המכנה המשותף הגבוה

באביב 2007, בימיו הראשונים של בלוג זה, כתבתי טור תמים ושאלה בכותרתו: כמה זמן עוד נשאר לנו? ב"אנחנו" התכוונתי למדינת ישׂראל, ואת התשובה גזרתי באורח שרירותי למדי מהשוואה עם הפעם האחרונה בה היתה ריבונות יהודית בארץ – בימי החשמונאים. התשובה דאז היתה עוד 20 שנה, כלומר עד שנת 2027. היום, לאור מחצית השנה האחרונה, נראה לי (לצערי הגדול) שהייתי אופטימי מידי.

בטור שכתב השבוע השתמש יונתן יבין בדוגמא מעולם הכדורגל: "למעשׂה, אנחנו לא בדיוק יודעים איפה אנחנו […] חושבים שזו המחצית הראשונה, שעה שאנו נמצאים בדקה השבעים". גם אני מרגיש כמותו. הקיץ האחרון זירז את קצב ההתפתחויות. ההתפוצצות האלימה שחוזה יבין עלולה להתרחש, לא עלינו, בתוך שנים ספורות. האיום ברור, וגם סכנותיו ברורות: מלחמת אזרחים בסגנון הכל-בכל, שבשׂיאו נותקף גם על-ידי אויבים מחוץ. מי שלא מאמינ/ה שדבר כזה יכול לקרות, מומלץ לו/ה למהר ולקרוא את תולדות מלחמת היהודים ברומאים של ר' יוסף בן-מתתיהו.

החלק המייאש בכל הסיפור הוא שלכאורה אין דרך להמלט מהגורל המר הזה. החברה הישׂראלית שסועה ומשוסה, שטופת שׂנאה ומשׂטמה. כוחות רעיוניים קיצוניים מלבים את האש בנסיון לכפות את האמת שלהם על הכלל. הם הם יורשיהם של המחריבים והמהרסים משלהי ימי בית-שני. כוחות אחרים מנצלים את הפירוד והפילוג כדי לעשׂות קופה. הם לא יחסכו כל מאמץ כדי להמשיך את המצב הקיים, אולי מתוך אמונה שאם יצברו הון גדול מספיק, יוכלו להמלט מהחורבן, וכל השאר לעזאזל.

אז מה אפשר לעשׂות? בצר לי, אני חוזר לרגעי ההתעלות של הקיץ האחרון, ולשני צמדי המילים שנראה שמיצו את סך הכל: צדק חברתי, ערבות הדדית. ברוח שני אלה אני רוצה להציע פתרון שהוצע כבר פעמים אינספור, אבל לא יושׂם מעולם: לדרוש באופן עממי החלה מתרחבת והולכת של השירות הלאומי האזרחי, לצד זה הצבאי ומתוך שוויון זכויות אליו.

אמנם, כבר היום קיימת מנהלת לשירות אזרחי-לאומי, תחת כנפיו של משׂרד המדע והטכנולוגיא. אלא שמסלול שירות זה אינו פתוח לרוב הציבור. האפליה המובנית בשיטה הקיימת אינה עונה על דרישות הצדק החברתי, וגם הערבות ההדדית שבה לוקה בחסר.

על היתרונות הגלומים בהרחבת השירות הלאומי האזרחי (של"א) אפשר להרחיב הרבה, ובמ"ה אעשׂה זאת בפעם אחרת. מספיק לחשוב על צעיר חרדי הרוצה להתנדב ביחידה הכוללת רק את בני-מינו, על צעירה ערביה הרוצה לשרת בתוך הקהילה, על סרבן מצפון שאינו רוצה להשתתף בכיבוש או לפנות התנחלויות, או על צעירה חילונית המעדיפה להתנדב במד"א על פני תיוק, הכנת קפה וביטול זמן כללי. על כל אלה אפשר וצריך עוד להרחיב, כמו גם על הסכנות והבעיות שמהלך כזה טומן בחובו (החל בהפעלה בלתי-יעלה וכלה באיום על השׂדרות החלשות של כח העבודה במשק).

אבל את טור הזה אני רוצה לסיים בנקודה מרכזית, מיידית: הדרישה לפתוח במהלך כולל שכזה, עוד לפני שיחול כל שינוי שהוא במצב, היא כשלעצמה בעלת ערך רב. ערכה בכך שהיא מעניקה לאזרחיות ואזרחים ממגזרים שונים ובעלות/י דעות שונות ומגוונות נקודה שאפשר להסכים עליה. הדרישה להחיל שירות לאומי אזרחי עשׂויה להוות דגל, אליו יוכלו להתקבץ מי שרוצה בלב שלם לתרום מזמנו וממרצו לטובת הכלל, ומי שמאמינה שהמדינה הזו, כפי שהיא, שייכת לה, באופן אישי. שירות לאומי אזרחי יכול להיות המכנה המשותף הגבוה, שיאפשר לנו לצמצם את השואה המתקרבת, אם לא לבטל אותה כליל.

16 תגובות על הפוסט “המכנה המשותף הגבוה

  1. שלום אורי,
    תתפלא – אני די מסכים עמך. אמנם איני שותף לתחושת הקטסטרופה, (זה יהי אצלי בשלב ב' של עיכול הדברים…) אולם הדחיפות והחיוניות בולטים מאד גם לעיני.
    הגישה שלך מחברת אותי מאד. זאת בניגוד לגישתו של יונתן יבין, אותו ציטטת, אשר "הוכיח" שהוא יודע להכות על חטא – על חזהו של היריב, והפנות אליו את כל האשמה.
    אני גם מסכים, ששירות החובה לכל העם – יסייע רבות לליכוד העם. אולם איני רואה אותו מבטל את הקטסטרופה, כלשונך. יתרונות השירות הלאומי האזרחי – רבים. וראוי למנותם:
    * הצבא יאלץ להיות מקצועי, "קטן וממזר". האבטלה הסמויה שם תיפסק.
    * יתגייסו המתאימים לצבא.
    * משרדי הממשלה וגופים ציבוריים מתחומים רבים המשוועים לכו"א – יזכו לו (מערך הכיבוי, לדוגמא).
    * יש אפשרות, ש"כור ההיתוך" המפורסם בצבא – יתרחב במעט למיגזרים נוספים. אמנם לא בטוח שחרדים ישרתו בשל"א עם חילוניים, ובכ"ז, עצם יציאתם למרחב, גם אם יהיה זה מצומצם – ברכה טמונה בו.
    * ובעיקר (כפי שהבנתי מדבריך) גורם המחלוקת הנוכחי "הם שירתו או שירתו בצבא?" – יעלם. מעתה – כולם שווים!
    * תגדל המוטיבציה של החרדים והערבים להכיר ולקבל את המדינה.
    בקיצור – אני מעריך שרק טוב יכול לצאת מזה.

    תודה.

  2. מורדי –

    לא אכנס כאן למשׂחק ההאשמות. אין בכך טעם, וממילא אני מאמין שהמציאות תוכיח את צדקת עמדתי. ואם לא תוכיח, אשׂמח מאד על כך, ואקבל בחיוך כל "אמרתי לך" שתאמר לי.
    את יבין צטטתי, בטור זה, רק לעניין הדחיפות. משׂמח אותי לראות שתחושת הדחיפות מתחילה לדבוק גם בך.

    בסוף הטור הייתי, שוב, אופטימי מידי. אי-אפשר למנוע את האסון, אבל אפשר, להערכתי, לצמצם מימדיו. דרך הפעולה שאני מציע תסייע לכך, אולי, מתוך יצירת החלופה הרעיונית להתארגנות פוליטית.
    נאמר שאנחנו רוצים ורוצות להתקדם הלאה, אל מעבר למחנאות הקיימת, התוקעת אותנו במקום. על מה נוכל להסכים? שירות לאומי אזרחי הוא משהו שאפשר להסכים עליו. ומי שלא מסכים לו – מטעמים של חוסר מוכנות עקרוני לתרום למדינה – הרי הִוא בבחינת הרשע מההגדה של פסח.
    אם נצליח ליצור מרכז לציבור בישׂראל, שיכיל את רובו, ובבסיסו הנכונות לתרום וההבנה שהחובות הן המגדירות את הזכויות, אולי נצליח לתקן הלאה גם קלקולים נוספים.

    לעומת היתרונות שציינת, שאני מקבלם בשתי ידיים, צריך להצביע מראש גם על בעיות:

    1. החלה מהירה מידי של העקרון (חובה לכולם/ן, ממחר!) תעורר התנגדות אוטומטית במגזרים הלא-משרתים כיום, ואף בצה"ל. צריך לעשׂות את המעבר באופן הדרגתי ומושׂכל.
    2. של"א יצור כח-עבודה עצום וזול, שעלול לאיים על השׂדרות התחתונות של שוק העבודה. גם משום כך יש צורך בישׂום הדרגתי ומושׂכל – ולאחר מכן בפיקוח מתמיד שלא להביא לאבדן מקומות עבודה או לירידה בתנאי העבודה.
    3. צריך ליצור תמריצים לאותו ציבור שימשיך לשרת בצה"ל, וביחוד בתפקידים הקרביים. בלי צבא לא נסתדר פה במרחב 5 דקות.

    מה דעתך?

  3. אורי, אני חולק על דעתך בנושא הקטסטרופה המתרגשת על ראשינו, למעשה, אני חושב שניתוח השוואתי של הנתונים מוכיח שבשלושת הצירים הקבועים (חברה, כלכלה, ביטחון), מצבנו טוב משהיה אי פעם. תחושת האסון, נובעת מהסוביקט ולא מהאוביקט.
    אולם, בעוד שתחושת התיסכול התמידית המאפיינת את העם היהודי היא כוח אדיר המדרבן אותו להישגים ולשיפור מתמיד, ההצעה לשירות אזרחי היא ממש סכנה לקיומה של המדינה.
    אכן, כפי שציינת, השסעים בחברה היהודית הם רבים. ובחברה הישראלית, השסעים האתניים אינם ניתנים לגישור. האינקלוסיביות האתנית נכשלה בישראל בדיוק כמו בכל חברה אחרת בעולם (מצרים/לבנון/מרקל/בראון). אמוץ זהבי הצביע על ההקצנה שנובעת התבדלות בעיקרון ההכבדה לפני שנים רבות מאוד. וזו בדיוק נחיצותו של כור היתוך אחד המאלץ ציבורים שונים לצאת מהקהילה שלהם, מהדוגמטיות של הרקע בו גדלו, ולפגוש את שאר העם. כל פעילות אשר תחסל את הפלורליזם בכור ההיתוך, תוביל בהכרח לבידול ולהקצנה.

  4. דודי שלום –

    בעניין תחושת האסון הקרב, אני מסכים עם קביעתך העקרונית, כיון שמדובר בתחושה. אבל כיון שיש לי תחושה זו, אני רואה לי חובה מוסרית לכתוב ולשתף.
    שתי הערות בעניין זה: (א) אני ממש לא היחיד שיש לו תחושה זו; (ב) "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר" נשמע כמו משהו שכתוב באחד העמודים הראשונים בפנקס של ביבי.

    לעניין השל"א – לא הצלחתי להבין את הטיעון שלך. אם הפערים בחברה הישׂראלית אינם ניתנים לגישור בכל מקרה, מהי נחיצותו של כור ההיתוך? ואם ניתנים לגישור ויש טעם בערבוב וביציאה מהקונכיא, מדוע לא בשירות לאומי אזרחי, שיאפשר כמעט לכל הציבור להשתתף, לעומת המצב כיום בו שליש מהציבור מחוץ למשׂחק לפי הגדרה?

  5. אורי, תודה על תגובתך.

    לגבי שתי ההערות לנושא הקטסטרופה, ראשית, שאני מעריך מאוד (ללא שום ציניות) את הצורך להתריע בשער כשאתה משוכנע בסכנה – זהו אינדיקטור מצוין לתחושת השייכות שלך לקהילה. ועד סוף התגובה, אסביר בדיוק מאיפה תחושת השיכות שלך מגיעה.

    לגופן של ההערות, העובדה שרבים חשים באסון המתרגש אינה אלא כשל אד פופולוס. גם האד הומינם של ההערה השניה אינו יכול לשמש כבסיס להפרכת דברי. אז מה אם הנציג של רוב העם חושב מה שחושב? ראש הממשלה יכול לרשום בפינקסו מה שהוא רוצה, את המציאות זה לא משנה. והעובדה שטיעון מסכים עם או חולק על אדם זה או אחר, אינה מוסיפה או גורעת מאמיתותו.

    הטיעון שלי ניסה לבחון את השינוי במצבנו בהסתמך על מדידה אוביקטיבית של מדדים מוסכמים שאינם משתנים. בביטחון, בחברה, ובכלכלה. מדידה יחסית לעבר, ומדידה יחסית לעמים אחרים. ללא נקודת משען חיצונית, אין באמת משמעות לדיון עובדתי, והוא נשען על תחושות ורגשות. הפניה לפחדים הקמאים של השומע מתאימה לראש הממשלה הנוכחי אבל אינה מלמדת את השומע דבר. אני מנסה לתקוף את הסוגיה כחוקר ולא כפוליטיקאי. אני מחפש את האמת ולא את הקולות בקלפי או פרסים 'מטעם'.

    הטענה שלי, והיא עלולה להשמע עצובה ולא PC, היא שהשסעים באוכלוסיות בטבע, בין בני האדם, ובחברה הישראלית נובעים ממרחק אתני. אדם קרוב אצל עצמו, אצל משפחתו, קרוביו ועמו, בדיוק כפי שמנוסחת ברירת השארים. ברירת השארים היא הסיבה שאתה מזדעזע מגילויי עריות וקניבליזם. אם תבחן לעומק את התרבות המוסלמית, או היהודית, תגלה שרוב הפרקטיקות, ובמיוחד הקיצוניות שבהן, מיועדות לשמור על הקוהרנטיות הגנטית. ובהקשר הזה אני מציע עיון נוסף במתודה ששימשה את פרופ' קידר לחזות במדויק באילו מדינות ערביות השילטון יתערער.

    הקדימה את תקופתה חווה עציוני-הלוי שקיבצה את כל השסעים בחברה הישראלית תחת השסע העדתי. התמזגות אוכלוסיות היא הדרך היחידה בטבע (להוציא השמדה) לקרב לבבות ולהביא לחיים משותפים. וזה בדיוק מה שקרה: הנישואים המעורבים חיסלו בפועל את השסעים העדתיים. וכאן מגיעה חוזקתו של השירות הצבאי המשותף: התבוללות, אם תרצה, של תתי האוכלוסיות בתוך העם היהודי תביא להקטנת הפערים. אסטרטגיה זו אינה רק הפיתרון אלא גם הבעיה: הדרישה לההטמעות של הערבים ביהודים, היא בקשה מופרכת בדיוק כמו הבקשה ההפוכה, שהיהודים יתבוללו בערבים.

    זו דעתי בלבד, היא נסמכת על תצפיות בטבע וממבוססת על ההנחה שמותר האדם מהבהמה – אין. המדע, כהרגלו הקדים את המחשבה הפוליטית האנושית. ולנו נותר רק להתמודד עם המציאות כפי שהיא. אבל אסור שמשטרת המחשבות תמנע דיון בעובדות – בוודאי שבמרחב האקדמאי.

  6. אינני חסיד הנבואה לשם נבואה. תחושת 'אחרית הימים' שהכותב מצייר לפנינו היא תחושה סובייקטיבית בלבד. יתכן שרבים נוספים חשים את אותן תחושות, אבל אין הדבר מעיד על מצבה האמיתי של המדינה. התחושות שאנחנו ממש לפני הסוף היו כבר בעבר. זכור לי שגם בעת 'המיתון הגדול', ב-1965-7, כאשר גבול הצפון מול הסורים המשיך להתחמם על רקע במאבק על מקורות הירדן, גם אז אמרו רבים ש'סוף המדינה הגיע' וש'האחרון שעוזב את ש"ת לוד יכבה את החשמל'.

    "הצדק החברתי" היא אמירה פוליטית ואין בה מסר מדוייק וברור. אפילו התנועות החברתיות לא הצליחו לגבש הצעות ברורות וסירבו גם להידבר עם הממשלה. קשיות העורף של הארגונים החברתיים מעידה שכל מעשיהם היו מכוונים כנגד הממשלה, שלדעתם מוליכה את ישראל לאבדון. אך כשבודקים את עשייתה של ממשלת נתניהו הנוכחים אפשר להצביע על מספר חקיקות והחלטות שמקדמות את "הצדק החברתי" ראוי היה שכל המרגישים מרה על ישראל יתגבשו לרשימה פוליטית או יצטרפו לרשימה קיימת ויתמודדו בבחירות הקרובות לכנסת. מוזר לציין שתמיד בהתקיים שלושה תנאים חיוניים, יוצאים המפגינים האלה לרחובות – א. כשמצבה הביטחוני של ישראל שפיר, או נדמה כשפיר, ןאחננו עסוקים מעבר 'לנורמלי' בלחימה בטרור, ב. כשממשלת ימין שולטת, ג. כשאנחנו נמצאים לפני בחירות. השאלה האם ישראל בכלל הולכת לאבדון, היא שאלה משנית, שכן התשובה השקולה לה יכולה להינתן רק מתוך תחושת הדעת ולא מתוך שיקול הדעת. שהרי איננו יודעים את העתיד ומתוך ניסיונות העבר אנחנו למדים שעתידנים רבים כשלו בם.
    מעניין שסוגיית החרדים עולה רק כשהמפלגה "הלא נכונה" בשלטון. כש"אנחנו" בשלטון אז הכל בסדר. מאז ומעולם לא התגייסו החרדים בגיוס חובה לצה"ל, להוציא מתי מעט נדירים על בסיס אישי. אני שירתתי בצבא, צבא קבע ובמילואים במשך כ-35 שנים ו'נתקלתי' בכל התקופה הזאת רק בשני "פליטי" ישיבה שהתנדבו לשירות משום שלא מצאו את דרכם כמצופה מהם בישיבה.
    אני מסכים שצריך לארגן את של"א במתכונת יותר מסודרת ולהפנות אליה יותר מתגייסים שצה"ל לא מוצא בהם עניין. בכל מקרה זכות הבחירה צריכה להישאר לצה"ל, משום שהוא הארגון המגייס אזרחים היחיד שמטפל בסוגיות הביטחון. מלאכת החינוך, החברה והתרבות מטופלים ע"י מגוון ארגונים וחברות. גם במבחן המעשה אנחנו רואים את אחוזי ההתנדבות הגבוהים ליחידות הקרביות בקרב כל מחזור גיוס. צריך לקדם את מבנה של"א כך שיכלול יותר את האוכלוסיות שנמנע מהן לתרום לשירות הביטחון – החרדים והערבים המוסלמים (מתוך נסיון שמיעוטים אחרים – דרוזים, צ'רקסים ואפילו יותר ערבים נוצרים מבעבר – מתגייסים לצה"ל).

  7. צדק חברתי זה תרגום עברי צולע לסוציאליזם. ואידך זיל גמור ותראה במה בדיוק נגמר כל צדק חברתי לאורך ההיסטוריה…

  8. אז איזו עוד משמעות יש לצדק חברתי אם לא "לתת הכל לכולם" כלומר "לשדוד את העשירים המרושעים…." ומה אחר כך?! אה, זה מזכיר לך את מוסר הנביאים? אז הם התכוונו בעיקר לשחיתות בשלטון.

  9. אז אני לא יודע מה באמת קורה בשנליים האחרונות, אבל אני יודע מה מספרים לי שקורה: כאילו כמה עשירים מרושעים השתלטו בעורמה על אוצר המדינה, ולכן הכל עולה כל כך ביוקר. מקווה שאתה לא שותף לדיעה הקדומה הזאת.

  10. למען השם, היכן היית בשנתיים האחרונות?

    מה שלא מדויק ב"דעה הקדומה" הוא המילה "מרושעים". אני לא חושב שרשעות היא שם המשׂחק כאן, אלא תאוות בצע חסרת גבולות ומעצורים. וכמובן, אתה מציג את הדברים בפשטנות, כך שכמובן שאינני יכול לקבלם כפשוטם.

    מציע שנמשיך את הדיון אחרי שתתעדכן לגבי השנתיים האחרונות.

  11. והיא שלנו. הרי למי הם מוכרים את כל מה שהם מוכרים, אם לא לנו!? "אחרי שתכרתו את העץ האחרון, תרעילו את הנחל האחרון, ותהרגו את חיית הבר האחרונה, תבינו שאי אפשר לאכול שטרות". כה אמר מנהיג אדומי העור לנשיא ארצות הברית בסוף המאה ה-19. ואני אומר בשפתו של ישעיהו הנביא "עצביהם זהב וכסף. עיניים להם ולא ייראו….". איזה תיאור מדוייק להחריד של האדם המערבי!…..

  12. התאווה המסוכנת ביותר היא הגרגרנות. והיא כולה שלנו. הרי למי הם מוכרים את כל מה שהם מוכרים, אם לא לנו!? "אחרי שתכרתו את העץ האחרון, תרעילו את הנחל האחרון, ותהרגו את חיית הבר האחרונה, תבינו שאי אפשר לאכול שטרות". כה אמר מנהיג אדומי העור לנשיא ארצות הברית בסוף המאה ה-19. ואני אומר בשפתו של ישעיהו הנביא "עצביהם זהב וכסף. עיניים להם ולא ייראו….". איזה תיאור מדוייק להחריד של האדם המערבי!….

  13. להגנתנו, הציבור הצרכני, אגיד שאנחנו תחת מתקפה מתמדת של פרסומות כדי שנמשיך לצרוך.
    יותר מזה, הכלכלה העולמית כולה – זו שבנויה כדי לשרת את בעלי-ההון דלעיל – מושתתת על הצרכנות שלנו, בשל הצורך האינסופי שלה בצמיחה. כדי לשנות את המצב הזה צריך לשנות את התודעה. הדרישה לצדק חברתי היא, בין השאר, זה.

    ועדיין אני שואל – איפה היית בשנתיים האחרונות?

  14. בעיקר עבדתי, בעל כורחי ובחירוק שיניים גדול, לעגל הזהב. אבל בשעות הפנאי חתמתי על המון עצומות להגנת הטבע המקומי. ובשמונה השנים האחרונות רוב שעות הפנאי שלי מוקדשות לאהובי השעיר וזקור הזנב דאר בעיני שאר העולם נקרא "כלב". רק הוא לימד אותי באיזה עולם יפה אני חי, וכמה קל להרוס אותו מרוב גרגרנות מטומטמת (כל פעם שאני יוצא לטייל, הטבע בסביבות ראשון לציון מצטמצם בעוד כמה דונמים. במקום שפעם ראיתי צבאים, אני רואה היום רק עצמות שלהם). לענייננו: הצמיחה המתמדת היא לא צורך. היא תאווה. אם תאיטו את הריבוי הטבעי שלכם, לא תצטרכו להרוס כל כך הרבה שטחים ירוקים כדי לבנות גורדי שחקים. אם לא תזרקו לפח כל חודשיים את המחשב שלכם ואת הטלפון החכם שלכם (אגב, כבר אמרו גדולי ממני שהטלפון נהיה חכם אבל האדם נהיה טיפש),אם תתחילו לקנות סחורה טובה במקום זולה, לא תיאלצו להקריב אלפי דונמים להקמת מזבלות או לשרוף כל כך הרבה דלק. וקרא בהזדמנות את "עולם חדש מופלא". פחות או יותר הרומאן העתידני היחיד שהתגשם בדייקנות מחרידה.

סגור לתגובות.