לפני שנתיים וחצי פרצה מלחמת לבנון 2. כמו רבים אחרים, תמכתי בהחלטה לצאת למלחמה בכל לב. לפני חודש פרצה מלחמה בעזה. הפעם התנגדתי לה מן הרגע הראשון. מדוע?
ראשית התשובה נמצאת בארוע בו השתתפתי זמן קצר לפני, שבת "חג החגים" בואדי ניסנס בחיפה. הואיל והרחבתי על החויה בשקוף, אסתפק כאן בהערה ובתמונה. ההערה: לכמה שעות, הרגשתי כאילו עברתי לעתיד, לזמן בו השלום כבר כאן. הרגשה נפלאה, אין צורך לאמר. התמונה לפניכן/ם:
וכאן מתחילה הבעיא. כשארגון חזבאללה תקף אותנו מצפון, הוא עשׂה זאת ללא כל פרובוקציא. מדינת ישׂראל מגובה על ידי החלטת או"ם המאשר שנסוגנו מכל לבנון. טענות לגבי חוות שבעא צריכות להשמע בדיון באו"ם, ולא בשׂדה הקרב. פרט לכך, אין ללבנון ולישׂראל שׂיג ושׂיח.
בעזה, לעומת זאת, שׂורר מצב שונה לגמרי. מדינת ישׂראל, בשיתוף מלא של מצרים, מקיימת מצור הדוק על עזה, המקשה מאד על החיים הסדירים שם, ומאמלל מאד את האוכלוסיא המקומית. הסיבות למצור ידועות: הרצון למנוע את הברחתו של גלעד שליט"א מהרצועה, והרצון למנוע הברחת נשק לתוכה. החשיבות של הסעיף השני ניכרת במיוחד בימים אלה, לאור הירי של אנשי החמאס לשטח ישׂראל. אלא שבטווח הבינוני אין אפשרות להחזיק מיליון (וחצי?) אנשים במצור שכזה. מצב כזה חייב לגרור פיצוץ – או, כמו שראינו, הרבה מאד פיצוצים.
עניין שני קשור במועד פרוץ המלחמה. כזכור, חיל האויר החל את ההפצצות בעזה במהלך השבת. בדרך כלל אני מקפיד שלא לשמוע חדשות בשבת (הסיכוי שהן תתרומנה לעונג הוא, איך לאמר, לא גבוה). במקרה זה אולי היה כדאי לחרוג מן המנהג, שכן השמועה הראשונה שהגיעה אלי על פרוץ הקרבות, עוד במהלך השבת, כללה כבר דיווח שהקדים את זמנו על כניסה קרקעית. אז חשכו עיני, ועד שהבנתי את המצב לאשורו הספקתי לגבש התנגדות כוללת למבצע כולו.
ומדוע התנגדות לכניסה הקרקעית? בגלל לקחי לבנון. כולנו זוכרים (אני מקוה) את מהלך מלחמת לבנון 2. לאורך חודש כמעט ספג צפון הארץ מטחי קטיושות וטילים אחרים, בעת שצה"ל מגיב מן האויר ובאמצעות ארטילריא בלבד. בקרב הציבור התנהל ויכוח ער, האם יש מקום לפעולה קרקעית. לרוב, הדעות היו חצויות – חלק מהטוענים סבר שעדיף לחסוך בחיי החיילים, בזמן שאחרים אמרו שתפקידם של החיילים הוא להסתכן למען שלום האזרחים. במיוחד זכור לי שבכל הפעמים בהן השתתפתי בדיון כזה (עם הרבה אנשים, בכל מיני מקומות והזדמנויות), הוא תמיד התנהל בסובלנות, ותוך הכרה של שני הצדדים ששתי האפשרויות קשות וכואבות. מה שהיה מוסכם על כולם, עם זאת, הוא שלא היה שום טעם בכניסה הקרקעית בימים האחרונים למלחמה דוקא, כאשר הסכם הפסקת אש כבר היה באויר. ההצדקה לפעולה הקרקעית התנוססה בכותרות העיתונים ובטורי פרשנות: הרצון ב"תמונת ניצחון". המחיר: שלושים ומשהו הרוגים.
היסטוריון המופתע מכך שחיי אדם נחשבים כקליפת השום בעיני שליטי מדינות משול לצבע המופתע לראות טיפות צבע על בגדיו בסוף יום העבודה. ובכל זאת הופתעתי. וגם נדהמתי, ונעלבתי, וכאבתי עד כדי תלישת שׂיער. וגם אבדתי כל טיפת אמון שהיתה לי (ולא היתה יותר מטיפה) בראש ממשלתנו, ובחבר היועצים המקיפים אותו. ולכן גם התנגדתי באופן אוטומטי, אינסטינקטיבי, למלחמה בעזה.
אז כן, החמאס התחיל בסיבוב הנוכחי. כן, היה צריך להפסיק את הירי על ישובי הדרום. אבל עכשיו, במבט לאחור, ניתן לשאול: מה השׂגנו, נאמר, בשבועיים השני והשלישי של הלחימה? לדעתי, שום דבר שלא יכלנו להשׂיג אחרי שבוע של הפצצות יסודיות מן האויר. מצד שני, גרמנו סבל נוסף לתושבינו בדרום, הרג איום ונורא באוכלוסיא אזרחית ברצועה, והגברנו שׂנאה ועויינות בכל מקום שרק אפשר.
מספר לקחים למדתי מן הסיבוב הנוכחי. אחד נוגע למחיר האישי שמשלם כל מי שמעז למחות בזמן המלחמה (ואת רוב הלקח למדתי על בשׂרם של אחרים). השני נוגע לשבירות הדמוקרטיא, ולנטייה העדרית לשלול את זכות הדיבור מכל מי שלא מתיישר עם המשטר בזמן מלחמה (למרבה המזל, בג"צ התערב הפעם לטובה ומנע ביזיון גדול יותר). והלקח השלישי הוא לגבי הפעולה שיכול וצריך כל אזרח לנקוט:
מחאה כשלעצמה אין בה רע, אם היא מגובה במחשבה. אבל אין בה די. כדי לשנות את המצב בו אנו נתונים צריך לחשוב על משהו אחר, וצריך להתחיל לפעול. לא מספיק להגיע לככר, צריך גם להיות פעיל בפוליטיקא. התחייבות זו אני מקבל על עצמי בשורות אלה. פרטים נוספים בטור הבא.
אני מסכים עם רוב רובו של הפוסט, אבל יש לי תיקון קטן.
הקונצנזוס לגבי זה שחמאס התחיל את המערכה הנוכחית מוטעה לחלוטין.
כמו שכתב נחמיה שטרסלר בהארץ, ישראל ביצעה מבצע בתוך הרצועה ברביעי בנובמבר, תאריך שממנו התחילה ההסלמה.
אמנם, היה ירי אקראי של קסאמים עוד קודם, אבל בודדים וחמאס עצר את היורים, לפחות בחלק מהמקרים.
אחרי הפעולה לפיצוץ איזו מנהרה, דווקא מהצד העזתי שלה, והריגת חמישה מחבלים- אז התחילה הדרדרות שסיכלה כל סיכוי להמשך הרגיעה וההדברות.
דור –
לא עקבתי מספיק אחר המאורעות לפני ההסלמה שאתה מתאר, כך שאינני יכול להתייחס לעובדות.
עם זאת, גם "ירי אקראי" אינו מקובל עלי, ולמיטב ידיעתי חמאס לא עשׂה נסיונות לעצור אותו.
מה שמביא אותי לעניין חשוב מקביל: במהלך ההפגנות נגד המלחמה נתקלתי בפעיל חד"ש בקמפוס, שטען באזני כי מנהיגי חמאס מצדדים זה זמן מה ביוזמה הסעודית, ושישׂראל מתעלמת מן העניין בשיטתיות, ואף משתיקה אותו.
עכשיו, אני יכול בהחלט להבין את הטיעון על ההתעלמות, וגם על ההשתקה. אבל יש כמה אמצעי תקשורת בעולם שקשה לישׂראל להשתיק, למשל ה-BBC, CNN אל-ג'זירה, והרשימה עוד ארוכה.
מה שגורם לי לחשוב שיש כאן נסיון ליצור, בזמן אמת, מציאות חלופית – כזו שתציג את ישׂראל באור שלילי בכל מחיר. האפשרות השניה היא שאנשים בחמאס משמיע קולות רפים כדי להזין את השמועות הללו, או שהם ממש, ממש גרועים ביחסי ציבור.
כאמור – אין קשר ישיר לטענה שהעלית, אבל הכיוון ברור (אני מקוה).
אשמח לדעת מה חושב ד"ר אמיתי על האמירה: "עדיף להיות פאשיסט חי מהומניסט מת". והמבין יבין.
יונתן –
זה קל. עדיף להיות הומניסט חי מפאשיסט מת.
היי אורי,
אני חושבת ש"המציאות החלופית" שאתה מדבר עליה ממשיכה להיווצר גם אחרי המלחמה. למשל, עד כמה מראים אמצעי התקשורת בישראל את ההשלכות של הפעולות בעזה? התמונות הללו הושתקו והוצעפו גם תוך כדי הפעולה וגם אחריה. עד כמה נחשפו האזרחים לסיפורים ולקשיים האישיים של אנשים שאשמתם היחידה היא שהם נולדו במקום הלא נכון? אני חושבת שהתמונות והסיפורים הללו באמת היו יכולים לשנות את הדעה על המלחמה בזמן שהיא התנהלה, אלא שנראה כי עדיף לא להרעיד את המצפון.
לגבי השתקת קולות ההתנגדות בזמן מלחמה, לצערי זו כנראה תופעה אוניברסלית, אם כי דברים שקורים במדינה שלך תמיד כואבים יותר…
שיהיה שבוע טוב!
אני חייב לפעור עיניים בהשתאות בכל פעם שהטיעון הזה מועלה…
"אחרי הפעולה לפיצוץ איזו מנהרה, דווקא מהצד העזתי שלה, והריגת חמישה מחבלים- אז התחילה הדרדרות"
זו לא היתה "איזו מנהרה" אלא חפירה שיועדה בשביל להחדיר מחבלים לתוך שטח מועצת אשכול. זה שיש הפסקת אש של כמה חודשים לא אומר שאפשר ומותר לחפור מנהרה שכזו ולצפות להתעלמות הצד הישראלי. עד כמה שהייתי נגד המלחמה שבאה עלינו אח"כ לרעה, אני חושב שזכותה של ישראל לסכל מזימות של החדרת מחבלים לשטחה, ואם אין ברירה – לעשות את זה ע"י הריגת צוות החפירה. עצם העובדה שהם יושבים וחופרים מנהרה מתחת הגבול אני רואה כאקט לוחמני נגדינו, אז מי שבר את הפסקת האש? אנחנו או הם?
שאלה גדולה, זו של "המציאות החלופית". למעשׂה, זהו ביטוי עקיף ומכובס ל"אמת". ואמת, כידוע, יש לכל אחד משלו.
המציאות החלופית שאני דיברתי עליה היא זו בה ראשי החמאס הם ילדים טובים, שנורא מנסים להגיע להסדר עם ישׂראל על בסיס היוזמה הסעודית, והנה מסתבר שגם מנסים למנוע ירי על ישׂראל, אבל הישות הציונית מסכלת כל נסיון כזה שלהם.
מהשאלה של דינה עולה מציאות חלופית אחרת, בה אמצעי התקשורת העבריים מסתירים מהציבור את הסבל בעזה. (אגב, לפחות בסוף השבוע הזה היו מספיק איזכורים של הסבל בעזה, כך שגם מתחמתק סידרתי כמוני נחשׂף לכמה מהם).
ולי נמאס לגמרי מכל זה.
אם ראשי חמאס רוצים שלום – יואילו נא לשריין לעצמם מקום בתכנית פריים-טיים באל-ג'זירה, ויודיעו: אנחנו מכירים בזכותה של מדינת ישׂראל להתקיים, אנחנו מקבלים באופן עקרוני את היוזמה הסעודית, אנחנו מזמינים את בני-שׂיחנו הישׂראלים לדון על הפרטים בכל מקום ובכל זמן.
בינתיים, ההצהרות היחידות שמגיעות מהם מדברים על התנגדות, התנגדות, ועוד התנגדות, עד להשמדתה של הישות הציונית. את הדיבורים האחרים, אם בכלל היו כאלה, הם מצניעים היטב.
ולמען הסר ספק – הדברים אמורים גם לגבינו. לא זכור לי ולו מנהיג ישׂראלי אחד שלקח חלק בשלטון (הנשׂיא פרס לא נחשב), שהגיב באופן בונה וחיובי ליוזמה הסעודית.
שלום לכל המתדיינים!
בנוגע להצלחתה או אי הצלחתה של התהדיה בין ישראל לחמאס אני מצרף את הקישור הבא: http://www.huffingtonpost.com/nancy-kanwisher/reigniting-violence-how-d_b_155611.html
הוא מראה את מספרן האמיתי של הרקטות שנורו בזמן הפסקת האש.
שיחות עם חמאס- עד כמה שזה נראה לנו הזוי, חמאס נבחר בבחירות דמוקרטיות. נכון, זה לא מתאים לנו. נכון, חמאס הוא ארגון מעורר פלצות. אבל הוא מייצג את מי שבחר בו. הסירוב העקרוני לדבר עם חמאס הוא מגוחך. ישראל לא יכולה מצד אחד לקרוא לחמאס ארגון טרור, להגיד שהיא רוצה בהפלתו, לחנוק אותו מבחינה מדיניתופיזית, לעשות כל שביכולתה בכדי ליצר את התנאים בהם החמאס יבחר (החלשת אבו מאזן, התנתקות חד צדדית וכו') ובאותו זמן לצפות שהוא יכיר בה. אם ישראל היא כל כך חזקה ורודפת שלום אולי נציע לחמאס לקיים דיאלוג ישיר שאולי יוביל לשינוי האמנה שלו? זה עבד עם מצריים, ירדן ואש"ף…
גיא –
מקבל לגמרי את דבריך לגבי ההכרה בחמאס. לדעתי ההתעקשות שלא לדבר עם ממשלה נבחרת היא חמורה מאד לדמוקרטיא (כל דמוקרטיא), ודאי שהיא אוילית במצבנו.
לא רק שאנחנו מצפים להכרה בזכויותינו כשאנחנו עצמנו לא מכירים בזכויות אחרים. אנחנו מונעים מעצמנו את האפשרות להתייחס לעזה כאל ישות מדינית רצינית.
הרי אם נעמיד את מערכת יחסינו עם רצועת עזה על בסיס נורמלי, נוכל לשאול שאלות מועילות כגון: באילו תנאים נמשיך לספק מים לרצועה? העלאת שאלות כאלה על סדר היום תתרומנה הרבה לקידום המו"מ.
שלום אורי,
אותי מעניין יותר הסיום שלך. אכן צריך פעילות פוליטית רציפה. אבל השמאל על כל גווניו הולך לקבל מכה חזקה בבחירות. מסקנה מכך: אנחנו צריכים לחשוב על חשבון נפש שכולל עניינים מהותיים וגם פרקטיים, כמו ארגון מחדש של השמאל. אשמח לשמוע מה דעתך…
אלי –
אינני יודע מה יקרה בבחירות הקרובות, ובגלל האדישות הכללית קשה לי אפילו לנחש.
דומני שארגון מחדש של השׂמאל יקרה בדרך הטבע, אם וכאשר יעלה ביבי לשלטון. אין כמו אויב משותף כדי לאחד מחנה מפולג.
שלום אורי
טוב כאן אני יכול להתווכח אתך ולכן אעשה זאת. בקצרה בתור התחלה.
איך אתה סבור שצריך להתמודד עם ישות השוללת בצורה יסודית את קיומה של מדינת ישראל ופועלת בכיוון הזה נמרצות?
אני פשוט לא רואה הרבה מרחב סטייה כאשר מדובר בממשלת חמאס שזוכה לתמיכה רחבה ברצועת עזה.
זה בתור התחלה.
ועוד משהו
ראיתי שמדובר כאן בשרשור על היוזמה הסעודית.
אני לא מבין מה מביא אזרחים ישראלים המגדירים עצמם ציונים להסתכל על היוזמה הסעודית כבסיס להסדר. הרי ביסדוה עומדת בעיית הפליטים והחלטה 194 של האו"ם, קרי החזרת פליטים לישראל.
גם שמעון פרס (לא דוגמה טובה במיוחד) ניגש למובארכ וראה ביוזמה בסיס להתחלה. התשובות שקיבל היו כי מדובר כאן בקופסה שחורה. קודם תחתמו, ואחר כך רדבר על איך עושים את זה (ונזכיר לכם שחתמתם כל הזמן).
לא קיימת בקרב הפלסטינים, כולל אבו מאזן (וגם לא בקרב מנהיגים ערבים אחרים במזה"ת) הסכמה לפתרון שתי מדינות לשני עמים. כל פתרון אחר אומר שאין מדינה ציונית (ויותר מאוחר גם יהודים, דרך אגב).
אני כותב את כל הדברים האלה משום שאני מאמין שלבעיה הזו, כמו לרוב הדברים בחיים, פשוט אין פתרון. נכון להיום אני יכול להגיד שכשמתחילים לדבר איתי על פתרון אני אוטומטית מפסיק להקשיב, בין אם זה פתרון בכוח או פתרון על שולחן המו"מ.
הלחימה בעזה (שאני מניח שניתן לקרוא בין השורות שתמכתי בה) לא היתה וגם לא יכלה להיות עד הרקטה האחרונה. מדובר כאן ביצירת משוואה בה שיגור הרקטות יהיה פחות כדאי. במקרה של אומה חסרת אחריות כמו הפלסטינים, בה הממשלה ממלכדת בתי אזרחים כדי ליצור יותר נפגעים, אני לא רואה שום דרך אחרת.
טוב דיונים על פוליטיקה ישראלית במשבצת אחרת…….
אהלן אורי וחברים.
עמרי, אני חושב שעלית על נקודה חשובה.
ברמה הרעיונית של דיאלוג בין יהודים ישראלים לפלסטינאים, המכשול הגדול ביותר הינו ה"בעייה" הציונית.
ציונות זו מעין אידיאולוגיה המגדירה את רוב יהודי מדינת ישראל, לפחות בצורה חלקית. אני מניח שאלו שלא מרגישים מזוהים אליה, לפחות החילוניים שבהם, היו יכולים למצוא מדינה נוחה יותר למגורים… וכך, רוב הציבור היהודי בארץ מגדיר ומאפיין את עצמו כציוני.
לדעתי, הרעיון הציוני עבור הציבור הפלסטינאי הינו מאוד פוגע. הוא שולל את זכותם הטבעית, לטענתם, לגור בארץ אבותיהם. בקרב הציבור הערבי ישראלי, אני מניח, הרעיון הציוני מייצג את ההיבט היהודי בחוקי ישראל, אותו היבט שמפלה אותם לרעה וגורם להם לגור במדינה שהיא לא ממש דמוקרטית עבורם אשר שבויה בצילה של דת לא שלהם.
במידה מסויימת, ההתנגדות לציונות, הינה גורם מעצב ומאחד עבורם, וחלק בלתי נפרד מההגדרה העצמית שלהם.
זו הסיבה, אני חושב, אורי, שאותן חוויות נפלאות כמו זו שסיפרת עליה, בתחילת הפוסט, נמשכות רק כמה שעות. זה יהיה נפלא אם יהיה שלום אמיתי, אך על מנת שהוא יקרה יש צורך בשינוי מהותי בהגדרה העצמית של לפחות אחד העמים. וזה משהו שלא נראה לי שמישהו יהיה מוכן לקחת על עצמו…
וזו הסיבה, מדוע אני, כמו עמרי, לא רואה מזרח תיכון חדש באופק…
עמרי –
אין לי תשובה קצרה בינתיים, וההתחלה של התשובה הארוכה לוקחת אותי הישר לדברים של
ליאור –
ההתמקדות שלך בעניין ההגדרה היא מדוייקת ביותר. אני עובד כרגע על טור (פוליטי למהדרין) שינסה להתחיל לענות.
על החשבון בינתיים:
אנחנו נמצאים כרגע בפרשת דרכים מהותית. העקרון של שתי מדינות לשני עמים, שנחשב מתווה לפתרון, נמצא דקה דקיקה לפני תאריך הפקיעה (ואולי כבר אחריו). אם עדיין אפשר לישׂם אותו, הדבר אינו נתון, וגם לא יהיה נתון בידי. אם לא, הרי שהגדרת הזהות מחדש לא תהיה של אחד מהעמים, אלא של שניהם יחד.
עד שארחיב, אני ממליץ על הקריאה של:
http://nadav.blogdebate.org/archives/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%93%D7%95-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%AA-%D7%9B%D7%99-%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%A8%D7%94
וגם של:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209718&blogcode=5054738
ושוב שלום.
נושא ה"מציאות החלופית", שלא עלה מתוך הפוסט אך בהחלט צץ בתגובות אליו (האם ישנה מילה עברית למילה הלועזית "פוסט"? האם צריכה להיות אחת כזאת?…), הציק לי במהלך הימים האחרונים, לאחר שקראתיו לראשונה.
במסגרת הצפייה של התוכנית האחרונה לפני השינה בטלביזיה, יחד עם הסיגריה, יצא לי לראות ראיון שערך ניב רסקין (מראיין מעולה, לטעמי) עם מבקר הטלביזיה של "ידיעות אחרונות", ירון טן- בריק, שדיבר באופן כללי על תוכניות החדשות בערוצים השונים. הוא דיבר על אותה "מציאות חילופית", אך בהקשרים אחרים, וביטא במילים, למעשה, את מחשבותי בדיוק לגבי הנושא הזה.
הוא סובר כי, במידה מסוימת, אנו תמיד מקבלים את החדשות מסוננים באותם פילטרים בלתי נמנעים ע"י התקשורת (ללא קשר לזה אם מדובר בחדשות ערוץ 2, 10, BBC, או אל- ג'זירה) ולמעשה הידע שלנו תמיד יהיה מסולף בצורה זו או אחרת.
למעשה, עולה כאן שאלה שמזכירה את השאלה הקלאסית והעתיקה ביותר של ההיסטוריון: איך אפשר להגיע אל האובייקטיבות הטהורה מבעד למכשולי הסובייקטיבות.
שאלה פילוסופית רחבה יותר, הקשורה לכך, הינה האם קיימת בכלל האובייקטיביות שההיסטוריונים, ובני האדם ככלל, שואפים להגיע אליה.
אני לכשעצמי, מעדיף להשאיר את שאלות בלתי פתורות אלו (שאולי הינן חסרי פתרון כלל) בצד, ולנסות להבין את רחשי ליבי מעבר לאותם מכשולים.
עדיף לקבל ולהפנים שאת העובדה שאותה "מציאות חילופית" היתה קיימת תמיד ותמיד תהיה, ויחד איתה להגיע לאמת הפנימית והאינדיבידואלית שלך לגבי הבנת הסיטואציה שאתה חי בה. וכך אפשר לקבל את זה שהחמאס משתמש בתקשורת העולמית כדי לצייר את עצמו בצורה מסויימת, כמו גם השימוש שמשתמשת המדינה (כמו גם בעלי ההון ויצרני הנשק, אורי) בתקשורת הישראלית כדי לייצר תמונה שונה במקצת, ותוך כדי קבלת עובדות אלו אתה יכול לעבד את הנתונים לתמונה רחבה ונכונה יותר עבורך.
סתם מחשבה שעברה במוחי, יחד עם אדי וויסקי, שרציתי לשתף אותכם בה…
ליאור –
ראשית, מחשבות של לפני השינה מעורבות באדי וויסקי זה טוב. לפעמים, זה אחד הדברים הבודדים שעוזרים לשמור על גישה חיובית בימים טרופים אלה (ואיזה ימים אינם טרופים?)
שנית, "פוסט" בעברית הוא פשוט טוּר.
שלישית, בקשר למציאות החלופית:
אתה צודק לגבי הטענה שכל מידע שמגיע לכל אחד עובר תמיד דרך מסננים אלו ואחרים – אלא אם כן אתה משתתף בארועים בעצמך, והופך למקור ראשוני.
בקשר לתקשורת הישׂראלית, מחשבות כאלה הובילו אותי להצטרף למיזם "שקוף", שנועד לתת חלופה למציאות החלופית השלטת. בינתיים, העניין תקוע, אבל כולם מוזמנים להכנס ולהתרשם – תכניות ההחיאה כבר בדרך: http://www.shakoof.org.il
אבל יש עניין אחד חשוב, שאין לגביו התחמקויות ותירוצים: אם הנהגת החמאס שואפת לשלום לפי קווי היוזמה הסעודית, כפי שנטען בפני בפירוש, אין שום מסננת בעולם שיכולה למנוע מהקול הזה להגיע אלינו, ציבור צרכני התקשורת העברית. כאן אין כחל ושׂרק, רק שחור ולבן.
שבוע טוב אורי
וחברים………
אם הפתרון של שתי מדינות לשני עמים נמצא על סף פקיעה, אז זה רק באירופה. אצל הערבים הוא לא היה קיים לדעתי מעולם. אם כן אולי רק לזמן קצר, ולא בהיקף רחב.
יהודים תומכי חדש (כמו מורי ורבי לשעבר) לא מבינים שלא ניתן למחות את הציונות. ציונות היא לא רק כיבוש הארץ. מדובר כאן בתהליך שינוי פנימי ודראסטי של העם היהודי. הוא אמנם לא ותיק, אך הוא יוצא דופן בכך שהוא מהיר מאוד ורדיקלי.
המציאות של אוניברסיטת חיפה, ובפרט של החוג להיסטוריה של המזה"ת, יוצרת מצב בו לדעתי ציונות היא עוד משתנה במשוואה ולא העיקר. אבל היא העיקר כי בלעדיה לא היינו מגיעים לשום הישג, ובוודאי לא הערבים החיים בין הירדן לים.
הדבר הכי טוב שקרה להם זה שהם נכבשו על ידי יהודים, כי כשערבי מדכא ערבי לאף אחד בעולם לא אכפת, כשסיני מדכא טיבטי, אכפת עד כדי זריקת סיסמאות, והפגנות נגד מקדונלד'ס, כשרוסי מדכא גאורגי, אורמים מה לעשות, אבל כשיהודי מדכא (דיכוי הרבה יותר רך, יש לציין) ערבי, כולם נרעשים, כי כמובן שהיינו צריכים לצאת פציפיסטים מתאי הגזים, איך שכחנו (מאוד מעניין אותי לבדוק, וזה בשבילך אורי, מה מקומה של הדת בסיפור הזה). הרי האירוע שהעלה את הבעיה הפלסטינית על סדר היום העולמי היה רצח הספורטאים במינכן.
אני כותב את הדברים האלה מתוך תסכול אמיתי, שהייתי צריך לשנות את דעותי. באמת, היה לי הרבה יותר כיף להיות שמאלני. אני כותב את זה בשיא הרצינות. לא הפכתי מאמין בארץ ישראל השלמה או בחלומות שווא אחרים. לא אתנגד לדגל פלסטין על מסגד אל אקצה ודגל ישראל בכותל, אך כפי שכתבתי, לא ניתן לעשות זאת ללא הכרה, לפחות עקיפה בקיומה של הציונות.
ואני….לא כל כך אוהב ויסקי, בשבילי רק ארק (היתה פעם סיסמת בחירות כזאת, לא?).
בחיים לא הייתי מצביע למפלגה שמתגאה בסיסמת בחירות כזו. אבל הייתי מעודד אותה בחיבה מהיציע.
עומרי –
אני שותף להרבה מאד מהתסכולים שלך, ואנחנו לא לבד. הרבה אנשים עברו את התהליך הזה בשנים האחרונות. העניין המרכזי בעיני הוא שאסור להמשיך להתעלם מהבעיא, לגלגל עיניים ולאמר ש"כך היה וכך יהיה". אני כן מאמין שיש מקום לשיפור המצב, ושקטנות האמונה היא המכשול המרכזי בדרך.
תשובות לכמה וכמה משאלותיך כתבתי כאן בעבר, ותוכל להגיע אליהן בקלות אם תבדוק את הטורים בנושׂא "הסכסוך".
יש נושׂא אחד שעדיין לא השבתי עליו, והנה קדימון:
הסיבה לכך שאנחנו נבחנים לפי אמות מידה משלנו, היא שאנחנו דורשים מקדמת דנא אמות מידה מיוחדות ומחמירות שכאלה.
לפני 2500 שנה בערך העמדנו יצירה ספרותית כבירה, שהיום היא רב-המכר מס' 1 של כל הזמנים. שם אנו טוענים שוב ושוב שאנחנו עמו הנבחר של רבש"ע, ושמאתנו תצא תורה לכל הגוים. כמובן שדנים אותנו באופן חמור וקשה יותר מעמים אחרים. ימשיכו לעשׂות כן עד שנצדיק את ההתרברבות הגאיונית של אבותינו. אין ברירה, אין לאן להמלט. צריך להגשים.
אני ממשיך להציק
נושא הדת בתוך כל הסיפור שלנו הוא מאוד מעניין. אני חושב שהוא מורכב ורב כיווני.
אחד הזעזועים הדתיים הכי גדולים שעבר העולם הערבי היה כיבוש הכותל המערבי. מראות הצנחנים המתפללים בכותל הפיחה תקוה בקרב חוגים אסלאמיים מסורתנים, כי דרכם היא הדרך הנכונה וניתן ליישב בין דת למודרנה ועוצמה לאומית צבאית. כמובן שתחושה זו היתה מהולה בתסכול עצום וטראגי של התבוסה. לדעתי כאשר משלבים בין התחושות נולדת השאלה הבאה שאולי לא נשאלה מילולית אף אך הדירה שינה מעיני העולם הערבי-
כיצד ייתכן שהאומה החבוטה ביותר ב-2000 (אוקיי 1900…בערך) השנים האחרונות מורידה אותנו על ארבע?
כמובן שהתשובות הנכונות, כלומר אלה שמצריכות התמודדות עם האמיתות הכואבות, לא עלו. אחרת, העולם הערבי היה מתקדם משפל המדרגה בו הוא נמצא. יהודים, כקולקטיב העבירו את עצמם שינוי לאחר שהסתכלו פנימה ושינו את עצמם מהיסוד. ערבים באופן עקבי לא מסתכלים פנימה.
אני פשוט חושב שאנחנו כן אור לגויים. יש גם עוד הרבה דוגמאות, בעיקר מבחינה מוסרית. הרי כל הזמן, עוד הרבה לפני התקיפה האחרונה בעזה מגיעים לסורוקה פלסטינים מעזה שנפגעים ממטענים שמפוזרים ברצועה כמו שכוסות של "קפה פלפלת" מפוזרות באולם בו הסתיימה הרצאה של החוג למדעי המדינה. אני לא מכיר דוגמה לכך בכל העולם (ויש עוד מספיק).
אבל… העובדה שאנחנו דוגמת מופת (אני לא כל כך אוהב את הביטוי אור לגויים… "אור פנימי יש רק למקרר שלי…" (י. גפן)) לא אומרת שכולם אוהבים לראות את "האור" הזה. בעיקר כשהוא לא מחמיא במיוחד.