ספרו האחרון
הבלוג עדיין רדום, אבל עדיין מתעקש לספק לציבור שירותים בסיסיים. הבוקר התפרסם באתר העוקץ טור חשוב של עו"ד ד"ר יפתח גולדמן. גולדמן הוא ד"ר לפילוסופיא (אונ' ת"א), ואלה הדברים שכתב בעקבות התפנית החיובית בממובילי המאבק נגד הפרטת בתי-הסהר, מאבק שזכה בסוף שבוע שעבר לעידוד ולתמיכה מבית המשפט העליון: (לתיקונים ראי/ה תגובה 7):
*** *** ***
שעות ספורות לאחר החלטת בג"ץ ביום חמישי, אשר בטלה את התכנית להפרטת בתי הסוהר, התמלאה תיבת האימייל שלי בקריאות נצחון ותרועות שמחה. היו אף שהזמינו להרמת כוסית. השמחה היתה ללא ספק מוצדקת, אך נדמה לי שגם מעט מוגזמת.
אומר מייד: החלטת הרכב השופטים המורחב היתה נכונה, ראויה וחשובה מאין כמוה. יש לברך עליה ולהודות לכל אלה שנאבקו בשנים האחרונות להשגתה. ובכל זאת, אין להפריז בשמחה.
ראשית, נזכור כי המקרה של הפרטת בתי הסוהר הוא הגירסא הקיצונית ביותר (ולאו דווקא החמורה ביותר מבחינת השלכותיה) של מדיניות ההפרטה. במקרה זה הפגיעה החמורה ב"אמנה החברתית" היתה ברורה לכל מי שלמד שיעור אחד במדע-המדינה; ליקוי המאורות המוסרי היה זועק לשמיים; חוסר הסבירות של הנימוקים ה"כלכליים" היה מובן לכל אחד שיודע חשבון; ואחרון – ההתעמרות בקבוצת אוכלוסיה שממילא היא חלשה ומודרת מכוח פוליטי (האסירים) היה בה כדי לקומם כל אדם בעל לב. בנסיבות אלה – ורק בנסיבות אלה – יכול היה בית המשפט העליון להתערב. החשובה מכולן היא הנסיבה הראשונה: האופי המיוחד של הפרטה זו (הפרטת סמכות הענישה) אִפשרה לעותרים ולשופטים לטעון באופן סביר כי אין מדובר בהחלטה פוליטית לגיטימית (גם אם שנויה במחלוקת), אלא בשינוי מהותי של חוקי המשחק הפוליטיים שהוא "בלתי חוקתי" באופיו.
במרבית מהלכי ההפרטה לא מתקיימות חלק מן הנסיבות הללו, ובפרט לא הראשונה שבהן. במקרים אלה בית המשפט יחליט כנראה – ובצדק – שלא להתערב. הפרטת הקרקעות, לדוגמא, היא מהלך בעל השלכות חברתיות חמורות פי כמה מהפרטת בתי-הסוהר, אף כי היא אולי היא מקוממת קצת פחות (רק קצת). אלא שכאן לא ניתן לסמוך על האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון.
אכן, טוב האקטיביזם השיפוטי בעל הרגישות החברתית של בייניש, על פני האקטיביזם השיפוטי הנאו-ליברלי של קודמה בנשיאות. ובכל זאת, הבעיה היסודית נעוצה בעצם הצורך של בית המשפט לנקוט צעדים אקטיביים על מנת "להציל אותנו מעצמנו". נזכור שההכרח "להציל אותנו מעצמנו" הוא גם האידאולוגיה המוצהרת של פקידות-האוצר.
בריונים בעניבות או קברניטים בסערה?
פקידי האוצר מעצבנים אותנו. הם בוטים. הם כוחניים. הם דורסניים (בדרכם המעונבת). הם ערלי לב. לא פעם אנחנו מגיעים עד כדי הצגתם כמנוולים, כעושי-דברם של בעלי-ההון מתוך שיקולים ציניים של קריירה עתידית בשוק הפרטי. נדמה לי שבמהלך אחרון זה אנחנו עושים לעצמנו חיים קלים מדי. פקידי האוצר לא תופסים את עצמם כמי שנבנים על חשבוננו אלא כמי שמצילים אותנו מן המהלכים חסרי-האחריות שמובילים הפוליטיקאים בלחץ בוחריהם. טענות כאלה מופיעות שוב ושוב בכל ראיון עם אחד מבכירי האוצר (ומ"ידע אישי": הן מופיעות גם בשיחות מצומצמות ובפורומים אקדמיים). הפקידים אינם ציניים. לפחות לא כולם. לפחות לא תמיד. לשיטתם, העם הוא באופן מהותי בלתי-כשיר לבחור לו נציגים ראויים, והנציגים שהוא בוחר הם לפיכך בלתי כשירים לנווט את אניית המדינה.
בספר השישי של ה"פוליטיאה" ממשיל אפלטון את המדינה לאנייה. העם הוא בעל האנייה. הוא גדול וחזק אבל כבד גוף קצר רואי ורפה שכל. בעל האנייה מוקף חבורה של מוליכי שולל וחנפים המפצירים בו שימסור לידיהם את הפיקוד על האנייה, למרות שאין להם שום מושג בימאות. הוא נעתר פעם לזה ופעם לאחר מבין הרמאים הללו, וכך הם מפליגים להם בלי דעת או כיוון ומכלים במשתאות את מחסני המזון של האנייה. והנה, על סיפון האנייה נמצא גם קברניט אמיתי אחד, אשר יודע את הדרוש לדעת על-מנת להשיט את האנייה בבטחה. להשיט אניות הוא יודע. לגנוב דעת, לשקר ולהונות אינו יודע. לכן אין לו סיכוי במאבק על נפשו של בעל האנייה. לכן לעולם לא יוזמן ליטול את הפיקוד.
השאלה "כיצד יגיע הקברניט האמיתי אל הגה האנייה" היא בעיה המלווה את הטקסט של אפלטון לכל אורכו, והיא אחד היסודות בביקורת-הדמוקרטיה שלו. בישראל של ימינו נדמה שפקידי האוצר פיצחו באורח פלא את החידה. מבלי שנאלצו לשכנע את ההמון הנבער או לזכות באמונו, הצליחו להשתלט, אם לא על עמדת הקברניט הרי שלפחות על האמרכלות. גם אם אין הם מצליחים לכוון את ההפלגה, לפחות עולה בידם למנוע (או לצמצם) את ביזת המחסנים. עד כאן פקידי האוצר בעיני עצמם.
הלוגיקה של פקידי-האוצר, כמו הלוגיקה של אפלטון, היא אנטי-דמוקרטית במהותה. אבל לא כל אנטי-דמוקרט הוא רשע ומנוול. אפשר וצריך לערער על הטענה של פקידי האוצר שבידיהם הידע הדרוש להנהגת המדינה. אפשר וצריך להציג אותם כפי שהם; לבקר את צרות-האופקים שלהם, את הדוגמטיות, את הבורות, את האטימות ואת השטחיות. אפשר לטעון שהם אנשים היודעים מעט מדי, ושהגיעו מוקדם מדי אל תפקידים מכריעים מדי. אבל הצגתם כחבורת שודדים שהשתלטה על העיירה היא פשטנית מדי.
שבעת המופלאים (ועוד שניים)
הבעיה החמורה מכל היא, שעצם התופעה הנקראת "פקידי האוצר" מאששת את טענתם העקרונית של הפקידים הללו. אם אכן הם פועלים באופן עקבי בניגוד לאינטרסים של רוב הישראלים (במזיד או בשוגג – זה לא משנה), כיצד זה נבחרי הציבור שלנו נותנים להם חבל ארוך כל כך? כיצד זה אנחנו נותנים לנבחרי הציבור שלנו לתת להם חבל ארוך כל כך? הנה חזרנו שוב אל משל האנייה, או בגירסתו המערבונית: משל העיירה. פקידי האוצר הפעם בתפקיד השודדים ואנחנו, אזרחי המדינה, בתפקיד תושבי העיירה. בעקשות מטומטמת בוחרים התושבים פעם אחר פעם בשריפים חדלי-אונים שאינם יכולים להושיע. שוב מסתבר שצריך להציל אותנו מעצמנו.
דורית בייניש בתפקיד יול ברנר בתפקיד כריס אדאמס מובילה אל העיירה את שבעת האקדוחנים שלה (נו טוב, בעצם תשעה, וליתר דיוק שמונה כי השופט אדמונד לוי סרב ללחוץ על ההדק) ומבטלת במטח מכוון היטב את ההחלטה להפריט את בתי הסוהר…
לא בדיוק. ההרכב המורחב של בג"ץ ביטל חוק שחוקקה הכנסת. חוק שנבחרינו הצביעו בעדו. כדי לפגוע בפקידי האוצר היה על בייניש לירות בשריף שלנו.
כמו פקידי האוצר, גם השופטים אינם נבחרי ציבור. גם הם תופסים את עצמם (ובצדק) כחיצוניים למערכת הפוליטית וכמפקחים עליה. ולפחות מאז נשיאותו של אהרון ברק אוחז גם בית המשפט העליון בעמדה אידאולוגית שעל-פיה תפקידו "להציל את הדמוקרטיה הישראלית מעצמה". להפצת השקפה זו שותפים גם רבים מן הכתבים המשפטיים בעיתונות (כשם שהכתבים הכלכליים מפיצים את האידאולוגיה של משרד האוצר).
שופטי העליון הם ללא ספק אליטה סימפטית יותר מפקידי האוצר. גילם, הכשרתם ומסלולם המקצועי הביאו לכך שעל פי רוב יהיו אלה אנשים משכילים, רחבי-אופקים, אחראים, מתונים בהליכותיהם ובפסיקותיהם. כשם שקל לעשות דמוניזציה של משרד האוצר, כך קל לעשות גלוריפיקציה של בית המשפט העליון. רבים מבינינו חוטאים בגלוריפיקציה כזאת. לא פעם אנחנו מתעלמים מן העובדה שהאקטיביזם השיפוטי של בג"ץ נרתם רק לעתים נדירות לשירות מגמות סוציאליסטיות או סוציאל-דמוקרטיות (או למִצְער חברתיות).
אבל גם לו רצה בג"ץ לעצור את מהפכת ההפרטה שמובילים פקידי האוצר, לא היה בכוחו לעשות זאת. מסיבות מהותיות ומבניות גם יחד, בית המשפט חלש בהרבה ממשרד האוצר. הפסיקה בעניין הפרטת בתי הסוהר, עם כל חשיבותה, היא יוצא-מן-הכלל המעיד על הכלל (ואולי אפילו לא זה. סביר להניח שכבר עכשיו יושבים טובי המוחות במשרד האוצר ומשרטטים את המסלולים שיעקפו את פסק הדין).
להעיר את בעל האנייה
לנוכח הכוח שהפגינו שתי הקבוצות שהתנגשו כאן – האוצר והבג"ץ – בולטת חולשתה של הקבוצה השלישית, של נבחרי הציבור. חולשתם היא חולשתנו. כניעתם החוזרת ונשנית בפני התכתיבים של משרד האוצר אינה אלא כניעתנו שלנו.
כל אדם התומך בדמוקרטיה חייב לכפור בהנחות היסוד של אפלטון בדבר אופיו של "בעל האנייה": לא ייתכן שהעם הוא במהותו בלתי מסוגל לזהות את מה שטוב עבורו (ואפילו בלתי מסוגל לזהות את הרע, את הרע מאוד עבורו). כל מי שמתבונן במציאות החברתית-פוליטית שלנו במבט מפוכח חייב להודות, עם זאת, שלפחות לכאורה התיאור של אפלטון נראה מדוייק…
לא, בעל האנייה אינו עיוור וחירש וגם לא רפה שכל. אבל הוא ישן, או מעולף, או מסומם. אם לא יתעורר מעלפונו לא יושיעו אותו שופטי בג"ץ מעריצות האוצר כשם שלא יושיעוהו פקידי האוצר מעריצות בג"ץ. לא למושיעים כאלה ואחרים הוא זקוק, אלא, כמאמר המשורר: "הוּא זָקוּק לְנָּבִיא וּמוֹכִיחַ, וּלְפָחוֹת לְשָׁעוֹן מְעוֹרֵר"…
את מתקפת ההפרטה צריך להביס בשדה שבו היא מתנהלת, כלומר: בשדה הפוליטי. אך כדי להצליח בכך צריך קודם לחולל שינוי אמיתי בדעת הקהל. צריך ליצור דה-לגיטימציה ציבורית למהלכי הפרטה גורפים (ובעתיד הלא-מיידי, אולי גם לגיטימציה ציבורית למהלכי הלאמה-מחודשת). לשם כך יש להמשיך ללכת בדרך הארוכה, הנפתלת והמסתכלת של ההסברה והחינוך הפוליטי. בסופו של דבר עשויים אנו לגלות שעיקר חשיבותה של פסיקת בג"ץ מיום חמישי הוא דווקא בתחום הזה. היוקרה הציבורית שבית המשפט העליון נהנה ממנה עשויה להקרין עכשיו מידה של יוקרה גם על המאבק נגד ההפרטה. ייתכן שעכשיו, לאחר פסיקת בג"ץ, יהיה קל יותר למצוא אזניים קשובות בבואנו להסביר את סכנות ההפרטה. ייתכן שעכשיו יהיה קל יותר להעיר מתרדמתו את בעל האנייה.
קודם כל, מחיאות כפים ליפתח. אחד הכותבים המעניינים שקמו בבלוגוספריה, ובחשיבה הפוליטית הצעירה.
שמחתי לשמוע על משל האוניה של אפלטון. הטענה כי הציבור אינו מסוגל להחליט בעצמו, היא טענה ששמעתי מרבים. היא טענה, שיש בה משהו.
עומר מוצפי כתב, כי הציבור אינו בנוי להבין מערכות מורכבות. אני חושב שיש צדק בדבריו. גם אני, שאינני מומחה בכלכלה, אתקשה לקבל החלטות נבונות ברמת המדינה. כך גם אזרח פשוט שאין לו הבנה יתרה לגבי "כלכלה סוציאליסטית" או "כלכלה קפיטלסטית" יתקשה לקבל החלטה נבונה. אין לנו כציבור את היכולת לרדת למורכבות של הבעיות.
הצעה של יפתח לחנך את הציבור, אינה מועילה לדעתי. גם כאן יהיו אסכולות שונות שינסו לחנך את האזרחים על פי שיטתם. אם כבר, עלינו לזמן לציבור את את הצורך לחשיבה ביקורתית.
אבל גם כאשר יהיה הציבור שותף פעיל יותר בדיונים, עדיין יהיה קשה לציבור להבין בכל דבר.
לכן, אחד הפתרונות המרתקים, הוא בחירת קבוצת אזרחים בסורטציה (הגרלה). לאזרחים שיבחור ינתנו שבועיים לחקור את הבעיה, לדון עם מומחים ולנסות ולהציג פתרון חלופיים לבעיה: ראו כאן תהליך כזה שנעשה באורגון, לקראת חקיקה ישירה: http://iddb.blogli.co.il/archives/110
אפשרות נוספת היא להעזר במומחים.
כלומר למנות קבוצת מומחים שאנו יכולים לסמוך על שיקול דעתם.
מומחים כאלו אמורים להיות באקדמיה. ולמעשה, אנו כציבור משלמים מכספנו את משכורתם. אלא שהבעיה באקדמיה, היא שהפרדיגמות השולטת אינן נוצרות בהכרח בגלל הראיות, אלא בעיקר כתוצאה ממשחקי כוח פוליטיים בתוך האקדמיה. במקומות בהם הפוליטיקה חזקה, תהיה הטיה חזקה מאד לכיוון חשיבה מסויים, על חשבון כיווני מחשבה אחרים. חיסולים פוליטיים של מתנגדים בתוך האקדמיה, הוא הליך מוכר בהחלט. הפוליטיקה הפנימית רק תגבר, אם תהיה לחוקרים באקדמיה, השפעה ישירה על החקיקה המדינית.
הדרך לשנות זאת, וליצור כאן אקדמיה יותר נקייה מפוליטיקה, לדעתי, היא על ידי יצרת מערך שיחליש את המשחקים הפוליטיים. לדוגמא, ניתן לקבוע קרטריונים מדעיים יותר לקבלת חוקרים. אפשר לתת משקל כבד לאיכות הפירסומים, על ידי בחינת האימפקט פקטור של העיתונים שבהם פרסמו. ניתן לבדוק את מידת ההתייחסות למאמרים על ידי חוקרים אחרים מרחבי העולם.
אני מעריך שבאקדמיה יתנגדו למהלך כזה. אבל אנו כמשלמי מיסים, זכאים לדרוש שהאקדמיה תהיה מקום למחקר, ולא לפוליטקה. בשביל פוליטיקאים, אנו כבר ממילא משלמים הרבה בכנסת.
לאחר שתהליך יישור האקדמיה יושלם, ניתן לשלב את המומחים וקבוצות האזרחים שיבחרו בסורטציה, כדי להציע הצעת חוק טובה.
וכך יווצר הליך הוגן ונקי יותר ליצירת פתרונות לבעיות בפניהן ניצב הציבור.
אם נחזור למשל האוניה, אזי רק אנשים שהוכיחו את עצמם כספנים מנוסים (כלומר הצליחו במסעות חובקי עולם) יקבלו רשות להיות קברנטים. קבוצה של אזרחים שיבחרו באקראי, יפקחו כי הקברניט משיט את האוניה ליעד שהציבור ביקש להגיע אליו.
מה דעתך?
טל –
מה דעתי על עניינים רבים כל כך?
לגבי הסורטיציא – אני לא בעד.
בעיקרון, אני מעדיף שיטה של שירות לאומי מקיף, גם במילואים, שיבטא את הפן הזה של ההשתתפות האזרחית בדמוקרטיא. הסורטיציא היא מן פתח עכרורי דרכו יכולה האוליגרכיא להסתנן.
אקדמיא – צריכה לעשׂות עוד כברת דרך רצינית עד שתוכל למלא תפקיד כזה. הוא אינו מעבר ליכולת, אגב. אפשר וצריך להתפתח.
מאידך, אני מסכים מאד עם הקביעה שצריך לעשׂות דה-פוליטיזציא מוחלטת של האקדמיא. זה בלתי-אפשרי בכל מאת האחוזים, אבל יש עוד הרבה למה לשאוף. גם מבחינת השקיפות, אגב.
שלום טל!
שוב אתם נופלים למלכודת שעל פיה הציבור צריך לנסות לזכות בפרס נובל בכלכלה. אין שום צורך בכך וגם שרי הממשלה הנוכחיים לא יזכו גם אם ממש יתאמצו.
האינטרסים של הציבור הכללי הם הדבר החשוב. הציבור יחליט שונה מן הממשלה לא כי הוא טיפש יותר או חכם יותר אלא פשוט כי הוא מבין את מה שטוב לו. גם היום הממשלה מחליטה לא מחכמה או מעיון מעמיק אלא מאינטרסים.
הנה, בפעם המיליון, אוסף חוקים שכולם *נהדרים* ולא צירך להיות חכמים כדי לקבוע אותם באופן חד משמעי:
* חלוקה שווה בנטל.
* חלוקה של רווחים לעובדים (בחקיקה).
* עונשים כבדים למזהמים.
* עונשים כבדים למרמים את הציבור בדווח לשוק ההון.
* שקיפות מלאה עם אחריות אישית ומשפטית בכל זרועות השילטון.
* לא לממכר נשק לחארות.
האם הרוב יחליט על אילו? בודאי. האם הממשלה תחליט על אילו? בודאי שלא. מה ההבדל? אינטרסים – לכל ההחלטות הללו אין שום קשר לשכל – פשוט להבנה פשוטה של מי דופק את מי ולמה אסור או מותר לתת לו לעשות את זה.
הציבור גם לא צריך להחליט על החלטות פרטניות יותר מאלו שהצגתי שכן החלטות של הציבור מכוונות את ההחלטות של כל הרמות הכפופות לו. אם הציבור קבע שקיפות אז שום חקיקה ברמה נמוכה יותר (כולל ראש הממשלה אם יש כזה) לא מבטלת זאת. הציבור לא צריך "להכנס בעובי הקורה" אלא רק לקבוע כללי התנהגות והחוקים שאני הצגתי הם יותר "כללי משחק" מאשר חוקים. דרך אגב – הפוליטיקאים היותר הגונים *מתים* שיכפו עלייהם החלטות כאלו כדי שיגבילו אותם במסחר באינטרסים חשובים לציבור.
מרק
מרק –
אני נוטה להסכים עם רוב מה שכתבת. למעשׂה, ההסתייגות המרכזית שלי היא בנושׂא מכירת נשק.
אני לא חושב שצריך למכור נשק בכלל. רק ליצר מספיק כדי לקיים כאן ימ"חים ראויים לשמם ומספיקים לעת צרה, וזהו.
למה לנו קללתו של האדמו"ר מצימערמאן?
מרק אומר אמת, אבל לא את כל האמת. יש דברים רבים וחשובים שבהם ההכרעה היא קלה, אבל יש גם הרבה הכרעות אחרות שבהם ההחלטה היא קשה יותר. האם להקים או לא להקים תחנה פחמית? איזה סובסידיה לתת לפאנלים סולאריים? ואולי בכסף עדיף לעודד חסכון באנרגיה?
טל דיבר על מערכות מורכבות. הכותרת "מערכות מורכבות" אינה סתם שם תואר, אלא ענף מחקרי בעל היסטוריה, כמו ביולוגיה. גם מומחים במקצועם (כמו רופאים או מתקני שעונים) יתקשו להתייחס למערכות מורכבות.
עוד יותר מתקשים בכך הכלכלנים , בעיקר של משרד האוצר, שהתאוריה שאותה הם למדו היא "אנטי-מערכות מורכבות" זו תאוריה שבה מניחים לדוגמה שכל האזרחים (צרכנים בלשון הכלכלנים) זהים זה לזה, וכי אין איטנראקציה בין השחקנים למעט השוק, ועוד הנחות נוספות על קשרים לינאריים בין משתנים. זה סותר כל דבר בסיסי במערכות.
4 כלכלנים איטלקים כתבו לא מזמן על "מאקרו כלכלה מגיחה" (עם הקדמה מאת שטיליץ) ומצביעים על חוסר הכישורים של הכלכלה לעסוק בדברים אלה בכלי הניתוח המקובלים של אנליזה פירוק לגורמים קטנים ואז סכימה פשוטה שלהם.
גם בנושאים אחרים – אפשר לקרוא לדוגמה על מודל "עולם 3" שעם כל פשטותו הוא עדיין מניב תובנות גבוהות יותר מרוב הכלכלנים שעוסקים בנושאי כלכלה וסביבה. היתרון של מערכות סימולציית מחשבים היא שהיא מורכבת יותר מהמודלים הלא ממוחשבים שאנחנו מסוגלים לדמיין. עוד יתרון הוא שהם מעבירים את הסיפורים ונפנופי הידיים לדברים שצריך לכמת, ואחר כך אפשר גם לשכלל – כתוצאה מביקורת.
שלום דרור!
הנה כמה שאלות:
למה שהציבור יבחר להחליט בהחלטה טכנית קשה ולא ישאיר אותה לפוליטיקאים? האם הציבור רוצה לדפוק את עצמו בכוונה? לא נראה לי וגם ההיטוריה בשוויץ ובקליפורניה לא מראה נטיה כזו.
האם לא יותר קל לציבור להשאיר החלטות טכניות לנבחרים או לאנשי מקצוע אחרי שהוא קובע להם כללי מסגרת בנושאים כמו שקיפות והפרטה ויודע שהם מחויבים על פי הם וישלמו מחיר כבד מאוד על הפרתם?
האם לא יותר קל לנבחרים או לאנשי המקצוע לקבל החלטה מקצועית נכונה, בניגוד להחלטה ממניעים אישיים או אינטרסים זרים, כאשר הציבור כפה עלייהם כללי משחק בדמות שקיפות ועוד?
בכל מיקרה לבדוק "מה יקרה בעתיד" אני יודע שאי אפשר. הרגע שאני אישית גיליתי את זה היה ברגע שהבנתי שקשה לנבא התנהגות של שלושה גופים במכניקה ניוטונית פשוטה ומאותו רגע אני נוטה לפקפק בכל מודל. זה לא שאני אומר שצריך לקרוא בקפה אלא שכל המודלים למערכות מורכבות הם פשוט נסיון אינטיליגנטי להימנע מניחוש. זה לא אומר שהם לא טובים. הם יותר טובים מניחוש לדוגמא. אבל לא הרבה יותר. זו גם הבעיה שלהם – אני יכול למצוא מודל שיצדיק כל מדיניות כלכלית שאבחר ליישם ולכן בעצם אנו חוזרים לענין האינטרסים – איזה מדיניות אני *רוצה* לישם. וזה בדיוק מה שקורה היום. זה גם בדיוק מה שדמוקרטיה ישירה יכולה לפתור.
מרק
שני תיקונים קטנים למען הסדר הטוב והצניעות:
א)אני לא עו"ד. אני ד"ר לפילוסופיה.
ב) אינני ולא הייתי ממובילי המאבק נגד הפרטת בתי הסוהר.אני אכן מזדהה עם המאבק בכל לבי, אבל לצערי לא עשיתי מספיק במאבק זה ובוודאי לא שהובלתי אותו.
הקרדיט הזה מגיע לאחרים.
ותודה על פרסום המאמר. פוסטים אחרים שלי אפשר למצוא באתר:
http://www.ygoldman.org
יפתח
יפתח –
תודה על התיקונים, שיניתי בגוף הטור, וגם הוספתי קישור. כנראה שבלבלתי אותך עם מישהו אחר בסיפור הזה.
דרור, מרק –
עלה כאן עניין חשוב, ההחלטה בדבר מערכות מורכבות. גם אני לא חסיד של מודלים, ומוכן לקבל נבואה בעיקר כאשר היא מדברת על ההווה, הרבה פחות כשהיא עוסקת בעתיד.
אני חושב שטל הפנה בתגובה הראשונה לתחום שלא דנּו בו מספיק – תפקידה של האקדמיא בדמוקרטיא ישירה. להבנתי, תפקיד ראשי שלה הוא ללעוס את החומר היטב במשך זמן רב, מלידת הרעיון בגדר ניסוי ועד היווצרות של קונצנזוס. כך יהיה זמן לכל עניין לטפטף לציבור במשך זמן (לכל אחת ואחד לפי מידת הההתעניינות האישית), ולציבור יהיה זמן לגבש מסקנות לקראת החלטה מושׂכלת.
ברור לי שהאקדמיא במצבה הנוכחי אינה בשלה למלא תפקיד כזה, אבל בכך היא אינה שונה מאף חלק אחר של החברה.
ב"ה, כשאחזור לכתוב כאן ביתר מרץ, אפתח את הרעיון עוד.