היום לפני שנה, ט"ז תמוז ה'תשס"ו, פרצה מלחמת לבנון השניה. יום זה נקבע כמועד לזכרם של חללי המלחמה. מחר, י"ז תמוז, נציין כבכל שנה את מועד פריצת חומת ירושלם, שלושה שבועות לפני חרבן בית שני. והנה, רוחות מלחמה מנשבות שוב, והצבאות של הצדדים השונים לסכסוך נערכים לסבוב נוסף. ישׂראל אפילו מינתה מצביא ותיק ומנוסה במקום שׂר הבטחון הטירון של הקיץ הקודם. אז מה אפשר לעשׂות כדי למנוע הצטרפות של יום אבל נוסף לרשימה?
אזרחים שואפי שלום יצאו באחרונה ביוזמה פרטית (שאינה נתמכת על ידי גוף ציבורי כל שהוא), תחת הסיסמא:
צדקה תציל ממלחמה!
ההגיון מאחרי היוזמה פשוט למדי. כל מי שאינו/ה מעוניינ/ת במלחמה בקיץ הקרוב ת/יתרום מחר, י"ז בתמוז, שקל אחד לצדקה.
כך אפשר לצוד שתי ציפרים באבן אחת. ראשית, מתן הצדקה הופך למעשׂה פוליטי ממדרגה ראשונה. כל אחד, בלי קשר למצבו הכלכלי, דעותיו הפוליטיות, השתייכותו הדתית או העדפותיו המיניות, יכול לתרום שקל אחד, ובכך להביע את מחאתו נגד האפשרות שקברניטי המדינה ומצביאיה יגררו את כולנו לעוד קיץ של דם ודמעות. אם וכאשר תתפוס תופעה זו תאוצה, יהיה בכך רמז ברור כלפי ראשי השלטון שהעם, דוקא, רוצה שלום.
שנית, מדובר כאן באימון הדעת והיד לאזרחות טובה. כל מי שישתתף ביוזמה ירגיל את עצמו מחד לנקוט דעה פוליטית ולגבות אותה במעשׂה. מאידך, ירגיל את ידו להכנס לכיס ולהעניק צדקה – סגולה בדוקה לדיכוי תאוות הממון ולטיפוח תחושה של ערבות הדדית. (המהדרין יתנו צדקה באופן ישיר ואישי, ולא רק לקופה אלמונית.)
אפשר גם להגדיל לעשׂות, ולהמשיך את מבצע הצדקה לאורך כל שלושת השבועות, עד ט' באב. כך נוכל להפגין כלפי עצמינו וכלפי שמיא את חוסרת שׂביעות הרצון שלנו מן המצב הנוכחי, ואת התקווה והאמונה שימי האבל והתענית יהיו לשׂשׂון ולשׂמחה לכל בית ישׂראל, בב"א (זכריה ח יח-יט). זו תהיה תשובתנו למחרחרי המלחמה ולמקדשי הבצע, תשובה שהיא גם יהודית, גם דמוקרטית, גם ישירה.
אם תפרוץ מלחמה, הרי שיהיה זה ביוזמתו של הצד השני, כידוע ישראל אינה תוקפנית ויוזמת מלחמות להנאתה. ואם אויב כלשהו יחליט לתקוף – זה יקרה מתישהו, במוקדם או במאוחר, בלי קשר אם נתרום צדקה כזאת או אחרת. לכן היוזמה נראית לי נאיבית משהו. אני מודאג מהאפשרות שהיוזמה צצה מתוך חשש ממלחמה שנפגע אנושות ממנה, מכיון שאם אין ביכולתנו להגן על עצמנו, מתישהו המדינה תחדל להתקיים. אם אנו חלשים האויב ידע מכך ולא יהסס לנצל את ההזדמנות.
והנאווה [ה – "אצטקים", אעפ"י שזהו מונח קולוניאלי שגוי] האמינו שאם לא יקריבו קורבנות אדם לקצאלקוואטל מדי יום ביומו תיכבה השמש ויותר מעשה הבריאה. ועדיין, השמש זרחה מדי בוקר ושקעה מדי ערב.
את זה — http://www.youtube.com/watch?v=Dr_i2w0W-ZM — אתה מכיר?
המחבר של הטקסט היה אדם מאמין, אבל גם הוא ראה שמחוות של צדקה לא ישנו את טבע האדם — או, בהשאלה, את טבע הפוליטיקאי.
זה — http://www.youtube.com/watch?v=q8xCI4B1Oy0
מה שצריך להיעשות.
ודיה לחכימא.
יונתן –
אינני מסכים עם קביעתך ש"ישׂראל אינה תוקפנית ויוזמת מלחמות להנאתה".
"מבצע קדש" (1956), למשל, היה תרגיל ציני שנועד לסייע לבריטניא וצרפת למנוע את הלאמת תעלת סואץ על-ידי מצרים. במקרה ההוא הצדקנו את הטענות בדבר שתוף הפעולה של "הישות הציונית" עם האימפריאליזם המערבי.
מלחמת לבנון הראשונה (להבדיל ממבצע שלום הגליל) גם היא דוגמא מצויינת לתאוות המלחמה שפקדה כאן כמה אנשים.
וכעת, אני מאמין, מספיק פוליטיקאים וגנרלים מעוניינים מאד ב"סבוב נוסף" כדי למחות את זכר הסבוב הקודם.
היזמה, אגב, צצה לא מתוך חשש ממלחמה שלא נעמוד בה, אלא מתוך חשש ממלחמה בכלל. לפעמים צריך לצאת למלחמה. הקיץ לא.
דיוגנס –
כן, לצערי ראיתי את הסרט. (התייחסות למועצה של אלרונד תבוא בתגובות למאמר על החרם הבריטי).
מחוות של צדקה בהחלט יכולות לשנות את טבע האדם, או לפחות את טבעו של אדם מסויים. ר' נחמן מברסלב (ורבים אחרים) מדברים על החשיבות של מתן צדקה ברמה המעשׂית. לדוגמא, אם קבלת על עצמך לתרום 5 ש"ח לצדקה, עדיף לתת חמש פעמים שקל אחד, ולא את כל הסכום בבת אחת. מדוע? כדי להרגיל את היד והלב לנתינה. הסכום אותו סכום, אבל הנתינה חמשת מונים.
זאת ועוד – נתינת צדקה לאדם בשׂר ודם, ולא רק לקופה אלמונית, מחזקת את ההכרה שכולנו ערבים זה לזה (או לפחות צריכים להיות). התחושה של ערבות הדדית הכרחית לכל נסיון להביא שינוי חברתי.
לסיום, כל יוזמה שנועדה לעודד ערבות הדדית ולמנוע שפיכות דמים מיותרת – ברוכה! זוג אנשים בגליל העלה רעיון והחל להפיץ אותו. אנחנו מנהלים בעקבות כך דיון ברשת. כל צעד כשלעצמו קטן, אבל גם המסע הארוך ביותר וגו'.
אגב, בעודו בחיים, טולקין סירב בכל תוקף למכור את זכויות ההסרטה של הספרים. אעפ"כ, העיבוד של ג'קסון הוא לא עד כדי כך גרוע, בהתחשב בהולויוודיזציה (או הקליפורניקציה, כמאמר הרד הוט צ'ילי פפרז) שהיה צריך לעבור כדי למשוך קהל שלא קרא את הספרים.
ולענייננו —
נכון, אבל כמו שפוקו אומר, הכל הוא בסופו של דבר עניין של כוח. כל הערבות ההדדית בעולם לא תעזור אם לא יעמוד מאחוריהן הכוח לעשות. גם בטיאנאנמן המפגינים היו ערבים זה לזה – והדבר לא עצר את הטנקים.
את כתביו של ר' נחמן אני לא מכיר, אבל בסוטרת "מיצוי החוכמה" (Prajnaparamita Sutra)ובסוטרות אחרות נאמר שטבע בודהה בצורתו הגבוהה ביותר מתבטא באהבת היקום ללא סייג וללא תנאי.
אין מביאין ראיה מן הפוּקוֹ.
סליחה? מה בדיוק, לגופו של עניין, יש לך נגד פוקו? הייתי יכול לצטט גם את אלטוזר. יש לך משהו נגד אלטוזר?