לאחרונה אני נשאל לעתים תכופות מה הסיבות לכתיב יוצא הדופן בו אני משתמש. כדי לחסוך תשובות חוזרות ונשנות, החלטתי לכתוב הסבר מרוכז. והרי הוא לפניכן/ם:

למה אני סוטה מהכתיב ה"רגיל"?  לכאורה, יש לשׂפה העברית כתיב רשמי, וכל סטיה ממנו היא בגדר "שגיאת כתיב". אבל רק לכאורה. למעשׂה, העברית, כמו כל שׂפה אחרת, היא ישות דמוקרטית: כל אחד כותב כראות עיניו. חלק מהצירופים נקלטים, והופכים ל"רגילים", אחרים נדחים ונשטפים בגלי הזמן והשימוש. כך קורה שבדברי ימי השׂפות משתנה הכתיב מפעם לפעם. למשל, בספר דברים (כב כח) נכתב: "כי ימצא איש נַעֲרָ בתולה אשר לא אֹרָשָׂה, ותפשׂהּ, ושכב עמה…". לעומת זאת, רש"י (על שמות כב טז) כותב על "התופס את הבתולה ושוכב אתה באונס".  כלומר, יש התפתחות ושינויים בכתיב.

מאז הפגישה הגורלית של השׂפה העברית ורשת האינטרנט, חלה האצה כבירה בתהליך. גלישה אקראית למדי תניב צורות כתיב חדשניות (או "סוטות", אם תרצו):  צ'מע, מצ'עמם, גמני, גמותי, מזתומרת, ביצפר, סמולני (מלוכלך, תמיד מלוכלך), שואלתותי, אוהבתותי, שלא לדבר על שולטטטתתתתת!!!!!!1 (שעוד רבע שעה יתחילו לכתוב עליו עבודות מאסטר בסוציולוגיא של הבלשנות, אם לא התחילו כבר). חשוב לציין שצורות הכתיב הנ"ל אינן שגיאות מקריות, או תוצאה של דיסלקציא (או כל תופעה דומה), אלא בחירה מכוונת בכתיב חלופי, בבחינת "איש הישר בעיניו יעשׂה".

למה הסטוריא? (חלק א) הלוווו, מניינים?  את שואלתותי?  צ'מעי, צ'עמם נורא.  איזה קטע, גמצלי.

מדוע אני כותב מילים ב-יא?  קודם כל, כיון שאני אוהב את האות אלף (עם שם כמו שלי, די ברור למה). מאז ומתמיד העדפתי קופסאות, כורסאות וכופתאות על פני הגרסא נטולת ה"א" של המילה. עד כדי כך חביבה עלי האלף, עד שאני נעלב בשמה, על שהיא אם הקריאה היחידה שאינה מופיעה בשמו המפורש של בורא עולם.

אילו מילים אני כותב ב-יא? בדרך כלל, הכתיב הזה שמור אצלי למילים שמקורן ביוונית והסיומת שלהן היא ια (או בלטינית ia). למשל, demokratia, historia, או למילים מודרניות, הנגזרות באותו אופן – טלוויזיא, ריאקציא, וכו'. נוספים על כך שמות מקומות – טבריא, אסיא וכו', ואי-אילו מילים נוספות, שגם מקורן אינו עברי (גם אם נקלטו בשׂפה זה מכבר), כגון בעיא, נדוניא, קנוניא.

כמובן, יש לצורת הכתיב ב-יא תקדימים רבים בספרות העברית. למשל: "לא כל המלמד קטיגוריא מלמד סניגוריא" (שמות רבה טו כט); "הרוחץ במערה ובמי טבריא ונסתפג" (תוספתא שבת יז יא); "מפני מה נענש אסא? מפני שעשׂה אנגריא בתלמידי חכמים" (בבלי סוטה י א).

344 למה הסטוריא? (חלק א)

ובכל זאת, למה לטרוח?  כבר התודיתי למעלה על אהבתי לאות אלף. מעבר לזה, הכתיב הבלתי-שגרתי מאפשר לי להבחין בכתב בין מילים עבריות ללע"ז (אמנם, לא הצורך הכי דחוף בעולם, אבל גם המחיר שלו לא גבוה מדי). שלישית, כל עוד הכתיב ב-יא נדיר למדי, הוא יוצר קשר מיידי בין הכתובים לבין כותבם (תלמידות/ים שלי מזהים באופן מיידי טקסט כתוב פרי מקלדתי, ולו רק בגלל ה"הסטוריא"). ולסיום, ה-יא עדיף בעיני בהרבה על ה-י' הנהוג בחוגים מסויימים.

מדוע אני בכל זאת כותב לעתים "הסטוריה" ו"דמוקרטיה"?  הראשונה, במסמכים רשמיים של מקום העבודה שלי – החוג להסטוריה כללית באונ' חיפה-הר הכּרמל, שם מצפים לכתיב ה"רשמי". השניה, כדי לא לאבד דירוג בגוגל, לפי דרישת העורך של "כל 1", אתר התנועה לדמוקרטיה ישירה.

ולמה אני מצפה מהקוראות/ים בעקבות כל זה?  שום דבר מיוחד. מדובר בסטיה פרטית שלי.