ות את האזרחות הזו בכח הנשק). כדי לשׂגשׂג באמת, דמוקרטיות צריכות לחיות בשכנות לדמוקרטיות אחרות. ואיך תיתכן דמוקרטיא ללא אזרחות?

יוצא, אם כן, שאזרחות פלשׂתינית הינה צו השעה. אני נוטה אוזן חיובית לקריאה ששמעתי פה ושם שישׂראל תכריז על עצמאות פלשׂתין באופן חד-צדדי. עם זאת, הייתי מעדיף שפלשׂתין תעשׂה זאת בעצמה. עצמאות, בכל זאת.

בעקבות האזרחות צריך להגיע בראש ובראשונה חופש התנועה. גם בתוך שומרון ויהודה, גם בינם לבין שאר העולם. כאן נכנסים לתמונה ענייני הבטחון הידועים. בהקשר זה אין לי אלא לאחל לשירותי הבטחון של הרשות לאתר במהרה את הרוצח/ים הנתעב/ים, מקריית ארבע, ולהביאם לדין צדק. אין ספק שהיכולת הפלשׂתינית לרסן את האלימות היא נקודת המבחן לכל המהלך שיתחיל ב"ה בקרוב.

עושׂה שלום במרומיה, היא תעשׂה שלום עלינו, ועל כל ישׂראל וישמעאל ושאר העולם גם, במהרה בימינו.

על המטוטלת הפרופורציונאלית של המדתיות

טור זה נכתב על-ידי ירון בן-עמי, מוסיקאי, מורה להיסטוריא, ומרצה להשׂכיר. מגיב כאן לעתים כ"מר ינשוף".

*** ******* ***

בחור שווה, גלעד

בחור שווה, גלעד

מי שעוקב בקפידה ובעיון אחר הידיעות החדשותיות, הפרשנויות האקטואליות וקידום המכירות המכונה "עתונות כלכלית" איננו יכול להימלט מן הרושם שרבים ממחוללי המציאות ומעצבי דעת הקהל פשוט שכחו את אשר לימד אותנו מורנו דגלס אדאמס, לאמור שהדבר האחד שאדם החי ביקום אינסופי איננו יכול להרשות לעצמו הוא חוש פרופורציה. (מטעמי לשון הרע אינני מעלה כאן את האפשרות שאותם מחוללים ומעצבים פשוט לא קראו את טרילוגיית מדריך הטרמפיסט לגלקסיה). אלמלא היו שוכחים, ודאי היו נמנעות מאתנו כמה מבוכות ואי-נעימויות.

למשל, אחת הטענות ששבו ועלו כלפי ישׂראל במהלך מלחמת לבנון השניה, מבצע עופרת יצוקה ולאחריו, וביתר שׂאת במסגרת דו"ח גולדסטון, היתה שתגובתה של ישׂראל לחטיפת חייליה ולהמטרת אש טילים ומרגמות על ישוביה הדרומיים היתה "בלתי מדתית". הנימוק שניתן לכך היה שמספר ההרוגים בקרב הלבנונים – ואחריהם הפלשׂתינים – היה גדול בהרבה ממספר ההרוגים בקרב הישׂראלים. מכאן ניתן ללמוד על הנחת יסוד של הארגונים הבינלאומיים, כאילו חיי אדם אחד שווים לחיי כל אדם אחר.

אמירה כזאת, אילו היתה מושמעת למשל בקשר למטבעות ולא בקשר לחיי אדם – נניח, שהדולר והבהאט התיאלנדי צריכים להיסחר בערך של 1:1 – הייתה מעוררת התנגדות כללית. איש איננו מטיל ברצינות ספק בכך שלא כל המטבעות שווים. מה שקובע הוא ערך השוק שלהם.

למעשׂה, גם בתחום חיי אדם קיים שוק, ולחיי אנשים שונים נקבע בו ערך שונה. למשל, על פי הדיווחים האחרונים קבעה תנועת החמאס שער של אלף פלשתינים חיים תמורת חייו של ישׂראלי אחד – גלעד שליט כמובן. המדובר, אגב, בעלייה ניכרת בשער חיי ישׂראלים. בעסקאות קודמות עם חיזבאללה נקבע שער של חיי 400 אסירים פלשׂתינים ועוד 35 אסירים ערבים בני מדינות אחרות ו-59 לבנונים מתים תמורת אדם ישׂראלי חי (וליתר דיוק, חייו של סוחר סמים ישׂראלי בזוי. לצורך ניתוח זה, לא נעמיק בשערים היחסיים שבין חיי סוחר סמים לבין חיי מורה בבית ספר יסודי). לעומת זאת, תמורת שני שבויים ישׂראלים מתים דרש החיזבאללה – וקיבל – ארבעה לבנונים חיים ו-197 לבנונים מתים. הנה כי כן, שער הישׂראלי המת קרוב יותר (אמנם עדיין גבוה פי 50) לשער הלבנוני המת.

חדי העין יבחינו, אם כך, שבשלב זה טרם נקבע שער חליפין ברור בין ישׂראלים מתים ופלשׂתינים מתים. אם להתחשב בשער החליפין בין גוויות ישׂראליות ולבנוניות, יש לשער ששער הגוויה הישׂראלית עולה לכמאתיים גוויות פלשׂתיניות. כל השערים הללו נקבעו, יש לציין, לא על פי רצונה של ישׂראל אלא על פי תביעות אויביה.

אמור מעתה: בפעם הבאה שתופנה אל עבר ישׂראל הטענה על תגובה לא מדתית, יש לשלוף את הנתונים ולהגיד, בלי למצמץ: זהו השער תמורת ישׂראלי חי, זהו השער תמורת ישׂראלי מת, כפי שנקבעו על פי חיזבאללה וחמאס. תלונות על חוסר מדתיות יש להפנות אליהם.

***  ******* ***

פושע מלחמה?

פושע מלחמה?

בנימה דומה יש להתייחס גם להגשת התביעות נגד אישים ישׂראלים בכירים במערכת הבטחון ובממשלה במדינות זרות, בעוון פשעי מלחמה. המדתיות והשוויון הן נר לרגלינו, כנדרש בפי אבירי זכויות האדם והאזרח. בכל פעם שמופעל עיקרון השיפוט האוניברסלי – כפי שארע בבריטניה ובספרד – לשם הגנה על זכויות האדם והבאתם לדין של פושעי מלחמה מצה"ל ומממשלת ישׂראל, על מדינת ישׂראל לפעול לאלתר להגשת כתבי אישום בגין פשעי מלחמה נגד כל צמרת הממשל והצבא הרוסי, מפוטין ועד רמת מפקד הפלוגה, על מעשי הצבא הרוסי בצ'צ'ניה ובגרוזיה. אסור להפקיר את הזירה בידי שמרנים ואנשי ימין חדלי אישים, העלולים למכור את זכויות האדם בנזיד עדשים כדי לקדם אג'נדה פוליטית: יש לעמוד בתוקף על העקרון של מניעת פשעי מלחמה ועקרון השוויון בפני החוק. אם מוכנות בריטניה, ספרד ושוודיה לעמוד במחירים הכרוכים בהבאתם של פוטין והגנרלים הרוסיים למשפט, אין ספק כי יש ויש להן הסמכות המוסרית לתהות גם על התנהגותם של חיילי צה"ל.

*** ******* ***

לסיכום: חדי העין הנזכרים בפסקה הראשונה ודאי שמו לב להתרבות הטענות המופנות כלפי האיסלם הרדיקלי, המהגרים המוסלמים, השׂמאל העיוור ומדיניות הרב-תרבותיות הטוטליטרית (ליבער-אלעס) מפי דוברים אירופאים ואמריקאים שונים. ניתן להתרשם כי המטוטלת שנעה עד לפני זמן קצר בכיוון השׂמאל הטהרני, המשיחי, העיוור, משנה את כיוונה ונוטה בחזרה כלפי המציאות. מי שרווחתה של ישׂראל קרובה ללבו, ודאי חש פיתוי לנשוף אנחת רווחה. זו טעות!!!! הטענות הללו באות כמעט תמיד מפי אנשי ימין קיצוני, שונאי זרים, בעלי השקפת עולם שכולה שלילה וקידוש קלישאות בזויות. אוי לה, לישׂראל, אם אלה תומכיה בעולם. אוי לו, לשׂמאל, אם אנשים כאלה הם המצטיירים לפתע כמי שמרשים לעצמם להסתכל על דברים נכוחה וללא טיוח. על השׂמאל הציוני מוטלת משׂימה גדולה בהרבה מכפי שחשבנו: לא רק את מדינת ישׂראל עליו להפנות בכיוון הנכון, אלא גם את תנועת השׂמאל העולמית. אני חושב שהשׂמאל הציוני מסוגל לזה, בתנאי שלא יתפתה לדבר האחד שאדם שחי ביקום אינסופי איננו יכול להרשות לעצמו: חוש פרופורציה.

שׂכר מינימום

חכ ר חיים אמסלם, שס

ח"כ ר' חיים אמסלם, ש"ס

מתישהו ביממה הקרובה אמורה להתקיים בכנסת הצבעה מכריעה בין הצעתו של ח"כ פרץ להעלות את שׂכר המינימום לבין מגמת האוצר להנהיג מס הכנסה שלילי. מי שהנושׂא זר לה/ו מוזמנ/ת לקרוא את הטור על שכר מינימום באתר עבודה שחורה.

אם עדיין לא הספקת לעשׂות משהו היום לטובת התיקון הכללי, הנה הזדמנות פז. צו השעה הוא להשפיע על נציג(ות)ינו בכנסת, לתמיכה בשׂכר מינימום ולא במס הכנסה שלילי. למכתבים, לפקסים ולטלפונים שלנו יש כח להשפיע! מצורף מטה מכתב ששלחתי זה עתה לח"כ אמסלם מש"ס – קרן אור במפלגה האפלולית הזו.

***

בס"ד
לכ' ח"כ הר' חיים אמסלם, השלום והברכה –

אני כותב לך בשעת דחק זו, רגע קל לפני ההכרעה בשאלת שׂכר מינימום לעומת מס הכנסה שלילי. נימוקים רבים אפשר להעלות בזכות הראשונה ונגד האחרונה, וקצרה היריעה. בכל זאת, כמה מילים בנקודות הכואבות ביותר:

  • מי שמשׂתכר היום שׂכר מינימום (3850 ש"ח) יהיה זכאי לקצבת מס הכנסה שלילי בערך של פחות מ-300 שקלים לחודש. לפי הצעת החוק של ח"כ פרץ תגיע העליה עד ל-4600 ש"ח לחודש. עבור מי שזו משׂכורתו, הרי זה הבדל של יום ולילה, של חיים ומוות ר"ל.
  • שׂכר מינימום משולם מידי חודש בחודשו. מס הכנסה שלילי יהיה ניתן לגבות רק בסוף שנת המס, ורק לאחר התעמתות עם הפקידוּת. ומה תועיל תוספת בסוף השנה למי שאין ידו משׂגת מזון, תרופות וחיתולים היום? וכי יכולים עניי המדינה להתעמת עם הפקידוּת ללא סיוע? ואת הסיוע מי יגיש?
  • ואולי גרוע מכל – קביעת מס ההכנסה השלילי לא תעודד את העובדים העניים לנסות ולשפר את מצבם, אלא דוקא תמריץ אותם להשׂתכר עד לאותה נקודה בה יקבלו את מירב מס ההכנסה השלילי, ושם לעצור. יוצא שבמקום לתמוך בעניים, יפעל מס הכנסה שלילי לקבֵּע אותם במצבם, ויעכב את הנמרצים בינם בדרכם החוצה ממעגל העוני. (את הדברים הללו לא בדיתי מלבי. אמר אותם לא אחר מאשר נשׂיא איגוד לשכות המסחר, עו"ד אוריאל לין.)

לפיכך, אנא ירים כבודו את ידו נגד מס הכנסה שלילי ובעד העלאת שׂכר המינימום, ויתקיים בו הכתוב: מקים מעפר דל, מאשפת ירים אביון, להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחלם.

בברכה,

השׂמאל הלאומי – מדוע ולמה

תמונה: דניאל ברק

תמונה: דניאל ברק

נשאלתי לא פעם בחודשים האחרונים, מדוע ולמה התחלתי לפעול במסגרת השׂמאל הלאומי. לא פעם נמהלה השאלה בנימה של פליאה, אכזבה, או שתיהן. הרגשתי שאני חייב תשובה. ובכן הנה: הצטרפתי כיון שאני מודאג.

יודעות/ים מה? לא מודאג, חרד. לפני שלוש שנים פחות יום, כשהבלוג עוד היה צעיר ותמים, כתבתי טור ובמרכזו שאלה: כמה זמן עוד נשאר לנו? לפי החישוב שנערך מתוך היקש היסטורי, הגעתי למסקנה שיש למדינת ישׂראל עוד 20 שנה. פחות 3 שנים שעברו מאז, נשארו 17. כמובן, אני לא מתיימר לתת כאן הערכה מדוייקת, אבל יד על הלב – האם אתן/ם לא מרגישות/ים שאם נמשיך ככה, הסוף קרוב?

בסוף הטור ההוא העליתי מגוון הצעות לפעילות. את רובן המכריע ניסיתי. בנוסף, השקעתי בעשׂור האחרון זמן ומרץ בהקמת גוף לשיתוף פעולה בין-אוניברסיטאי להגנה על ההשׂכלה הגבוהה, בנסיון להקים כלי תקשורת חוץ-ממסדי, לסייע למיזוג בין התנועה הירוקה לצדדים המתקדמים של היהדות הרבנית, בהתרוצצות בין חצרות רבנים הרבה פחות מתקדמים בנסיון לקדם שמיטת חובות או לפחות להקים בנקים תורניים, אפילו השתתפתי בגרעין ששאף להתיישבות בנוסח העליה השנייה. אבל שום דבר לא נבט. אחרי כל זה, השׂמאל הלאומי נראה הימור סביר למדי.

כן כן, אני יודע. המניפסט של שמואל הספרי ואלדד יניב, אותו מסמך שהוליד מתוכו את התנועה וזכה בינתיים לכנוי הספרון הכחול, מלא גסות רוח, ניבולי פה והסתה לשמה. את זה גם אני אומר וכותב כל הזמן. אני מאמין באמונה שלמה שעדיף יהיה אם נמתן את טון הדיבור, וביחוד אם נוותר על אמירות שליליות (ציונים לא מתנחלים) לטובת אמירות חיוביות יותר (את הכסף שעולות ההתנחלויות צריך להשקיע במקומות אחרים). אבל זה לא הכל.

אי-אפשר להכחיש: הסגנון הבוטה משך תשׂומת לב חיונית. יתכן מאד (עד כמה שקשה לי להודות בכך), שלולי הצעקה הרמה והגסה היה נותרת היוזמה הזו נחלת חוגים מצומצמים ביותר, כמו המון יוזמות מבורכות אחרות, שלא הצליחו לפרוץ לתודעת הציבור הרחב. העובדה שהשׂמאל הלאומי מרחיב את מעגל ההתייחסות שלו הרבה מעבר לגבולות השלולית (ביטוי שלמדתי מד"ר איתי אשר, ממקימי עבודה שחורה, לגבי היקף ההשפעה של כל אותן יוזמן אמורות), היא הסיבה המרכזית לכך שעליתי על העגלה. מהפכה לא עושׂות/ים מתוך שלולית, אלא באמצעות רתימה של שכבה חברתית שלמה. את המעגל המהפכני צריך להרחיב, אחרת שום דבר לא יזוז.

עניין שני הוא העובדה שמלכתחילה הוצג המניפסט כטיוטא ראשונה להערות. בניגוד לכמה וכמה מקרים אחרים בהם נתקלתי, הספרי ויניב דוקא אינם סבורים שקיבלו תורה מסיני. נהפוך הוא – מלכתחילה הם קראו לציבור להצטרף ולהשפיע. במסגרת מהלך זה, התקבלה החלטה לפתוח בדיון ציבורי על אופיה של הטיוטא השניה, ולערוך אותה באופן שקוף ושיתופי באתר ויקי, שנפתח במיוחד לשם כך. עבדכן/ם הנאמן נתבקש לקחת חלק בהנחיית המהלך. כיצד אוכל לסרב?

עניין שלישי, מפליא כשלעצמו, הוא ההשתאות (שלא לאמר האכזבה) על כך ששני אנשים העוסקים בפוליטיקא התנסחו שלא באופן המנומס ביותר. הנסיון האישי שלי מלמד שהספרון הכחול הוא, באופן יחסי, דוקא רגוע למדי. בשנתיים האחרונות ביליתי לא מעט בכל מיני אתרים של השׂמאל הלא-לאומי. לצערי, דוקא במקומות אלה – שם היו רוצים/ות לראות אותי כל המאוכזבות והמתפלאים – נתקלתי בניבולי פה, בחרפות ובגידופים שכמותם לא פגשתי בשום מקום אחר. (למען הגילוי הנאות אומר שעם כך’ניקים ונטורי קרתא אני אפילו לא מנהל דיון, כך שהתחרות אולי לא הוגנת). כך, רק בשנה האחרונה קראו לי פשיסט, פרוטו-פשיסט (מה זה?), אשכּנאצי, ו”אדיוט שלא מבין שום דבר בדמוקרטיה או באזרחות וצריך לשלול לו את תואר הד”ר מרוב טיפשות” (תגובה מס' 1 כאן). בפעם אחת פרועה במיוחד אפילו כפר מאן דהוא בכשרות יהדותי, בטענה שאני צאצא של הכוזרים, שגיורם מפוקפק ומוטל בספק (ממש כך, או שמא "רק כך!"). בהשוואה לכל זה השׂמאל הלאומי די בסדר.

ולסיום, שאר הרוח. על אף כל הבעיות וההתנגדויות, אני חש ברוח חיובית מנשבת סביב כל היוזמה. למשל, ותיקת הפגנות שסובלת מהן כל פעם מחדש, אבל הפעם מצאה משהו חדש שבכלל לא הסב סבל. למשל, העובדה שאיני בודד בדרישה לחדול מההסתה ולהתחיל לדבּר חיובי. למשל, יריבים ויריבות לדרך, מהימין המדיני ואפילו משומרון ויהודה, שעל אף ההתעקשות שלנו על עקרון החלוקה, בכל זאת רוצות/ים לראות את התנועה צועדת בדרך-ארץ וחותרת להגשמת המטרה: חברת  מופת בארץ-ישׂראל. הן/ם יודעות/ים היטב – גם להן/ם כדאי.

ועכשיו אנא הביטו שוב בזוג שובה הלב שבתמונה למעלה. היא צולמה בהפגנה שהתקיימה ליד ככר ציון –  הפגנת הדף החדש. אותי ממלא הזוג תקוה. אם לך אפילו לא עלה חיוך על השׂפתיים, כנראה שהשׂמאל הלאומי באמת לא בשבילך.