19 תגובות על הפוסט “כמה זמן עוד נשאר לנו?”

1. מצמרר ונכון.

2. תהליכים אלו שהמדינה עוברת הם חלק מהגלובליזציה. הפרטה, השתלטות תאגידים וכדומה הם תהליכים שעוברים כיום על העולם כולו, על כל הכפר הגלובלי, וקשה לעצור אותם ולשלוט בהם, גם אם הם מסוכנים. לכן הדאגה היא מוצדקת, אבל קשה להאשים בכך ממשלות שאין להן שליטה על תהליכים בסדר גודל שכזה, ועל מנת להתמודד איתם יש צורך בפעולות מורכבות ומאמץ רב.

3. יונתן שלום,

   אין ויכוח שחלק מהרעות החולות המענות אותנו קיימות גם במקומות אחרים בעולם.
   עם זאת, מדינת ישׂראל היא מקרה מיוחד בקרב האומות. אזרח צרפתי יכול לדאוג בגלל השינויים שעוברת ארצו, אך אין לו ספק שהיא תמשיך להתקיים. אזרח פולני זוכר היטב כיצד מדינתו בוטלה כמה פעמים, אך הוא ואבותיו מעולם לא גלו מאדמתם.

   ויש הבדל נוסף. מדינת ישׂראל מחוייבת, אם תרצה או לא תרצה, לחזון של "אור לגויים".
   למה הכוונה? אנו מחוייבות/ים לבנות כאן חברה, ששאר העולם ישׂא אליה עיניים וישאף לחקותהּ. זהו חלק מהותי מהמסר של "ספר הספרים הנצחי" (כלשון מגילת העצמאות), אותו ספר עליו אנו מבססים את זיקתנו לארץ.
   עמים אחרים במדינות אחרות יכולים לחיות חיים נורמליים. לנו אין רשות או אפשרות כזו. המחשבה שאנחנו יכולים לחיות בארץ-ישׂראל ולהיות "עם ככל העמים" היא, לטעמי, שגויה מיסודה.
   לכן איננו יכולים להתנחם בכך שגם בשאר העולם סובלים מבעיות דומות פחות או יותר. עלינו החובה להתוות את הדרך לקראת פתרון הבעיות.

   ואכן, הפעולות תהיינה מורכבות, והמאמץ יהיה רב. והשלב הראשון הוא בכלל בהעלאת המודעות – הן לבעיות והן לכורח הקיומי לפתור אותן. אפשר לקוות שמתוך הדיונים שיתפתחו יצמחו גם רעיונות ודרכים לפתרון.

4. אין ספק שיש בעיה. אני לא חושב שזוהי בעיה ישראלית בלבד, אלא גלובלית. אם נמשיך לקוות כי מנהלי המדינה והעולם יעשו משהו, יש לנו הרבה זמן לחכות. הדרג הפוליטי נמצא עמוק בכיסי אנשי עסקים ולכן לא יכול לצאת נגדם (למשל בנושא האקולוגי).

   אני מסכים כי הפתרון נמצא בהשתתפות הציבור בפעילות פוליטית עממית.

   לצערי, רוב האנשים טרודים בבעיות יום יומיות בכדי לטרוח לקום ולעשות ועדיין מקווים כי פוליטיקאים יעשו משהו.

5. דוד שלום,

   הסברתי בתגובה למעלה מדוע, לדעתי, המצב בישׂראל שונה מאשר בשאר העולם.
   אתה צודק בקביעתך ש"הפתרון נמצא בהשתתפות הציבור בפעילות פוליטית עממית". למעשׂה, ללא פעילות כזו אין, ולא יכולה להיות דמוקרטיה.

   הדרך היחידה בה הרצונות והצרכים של העם יעמדו בסדר העדיפויות הלאומי היא מעבר לדמוקרטיה ישירה. היתרון היחסי של מדינת ישׂראל מבחינה זו הוא גודלה (אוכלוסיא של עיר גדולה בסדר גודל עולמי) והגיל הצעיר (יחסית) שלה.
   ב"ה אעלה בקרוב לאתר מספר רעיונות, כיצד ניתן להתחיל להחיל עקרונות של הדמוקרטיה הישירה באופן מעשׂי, כאן ועכשיו.

6. השאלה המתבקשת היא מהם אותם רצונות או צרכים. מהו אותו "סדר עדיפויות לאומי"?

   האם אתה באמת ובתמים סבור שהחברה הישראלית בהרכבה הנוכחי מסוגלת לנהל את ענייניה באופן חף מנאמנויות "שבטיות"? שלא תסומא ע"י הדמגוגיה הזולה של גידמאקים למיניהם?

   שנאמר: "דמוקרטיה היא האמונה הפאתטית בחוכמה הקולקטיבית של הבורות האינדיבידואלית" (ה.ל. מנקן).

7. דיוגנס –
   א) אני לא אומר לך מה סדר העדיפויות הלאומי. האנשים בשטח יחליטו בעצמם. זאת כל הפואנטה.

   ב) תמיד יהיו עדות ("שבטים", כהגדרתך), ותמיד תהיה דמגוגיא זולה (גאידמק אינו דוגמא טובה כאן, שכן הדמגוגיא שלו עולה הון עתק!). אבל העדות מסוגלות לשתף פעולה, ואף להתחשב זו בזו.

   ג) דוקא הציטוט של מר מנקן הוא דוגמא מצויינת לדמגוגיא זולה. בכל מקרה, מנקן הכיר אך ורק את משטר הנציגים על גווניו השונים (ואף זאת בעידן שבו ברוב ה"דמוקרטיות" עדיין לא היתה זכות הצבעה לנשים). הוא לא הכיר את הדמוקרטיא האמיתית, הישירה.
   בנוגע לחוכמה הקולקטיבית: Surowiecki, James. The Wisdom of Crowds.
   לחילופין (וקצר בהרבה), מחשבות שלי בנוגע למלחמת לבנון השנייה, באתר "כל 1" של התנועה לדמוקרטיה ישירה בישׂראל:
   http://kol1.org/content/view/35/42

8. ראשית, לא יכול להיות שמנקן לא הכיר את הדמוקרטיה הישירה. כל מי שקיבל חינוך "קלאסי", כפי שהיה מקובל בראשית המאה שעברה בארה"ב לא יכול היה שלא להיחשף לדמוקרטיה האתונאית. שנית, מנקן לא היה דמגוג – כוונתו הייתה לעורר את הדיון הציבורי באמצעות זעזוע, לא לשלהב יצרים לקידום מטרותיו האישיות (ההגדרה הארכיטיפלית לדמגוג).

   שלישית, בישראל של ימינו רק אופטימיסט חסר תקנה יאמר שעדות מסוגלות להתחשב זו בזו. דוגמא: ישיבת ועדה בכנסת שניסתה להתחיל בניסוחה של חוקה לישראל: הדבר היחידי שהוסכם עליו בין ההתלהמויות והצעקות היה שמה של המדינה.

   רביעית, נשאלת השאלה: האם האנשים יוצרים את הסוגיות או הסוגיות את האנשים?

9. אני לא אופטימיסט, אני ריאליסט.

10. אם כך, כריאליסט, הואל נא להפנות אותי לדוגמא אחת לפחות של פוטנציאל לדו שיח בחברה הישראלית של ימינו. כוונתי איננה ליוזמות מקומיות קטנות, אלא לסיפורי הצלחה בקנה מידה ארצי.

11. למשל, ארגון רבני "צהר":
    http://www.tzohar.org.il

    ומאותם חוגים, פחות או יותר, "במעגלי צדק":
    http://www.mtzedek.org.il/default_heb.asp

    ובאופן מקומי יותר, שכונת רוממה הישנה בחיפה:
    http://www.old-romema.org/index.htm

12. א. ניסיון יפה, אבל אין לו שום סיכוי מול הרבנות הראשית.
    ב. ניסיון חלש, ובכל מקרה אינו מנסה לפשר בין דת ומדינה אלא עסוק בעיקר באפולוגטיקה אורתודוכסית.
    ג. יוזמה מקומית קטנה – וזה לא דו שיח, אלא, למיטב הבנתי מאבק נגד מחזירים בתשובה שהשתלטו על בית הכנסת השכונתי.

13. פינגבאק: יהודית, דמוקרטית, ישירה » Archive » למה הסטוריא? (חלק ב)

14. פינגבאק: יהודית, דמוקרטית, ישירה » Archive » לאן מכאן? (סיכום ביניים)

15. האנקדוטה ההיסטורית לא מובאת כאן בקונטקסט הנכון, וגם לא ניסית אפילו להביא ראיות או צידוקים להיפתוזה שלך, שנראה שכל מטרתה היא אקטיביזם חברתי-סביבתי חסר מיקוד.

    עם זאת, כמובן שהבעייה הדמוגרפית הפנימית חמורה היא, כמו גם חוסר השיוויון הדמוקרטי-כלכלי היחסי במדינה והבעיות העצומות שיש מבערכת החינוך שלנו.
    אליבא דכולי עלמה, 20 שנים במאה ה21 אינן שקולות ל20 שנים בכל תקופה קודמת בהיסטוריה, בזמן שהטכנולגויה ממוטטת גבולות, מקטינה את הכפר הגלובאלי, ומקדת אותנו לעולם בו מידע הוא הבסיס לכח הפיננסי, נראה לכאורה שהאתוס הלאומי עצמו יעבור גם הוא שינויים מרחיקי לכת.
    אל תזלזל ביכולת של הסינגולריות להביא שינויםי חברתיים-פוליטיים משני עולם.

    הכונו למהפכה!

16. כלומר הקטסטרופא תתחיל מוקדם יותר מהצפוי.
    כדאי שתתחיל לעשׂות משהו.

17. אהבתי!!

    הגעתי לכאן דרך הפניות מהפניות, ששורשן במאמר 'למה הסטוריא' חלק א'.

    אכן, כדאי שתתחיל(י) לעשות משהו!!! 🙂

    צחי

18. פינגבאק: השׂמאל הלאומי - מדוע ולמה | יהודית, דמוקרטית, ישירה

19. פינגבאק: | יהודית, דמוקרטית, ישירה

סגור לתגובות.