אל יחסר המָזֶג (פרשת השבוע : נשׂא)

איש או אשה, כי יַפְלִא לנדור נדר נזיר לְהַזִּיר ליהוה: מיין ושֵׁכָר יָזִּיר; חֹמֶץ יין וחמץ שכר לא ישתה; וכל מִשְׁרַת ענבים לא ישתה, וענבים לחים ויבשים לא יאכל כל ימי נזרו. מכל אשר יֵעָשֵׂה מגפן היין, מחרצנים ועד זָג, לא יאכל. כל ימי נדר זרו תער לא יעבֹר על ראשו, עד מלאת הימִם אשר יזיר ליהוה. קָדֹשׁ יהיה, גַּדֵּל פֶּרַע שׂער ראשו (במדבר ו ג-ה).

ברוך Hoo

ברוך Hoo

איור: דניאל מורגנשטרן

לפני שנים רבות הוכיח לי מר ינשוף, מהקוראים הותיקים של בלוג זה, שאני חולה נפש. בהתחלה עוד התנגדתי. אבל אז מזג לי עוד כוסית, וכששתיתי, שאל אותי לשם מה אני שותה. עניתי. אבל אלכוהול הוא בגדר סם, הלא כן? ודאי שכן. וסם הוא בעצם תרופה? כן. תרופה לגוף או לנפש? לנפש. וכי זקוק בריא לתרופה?

אין שום דבר חדש באמירה שהתודעה כרוכה בסבל. ככל שאנו פיקחים יותר, מודעים יותר למציאות בה אנו קיימים, כך אנו סובלים יותר. שנים ארוכות של מודעות אנושית פיתחו שיטות משיטות שונות להתמודדות. אחד מהשיטות הללו, עתיקה כמו ההיסטוריא עצמה (ובעצם הרבה יותר), היא השימוש במשככי מציאות. כשהראש דפוק לגמרי, היאוש נעשׂה יותר נוח.

אחת התופעות, שבעיני היא אחת מהיותר-מוזרות יותר במכלול ההתנהגות האנושית, היא הבחירה של פרטים אלו ואחרים להכביד את היאוש ואת הסבל באמצעים מלאכותיים. כך בפסוקים המצוטטים לעיל, העוסקים בדינו של מי שבוחר מרצונו החופשי להתנזר מאלכוהול לפרק זמן כלשהו, ואף מעיד עליו את רבש"ע כעד לכך שיקיים את הבטחתו. מוזר, מפחיד, עובדה.

אחת הסיבות לכך שאני מחבב, בסופו של דבר, את היהדות, היא שהתנהגות נזירית כזו אינה נחשבת ראויה לחיקוי. ותעיד הבריתא על שמעון הצדיק, אחד הטיפוסים היותר-חיוביים בדברי-ימי עמנו (ירושלמי נזיר ה ה):

אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר, אלא פעם אחד שעלה אחד אלי מדרום, וראיתיהו דמות יפה עינים וטוב רואי, קווצותיו תלתלים. ואמרתי לו:
— בני, מה ראית להשחית השׂער הנאה הזה?

— רבי, רועה הייתי בעירי, והלכתי למלאות את השאוב מים, וראיתי את הבוביא (בבואה) שלי בתוך המים, ופחז יצרי עלי, ובקש לאבדני מן העולם. אמרתי לו: "רשע, מה אתה מפחז בדבר שאינו שלך? עלי להקדישך לשמים!"
וחבקתיו ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו: "בני, כמותך ירבו עושׂי רצון המקום בישׂראל. עליך הכתוב אומר איש או אשה כי יפליא לנדור נדר להזיר…"

משמעון הצדיק אנו למדים, אפוא, שהנזירות רצויה אך ורק במקרים בהם המתירנות פותחת פתח ליצר הרע להביא לאובדן גמור. לדוגמא, שתיינים המסכנים את בריאותם באופן פעיל. לדוגמא, שתיינים ההופכים אלימים. לדוגמא, שתיינים המתיישבים מאחרי הגה המכונית. אבל בשאר המקרים, כלומר ברוב המקרים, בהם מוזג לו האדם כוסית או חולץ בקבוק כדי להרגע מעמל יומו, אין שום סיבה להתנזר. נהפוך הוא!

היטב הכירו מעצבי היהדות לאורך הדורות את המציאות, ושתפו אתה פעולה בשׂמחה. לפיכך "יין ישׂמח לבב אנוש" (תהלים קד טו), לפיכך הקידוש כל ערב שבת, לפיכך מצוות ארבע כוסות בסדר פסח. לפיכך גם אחת הברכות החביבות עלי מכל:

ברוך אתה יהוה, אלהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן

***

אזהרה לציבור הקוראים – אם שותים, מזמינים מונית (או מתרסקים על הספה בסלון; או סתם מאבדים הכרה ליד האסלה).

2 תגובות על הפוסט “אל יחסר המָזֶג (פרשת השבוע : נשׂא)

סגור לתגובות.