אל תאמר בלבבך בַּהֲדֹף יהוה אלהיך אֹתם מלפניך לאמר: "בצדקתי הביאני יהוה לרשת את הארץ הזאת". וברשעת הגוים האלה יהוה מורישם מפניך. לא בצדקתך וביֹשֶר לבבך אתה בא לרשת את ארצם [...] וידעת כי לא בצדקתך יהוה אלהיך נֹתן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתהּ, כי עם קשה עֹרֶף אתה (דברים ט ד-ו).

צילום: AFP / Ynet

צילום: AFP / Ynet

בתחילת השבוע בוצע פיגוע טרור, או אולי סתם רצח נתעב, במרכז של הקהילה הגאה בת"א-יפו. ההלם בעקבות הארוע גרר תגובה שלי, שאינני גאה בה כלל – ללא שום ראיה רצינית הזדרזתי להסיק שהרוצח מגיע מתוך החברה החרדית. מספר אנשים, העירו את תשׂומת לבי לכך שאני מפזר האשמות שווא ללא ראיה. צודקים. מודה, עוזב ומבקש סליחה.

וגם רוצה להסביר, למרות שלכאורה די ברור, מאין נובעת הטעות. ברור שהגורם המיידי לחשד היה תיאור המתנקש כלבוש שחורים. אלא שכמו שהעירו לא מעט בימים האחרונים, הרבה אנשים לובשים שחור. גם לי היתה תקופה כזו בצעירותי (הרבה אנשים טענו זאת לעצמם בצעירותם; יש פה משהו). מדוע מייד הסקתי אני, והסיקו רבים אחרים, שמדוברים במתנקש חרדי דוקא?

על פני השטח, בגלל גל האלימות העכור השוטף את הקהילה החרדית בירושלם מחד, ובגלל העימות המתמשך בין החרדים לקהילה הגאה מאידך. זה כמה שנים שאישים בולטים בציבור החרדי (ודוקא בש"ס, משום מה) משמיעים התבטאויות מצמררות ביחס להומוסקסואלים, אפילו במשכן הכנסת. מקום של כבוד בין מנבלי הפה שמור לח"כ נסים זאב (כתבו לו, ספרו לו מה דעתכן/ם), אך הוא אינו היחיד. בין הפנינים (ראו תיעוד כאן) ניתן למצוא ביטויים כגון "הומו, על פי ההלכה, גרוע מבהמה", "לטפל בהומואים כמו בשפעת עופות", "רעידות האדמה בארץ – בגלל ההומואים", "ההומואים מבצעים השמדה עצמית של החברה הישראלית", ו"לבער הזוהמה הזו מקרבנו".

חלק מהביטויים הללו שמעתי בזמן אמת. לכולם התייחסתי בזלזול, בבחינת "למה כבר אפשר לצפות מהפרימיטיבים האלה?". גם כאן טעיתי. על כל אחת מההתבטאויות הללו היה צריך להרעיש עולמות. אין טעם להכנס עכשיו לדיונים על הסתה, על דה-לגיטימציא, על שלילת האנושיות. מספיק לדמיין כיצד היינו מגיבים כולנו אם במקום "הומואים" היה נאמר "יהודים", ואם במקום בישׂראל היו הדברים נאמרים במדינה כלשהי באירופא.

אבל זה רק על פני השטח. לאור ארועי הימים האחרונים, נגלו לי לראשונה באור חדש שניים מהפסוקים המזוויעים ביותר בתורה כולה: ויקרא יח כב, ויקרא כ יג. שני פסוקים שיש בהם קריאה ברורה לרצח הומואים. ממש כך. או אולי לא. בדיון בתגובות לטור על הומופוביות בספורט, שפורסם לרגל הרצח, נקלעתי לויכוח סוער על משמעותם של הפסוקים הללו (אני מופיע שם כד"ר א., מתגובה 50 ואילך). בן-שׂיחי, שהעיד על עצמו כדתי בעל כיפה סרוגה, טען בכל תוקף שאין בפסוקים ולו קצה קצהו של היתר לרצח הומואים. לא. הנוהל הנכון הוא להעמיד הומואים לדין בפני סנהדרין, שרק לה יש זכות להוציאם להורג. סנהדריות, כך טען, נטו שלא להוציא גזר-דין מוות. איזה מזל להומואים. מאידך, את עצם רצונו של אלהים להכרית הומואים באופן כללי לא הכחיש בן-שׂיחי כלל ועיקר. השאלה עליה התווכח אתי לא היתה "האם צריך להרוג הומואים?", אלא "באילו תנאים?".

וכאן הזוועה. אנשים מוסריים, המביעים זעזוע ממעשׂה רצח כזה ומגנים אותו בגלוי (כך בן-שׂיחי שם), מרכינים ראש בפני פסוקים שנכתבו לפני מי-יודע-כמה שנים, ומקבלים את ההסתה הזו לרצח כאמת מדאורייתא. בתנאים כאלה, אין מה לתמוה על התבטאויות כמו אלה שהבאתי לעיל (ביידיש זה נשמע יותר טוב). מה קצר המרחק בין הסתה למעשׂה, ומה דל כוחם של נימוקים מפולפלים על "כרת" ו"סנהדרין" בעולם האמיתי, יעיד יגאל עמיר. לשׂנאת הומואים יש גב רחב ומוצק, בכנסת ישׂראל ובתורתו.

ומפה לשם אני שומע בימים האחרונים ביטויים מחריפים והולכים. כאן דיבור על "אינתיפאדה להטבית". שם ציפיה למלחמת אחרים – "שתבוא כבר". ואני חרד. מאד. ובפזיזותי אולי אפילו תרמתי משהו להחמרת המצב.

בצר לי אני חוזר לפרשת השבוע. כל אחד חושב שהוא צודק. ודאי מי שמאמין שדבר אלהים חיים בידו, והפירוש בו הוא אוחז, דוקא הוא, אמת ונכון ויציב. בשם הצדק והאמת קל מאד לצאת למלחמה. אבל קשה מאד להחלץ ממנה. קשה להקשיב לאחרים כשצודקים כל הזמן. קשה להתגמש מתוך קשיון עורף. קשה, אבל חייבים לנסות.