ecce homo
הבוקר, בדרך לעבודה, שמעתי ברדיו דברים שהובאו בשמו של סאאב ערקאת, מבכירי הרשות הפלשׂתינית. לדברי חדשות "קול ישׂראל", נמאס לערקאת ולחבריו מהתנהלותו האיטית וחסרת-התכלית של המשׂא ומתן מול ישׂראל. אם לא יזוז משהו, יקומו בכירי הרשות ויכריזו עצמאות! הדברים אינם חדשים, כמובן. "איומים" כאלה נשמעים לא מעט לאחרונה. "איומים", כלומר, כפי שהוצגו בקולו הצלול של דן כנר. איום? ואולי דוקא הבטחה?
ידוע הרי שלפני 62 שנה הכריזו האומות המאוחדות על חלוקת ארץ-ישׂראל, ועל כינונן של שתי מדינת בה: לערבים וליהודים. המדינת היהודית קמה תוך זמן קצר. למרבה הצער, לוותה הכרזת העצמאות העברית בהכרזת מלחמה ערבית. התוצאה הכה-מדוברת של אותה מלחמה היא כמובן מדינת ישׂראל. התוצאה שמדברים עליה הרבה פחות משצריך היא שפלשׂתין לא קמה מעולם. מכלתחילה נפלה המדינה הפלשׂתינית קורבן לכיבוש. שומרון ויהודה נכבשו בידי ירדן, עזה בידי מצרים.
מאז, כאמור, שני דורות מלאים, ומדינה פלשׂתינית עדיין אין. ואם כבר חלוקת הארץ, כלום לא הגיע הזמן? נכון, יש אינספור נושׂאי מחלוקת הנתונים במו"מ. מי כמו מר ערקאת יודע עד כמה נפתלות השׂיחות, ומה מעטה ההתקדמות. האם לא הגיע הזמן לממש את האיום ופשוט להכריז על עצמאות? האומות המאוחדות כבר הסכימו על כך פעם. נראה לי שאם תדרשנה שוב לשאלה, תִּתֵּנָּה את הסכמתן פעם שניה.
ולמה זה טוב? בדיוק כדי לפתוח את אותה סתימה עליה מלין מר ערקאת. כרגע, כשמתנהל המו"מ בין מדינה לבין "רשות", שאף היא מפוצלת בין שתי ממשלות שונות, לא ברור עם מי מדברים, על מה, ולאיזו תכלית. מדינה פלשׂתינית תעמיד את המשׂא ומתן על בסיס מוכר ובדוק: בין שתי מדינות. בין שתי מדינות ידוע איך לכרות הסכמי סחר. ידוע גם איך מגיבים להתקפת טילים. ידוע אפילו שהטלת מצור היא בגדר הכרזת מלחמה (זוכרים מה היה התירוץ למלחמת ששת-הימים?)
יכריזו נא הפלשׂתינים על עצמאות מדינית, ונמשיך הלאה משם.
בינתיים זה נראה משונה יותר ויותר.
מדינה פלשתינית אחת יש כבר בעזה, מדינה אחת הם רוצים להקים ביהודה ושומרון, שלא לדבר על ירדן ועל עתידה של מדינת ישראל.
בינתיים על שטחה של ארץ ישראל המנדטורית קיימות שלוש מדינות, עכשיו רוצים להכריז על עצמאות ולהקים את הרביעית.
במקום שתי מדינות לשני עמים תתקיימנה ארבע מדינות לשני עמים, שלוש מדינות תהיינה ערביות בזמן שהרביעית (ישראל) תהייה מדינה דו לאומית.
בקצב הזה אני לא רואה אותנו מגדלים פה נכדים.
צודקים הערבים שקוראים לנו "צלבנים", נראה כאילו אנחנו זמניים כמותם.
הם החזיקו פה כמעט שתי מאות, הלוואי שגם אנחנו…
דוד –
בעקרון, אתה צודק, אבל אני חושב שהפרזת במספרים. אם הבנתי נכון את האיום, או אם תרצה ההבטחה, הרי שפלשׂתין זו תקום בשומרון וביהודה. עזה אולי תצטרף, אולי לא. יחד עם ישׂראל – 3 מדינות. ושוב אותה צודק – זה יותר מדי.
בעבר כתבתי כאן שהייתי מעדיף לראות מדינה אחת לכולנו (חפשׂ בארכיון "מדינה אחת").
יאיר מלכיאור הוסיף באחד הדיונים שהוא דוקא חולם על פדרציא משולשת, של ישׂראל-פלשׂתין-ירדן. אני מודה שזו אפשרות קורצת.
כך או כך, יתכן שאין ברירה אלא לעבור קודם דרך שתי מדינות. חלוקה. כפי שקבעו האומות המאוחדות.
לגבי ישׂראל – אני מסכים לגמרי שאי-אפשר לדרוש מאתנו כאן להיות רב-לאומיים, כל עוד הדרישה אינה מופנית לצד הערבי. וכיון שאינני רוצה לראות גירוש המוני של הערבית מן הארץ, יוצא שצריך למצוא דרך להניח לציבור העברי בשומרון וביהודה להשאר בבית בשלום.
כל העניין מאד סבוך. מה שכן, יש לנו יתרון אחד על הצלבנים – אנחנו את התנ"ך מכירים מקרוב, ובשׂפת המקור.
אורי, הכנסתי גם את ירדן למשוואה, וכך יצא שיש כבר 3 מדינות, והרביעית בדרך, מסתבר.
לא מספר המדינות משנה, אלא היציבות המדינית החברתית והכלכלית. לדעתי ככל שתקום מדינה פלשתינית מוקדם יותר, כך יחל מוקדם יותר התהליך ממנו חוששים כל הגורמים בימין הפלשתיני – התבגרות של העם הפלסטיני עם מגבלות הכוח במקום רק חלומות באספמיה.
דוד –
סליחה, שכחתי שאתה ביתריסט נאמן. שתי גדות לירדן.
אז כן, פדרציא שתתחיל מ-4 יחידות: עבר הירדן, שומרון ויהודה, ישׂראל, ועזה. הפלשתים היחידים בכל הסיפור.
**
דרור –
גם אתה צודק, פעמיים. אחת, לגבי הבטחת רמת החיים. לדעתי צריך לבוא בטענות חריפות בעניין הזה לעם הנורווגי.
לגבי ההתבגרות – הלואי. זו בדיוק הרוח בה אני מייחל להכרזת עצמאות. הגיע הזמן להתפכחות רבתי בכל הצדדים.
ד"ר אורי,
זה לא קשור בהכרח לבית"ר, אני לא בונה על עבר הירדן המזרחי, אני רק אומר שגם שם קיימת מדינה פלשתינית. שושלת המלוכה ההאשמית היא קוריוז ותו לא.
אני נוטה להיות בעד הפדרציה המדוברת, עם כמה תיקוני גבולות קלים.
ובינתיים מכריז ראש ממשלתנו שהכרזת עצמאות תגרור סיפוח התנחלויות.
למי יש יותר גדול?
אז סגרנו על פדרציה? אפשר לשלוח את את התוכניות לביבי, למלך ולפת"ח.
צחוק בצד, כמה דיבורים על פדרציא אתה שומע ברחוב? בתכניות האירוח? בחדשות?
דוקא מאד מעניין הקונצנזוס זוטא הזה.
אורי –
יש הנחה סמויה בדבריך שהמניע את המנהיגים הפלסטינים הוא רצון לספק לעמם עתיד טוב יותר. אין דבר רחוק יותר מן האמת. מטרתה של הנהגה, כל הנהגה, היא להישאר על כנה. אם, חס וחלילה, יכריזו על מדינה תחל בשטחים התבוננות פנימה ותוך עשור ימצא עצמו כל מי שמקורב לשילטון כיום מחוץ למשחק. למה להם לעשות את זה? הם משוגעים? ואני עוד לא הזכרתי את הלחץ מבחוץ עליהם לא להכריז. אם תקום מדינה פלסטינית ישראל תפסיק לשחק אויב בפני כל מדינות ערב סביב וגם המישטרים שבהם יהפכו לדמוקרטים במהירות גבוהה יחסית. למה להם? הם משוגעים לתת לפלסטינים להכריז?
הם לא יכריזו אלא תחת נסיבות יוצאות דופן. זו גם הסיבה שהם לא קיבלו הסכמים קודמים. כמובן שכל האמור נכון גם לגבינו אבל לא באותה מידה שהרי אצלינו ביקורת פנימית על ההתנהלות יש לפעמים. אפשר להגיד שאנחנו סרבני שלום קצת פחות מן הפלסטינים אבל מאותן סיבות בדיוק: ביום שבו לא יהיה קונפליקט עם הפלסטינים או איראן יחזרו הפגנות המושחתים הביתה ונתחיל סוף סוף נקיון בית. למה לכנסת לעשות את זה? הם משוגעים?
בקיצור – אין לאף אחד בהנהגות סיבה רצינית להזיז כלום. כל המילים הן רק מילים ואין מאחורייהן שום אמת. הכי נוראה היא מפלגת העבודה שהתמוטטה כי בה שיחק הקונפליקט את המשחק הכי גדול: המצע שלה אומר שלום והאינטרסים השילטוניים אומרים לא לעשות כלום. בסוף זה התפוצץ ונישארו האינטרסים השילטוניים – כה גדול הוא כוחם של האינטרסים הללו שהם מיתגברים גם על כמות לא מעטה של חברי כנסת שמנסים לפעול כנגדם וגם על גיבוב השטויות שנקרא ה"מצע".
רק הציבור (גם שם וגם פה) לא מסכים לכל מה שקורה. הציבור היה מסדר עניינים כבר מזמן. אבל אנחנו חיים בדמוקרטיה, וכמו שאמרה זהבה גלאון ברגע של גילוי לב נדיר -"פה זה דמוקרטיה, העם לא מחליט".
מרק
מרק –
לצערי אני נאלץ להסכים אתך. (לא ההסכמה מצערת אותי, כמובן, אלא השלכותיה).
שכחת לכתוב את המילים המפורשות, אז אעשׂה זאת אני – דמוקרטיה ישירה. זה מה שצריך, וזה מה שניסיתי בטור זה.
דמוקרטיא, כל דמוקרטיא, מתחילה בדיון חופשי. מרעיונות שנוצרים בשטח, ומתגבשים לכלל מציאות. השאלה היא מי שולט בשטח. כל עוד מדובר בפוליטיקאים, באוליגרכים, ובקופירייטרים המועסקים על-ידיהם, נראה עוד מהמצב הקיים, וגם הדרדרות לתהום נראה.
כאן, לעומת זאת, נוצר מן קונצנזוס לגבי פתרון אפשרי, שכלל איננו חלק מהשׂיח הלאומי או הבינלאומי. אמנם אנחנו ציבור קטן מאד, אבל אם כל קוראת וקורא שמוצא/ת עצמה/ו חלק מהקונצנזוס הזה ישלח קישור הלאה (דוא"ל, פייסבוק, טוויטר ומה שתרצו), המעגל יתרחב.
לגבי הצהרת העצמאות: לפעמים הפוליטיקאים ממלכדים את עצמם. דיבור על הצהרת עצמאות פלשׂתינית יכול להפוך לנבואה המגשימה את עצמה.
אם נעזור לו.
למה אין שום תביעה למדינה ערבית בספרד, בסיציליה או ברודוס?…
המה –
כנראה שסומכים על הדמוגרפיא, וחותרים הלאה בעקשנות.