הגדה זמנית – בנים ובנות, שוב (11-12)

11ההגדה המסורתית, כהרגלה, מדבר אל בנים, על בנים. ההגדה הזמנית, כהרגלה, פונה לשני המינים. לפיכך, ארבעה בנים ושלוש בנות, מעין תמונת ראי לשלושה אבות וארבע אמהות. וכיון שהבנים מסבים לשולחן הסדר זה עידן ועידנים, המשכתי לפנות אליהם בלשון ״נגד״. ואילו הבנות, שהצטרפו להגדה זה עתה, זוכות ללשון ״בעד״.

חכם, מה עניינו? שלימוד אינו עבודה. אין מקום למי שרק לומד, ומצפה להתפרנס משום כך על חשבון הבריות. אמנם, בחברה מתקדמת ניתן לצפות שהמעמד הלומד יזכה לתמיכה בשנות לימודיו, ובלבד שיהפוך אחר-כך לכח יצרני בשל כך. והנה בימינו ממש מתרחש גם ב״חברת הלומדים״ הראשית מהפך גדול, ועז הרצון לצאת לעבודה. ויציאה זו מבין כתלי הישיבה לעמידה עצמאית בעבודה היא בבחינת יציאת מצרים ממש.

רשע, מה עניינו? שדואג לעצמו בלבד, וכל השאר יכולים מבחינתו ללכת לעזאזל. ואמנם מקשים הרשעים על שאר הציבור לתקן את מצבו, ואף מעוררים רצון להוציא את הרשע מן הכלל בבחינת גמול על רשעותם. אבל חיוני להתגבר על הרצון הזה, ולשמור על הערבות ההדדית. ויתור עליה יהיה נצחונו של הרשע, וחבל.

תם, מה עניינו? שמתוך אמונה הוא סבור שמישהו יבוא ויעשׂה את העבודה עבורו. ונשאל אותו: איך זה עובד לך עד עכשיו?

ושאינו יודע לשאול – פשוט צריך לאמר לו בפשטות: לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להבטל ממנה. ואם לא תעשׂה בעצמך, איש לא יעשׂה עבורך.

חוה, מה עניינה? להזכירנו שעל אף השוויון המיוחל בין המינים, אין בעצם, ולא יהיה, שוויון אמיתי. מי שנושׂאת חיים בקרבה תעמוד תמיד במקום שונה ממי שמביט על התהליך הפלאי הזה מן הצד. ויותר משנבראו יחד בצלם אלהים, הגיע הזמן שיבראו יחד אלהים בצלמו ובצלמה.

רעות, מה עניינה? שאין בין איש לרעייתו ובין רעיה לאישהּ קניין, אלא חברות, ידידות, מסירות, נאמנות, תשוקה, ועוד כהנה וכהנה רגשות. את הציטוט מהושע, דרך אגב, ניסה בן-גוריון להנחיל בהיותו ראש ממשלה, ולא הצליח.

שירה, מה עניינה? שהיא מרוממת את הנפש ומקרבת את הלבבות, והיא היא מה שנשתנה בו הלילה הזה מכל הלילות. שבלילות הרבה נתאסף לארוחות חג, אבל בסדר פסח נישׂא קולנו בשיר.

הגדה זמנית 12

הגדה זמנית – תבואה ביוקר ושׂנאת חינם (7)

הגדה זמנית - עמוד 7

אצלנו במשפחה, הבדיחה הקבועה של סבא הלל עליו השלום הגיעה בתאור סדר פסח הקדמון בבני-ברק. אחד אחד אחזו רבנים גדולים ברשות הדיבור, והוכיחו שאם במצרָים לקו המצרִים כך וכך מכות, הרי שעל הים לקו פי כמה וכמה מכות, וכל המרבה מכות הרי זה משובח. וסבא היה אומר: ראו, כבר לפני אלפיים שנה היו ידעו היהודים הכי טוב לנפח מספרים. רק אל תקראו למס הכנסה.

אלא שבתוך הבדיחה מקופלת עבורי גם אחת הטרגדיות הגדולות של עם ישׂראל, ולצדה החמצה גדולה של ההגדה. אחרי ״עבדים היינו״ מצווה ההגדה לספר ביציאת מצרים. הסיפור נפתח ב״מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו… בעבר הנהר״, וממשיך לארץ כנען, עד אשר ״יעקב ובניו ירדו מצרימה״. אבל בעניין אחד מהותי ומכריע שותקת ההגדה: איך הפכנו מבני-חורין לעבדים? ודוקא פרק זה קשור באופן הדוק לכשרון היהודי הידוע למספרים ולכלכלה.

בכל התורה, הנביאים והכתובים לא נמצא דוגמא מובהקת יותר לראש היהודי מנהל החשבונות מאשר יוסף. הסיפור הידוע והמוכר מספר כיצד הפך מאסיר בבור הכלא למשנה למלך. הסיפור המוכר פחות הוא כיצד השתמש יוסף במידע פנימי מסווג כדי ליצור עודף הון, וכיצד השתמש בעודף ההון הזה כדי להשתלט ראשית על כל אמצעי היצור, ובשלב שני לשעבד את כל אוכלוסיית מצרים. הקפיטליסט יוסף, כך הסיפור המקראי, היה אבי המונופוליזם החזירי.

התשובה המקובלת במחקר המודרני באשר למוצא תופעת שׂנאת ישׂראל מצביעה על מצרים. אכן, הכתבים הראשונים שניתן לאמר שהם ״אנטישמיים״ במובן המקובל של המילה (אם כי, כמובן, המונח עצמו כאן אנאכרוניסטי להמדרין), מיוחסים לכהן המצרי מָנֶתוֹן, שחי במאה הרביעית לפני הספירה. שׂנאת ישׂראל היא תופעה מורכבת מכדי שיהיה אפשר לטפל בה ברצינות בטור קצר זה. אבל שאלו את עצמכן/ם: כיצד הייתם/ן אתם/ן מרגישין לנוכח קבוצה המתהדרת בכתבי הקודש שלה שהיא אחראית לדרדור העם שלכן/ם לעבדות, והתעשרה בעצמה מתוך כך? האם אין הדבר דומה לטיעון האנטישמי המודרני הקלאסי, על שעבוד העולם כולו באמצעות שליטה בכלכלה ובכסף? והרי זה בדיוק הסיפור שמספר פה ספר בראשית.

הסיפור המקראי אינו מציין זאת במובהק, אבל ניתן להבין את העקרון בין השורות: בור כרה ויחפרהו, ויפל בשחת יפעל. הגורל שרקח יוסף למצרים – שעבוד אישי מוחלט לפרעה – מתגלגל בחלוף הזמן על ישׂראל. בהגדה המסורתית, לעומת זאת, אין זכר לדרך שעשׂה בית יעקב מחירות, שׂגשׂוג ועושר לשעבוד ועבודת פרך, ואפילו לרצח המונים. הבה נזכור, אם כן, בכל דור ודור, מאין באנו, ולאן אנו חוזרין, ואיזה מחיר יש למעשׂינו, אז והיום.

הגדה זמנית – בנים ובנות (5-6)

הגדה זמנית לפסח 5

הגדה זמנית לפסח

ביַחַץ ובתחילת מַּגִיד כמעט הכל כרגיל. האפיקומן שלנו הוא קנעידל שהושׂם מראש בצד (אחרת כולם נגמרים), ונחצה לשניים. אצלנו במשפחה החידוש הזה התקבל בהתלהבות ובצחוק, אבל הוא בהחלט לא הכרחי. כדי שלא ימעך בהחבאה אני מאפסן את האפיקנעידל בקופסת פלסטיק קטנה. מעבר לזה, הא לחמא עניא נותר כשהיה, וגם במה נשתנה לא נשתנה דבר.

ובכל זאת, בין השורות, יש נוכחות חדשה בטקסט. ראשית, בצורה דקדוקית מוזרה שאני משתמש בה במהלך ההגדה כולם: בוצעין, מגלין, מוזגין. לכאורה, זוהי אינה אלא צורת הריבוי הארמית המקבילה ל-ים העברי (אוכלין, יושבין, מסובין). אבל הכוונה שלי כאן נמשכת מעבר לכך. ה-ן׳ היא עבורי סימן שלא רק להם אני כותב, אלא גם להן. ותנו דעתכם/ן – כל ההגדה כתובה על גברים ולגברים, כאילו אין נשים בעולם. לא עוד.

לפיכך, בפירוש העברי להא לחמא: אבותינו ואמותינו, כל הרָעֵב וכל הצריכה, מעבדים ושפחות השנה לשנה הבאה בנות- ובני-חורין. לפיכך, בעבדים היינו, לא רק משה ואהרן, אלא גם מרים אחותם, המשוררת והמחוללת על הים. וכיוצא באלה פניות לנשים ולגברים, והתייחסות לגברים ולנשים, ביחד ולחוד, לאורך כל ההגדה. ואם יש מסר אחד מן ההגדה הזמנית זו שכולי תקוה שאינו זמני כלל, הרי הוא זה: שנזכור אנו ובנינו ובנותינו, ובני בנינו ובנות בנותינו, שהחירות אינה חירות אלא אם היא נחלת כולנו – גברים ונשים, בנות ובנים.

(לטור הפתיחה, ובו קישור לקובץ פדפ עם ההגדה הזמנית כולה, ראו וראנה כאן).

6

הגדה זמנית לפסח – כרפס (2-5)

כרפס 1

סימן כרפס הוא זה שהתחיל את ההגדה החדשה, עוד לפני שהרעיון שצריך הגדה חדשה בכלל נולד. ראשית המהלך היתה ברצון לפתוח את הערב במנת המרק (עוף עם קנעידלך, כמובן) לפני קריאת ההגדה. כך, סברתי, תהיה נכונות גדולה יותר להתעמק בהגדה עצמה, או לפחות בחלקה הראשון, ויקטן הצורך הדוחק ״להגיע כבר לאוכל״. מצד שני, באמצעות ריווח הסעודה אפשר להרוויח קצת רווחה. הרי בסדר רגיל, כשמגיעים כבר סוף סוף לשלב האוכל, לא פשוט בכלל להתמודד עם ארוחה דשנה של ארבע מנות (דג-מרק-עיקרית-קינוח), וזה אחרי שתי מצות בחרוסת ושלוש ביצים קשות עם תפוח אדמה ומרור ופטרוזיליא שתקעת מרוב רעב ויאוש קצת לפני ״שולחן עורך״.

אלא מה? לשמרנות יש כח משלה. בשנה הראשונה בה היה אמור נוהל מרק מוקדם להכנס לתקפו, ההרגל פשוט תפס פיקוד, והחידוש בוטל בהינף יד, על אף כל מחאותי. או-אז עלתה מתוך עלבון התבוסה החלטה נחושה: צריך לכתוב טקסט, שיסביר בדיוק מדוע עלינו לחרוג מן הסדר המקובל של הסדר. וגם – צריך לתת תחושה שכבר קראנו משהו, לפני שמתחילים לאכול. הסימן הראשון שיש בו רמז לאוכל הוא הכרפס, ומכאן התחיל הכל להתגלגל.

כרפס 2

התמונה שציירתי היא, כמובן, ראי עקום של סדר פסח המפורסם בבני-ברק, המופיע בהגדה עצמה. כמו בפרק ההגדה על הסדר ההוא, גם כאן הבאתי דיון כאילו-הלכתי בין דמויות שונות, אלא שהרחבתי את היריעה. וכן, גם חמדתי לצון. השׂחוק יפה לבריאות, ואנשים רציניים מדי לא יגלו עניין בהגדה הזו בכל מקרה.

עכשיו כשחזרתי לעיין שוב בסימן כרפס, אני רואה שהוא אינו מתאים כלל למשפחות ולעדות בהן לא נהוג לאכול מרק עוף וקנעידלך כחלק מארוחת הסדר. ודאי וודאי שאינו מתאים לצמחוניות וטבעונים. והוא בהחלט עלול לגרום עוגמת נפש מסוימת לרגישות/ים לגלוטן. עם כל אלה הסליחה, ואם תרצו אולי אפשר לחשוב יחד על חלופות ואפילו להחליף מתכונים.

הגדה זמנית לפסח – הקדמה (1)

הגדה זמנית 1מה פתאום הגדה חדשה? לפני כמה שנים מצאתי את עצמי במצב משפחתי מורכב. ההתכנסות השנתית בפסח לארוחה חגיגית עם תפריט קבוע וידוע עדיין היתה רצויה וחשובה. אבל הטקס והטקסט – אלה הפסיקו לשׂאת חן. למעשׂה, מצאתי את עצמי היחיד במשפחתי שעדיין מעוניין בקריאת ההגדה.

עכשיו, צריך להודות – במידה מרובה של צדק נמאס למשפחה מההגדה. עבור מי שאינו מצוי ושרוי דרך קבע בעולם המילולי של המקרא וחז״ל, מדובר בטקסט שחלקים רבים ממנו אינם מובנים, ואם מובנים, הסיבה לקריאתם אינה מובנת. עבור מי שאינו אסור בכבלי קדושת המסורת, מדובר במנהג טרחני שמטרתו אינה ברורה. ועבור מי שרוצה להגיע כבר לאוכל, מדובר בעיכוב בלתי-נסלח. בשלב מסוים הוצב בפני אולטימטום משפחתי: אם אתה (אני) רוצה להמשיך בקריאת הגדה בסדר פסח, הבא לנו טקסט שנבין את משמעותו ונהנה ממנו. להגדה הרגילה אנחנו לא מוכנות עוד. אז ישבתי וחִבַּרתי, והתוצאה לפניכן/ם.

את נוסח ההגדה המלא תוכלו להוריד כאן (pdf).

בחיבור ההגדה נשענתי על הנוסח הקיים (אלו החלקים המנוקדים שאינם ציטוטים מן המקרא), והשתדלתי להמציא כמה שפחות ולשאוב מהמקורות כמה שיותר. השתדלתי גם להוסיף הוראות שימוש והפעלה בגוף הטקסט. ערכתי אותו כך, שיהיה אפשר לקראו במהלך סדר פסח, בין מנה למנה של הסעודה. זאת להבדיל מהנוהל הרגיל, כדי להמנע מהמצב הקיים בבתים רבים, בו החצי הראשון של ההגדה נקרא בחופזה, והשני נזנח לאנחות.

מכאן ואילך, ובפוסטים הבאים בסדרה זו, אעבור על ההגדה, ואנסה להסביר את חלקיה השונים. שאלות תתקבלנה בברכה, ואנסה לענות עליהן כמיטב יכולתי. אם תקדימו ותשאלו על עמודים באים, אוכל להתייחס לשאלות כבר בפוסטים עצמם.

~~~
מדוע ״הגדה זמנית״? משום שאין לי יומרה או רצון לנסות להנחיל מנהג לדורות. הזמניות מתחוורת בעיני מתוך המשנה עצמה: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. מה שמתאים לי היום אולי לא יתאים אפילו לי בדור הבא; קל וחומר לאנשים אחרים, בזמנים רחוקים יותר.

״חייב אדם״ – במה בדיוק? בדבריו של רבן גמליאל (משנה פסחים י ה) הוא מוסיף שאחת הברכות שביציאת מצרים היא היציאה מעבדות לחירות. חג הפסח, לפיכך, מחייב אותנו בין השאר לחגוג את חירותנו – סוג של פרדוקס, כיון שחירות נובעת מבחירה, לא מחובה. בחירתי האישית מתבטאת כאן בשמירה על טקס סדר פסח מחד, ומאידך בחיבור ההגדה הזמנית. אני משתחרר מעבדות לטקסט שאין לי עוד רצון בו, ומבטא את חירותי לחגוג את הפסח כרצוני.

יתר על כן, את החירות הזו אני מגלגל הלאה, למשתמשות/י בהגדה החדשה. אין דרך אחת נכונה להשתמש בהגדה זו. אפשר לאמץ אותה כפי שהיא במלואה, להביא חלק זה או אחר ממנה לשולחן הסדר, לשאוב ממנה השראה ליצירה עצמית, להתעלם ממנה לגמרי – הכל הולך.

״ישן מפני חדש״, על שום מה? באופן המידי ביותר, אני מכוון כמובן להגדה החדשה הנכנסת לשימושִי ולישנה שיצאה ממנו. בהקשרו (ויקרא כו) מופיע הפסוק כחלק מהבטחה לעתיד טוב ובריא, בו ישׂררו בארץ שלום ורווחה. הישן הוא תבואה ישנה, שתֵּאָכֵל לתאבון, כדי לפנות מקום באסמים לתבואה חדשה. תהליך זה, כך ההבטחה, יחזור על עצמו מדי שנה, ומקביל בעיני למחזוריות של ״בכל דור ודור״. הולדתו וצמיחתו של טוב חדש נובעת גם משחרור מטעני עבר ומפינוי מקום עבורו.

״כל הזכויות שמורות״, על שום מה? שנה רבנו תום וויטס: הדפוס הגדול נותן והדפוס הקטן לוקח – ללמדנו שהכותרת משקרת ושיש תמיד לקרוא את האותיות הקטנות. צודק, רבנו. אבל כאן – להפך: הכותרת לוקחת והאותיות הקטנות מעניקות. העניין, הרי, מסתתר תמיד בפרטים הקטנים.

מהתנחלויות למדינה דו-לאומית

ללא קוים ירוקים

תמונה: ספריית אלינר: www.eliner.co.il

מפעל ההתנחלויות מקרב אותנו, דונם אחר דונם ושעל אחר שעל, לעבר הולדת המדינה הדו-לאומית בארץ. אל תאמינו לי, לא אני הקובע זאת. הערכה זו עולה מפי נציגות ודוברים של הימין המדיני בישׂראל. ראובן ריבלין, משה ארנס, ציפי חוטובלי, אורי אוריאל, חנן פורת (ז"ל) – אף אחד מהללו אינו יכול להחשב, בשום אופן שהוא, חלק מהשׂמאל המדיני. כולם כאחד (וכאחת) תומכים נלהבים של מפעל ההתנחלויות. כולם מתוים בפנינו את הדרך אל המדינה הדו-לאומית.

כך, למשל, טען חנן פורת בפני נועם שיזף בכתבה ב"הארץ" (יולי 2010, שנה וחודשיים לפני פטירתו של פורת), שיש להחיל בהדרגה את החוק הישראלי בשטחים, תחילה באזורים בהם יש רוב יהודי, ותוך עשׂור עד דור, בכל השטח. לגבי האוכלוסיא הפלשׂתינית גרס פורת:

"בפני כל ערבי בארץ צריכות לעמוד לטעמי שלוש אפשרויות: הראשונה, מי שמעוניין במדינה ערבית ומוכן לממש את זה בטרור ובמאבק נגד המדינה – אין לו מקום בארץ ישׂראל. השנייה, מי שמשלים עם מקומו ועם ריבונות יהודית, אבל איננו רוצה לקחת חלק במדינה ולמלא את כל חובותיה, יוכל להיות תושב, יזכה לזכויות אנושיות מלאות, אולם לא לייצוג פוליטי במוסדות המדינה. גם חובותיו – כגון שירות צבאי או לאומי – לא יהיו מלאות. שלישית, אדם שאומר שהוא נאמן למדינה ולחוקיה, ומוכן למלא את חובותיה ולהצהיר לה אמונים, יוכל לקבל אזרחות מלאה. זהו עיקרון מוסרי ואנושי בעיני: לא כופים אזרחות ולא מעניקים אזרחות סתם כך."

גישה נחרצת יותר הביעה לאחרונה (שלהי מרץ 2013) ח"כ ציפי חוטובלי, בראיון שערך עמה לא אחר מאשר ח"כ ניצן הורוביץ, והתפרסם באתר NRG:

הורוביץ: אז אנחנו מוותרים על רעיון שתי המדינות לשני עמים?
חוטובלי: כן.
ה: ואנחנו אומרים סיפוח או כיבוש, תקראי לזה איך שאת רוצה.
ח: החלת ריבונות מלאה.
ה: אז בעצם את אומרת שתהיה פה מדינת אפרטהייד שבה מיליוני בני אדם יחיו כאזרחים סוג ב'?
ח: ממש לא, אני בעד לתת להם זכות הצבעה. אני בעד סיפוח-אזרוח.

במילים אחרות – ח"כ חוטובלי דוגלת בסיפוח באבחה אחת של כל האוכלוסיא הערבית החיה בשומרון וביהודה (חוטובלי מדגישה שעזה מחוץ למשׂחק), ויצירה של מדינה דו-לאומית de facto.

גם רובי ריבלין, עד לא מזמן יו"ר הכנסת, ולפיכך הנציג הבכיר ביותר של הימין שהביע תמיכה ברעיון המדינה האחת, אומר (באותו ראיון לשיזף) דברים שאינם משתמעים לשני פנים:

"אנחנו חיים במציאות פוליטית שמצריכה תשובות. מדינה יהודית ודמוקרטית לא יכולה לעשׂות הנחות, לא לגבי היותה יהודית ולא לגבי דמוקרטית. אם באים ואומרים לי שהאיום הדמוגרפי מחייב אותי להיפרדות, אני עונה שהסכנה הפחותה, הרע במיעוטו, היא מדינה אחת שבה יהיה שוויון זכויות לכל האזרחים. הריאל-פוליטיק מחייב אותנו להעדיף את הסכנה שבאיום הדמוגרפי על האיום הקיומי שבהיפרדות."

משה ארנס, לשעבר שׂר הבטחון וחבר קבוע בועדות חוץ ובטחון לאורך שנים ארוכות, פרסם רק לפני שבוע טור, שכותרתו "מי מפחד ממדינה דו-לאומית" – לא פחות. התשובה שנותן ארנס חדה ופרובוקטיבית:

"המצדדים בהקמת מדינה פלסטינית ביהודה ובשומרון פשוט מתנגדים להוספת עוד ערבים לאוכלוסיית ישׂראל. מאחורי הסיסמה המתחסדת 'שתי מדינות לשני עמים' אורבת סיסמתם האמיתית, שאיננה תקינה פוליטית: 'אף ערבי נוסף'."

במילים אחרות: לפי ארנס הטענה המקובלת בשׂמאל המדיני היא גזענית ביסודה, ואילו דוקא פתרון המדינה הדו-לאומית, אותו מציעים ארנס וחבריו, הוא הוא המתקדם והנאור, וחשוב מזה – המעשׂי.

הגדיל מכולם לעשׂות שׂר הבינוי והשיכון, ח"כ אורי אריאל, אף הוא מהחלוצים הראשונים של מפעל ההתנחלויות בשטחים. במסמך שפרסם על נייר מכתבים רשמי של הכנסת לפני כשנה ורבע הוא מתחיל להתוות באופן מעשׂי תכנית סיפוח-אזרוח. המסמך התפרסם באתר www.onestateisrael.com, והוא חסום זה כמה שבועות על-ידי האקר כלשהו (תמונה ומוסיקא מפחידות – להנאתכן/ם…). למען הנוחות, ניתן למצוא את המסמך (pdf) כאן. עיקרי התכנית של אריאל כבר אינם מפתיעים. הכותרת, בגוון ר' נחמני מובהק: לספח בלי לפחד כלל! והנה עקרי הדברים:

"הרעיון  אותו  אני  עומד  להציג  מפחיד  רבים  בעם  ישׂראל,  אך  בסופו  של  דבר  הוא  הפיתרון  הראוי. עלינו  לספח  100%  משטחי  יהודה  ושומרון  ומתן  אפשרות  לערבי  יו"ש  לקבל  אזרחות  מלאה  הכוללת  גם  הצבעה  לכנסת  ישׂראל.  נכון  האפשרות  הזאת  נשמעת  מפחידה.  האמירות  "סופה  של  המדינה  היהודית",  "אתה  תגרור  אותנו  למדינת  כל  אזרחיה  ודו  לאומית  שבסופו  ישלוט  פה  רב  ערבי"  בטח  כבר  עומדות  על  קצה  הלשון  של  חלק  גדול  מהאנשים  שקוראים  את  ההצעה  הזאת,  אבל  ביישׂום  נכון  של  התוכנית  נוכל  לחיות  כאן  בשלום  עם  האוכלוסייה  הערבית  וגם  לשמור  על  אופייה  היהודי  והדמוקרטי  של  ישׂראל."

(אכן, האמירות עומדות על קצה הלשון. בינתיים התאפקתי מלדבר על סופה של המדינה היהודית, ואני ממליץ לקרוא בעיון את המסמך של של השׂר אריאל, ולראות במה בדיוק הוא תולה את הערכותיו ותקוותיו.)

לאור מגוון הקולות הללו, המסקנה ברורה וחד-משמעית: גם הסנגורים הגדולים ביותר של מפעל ההתנחלויות מסכימים – ההתעקשות על ישוב יהודי בכל חלקי שומרון ויהודה מוביל אותנו באופן בלתי-נמנע למדינה דו-לאומית. חד וחלק, אין ויכוח.

 ~~~   ~~~~~~~   ~~~~

את מסקנותי מאוסף המובאות הנ"ל אני רוצה לחלק לשניים. החלק הראשון מופנה למי שבכל זאת אינו/ה מעוניינ/ת במדינה דו-לאומית, ומעדיפ/ה בכל זאת לנסות את פתרון שתי המדינות (ואני, נכון לעכשיו לפחות, נמנה על המחנה הזה). מעתה ואילך, בכל דיון על גורל השטחים, עלינו לאמר בפירוש ובגלוי: ההתנחלויות גוררות אותנו למדינה דו-לאומית. יש להזכיר זאת השכם והערב, לכל מי ממכרינו ומכרותינו הדוגלין בהמשך קיום ההתנחלויות, קל וחומר למי שמתגוררין בהן. ההתנחלויות גוררות אותנו למדינה דו-לאומית. זו אינה נבואת-זעם חסרת-ביסוס של השׂמאל המדיני – זו הודאה ברורה של הימין.

עבור מי שעדיין מפקפק/ת, הנה אותו המסר עצמו במילותיו של בן-דרור ימיני, שגם בו אי-אפשר לחשוד בשׂמאלנות-יתר (הדגשות שלי):

"לא רק השׂמאל, גם הימין, לקח לעצמו פטור מהעובדות ומהמציאות… ברגותי אינו לבד. משה ארנס בצד שלו. בעבר כבר טענתי שהגישה של ארנס, סיפוח ואזרוח של ערביי השטחים, מובילה למדינה דו-לאומית. קיבלתי תגובות זועמות מצד ימין. אתה לא מבין את ארנס, טענו נגדי. עכשיו זה לא אני. זה ארנס עצמו. השבוע הוא פרסם מאמר בזכות מדינה דו-לאומית. ישר ולעניין. יחד עם ברגותי וארנס נמצאים גם רובי ריבלין, ציפי חוטובלי ואחרים בימין, וכמובן בשׂמאל האנטי-ציוני. הקמפיין של ברגותי לא תיאר לעצמו שההצלחה שלו תגיע דווקא מכיוון הימין הישׂראלי. אבל הנה, זה קורה.
יום אחד, אם לא נתעורר, יתברר שמפעל ההתנחלויות הוא האסון הגדול ביותר של התנועה הציונית. הכוונה הייתה להמשיך את המפעל הציוני. כאילו באותן שיטות. כאילו גאולת אדמות. כאילו חומה ומגדל. התוצאה עלולה להיות טרגדיה. עוד נכבה יהודית. רוב המתנחלים מצויים בגושים שצמודים לקו הירוק. זו המציאות. היא לא תשתנה. אבל כל התרחבות אל מעבר לקו ההפרדה היא מעשׂה חבלה בסיכוי למדינה יהודית. ארנס הבהיר את הכיוון…  הונאה עצמית היא לא סיפור של צד אחד. גם הימין שרוי בתוכה."

 

החלק השני מופנה לאותם חלקים בימין המדיני, המזדהים עם הדברים המובאים לעיל. והמסר הראשון, המידי, הוא – ישר כח גדול! עד עכשיו, התנהלו הדברים כפי שתאר אותם ימיני: תוך התעלמות, העלמת-עין, קריצה, תירוצים, התחמקות שיטתית מלקיחת אחריות. לא עוד. הדוברים (והדוברות) האמיצים של הימין הדו-לאומי לא חוששים עוד להודות באמת (שלהם): מפעל ההתנחלויות מוביל אותנו, באורח בלתי-נמנע, למדינה דו-לאומית (אי-אפשר להפריז באמירת המשפט הפשוט הזה). אמירה כזו דורשת אומץ ויושר. יש לשבח את שניהם. יתר על כן – בדבריהם על מדינה דו-לאומית זונחים אוריאל, ריבלין, חוטובלי ושות' מגוון גדול של רעיונות אחרים, כגון כינון משטר אפרטהייד רשמי על-פי חוק, או גירוש פעיל (טרנספר, בלע"ז). בכך הם מכירים שלצד ה"יהודית" יש גם "דמוקרטית", וגם על כך הרינו לשבח.   

המסר השני, המורכב והקשה יותר, הוא שכל מי שכבר עשׂ(ת)ה את הצעד הראשון, צריכ/ה להמשיך לצעוד באותה דרך.
כותב ארנס:

"בינתיים, יש לעשות מעשים שבכל מקרה ישפרו את המצב, גם אם איננו יודעים במדויק את התוצאה העתידית: להתקדם לקראת שילוב האזרחים הערבים בחברה הישׂראלית".

כותבת אמילי עמרוסי (אף היא באותה כתבה מצוינת של נעם שיזף) דוברת מועצת יש"ע בדימוס:

"אין פה שום יחסי שכנות כי או שיש יחסים בין אויבים, או שאנחנו שקופים בעיניהם והם שקופים בעינינו. ואם כבר יש יחסים, זה היחסים שבין הסוס לרוכבו. חייב להיות בסיס ראשוני לפני שיושבים לדון על אזרחות ועל מערכת משפטית. אנחנו צריכים לדבר את השׂפה ואנחנו יכולים אפילו לנהל פה בריכת שׂחייה משותפת, מפני שגם אנחנו וגם הם נזדקק להפרדה בין גברים לנשים. זה אולי קצת רחוק, אבל צריך לחשוב קודם כל על חיי היום-יום. אני יודעת שזה נשמע כמו אזרחות על תנאי – שאני אומרת שקודם הם יהיו השכנים הטובים שלי ואז ניתן להם זכויות – אבל אני באמת רוצה לדבר על תהליך שמתחיל מלמטה".

לימין הדו-לאומי אני קורא, אם כן, לגבות את המילים היפות במעשׂים. קצרה היריעה מלפרוט את הצעדים שאפשר לנקוט בהם כדי לשלב את הציבור הערבי האזרחי במדינה מחד, ולשפר את מצבו של הציבור הערבי בשטחים מאידך. אחריות מיוחדת נחה על כתפיו של כבוד שׂר השיכון והבינוי, שמצודתו פרוסה למרחבים משני צידי הקו הירוק. אחריות מיוחדת נחה גם על כתפי כל מי שמתגורר/ת מעבר לקו הירוק – לקום ולהפסיק עוולות, ליזום באופן ישיר ומהיר פעולות לשתוף פעולה, לצאת באופן נחרץ ופעיל נגד דיבורים ומעשׂים שעניינם גזל, עוינות וריב.

אם אכן עבר מפעל ההתנחלות את נקודת האל-חזור, ואם נגזר עלינו לחיות במדינה דו-לאומית, הרי שיש לנו אינטרס מובהק ומידי לדאוג לכך שמדינה זו תעבוד ותשׂגשׂג. (האם יש איזו מדינה דו-לאומית שעובדת כמו שצריך? אשׂמח לשמוע דוגמאות…). מלמעלה כמו אוריאל או מלמטה כמו עמרוסי – המלאכה כבירה, וצריך להתחיל בה עוד היום. וחובת ההוכחה, בראש ובראשונה, על מי שרוצה להמשיך ולקיים את מפעל ההתנחלות. כי הוא גורר אותנו לקראת מדינה דו-לאומית

המכנה המשותף הגבוה

באביב 2007, בימיו הראשונים של בלוג זה, כתבתי טור תמים ושאלה בכותרתו: כמה זמן עוד נשאר לנו? ב"אנחנו" התכוונתי למדינת ישׂראל, ואת התשובה גזרתי באורח שרירותי למדי מהשוואה עם הפעם האחרונה בה היתה ריבונות יהודית בארץ – בימי החשמונאים. התשובה דאז היתה עוד 20 שנה, כלומר עד שנת 2027. היום, לאור מחצית השנה האחרונה, נראה לי (לצערי הגדול) שהייתי אופטימי מידי.

בטור שכתב השבוע השתמש יונתן יבין בדוגמא מעולם הכדורגל: "למעשׂה, אנחנו לא בדיוק יודעים איפה אנחנו […] חושבים שזו המחצית הראשונה, שעה שאנו נמצאים בדקה השבעים". גם אני מרגיש כמותו. הקיץ האחרון זירז את קצב ההתפתחויות. ההתפוצצות האלימה שחוזה יבין עלולה להתרחש, לא עלינו, בתוך שנים ספורות. האיום ברור, וגם סכנותיו ברורות: מלחמת אזרחים בסגנון הכל-בכל, שבשׂיאו נותקף גם על-ידי אויבים מחוץ. מי שלא מאמינ/ה שדבר כזה יכול לקרות, מומלץ לו/ה למהר ולקרוא את תולדות מלחמת היהודים ברומאים של ר' יוסף בן-מתתיהו.

החלק המייאש בכל הסיפור הוא שלכאורה אין דרך להמלט מהגורל המר הזה. החברה הישׂראלית שסועה ומשוסה, שטופת שׂנאה ומשׂטמה. כוחות רעיוניים קיצוניים מלבים את האש בנסיון לכפות את האמת שלהם על הכלל. הם הם יורשיהם של המחריבים והמהרסים משלהי ימי בית-שני. כוחות אחרים מנצלים את הפירוד והפילוג כדי לעשׂות קופה. הם לא יחסכו כל מאמץ כדי להמשיך את המצב הקיים, אולי מתוך אמונה שאם יצברו הון גדול מספיק, יוכלו להמלט מהחורבן, וכל השאר לעזאזל.

אז מה אפשר לעשׂות? בצר לי, אני חוזר לרגעי ההתעלות של הקיץ האחרון, ולשני צמדי המילים שנראה שמיצו את סך הכל: צדק חברתי, ערבות הדדית. ברוח שני אלה אני רוצה להציע פתרון שהוצע כבר פעמים אינספור, אבל לא יושׂם מעולם: לדרוש באופן עממי החלה מתרחבת והולכת של השירות הלאומי האזרחי, לצד זה הצבאי ומתוך שוויון זכויות אליו.

אמנם, כבר היום קיימת מנהלת לשירות אזרחי-לאומי, תחת כנפיו של משׂרד המדע והטכנולוגיא. אלא שמסלול שירות זה אינו פתוח לרוב הציבור. האפליה המובנית בשיטה הקיימת אינה עונה על דרישות הצדק החברתי, וגם הערבות ההדדית שבה לוקה בחסר.

על היתרונות הגלומים בהרחבת השירות הלאומי האזרחי (של"א) אפשר להרחיב הרבה, ובמ"ה אעשׂה זאת בפעם אחרת. מספיק לחשוב על צעיר חרדי הרוצה להתנדב ביחידה הכוללת רק את בני-מינו, על צעירה ערביה הרוצה לשרת בתוך הקהילה, על סרבן מצפון שאינו רוצה להשתתף בכיבוש או לפנות התנחלויות, או על צעירה חילונית המעדיפה להתנדב במד"א על פני תיוק, הכנת קפה וביטול זמן כללי. על כל אלה אפשר וצריך עוד להרחיב, כמו גם על הסכנות והבעיות שמהלך כזה טומן בחובו (החל בהפעלה בלתי-יעלה וכלה באיום על השׂדרות החלשות של כח העבודה במשק).

אבל את טור הזה אני רוצה לסיים בנקודה מרכזית, מיידית: הדרישה לפתוח במהלך כולל שכזה, עוד לפני שיחול כל שינוי שהוא במצב, היא כשלעצמה בעלת ערך רב. ערכה בכך שהיא מעניקה לאזרחיות ואזרחים ממגזרים שונים ובעלות/י דעות שונות ומגוונות נקודה שאפשר להסכים עליה. הדרישה להחיל שירות לאומי אזרחי עשׂויה להוות דגל, אליו יוכלו להתקבץ מי שרוצה בלב שלם לתרום מזמנו וממרצו לטובת הכלל, ומי שמאמינה שהמדינה הזו, כפי שהיא, שייכת לה, באופן אישי. שירות לאומי אזרחי יכול להיות המכנה המשותף הגבוה, שיאפשר לנו לצמצם את השואה המתקרבת, אם לא לבטל אותה כליל.

בדרך לקדומים – מפגש שני

אחד המפתחות המרכזיים למהפכה חברתית בישׂראל הוא התנתקות מדפוסי המחשבה הקיימים, המפלגים את העם למגזרים, ומשסים אותם אלה באלה. העקרון הראשי העומד בלב השׂמאל הדמוקרטי הוא הערבות ההדדית – לא רק בין מי שמחזיקות ומחזיקים באותה דעה, אלא בכל הציבור. המסקנה המתבקשת היא, אפוא, שיש לבנות גשרים של הידברות, ובהמשך גם של שתוף פעולה, בין מגזרים שונים בציבור. זו היתה כוונתנו לפני כחודש, כשעלינו לקדומים, וזו כוונתו גם כשנעלה לשם שוב בשבוע הבא, ביום שלישי  (ערב י"ז בכסלו, 23.11).

בעקבות אותו ביקור החל להתגלגל דיון, ומדרך הטבע נשמעו בו טענות קשות משני הצדדים. כדי להיטיב את האווירה, וכדי לפנות את השטח לדיון בנושׂאים שאינם קשורים דווקא לגורל ההתנחלויות, ערכנו שני מסמכים. מצד אחד כתבנו ירון בן-עמי ואני איגרת לציבור העברי בשומרון וביהודה, המצורפת למטה. (אנא קראו גם את ההקדמה שכתב ירון לאיגרת, ובה לקח חשוב בעניין הבנה הדדית ותרבות דיון). מצד שני כתב טל ירון קול קורא בגנות האלימות בה נוקטים הקיצוניים שבציבור המתנחלים.

וביום שלישי, בסיעתא דשמייא, נתחיל להתקדם הלאה.

*** ******* ***

אחים יקרים ואחיות אהובות –

תשמעו, הרי לכולם ברור שהמצב כרגע הוא בלתי נסבל. יותר מדי אנשים שרויים בסבל בגלל מצבו הנוכחי של מפעל ההתנחלויות ושל השלטון היהודי ביהודה ושומרון. הפלשׂתינים כמובן. לא שהם ?יות תמימות ולא שאין להם תפקיד מפתח במצבם, אבל הפלשׂתינים סובלים קשות מן הסכסוך. מי כמוכן וכמוכם, שחיים בשכנותם, כמטחווי עין מהם, יודעים זאת. מקרים פרטיים של טוב וחסד קיימים כמובן, אבל כציבור, הפל?תינים סובלים קשות: מהעדר זכויות אזרח ולעתים קרובות גם זכויות אדם, ממצוקת ניידות בגלל המחסומים וגדר ההפרדה, ממצוקת פרנסה, ממצוקת הגדרה עצמית. נכון, נכון – אילו היו משוכנעים שהם רוצים מדינה לעצמם יותר מכפי שהם מעוניינים שמדינתנו שלנו תפסיק להתקיים, כבר מזמן היתה להם מדינה. ברור שהטרור שהם נוקטים בו מקשה עד מאד לחוש כלפיהם חמלה. כל אלה הם הסברים שלאחר מעשׂה: העובדה היא שהם שרויים בסבל מר.

גם אזרחיות ואזרחי מדינת ישׂראל כולם סובלים מן השלטון שלנו בעם זר: סובלים מן האלימות שחלחלה מן הכיבוש אל תוך החברה הישׂראלית, שהפכה את כולנו לאטומים יותר ואדישים זה לזה כפי שלא היינו מעולם. סובלים מן ההשלכות הכלכליות של החזקת נוכחות צבאית ואנושית כה רבה ביהודה ושומרון. סובלים מהרעה מחמירה והולכת במעמדה של י?ראל בדעת הקהל העולמית, עד כדי ערעור על עצם זכות קיומנו הלאומית בארץ. נכון, יש גם הרבה שׂנאת ישׂראל לשמה בעולם, אבל הכיבוש משמש כרגע כנקודת המשען העיקרית של הפעילות הארסית ביותר כנגדנו (ולא, אנחנו לא משלים את עצמנו שאם הכיבוש ייפסק פתאום יאהבו אותנו. פשוט יהיה למקטרגים פחות פתחון פה). אנחנו סובלים – סובלים מאד – מכך שההתעקשות על היאחזות ביהודה ושומרון בכל מחיר מקעקעת לא רק את הצד הדמוקרטי של המשוואה "יהודית ודמוקרטית", אלא גם את הצד היהודי שלה. לא די שהדמוקרטיה מתעקרת כאשר אנשים רבים כל כך נשלטים ללא זכות ליצוג, אלא גם היהדות הולכת ומצטמצמת, בעיני היהודים ובעיני אחרים, לכדי מנגנון שנועד להצדיק ולהמשיך את השלטון בעם זר. ומה עם דרכי הנועם של היהדות? מה עם ואהבת את הגר? מה עם שפע הרעיונות היהודיים, היקרים גם ללב חילונים רבים, העוסקים בדברים אחרים לגמרי מפלשׂתינים ורגבי אדמה ושיקולי בטחון?

וגם אתם, הציבור העברי בשומרון וביהודה, סובלות וסובלים מן הכיבוש. אמנם אתם בחרתם בעצמכם את מקום מגוריכם, ואפשר שאתם מקבלים את הסבל באהבה, אבל הרי לא תכחישו – ודאי שאינכם מכחישים, אתם אפילו מרבים לומר זאת בעצמכם – שחייכם אינם קלים, לא בתקוע, לא בקדומים, לא ביצהר. לא תאמינו, אבל איכפת לנו מכם, ומסבלכם.

נכון לרגע זה יש שלוש אפשרויות העומדות על הפרק (אנחנו כמובן פתוחים לשמוע הצעות מע?יות נוספות):

האפשרות הראשונה היא לספח את שומרון ויהודה כך שיהיו חלק ממדינת ישׂראל, מבלי להעניק אזרחות לפלשׂתינים תושבי השטחים. משמעות ההחלטה הזו תהיה ללא ספק התקוממות פלשׂתינית עזה משידענו אי פעם, שאותה נאלץ למגר בעוצמה כזו שתשׂים קץ לכל שיירי הלגיטימיות הבינלאומית של ישׂראל, תקרע אותנו מבפנים באופן שאולי לא יהיה ניתן עוד לאיחוי, ותאלץ אותנו להרהר ברצינות באפשרות לבצע גירוש המוני של פלשׂתינים. כך נראית, פחות או יותר, מורשת כהנא. לזה לא ניתן לעבור, בשום פנים ואופן. ואתם?

האפשרות השניה היא לשכנע את הציבור הפלשׂתיני (האמנם יסכים לכך?) לקבל אזרחות ישׂראלית. כלומר, כל פלשׂתיני תושב יהודה ושומרון יקבל אזרחות ישׂראלית מלאה. נו באמת, כמה זמן לדעתכם תישאר כך מדינת ישׂראל יהודית (ו/או דמוקרטית)? במו ידינו ניצור את האפשרות ליצירת רוב לא יהודי במדינת ישׂראל. את הבעיה הזאת, היה מי שאמר, ניתן לפתור על ידי העלאת עוד שלושה מיליון יהודים מחו"ל. היעד הזה נשמע קצת אופטימי מדי. מאז קום המדינה עלו בערך כמספר הזה יהודים – על פני כשישים שנה! וזאת בתקופה שבה ברור היה שישׂראל היא מקום צעיר, דינמי, אופטימי, מלא חזון עד להתפקע. האם זהו המצב כעת? ועוד: כיום יש כבר עשׂרה מיליון נפש בין הים לירדן. נניח שנביא שלושה מיליון, איפה הם יגורו? ממה יתפרנסו? ומה יקרה כאשר תיפתח הדלת להגירה פלשׂתינית לתחומי המדינה? הרי לא ניתן יהיה למנוע מאזרחים שווי זכויות את הזכות לאיחוד משפחות, למשל. שתי אומות שיש בלבן הרבה טינה זו על זו ייאלצו לחיות לפתע במסגרת מדינית אחת. מדינה דו-לאומית. כמו בעולם הגדול, נכון? כמו רואנדה, בוסניה, סרי לנקה. למען השם, אפילו בלגיה (בלגיה!) מתפרקת.

האפשרות השלישית היא לקבל הכרעה על חלוקת הארץ, כמו שהכריעו בן-גוריון (פעמיים!) ורבין. המחיר יהיה כבד מאד, ללא ספק: עקירה מבית; פרידה מחבלי ארץ; הכרה בכשלון שנכשלנו כולנו בהתמודדות עם תוצאות מלחמת ששת הימים. המשׂימה הזו, שאמורה היתה להיות חלק מכל פרשת הציונות, כבדה בזמן הזה מכפי כוחנו. אם כך, ניסוג ונתארגן מחדש. נפנה את המשאבים הכבירים (לא רק כלכליים, ולא רק מצד הממשלה) המושקעים בשומרון וביהודה אל משׂימות דחופות שהוזנחו: בתחום החינוך, העבודה, הבריאות, הרווחה. נתחיל לפתח את יתר אזורי הארץ, לא רק את המרכז. נקדיש תשׂומת לב לשסעים הקשים שבינינו לבין עצמנו. זה יהיה תהליך כואב, אבל מחזק.

אם כן, נשאלת השאלה: איך נחלק, בהסכם או בצעד חד-צדדי?

אם בהסכם, יש כמה וכמה דברים לדבר עליהם, גם מעבר לגורל ההתנחלויות. במסגרת המשׂא ומתן נוכל לדון גם באפשרות של חילופי שטחים. אנא, זכרו היטב את המספרים: 78% מהארץ בין הים לירדן לישׂראל, 22% לפלשׂתין. את מה שנספח במקום אחד נעביר לפלשׂתינים במקום אחר. צעד כזה ידרוש דיון מעמיק, שאי-אפשר לסכם במלים ספורות כאן. במקרה של הסכם צריך יהיה להרהר גם באפשרות שחלק מהציבור בהתנחלויות יעדיף להשאר בביתו הנוכחי, ולקבל אזרחות פלשׂתינית. איננו יודעים מה תהיה התגובה הפלשׂתינית להצעה שכזו. מה דעתכם?

ואם לא יהיה הסכם? גם אם לא יהיה – וכאן אנחנו אולי שונים מכל מה שפגשתם עד כה בשׂמאל – נשאף לסגת מהשטחים ולסיים את הכיבוש בכל מקרה. כי ככה אי-אפשר עוד להמשיך. הפתרון של נסיגה חד-צדדית, ואחריה המשך ניהול הסכסוך לעוד מי יודע כמה זמן, איננו הפתרון הטוב ביותר. הוא פשוט הפתרון הכי פחות רע, בתנאים הנוכחיים – שהם גרועים ממנו בהרבה.

מה שכן, הפעם לא נחזור על טעויות גוש קטיף. מצד אחד, נתארגן היטב לטיפול יעיל ולקליטה מהירה ומלאה של מי שיבחרו לחזור לגבולות מדינת י?ראל. מלכתחילה עלינו לקדומים כדי להבין טוב יותר מה העניינים. מצד שני, לא נפנה איש בכח. אתן ואתם תבחרו בעצמכן/ם אם להתפנות או להשאר.

כך או כך, בהסכם או שלא בהסכם – מדינת ישׂראל לא תוכל לערוב לשלום אזרחיה שיבחרו לקבל על עצמם אזרחות פלשׂתינית, כתנאי להשארותם ביהודה ושומרון. ודאי, נשתדל לדאוג להם כפי שהמדינה משתדלת לדאוג ליהודים בכל העולם, אבל לא נצא למלחמה על זכויותיהם, כפי שלא נצא למלחמה על זכויותיהם של יהודי ונצואלה. דלתה של מדינת ישׂראל תוסיף להיות פתוחה לעליית כל יהודי, מארה"ב כמפל?תין. זהו הפתרון הראוי בעינינו.

ועכשיו לעניין הבטחוני: מלחמות היו ויהיו כאן. השלום שחלמנו עליו כל השנים, זה הורוד עם היונים והכנורות הענוגים, מתמהמה. אנחנו ממש לא בטוחים שמדינה פלשׂתינית – אפילו אם יחתם אתה הסכם שלום – לא תהיה מקור להתקפות על ישׂראל. בהחלט ייתכן שכפי שקרה בעזה, גם מראשי רכסי השומרון יירו פגזי מרגמות. גם על כפר סבא. גם על תל אביב. בהחלט יכול להיות.

אז נתמודד. כי זה יהיה ההבדל: כרגע הגבולות שמגנה עליהם ישׂראל הם גבולות שרק כחצי העם, פחות או יותר, נחוש להגן עליהם. אבל גם אם יש בינינו מחלוקת בשאלה האם זכאית ישׂראל לשלוט בתנאים הנוכחיים בשומרון וביהודה, אין מחלוקת בשאלה האם שׂדרות או נתניה או מטולה או אילת הן חלק מן המדינה. על הגבולות האלה שׂוררת הסכמה רחבה מאד. על הגבולות האלה, כמעט כולם נחושים להגן. וכשכולנו נחושות ונחושים להגן על משהו – מאד קשה להכניע אותנו. הרי זה מה שאתם בעצמכם אומרים. אז נתמודד, כפי שהתמודדנו עם איומים לא פחות חמורים. מתברר שעוד לא הגענו אל המנוחה. רק אל הנחלה.

לקראת ההתנתקות מגוש קטיף הגו כמה ממנהיגי המחנה הכתום את הסיסמא: "עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה". וכבר אז היו מאתנו שתמהו: אם ככה, למה אצה לכם הדרך? מדוע אתם סבורים שדווקא ברגע זה ממש צריך עם ישׂראל לשלוט בכל שטחי ארץ-ישׂראל? השעה איננה כשרה לכך. כעת צריך לרכז את המאמצים בנו פנימה, להתרכז בגבולות שעליהם ?וררת הסכמה רחבה – הן בתוכנו, הציבור הישׂראלי, הן בין ישׂראל לאומות העולם – ולעסוק בבדק בית שיטתי. אולי מתישהו, בעתיד, תגיע השעה. בינתיים, נמשיך להתכונן ולצפות ולהתגעגע. כי בנקודה זו צדקתם: אנחנו באמת לא מפחדים מדרך ארוכה.

מורשת רבין

עיצוב כרזה: סאני ארזי

עיצוב כרזה: סאני ארזי

כשהלך לעולמו ראש הממשלה מנחם בגין זכרונו לברכה, שידר יעקב אחימאיר במהלך מסע הלוויה. השידור התארך, ובצר לו מה יאמר, הפטיר אחימאיר: כל אחד והבגין שלו. אפתח לפיכך בנימה אישית.

הדבר הראשון שאני לוקח ממורשת רבין הוא שתי הכותרות הראשיות המשׂמחות ביותר שראיתי מימי. את הראשונה קראתי בזמן ששירתתי באבטחת התנחלות אחת בחורון-פינת-חשמונאים. היא בישׂרה על תוספת מיידית של רבבות שעות לימוד בכתות הנמוכות, כבר בשנת הלימודים שעמדה להפתח. היתה זו אחת הפעולות הראשונות של ממשלת רבין השניה, שהושבעה עמוק לתוך החופש הגדול. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. ההשקעה בחינוך, אגב, נמשכה לאורך כל הקדנציא.

הכותרת השניה, כמובן, היא השלום עם ירדן.

הדבר השני שאני לוקח ממורשת רבין הוא החתירה לשלום. יטען מי שיטען שנעשׂו טעויות בהובלת הדרך. יבוא יום לבוא חשבון על הפרטים, מי הוביל ומי הכשיל. אבל מעבר לכל זה, שלום – אפשרי בכלל? לכאורה, רעיון מופרך. איך יתכן שלום, ועוד בארץ-ישׂראל למודת המלחמות? יתכן, לפחות נבואותיהם של מיכה (ד, ישר בהתחלה, כנסו כנסו) ושל ישעיהו. הפסוקים הללו צוטטו לא פעם לאורך תהליך השלום. ההתחייבות לפעול לפי חזון הנביאים נקבעה כבר במגילת העצמאות. חזון חיובי ואמיץ כמו שהפגינו רבין ופרס ביחס לעתידה המדיני של ישׂראל לא נודע במחוזותינו מאז ימי קום המדינה ממש. זה משהו להמשיך אתו הלאה.

עניין שלישי שניתן לייחס למורשת רבין הוא העובדה שעקרון חלוקת הארץ והקמת מדינה פלשׂתינית הפך לדעת הכלל. טענה שהושמעה לא פעם כלפי רבין נסבה על שינוי דעתו בעניין הגולן לאחר שהפך לראש הממשלה. לימים התייחס ראש הממשלה שרון לשינוי דומה שעבר בהיפוך מילותיו של יענקל'ה רוטבליט – דברים שרואים מכאן לא רואים משם. אבל היום, גם ליברמן, סמן ימני בכל מובן המילה, מאמץ את עקרון החלוקה בשתי ידיים. וכי למי אנו אמורות ואמורים למסור את אום-אל-פאחם, אם לא לידי מדינת פלשׂתין העצמאית? ובתמורה לְמָה, אם לא כדי לשמר בידינו כמה שיותר גושי התנחלויות? הרי אם יקרה פתאום נס גלוי, ויפרוץ תהליך מדיני חיובי, מכבד ונדיב, כזה שיעמיד להצבעה בכנסת פתרון ראוי לשאלת החלוקה, ואם נביא בחשבון קואליציא אד-הוק שתכלול את קדימה-ליכוד-ישׂראל ביתנו-העבודה-מרצ, וגם אם נביא בחשבון הצבעות מצפוניות מחוץ לצו התנועה, עדיין יש לנו לפחות 70 ח"כים וח"כיות מהזרם הציוני שתצבענה ויצביעו בעד. אדרבא, שיקרה הנס.

הרגל הרביעית של מורשת רבין היא מבחינתי ההתנתקות מרצועת עזה. במבט לאחור, היא עברה למופת. נכון, פה ושם היו היתקלויות לא נעימות. נכון ומחפיר, שהטיפול במשפחות המפונות צריך היה להיות טוב ויעיל בהרבה. אבל השורה התחתונה היתה בסדר גמור. העדר האלימות היחסי, ודוקא באותה נקודת מפגש בה התפרצה האלימות כל כך לפני 15 שנה, ראוי לכל שבח.

הבעיא היא, שבימים אלה ממש, האלימות הפוליטית המאורגנת מרימה ראש שנית. אל תאמינו לי, קראו את הדיווח הקצרצר הזה על דבריו של אליקים העצני באתר חדשות ערוץ 7 בגנות התרגיל האלים להפעלת לחץ סיבובי על הממשלה באמצעות פגיעה בערבים בשטחים, שזכתה לכינוי הצה"לי להדאיג "תג מחיר". אם למדנו משהו מרצח רבין, הרי הוא שאסור לשתוק אל מול אלימות פוליטית.

לא אשתק, כי ארצי שִנתה את פניה

השׂמאל הלאומי בקדומים (דיון מתגלגל)

בעקבות הפגישה בקדומים החלה התכתבות ענפה בדוא"ל. הטור הנוכחי מורכב מחילופי דברים בין תושב קדומים משה ולך (שאת דבריו הבאתי מזכרון בטור הקודם, וראו גם גרסא אחרת מזכרון בתגובה 11 שם) לביני. אביא את הדברים כפי שנכתבו בדוא"ל, בשם מלא וברשות כותבם. כתב משה:

בתור ותיק במפגשים בין אנשי שמאל וימיו ובין דתיים וחילונים, וכן בתור מארגן מפגשים מסוג זה (גם בין מבוגרים וכן בין בני נוער), אני יכול להעיד ולומר שהמפגש אתמול היה נעים וגם חשוב. הדבר החשוב במפגשים מסוג זה הוא ההמשכיות, למפגש חד פעמי יש תועלת מעטה וקצרת טווח.
ביחד עם זאת אני חייב לציין, שגם אני לקחתי בסוף הערב את הספרון הכחול המדובר, ואני אומר שאם הייתי יודע מראש שזאת האג'נדה של היושבים מולי, לא הייתי מגיע למפגש. לאחר שקראתי את רובו (ואני עדיין מנסה לעכל אותו, ולברור מתוך כל הלשון הגסה והבוטה את הדברים העקריים) הרגשתי שממש רימו אותי. הבוז, הלעג, היהירות, תחושת ה"אני ואפסי" המוטחת כלפי הציבור שלנו – מחד, ואח"כ לבוא ולדבר במתק שפתיים על הצורך בהידברות, ועל הצורך בהקמת חברת מופת – מאידך, גורמת לי להרגיש כמו היהודון שמתעללים בו, מכים אותו, יורקים בפניו, ואח"כ מושיבים אותו כדי לדבר על מה הוא צריך לוותר כדי שלא ימשיכו לזלזל בו.
אם כל האנשים שישבו שם מזדהים עם מה שנכתב, אני מסופק אם יש תועלת בהמשך המפגשים.בד"כ אני אדם סובלן המסוגל לשמוע ביקורת קשה על הדרך שלנו, ובהחלט יש טענות נכונות כלפי דרכנו שצריך לתת עליהם את הדעת. אולם הדברים הכתובים שם לא מאפשרים לי, כרגע, לדון עליהם באופן שקול והגיוני, ולא בגלל שהם נכונים…
אני עדיין צריך לסיים ולקרוא, ולחשוב פעם נוספת אם הייתי מוכן להמשיך בדיאלוג מסוג זה.

תשובתי:  משה שלום –
אני מבקש להזכיר שהספרון נכתב לפני כשנה, ושעשׂינו דרך מאז. זמן קצר לאחר פרסום הספרון בקש ממני אלדד לרכז את המאמץ לכתוב מסמך חדש. הרעיון המקורי היה לערוך אותו בצוותא באתר ויקי מיועד לכך. התחלנו בעבודה, וראינו שעדיין אי-אפשר (כשלון שלי, אני לוקח אחריות). צריך עוד לדון הרבה ולחשוב הרבה ולברר הרבה. אמש עשׂינו צעד חשוב בכיוון הזה. ב"ה נזכה בקרוב לכתוב מסמך הגון יותר ומכבד יותר.
אנא זכור גם את מה שאמרתי בתחילת הערב על השעון המעורר ועל סטירת הלחי. גם אני שומע חרפות, נאצות וגידופים כל יום. ורובן אפילו לא מימין, אלא מסמול. אילו היו לי עשׂרה שקלים על כל פעם בה נתכניתי "פשיסט" (או "פרוטו-פשיסט", החביב עלי במיוחד) בשנה האחרונה, הייתי נפטר מהמשכנתא עוד לפני השמיטה הבאה. במקרים כאלה אני חוזר לדברי הנביא ישעיהו (נא ז): אל תיראו חרפת אנוש, ומגִדֻפוֹתָם אל תֵּחָתּוּ. עובד בשבילי.

שוב משה:

שלום אורי, כשאתה אומר שהספרון נכתב לפני כשנה ושעשיתם דרך מאז, השאלה היא איזו דרך עשיתם, טקטית או אסטרטגית.
אם נשארתם בעמדתכם היהירה שכל האמת אצלכם ואין בלתה (זוהי הרוח שאני קלטתי מהדברים) אבל הבנתם שאף אחד לא ישב לדבר עם אנשים שחושבים שכל האמת אצלם, מפני שזה חסר כל תועלת, ולכן כדאי לכתוב נייר עמדה קצת יותר מכבד ועדין, מבחינתי לא עשיתם שום דרך. אם הבנתם באמת שגם לצד השני יש דעות לגיטימיות ויש לו אמת שלו ובדרך שלו קיימים דברים אמיתיים שצריך וכדאי לאמץ (בדיוק כמו שאני חושב על דרכו של השמאל הציוני והלא ציוני) ולכן האופן שבו כתבתם וניסחתם את הדברים לא רק מוטעה באופן שבו הם נאמרו אלא גם בתוכן, אפשר בהחלט לחזור ולדבר.
הרי בהמשך המסמך אתם בעצמכם מבכים את היחס המזלזל שהתייחסתם בעבר למזרחיים, לאמונתם ותרבותם. וכיום אתם מתחרטים (אני מקווה שבאמת, ולא רק מסיבות קואליציוניות), וזהו בדיוק מה שאתם עושים במניפסט הזה לציבור המתיישבים ביש"ע.
האם אין לכל מפעל ההתיישבות ביש"ע שום תועלת למדינת ישראל? שום כלום? אינכם יכולים למצוא ולו מילה אחת טובה לומר על מפעל כ"כ גדול, חוץ מזה שהוא אסון הכי גדול לכלכלה, למדינה, לחברה? אין בין ציבור המתנחלים שום דבר חוץ "מחבורת נערים חרמנים ההולכים לבעול את הארץ"? דומפה ולרשטיין וזמביש לא עשו שום דבר מועיל לחברה הישראלית חוץ מאשר "לתפוס את המדינה בביצים"? אין בנוער הדתי לאומי אף אחד שהוא לא "גזעני, שמרני, צר אופק באופן מביך, אוונגליסטי ולא מוסרי, שצורת החשיבה שלו רדודה ופשטנית"? אין בשליש המוצלח של הנוער הזה אף אחד שלא מוריד את הכיפה?
השתגעתם? נפלתם על הראש? זו הדרך היחידה לעורר דיון? מי אתה רוצה שישב לדבר איתך אחרי דברים כאלה?
אינני נכנס כלל לתוכן הדברים שברור לי שבחלקם ואולי ברובם, העובדות מוטעות ומטעות. אני מדבר כרגע רק על האופן שבו הם נאמרו. אני אומר לך בתור אדם שעוסק הרבה בנושא השואה, שאם הייתי לוקח את הדברים שכתבתם על המתנחלים ומחליף את המילה מתנחלים ביהודים, אפשר היה בשקט להכניס את הקטעים ל"מיין קאמפף" או "לדער שטירמער" אף אחד לא היה מרגיש…
מקובל לומר שאם אדם מציג דרך מסויימת והוא חוטף על הראש משני הצדדים, סימן שהוא באמצע ואז הוא די צודק. אינני יודע באלו טענות באו אליך מצד שמאל, ומדוע קראו לך פאשיסט, אבל אל תחשוב שאם אתם חוטפים מימין ומשמאל, סימן שאתם בדרך הנכונה. התחושה שלי (ואולי אני טועה) ש"ההכנסה" לשמאל הלא ציוני והמשתמט בתחילת הספרון, הייתה רק מבוא "למנה העיקרית", "ההכנסה" להתנחלויות, שהם, לדעתכם, הצרה האמיתית של המדינה, ומהם נובעים כל שאר בעיותיה, רק מעין "מתאבן" כדי שתוכלו לומר לנו, מה אתם רוצים אנחנו בוטים נגד כולם, גם נגד השמאל.
אל תיבנו על זה, הטענות הקשות נגד השמאל הלא ציוני מחווירים לעומת הרעל והשטנה העולים מהספרון הזה כנגד ציבור המתיישבים ומפעלו.
להערכתי, כל זמן שלא תהיו מוכנים לקבל שיש גם צד שני, ושגם שם יש אמת ודברים נכונים, אפילו אם בתמונה הכללית הם טועים, לא יהיה דיאלוג.

עד כאן הדיון בדוא"ל. את ההמשך רציתי לנהל באופן פומבי, והנה התחלה של תשובה:

משה –

על אופי ההתבטאות של הספרון הכחול הבעתי דעה נחרצת למדי לפני למעלה משנה, שבועות ספורים לאחר שראה אור. הטענה הבסיסית שלי אז, שלא השתנתה באופן עקרוני, היא שאי-אפשר לבנות על בסיס כזה חברת מופת. למען האיזון, אנא קרא גם את תגובתו של ירון בן-עמי (מס' 1 שם), שהיה עמנו בקדומים. ההתרשמות שלך שהשׂפה הבוטה כלפי המחנה שלנו נועדה להכשיר את ההתקפה על המחנה שלך הפוכה, כמובן, מזו של מי שחטף על הראש בצד שלנו. שם רואים בהתבטאויות נגד הציבור המתנחלי עלה תאנה לירידות על "הסמולנים" והמשתמטים. עד כאן, הכל צפוי.

אתה שואל האם "זו הדרך היחידה לעורר דיון?" אענה מנסיוני האישי. את הבלוג הזה יסדתי בדיוק כדי לעורר דיון ציבורי, ומראשיתו השתדלתי לשמור על תרבות דיון, אדיבות, נימוס וכבוד לזולת על דעותיו השונות. השפל הנמוך ביותר (לזכרוני) הגיע כשנתתי לטור את הכותרת "בזיון!", וגם זה כשהתפתיתי לרגע לכתוב על ספורט. את הבלוג פתחתי לפני ארבע וחצי שנים. מאז ועד היום התקבצו כאן חמישה ורבע קוראים וקוראות. לעורר דיון ציבורי נרחב, כזה שיגיע לאלפים ורבבות, לא הצלחתי. הספרון הכחול הצליח, ולראיה מפגשנו בקדומים, והדיון שאנו מנהלים כעת, שלא היו מתקיימים בלעדיו.

יותר מזה – אנא הבט סביב במציאות בה אנו חיים. הימים ימי זכרון לראש הממשלה יצחק רבין הי"ד. אבקש ממך לצפות בתמונות הבאות (סרטון קצר, לא להבהל).

הססמאות הקשות שנשמעות בסרטון אינן נחלת העבר. חוץ מהרב יואל בן-נון וקומץ חברות וחברים סביבו, איש לא התנער מהן, והן עדיין תלויות ועומדות כנגד כל מי שתומך במדיניות רבין מ-1995, קרי פינוי התנחלויות לצרכי הקמת מדינה פלשׂתינית. כלומר נגדי. מי שעמד אז על הגזוזטרא ועודד את ההמון הוא היום ראש הממשלה שלך ושלי. האלימות המילולית הזו – שאת התגשמותה בחומר ראינו היטב כולנו – עודנה  מופנית כלפי וכלפי המחנה שלי. באווירה הזו, אין פלא שיש התלהמות. הטה אוזן בשבועות הקרובים לדיונים בבית-הכנסת בשבת בעקבות פגישתנו, ואמור לי אתה אם לא תשמע ביטויים קשים ומרים לא פחות מאלה המופיעים בספרון הכחול. לחילופין, הסר ממני את "בוגד" ו"מוות ל-" ועשׂה אותי נער חרמן שרוצה רק לבעול את הארץ, ואני מרוצה עד הגג.

כתבת לעיל: אם נשארתם בעמדתכם היהירה שכל האמת אצלכם ואין בלתה … אבל הבנתם שאף אחד לא ישב לדבר עם אנשים שחושבים שכל האמת אצלם, מפני שזה חסר כל תועלת … מבחינתי לא עשיתם שום דרך. עכשיו, אנא שׂים את עצמך לרגע בנעלינו. אנחנו מתמודדים מול (א)נשים שבנוסף לשיקולי בטחון ומוסר לוקחים כדבר מובן מאליו גם הבטחות אלוהיות. איך אפשר בכלל להתמודד עם טענה שההתנחלויות הן פרי רצון אלוהי, ושכל מכשלה שלא תהיה היא עכּבה לטובה? שמענו שנינו את אחד הדוברים הצעירים בפגישה שניסה להסביר בדוגמאות מחיי הנישׂואין את ההבדלים בין חברה אֱמוּנית לחברה חילונית. הפער הוא כביר. ועדיין לא הגענו מתוכו למסקנה שאין על מה לדבר. נהפוך הוא – הגענו לקדומים.

והשאלה הגדולה היא: לאן נמשיך מכאן? התשובה המועילה היחידה לטעמי היא – למעשׂים שיאפשרו לנו לבסס את המשך השׂיח על מדרגה גבוהה יותר של אמון. תכנית מעשׂית, ולו אחת, שתהווה נקודת משען למינוף המשׂא והמתן שהתחלנו להשׂיג טוב גדול יותר.

אינני בטוח מה צריך להיות המעשׂה הזה. אבל בכל זאת, הנה רעיון: למיטב הבנתי, עדיין יש משפחות שפונו מגוש קטיף ועדיין לא מצאו סידור הולם. סביר להניח שיש מי שמצאו סידור, ונמצאים בקשיים ובמצוקות בכל זאת. אם נוכל להרים יחד מפעל, שינסה למזער את נזקי הגירוש, האם יש בכך לדעתך צעד קדימה?