אמש הגיע אלי דוא"ל מד"ר איתי אשר, ממקימי האתר המצוין עבודה שחורה, בו ביקש מאתנו לכתוב טור על "איך יצאתי מנוחיות הישיבה מול המקלדת והצג וגררתי אנשים להצביע התנועה הירוקה-מימד". אין זמן להרחיב כאן על קרבות הרחוב האידאולוגיים שעברתי מול המקלדת, כיון שאני בדרך לקלפי לגרור אנשים וגו'. ובכל זאת, רציתי לספר משהו קטן:
בשלושת השבועות האחרונים אכן שכנעתי כמה אנשים להצביע "ה" – או לפחות הצקתי להם מספיק כדי שיאמרו לי שמצביעים "ה" ואעזוב אותם בשקט. אבל לפחות בכמה מקרים אני יודע שהשכנוע היה כן ואמיתי, כיון שהמשוכנעים החלו לשכנע בעצמם. וזה לב העניין. הציבור כמה לתקוה. מימד-הירוקה מציעה תקוה כזו. בעזרת "ה" נכנס לכנסת ברווחה, ונמשיך לתמוך במפלגה גם מבחוץ – עד שנביא לשינוי סדר היום במדינה הזו.
עם הנצח אינו מפחד מאחוז החסימה – האדישות הורגת
סדר היום במדינה, לפיו נושא הכיבוש הוא הנושא העיקרי, הוא סדר היום היחיד שיכול לאפשר לעצמו אדם מוסרי בעת הצבעה.
נכון, אם יהיו לתי"מ שני ח"כים יהיו אלו שני ח"כים טובים וראויים. אבל אם יהיו לה אפס שני ח"כים וחמישים אלף מצביעים, נפסיד שני ח"כים טובים וראויים ממרצ ומחד"ש. אם לא התכוונת להצביע למרצ או לחד"ש, אז עלה והצלח בהצבעתך לתי"מ.
הנחמה שלי היא שדיברתי עם כמה אנשים שלא מכירים בלוגים על תופעת תי"מ ולא היה להם מושג על מה אני מדבר. אז עוד יש תקווה שאובדן הקולות ימדד ברבבה אחת ולא יותר מזה.
יוסי –
אנא שׂים לב להנחות הגלומות בדבריך.
ראשית, שה"כיבוש" הוא הנושׂא העיקרי. לטעמי, דוקא המתח בין "יהודית" ל"דמוקרטית" הוא הנושׂא העיקרי.
שנית, אתה מניח הנחות מרחיקות לכת בתשובה לשאלה "מי הוא אדם מוסרי?", וקובע בטעות רבתי מה הוא סדר היום היחיד ש*יכול* אותו אדם מוסרי לאפשר לעצמו. האם המלחמה בזיהום האויר אינה מוסרית? אם תספור שנות אדם, יתכן מאד שיתברר כי זיהום אויר מהוה גורם קטלני יותר מתאונות הדרכים. תאונות הדרכים, כמובן, הן גורם קטלני יותר ממלחמות (ועל כך כבר יש נתונים מדוייקים).
דע, הארגונים שהקימו את התנועה הירוקה נלחמים זה שנים נגד סוגי זיהום שונים, ובעד חידוש ותגבור התחבורה הציבורית על חשבון כלי-הרכב הפרטיים. בשנים המקרים מדובר לא רק בשיפור איכות החיים, אלא בדיני נפשות ממש. מאין אתה שואב את היומרה לשלול את אפשרות המוסרית מבחירה זו?
מאידך, מימד היא (בעיני לפחות) התנועה היחידה המיחסת את החשיבות הראויה לשאלה היהודית-דמוקרטית. התקדמות בבירור התשובה לשאלה זו היא תנאי מפתח, בין השאר, גם להבאת שלום לארץ. בעיני (היחידות העומדות לרשותי) היא מקרבת את השלום הרבה יותר מאשר מרצ (שלה יש ססמאות מדיניות ושום תכנית) או חד"ש (שלה יש תכנית, שאין בה לא שוויון ולא דמוקרטיא).
אז הנה, אני רואה בעצמי אדם מוסרי, ועובדה שאני יכול לקבוע לעצמי סדר יום שונה מזה שאתה רוצה. האם עקרונות השוויון והדמוקרטיא מזכים אותי לבחור לי סדר יום, או שהאפשרות היחידה להיות אדם מוסרי היא להסכים אתך?
אם המוסר שלך מאפשר לך להיות חלק מעם כובש ולא לפעול ככל יכולתך נגד זה, אז יש לנו הגדרות שונות למוסריות.
כך או כך, 9 המנדטים של מרצ וחד"ש, במקום 10 או 11, הן בגלל מצביעי תי"מ. רציתם להכניס שני אנשים טובים לכנסת, ויצא שהוצאתם שניים. הידד לכם.
המוסר שלי בהחלט מאפשר לי לדאוג מהאויר המזוהם שעולה אלי מאיזור התעשׂיה מצפון לכרמל. אם זה גורם לך להרגיש טוב יותר, יש גם לא מעט ערבים, דרוזים ובהאים שנושמים את אותו אויר מזוהם. גם להם אני דואג.
בעניין ספירת המנדטים:
(א) אני הרבה פחות מתלהב מחד"ש. לדב חנין הייתי מצביע ללא ספק (ולמעשׂה גם הצבעתי, בבחירות בת"א), אבל חבריו לשורה הרבה פחות מוצאים חן בעיני. הוא, לדעתי, יהיה בכנסת הבאה.
(ב) בדוק היטב את התוצאות. האם מנדט נוסף למרצ היה משנה משהו? לא ממש. מנדט לחד"ש ודאי שלא היה משנה, כיון שכל מי שמצביע לחד"ש יודע מראש שהוא הולך לאופוזיציא חסרת תקנה.
(ג) ואולי מי שהשאיר אותנו מחוץ לכנסת הוא דוקא התועמלנים של מרצ וחד"ש שהפחידו את הבוחרים הדרושים? הרי רק בגללכם המלצתי לאנשים על קדימה כחלופה למימד-הירוקה. אולי אנשים שמעו לי…
יוסי,
לצערי הרב גם הקולות שהלכו למר"צ וחד"ש הם ביזבוז. שתי המפלגות איבדו את דרכן מזמן. אין להן שום רלוונטיות במפה הפוליטית הנוכחית. קולם נעלם ונאלם בשנים האחרונות. אפילו חברת כנסת מעולה (באמת מעולה) כמו זהבה גלאון נתפסת בציבור כטרחנית-נודניקית שקופצת על כל הזדמנות כדי לעשות: "נו נו נו" צדקני.
כל הדיבור הזה על המוסר ועל היותנו עם-כובש גם הוא קצת לא-מציאותי וצדקני (מעבר לטענות הנכונות שהעלה אורי). אני אשמח להחזיר כל גרגר מהשטחים לפלסטינאים מחר בבוקר אם אני אחשוב שיהיה פה שקט ל 50 שנה (אני לא חושב שתקופה ארוכה מזו היא רלוונטית ואני לא רוצה לאכול חומוס בדמשק או בג'נין, אני רק רוצה שלא תהיה מלחמה ולא פיגועים), הבעיה היא שאין אף אחד בעם (?) הפלסטינאי שמוכן להתחייב על כזה תהליך או מסוגל להניע כזה תהליך. הם פשוט לא רוצים אותנו פה. בעיניהם אנחנו פולשים ונגע זר.
נעמי חזן שהייתה מורתי באוניברסיטה (וחברת כנסת במר"צ) אמרה לי, בתגובה לטענה שלי שאף פעם עם כובש לא הצליח לשלוט לאורך זמן בעם אחר, שהיא לא מוכנה לשמוע דטרמניזם היסטורי בכיתתה. היא צדקה ב 100%. אנחנו נשלוט בפלסטינאים כל עוד נוכל ונצטרך. המוסר שלי ושל רוב העם נגמר ברגע שאני חושש לביטחון של הילדים שלי.
לגבי מה שאורי אומר, אני מסכים איתו שמימד מאוד רלוונטית במסרים שלה לבעיות שאנו פוגשים ביום-יום שלנו, אבל הבעיה שלה היא תדמית ומחסור בשיניים. מליכאור וחבריו הם אנשים מאוד רציניים ונחמדים… נחמדים מדי. הם לא מתאים לפוליטיקה דהיום. ייתכן שבכנסת הבאה, הם או דומיהם יכנסו.
לענייןחד"ש ומר"צ. לצערי הן צריכות להתפרק, הן סיימו את תפקידן נכון למציות הנוכחית. חלק מהאנשים שחברים בהם צריכים להתאחד עם מפלגת העבודה לשם הקמת גוש שמאל חברתי-סוציאליסטי שעיקר משנתו היא כלכלית וחלקם פשוט יעלם מהזירה הפוליטית.
היי יניב. לגבי ההערה שלך בשיעור של נעמי חזן. השאלה היא (לדעתי לפחות) היא לא האם הצליח עם כובש בהיסטוריה להחזיק מספיק זמן בעם כבוש, אלא האם ראוי (!!) שיצליח בעשותו זאת. גם אם היו דוגמאות בעבר בהן הסיפור הזה דווקא די החזיק.. האם זה מספיק לנו כרציונאל מוסרי?
המוסר שלי לא מסתיים כשאני חוששת לביטחון ילדי. זאת כיוון שכשהמוסר שלי מסתיים (כחלק מחברה שעוברת תהליך דומה), בהכרח בטחונם של ילדים של אחרים נפגע. לצערנו, זה המצב היום.
היי ליהי,
העובדה שהיו מקרים כאלו או אחרים בהיסטוריה אינה תירוץ לרציונאל מוסרי. דוגמאות מההיסטוריה אפשר להביא למכביר ויש אפשרות לכסות באמצעותן כל מקרה. הסיפור שלי בא להראות שדוגמאות היסטוריות אינן רלוונטיות.
המוסר הקולקטיבי של עם הוא משהו שנקבע בהתאם לאירועים ולזמן. דעתי היא שהמוסר שיוסי מדבר עליו הוא לא רלוונטי בשעה זו (וזו גם דעת רוב העם לפי תוצאות הבחירות).
צר לי מאוד על הילדים הפלסטינאים שנפגעים. זו אחת הרעות שיש במלחמה, והלוואי שלא הייתה מלחמה. אני כאמור, מוכן לעשות שלום מחר בבוקר, רק תגידי לי עם מי?
ושוב, האם היותנו כובשים זה הנושא הכי חשוב על סדר היום?
היי יניב.
האם באמת נוח לך עם רעיון של מוסר רטליביסטי שלא משתנה לפי האדם, אלא לפי הסיטואציה בה הוא מצוי? לטעמי זה לא כ"כ עונה על הגדרת המוסר. אני חושבת שחשוב שכל אחד מאיתנו יקבע לעצמו קודים מוסריים מסוימים (בין היתר של מידתיות תועלת מול נזק ועוד) שיישארו איתנים לא משנה אילו פרעות יבואו בהמשך. החשיבות של קודים כאלה היא שהיא מאפשרת לאיין תופעות מוכרות של שימוש בכוח מופרז כתוצאה מפחד/היסטריה רגעית.
הרי מהו מוסר אם לא מה שבא לרסן אותנו כשאנחנו רוצים לפעול בצורה לא מוסרית? (ואני יודעת שאני נכנסת לבוץ הגדרות פילוסופי, אני מקווה שאצליח לצאת ממנו יחסית נקייה).
מוסר שאינו רלוונטי בנק' זמן מסוימת, אינו רלוונטי אף פעם, משום שהוא אינו קוהרנטי עם עצמו, והוא מופעל "מתי שנוח". אלא שכשנוח לא כ"כ צריך אותו.
ולעניין הפסקה השנייה שלך: על אף שקשה לי עם טענות ה"אין עם מי", כי לדעתי הן יוצרות ויכוח של ביצה ותרנגולת, אני מבינה את הקושי ממנו כתבת פסקה זו. אכן, יש תחושה היום בציבור שאין עם מי לדבר. זה אומנם ויכוח אחר, אבל גם אני מצויה בין אלו שסבורים שהחמאס לצערנו רווי אינטרסים רבים שאינם מדיניים, עובדה המקשה על קיום מו"מ אמיתי וכנה עימם.
על אף קושי זה, לטעמי, אם נבין כולנו שהיום הכיבוש הוא אחד הנושאים החשובים (לא היחיד, לטעמי הפערים החברתיים מהווים עבורו תחרות לא קלה), נוכל להתמודד ביתר הגינות גם עם בעיות כמו אי שיתוף פעולה של החמאס.
זהו אחד הנושאים החשובים לא רק מכיוון שבכל רגע שהוא נמשך, זכויות האדם של המוני אנשים נפגעות תדיר, הוא אחד הנושאים החשובים כי הפרה זו נעשית על ידנו (!!).
על הסכנה בכך התריע ליבוביץ' לפני שנים, כשדיבר על כך שעם שפועל בצורה לא מוסרית כלפי אחר, עמוד השדרה המוסרי שלו עצמו מתחיל להתרופף, גם פנים החברה. אני סבורה שלתופעה זו אנו עדים בימים אלו, ולצערי, ניתן להבחין בה בכל רבדי החברה שלנו היום.