למה הסטוריא? (חלק א)

לאחרונה אני נשאל לעתים תכופות מה הסיבות לכתיב יוצא הדופן בו אני משתמש. כדי לחסוך תשובות חוזרות ונשנות, החלטתי לכתוב הסבר מרוכז. והרי הוא לפניכן/ם:

למה אני סוטה מהכתיב ה"רגיל"?  לכאורה, יש לשׂפה העברית כתיב רשמי, וכל סטיה ממנו היא בגדר "שגיאת כתיב". אבל רק לכאורה. למעשׂה, העברית, כמו כל שׂפה אחרת, היא ישות דמוקרטית: כל אחד כותב כראות עיניו. חלק מהצירופים נקלטים, והופכים ל"רגילים", אחרים נדחים ונשטפים בגלי הזמן והשימוש. כך קורה שבדברי ימי השׂפות משתנה הכתיב מפעם לפעם. למשל, בספר דברים (כב כח) נכתב: "כי ימצא איש נַעֲרָ בתולה אשר לא אֹרָשָׂה, ותפשׂהּ, ושכב עמה…". לעומת זאת, רש"י (על שמות כב טז) כותב על "התופס את הבתולה ושוכב אתה באונס".  כלומר, יש התפתחות ושינויים בכתיב.

מאז הפגישה הגורלית של השׂפה העברית ורשת האינטרנט, חלה האצה כבירה בתהליך. גלישה אקראית למדי תניב צורות כתיב חדשניות (או "סוטות", אם תרצו):  צ'מע, מצ'עמם, גמני, גמותי, מזתומרת, ביצפר, סמולני (מלוכלך, תמיד מלוכלך), שואלתותי, אוהבתותי, שלא לדבר על שולטטטתתתתת!!!!!!1 (שעוד רבע שעה יתחילו לכתוב עליו עבודות מאסטר בסוציולוגיא של הבלשנות, אם לא התחילו כבר). חשוב לציין שצורות הכתיב הנ"ל אינן שגיאות מקריות, או תוצאה של דיסלקציא (או כל תופעה דומה), אלא בחירה מכוונת בכתיב חלופי, בבחינת "איש הישר בעיניו יעשׂה".

 הלוווו, מניינים?  את שואלתותי?  צ'מעי, צ'עמם נורא.  איזה קטע, גמצלי.

מדוע אני כותב מילים ב-יא?  קודם כל, כיון שאני אוהב את האות אלף (עם שם כמו שלי, די ברור למה). מאז ומתמיד העדפתי קופסאות, כורסאות וכופתאות על פני הגרסא נטולת ה"א" של המילה. עד כדי כך חביבה עלי האלף, עד שאני נעלב בשמה, על שהיא אם הקריאה היחידה שאינה מופיעה בשמו המפורש של בורא עולם.

אילו מילים אני כותב ב-יא? בדרך כלל, הכתיב הזה שמור אצלי למילים שמקורן ביוונית והסיומת שלהן היא ?? (או בלטינית ia). למשל, demokratia, historia, או למילים מודרניות, הנגזרות באותו אופן – טלוויזיא, ריאקציא, וכו'. נוספים על כך שמות מקומות – טבריא, אסיא וכו', ואי-אילו מילים נוספות, שגם מקורן אינו עברי (גם אם נקלטו בשׂפה זה מכבר), כגון בעיא, נדוניא, קנוניא.

כמובן, יש לצורת הכתיב ב-יא תקדימים רבים בספרות העברית. למשל: "לא כל המלמד קטיגוריא מלמד סניגוריא" (שמות רבה טו כט); "הרוחץ במערה ובמי טבריא ונסתפג" (תוספתא שבת יז יא); "מפני מה נענש אסא? מפני שעשׂה אנגריא בתלמידי חכמים" (בבלי סוטה י א).

ובכל זאת, למה לטרוח?  כבר התודיתי למעלה על אהבתי לאות אלף. מעבר לזה, הכתיב הבלתי-שגרתי מאפשר לי להבחין בכתב בין מילים עבריות ללע"ז (אמנם, לא הצורך הכי דחוף בעולם, אבל גם המחיר שלו לא גבוה מדי). שלישית, כל עוד הכתיב ב-יא נדיר למדי, הוא יוצר קשר מיידי בין הכתובים לבין כותבם (תלמידות/ים שלי מזהים באופן מיידי טקסט כתוב פרי מקלדתי, ולו רק בגלל ה"הסטוריא"). ולסיום, ה-יא עדיף בעיני בהרבה על ה-י' הנהוג בחוגים מסויימים.

מדוע אני בכל זאת כותב לעתים "הסטוריה" ו"דמוקרטיה"?  הראשונה, במסמכים רשמיים של מקום העבודה שלי – החוג להסטוריה כללית באונ' חיפה-הר הכּרמל, שם מצפים לכתיב ה"רשמי". השניה, כדי לא לאבד דירוג בגוגל, לפי דרישת העורך של "כל 1", אתר התנועה לדמוקרטיה ישירה.

ולמה אני מצפה מהקוראות/ים בעקבות כל זה?  שום דבר מיוחד. מדובר בסטיה פרטית שלי.

17 תגובות על הפוסט “למה הסטוריא? (חלק א)

  1. פינגבאק: יהודית, דמוקרטית, ישירה » Archive » למה הסטוריא? (חלק ב)

  2. פינגבאק: ארפלס טבע, מי נשאר? » ארכיון הבלוג » לא מר בונד, אני לא מצפה ממך לכלום.

  3. באופן כללי אני מאד אוהב את העניין של איש הישר בעיניו יעשה. אבל גם חביב עלי העניין של דיון, והגעה לקונצנזוס מתוך דיון.

    האם יש בכל זאת עניין לציבור לאמץ את ה א', או שזה ממש ענין של העדפה אישית?

  4. במקרים בהם יש צורך בקונצנזוס, גם אני בעד דיון והסכמה.
    אבל כאן אין צורך בעיני.
    השׂפה העברית-ישׂראלית עוברת שינויים רבים וסוערים. אני בעד הכרעה דמוקרטית של ההמון. הסבירות היא שהגחמה הפרטית שלי תטבע במצולות הזמן. אין לי בעיא עם זה.

  5. מסכים מאד. באופן כללי, יש לי תהיות לגבי הרלוונטיות של "האקדמיא ללשון". האם היא מוסד ארכאי שהגיע הזמן לסגור אותו? אולי בכל זאת יש צורך לנסות לשמר את השפה העתיקה, כדי שבני ישראל החיים בישראל ידעו לקרוא את הספר המכונן שלהם? הרי שום תרגום אינו יכול להעביר את היופי העצום הקיים בשפת התנ"ך….

    במחשבה שניה, עדיף כי נחיה את התנ"ך כמסמך רלוונטי לישראלים, מאשר נכפה עליהם ללמוד אותו, באמצעות משרד החינוך 🙂

  6. אני דוקא בעד לימודי תנ"ך בבתי-הספר. כמה שיותר, יותר טוב.
    אלא שכמו כל דבר אחר, השאלה היא איך מלמדים, ולאילו מטרות. בעיני החשובות הן:
    היכרות אינטימית עם הטקסטים עצמם.
    רכישת הבנה ברבדים השונים של העברית, ולכל הפחות את היכולת להבין את הספרים הפחות מורכבים (יש שם הרי גם קטעים שאפילו גדולי המומחים שוברים עליהם את הראש).
    במקום השלישי, ורק אחרי רכישת הבנת נקרא בסיסית, וכלים לחשיבה ולניתוח ביקורתיים, רק אז נסיון לברר כיצד ניתן ללמוד מהכתובים כדי לעצב את חיינו בעת הזו ובמקום הזה.

  7. משהו מעניין על האות א' – לא יודע עד כמה קשור אך נזכרתי בו כשאמרת שהיא היחידה שאינה מופיעה בשם השם.
    חב"דניק נחמד הסביר לי פעם על משמעות האותיות ביהדות.
    האות א' מייצגת יהודי. מדוע? מכיוון שיש בה שני צדדים (כמו ביהודי, נפש בהמית ונפש אלוקית) והקו האמצעי, המודעות ויכולת הבחירה של היהודי.
    מאותה סיבה התחילה התורה באות ב' – שהרי אפשר לשאול, מדוע לא התחילה בא'? מכיוון שא' הוא יהודי, ובכל יהודי יש חלק אלוקה ממעל ממש. ולכן היהודים היו קיימים עוד לפני התורה.

  8. יוראי –

    ההסבר ששמעת הוא תאולוגי באופיו, ואני לא עוסק בתאולוגיא.
    באשר לשאלה ההיסטורית – מה היה קודם, תורה או יהודים? – יש מקום לדיון נרחב ביותר. המעט שאני יכול להגיד כאן (בלי לגבות את דברי ב-800 עמודים צפופים של מחקר יבש כחציר), הוא שלדעתי היהודים הראשונים לא היו חלק מעם ישׂראל, ולא היה להם חלק בתורה. הברית בין יהודה לישׂראל מקורה, כנראה, רק בימי דוד המלך, אחרי מתן תורה.
    ב"ה אזכה יום אחד להסביר ביתר פירוט.

  9. להבנתי תורה קיימת, בצורה זו או אחרת (ודאי מפותחת הרבה פחות מזו שבידינו כיום), כבר בשלהי האלף ה-2 לפני הספירה.
    היהדות נולדת רק בעקבות חרבן בית ראשון, וביחוד בזכות שיבת ציון הראשונה.
    מכאן יוצא שהתורה קדמה ליהדות. וגם לה קדמה דרך-ארץ.

  10. אמירה מוזרה. גם אם נקח את הקטעים הקדומים, קשה לי לראות איך הן מקדימות את המאה ה-12 לפנה"ס (טוב, זה עדיין שלהי המאה ה-2, אך נשמע הרבה יותר מאוחר 🙂 ).

    אני הייתי אומר שעל פי השפה, והרמזים השונים בטקסט, התורה נכתבה ברובה בתקופה שבין יהושפט ליאושיהו. חלקים נוספים עודכנו אולי עד המאה ה-3.

    היהודים עצמם היו שבט מובחן לפחות במאה ה-8, אם לא לפני כן. כך, שהיהדות קדמה לתורה.

  11. טל –

    קביל עלי שראשית התורה במעמד הר-סיני, התגלות שארעה לחבורה של בדווים ו(אולי גם)פליטים ממצרים, אי-שם במחצית השניה של האלף השני לפני הספירה. יתכן שלא הגיעה אלינו ולו מילה אחת מהטקסט המקורי, ויתכן אפילו שהתורה לא היתה במקורה בעברית. אני כן סבור (ואולי מילה נכונה יותר כאן תהיה "מאמין") שיש קשר ישיר בין אותה התגלות לבין הטקסטים הכתובים שבידינו כיום.

    זהות יהודית שבטית היתה כמובן גם בימי בית ראשון (ואולי קודם?). עם זאת, השימוש המקובל במילה "יהודי" (ושׂים לב שאני כתבתי לעיל על "יהדות") מתייחס רק לימי שיבת ציון ואילך.
    אפשר לראות את ההבדל על נקלה אם משווים את מראי המקום העוסקים ביהודי במל"ב ובירמיהו (שם הכוונה בבירור לאנשי ממלכת יהודה) לבין זכריה, נחמיה, וביחוד אסתר – שם הכוונה כבר ליהודים במשמעות החדשה (וראיה ממרדכי, בנימיני במוצאו, הנקרא "יהודי" במפגיע).

  12. אורי,

    מדוע אתה מאמין במעמד הר-סיני?

    לא נראה שיש בינינו מחלוקת בנושא היהדות. היהדות כמו שאנו מכירים אותה כיום, התחיל להתגבש בבית שני. בבית ראשון, זה היה בעיקר שבת יהודה, שהיה ברובו אלילי.

  13. מעמד הר-סיני הוא שם קוד בעיני לרגע בו קבוצת פליטי המהפכה של אח'נאתון עזבה את אל השמש המצרי שלה וקבלה על עצמה את יהוה המדייני.
    לראיה ראה את הדבר הראשון, העוסק בשתי נקודות אלה ממש.

  14. סביר. אם כי פרשת אח'נאתון, נראת לי פחות קשורה לסיפור האריכאולוגי, המצביע על שבטי העיבריים (עיפרו?) הפולשים לכנען במאות ה-13 ו ה- 12.

    אני מזהה יותר את החיבור לקב"ה (השם המפורש), בשלב מאוחר יותר, כיוון שהקב"ה בגרסתו המוקדמת היה אל הצדק (בתוך מגוון אלים אחרים). באופן טבעי, הנביאים התחברו סביבו.

    אבל כל אלו תחושות בטן, ואין לי כלים מספיק טובים לבסס תחושות אלו כרגע.

סגור לתגובות.