בדרך לקדומים – מפגש שני

אחד המפתחות המרכזיים למהפכה חברתית בישׂראל הוא התנתקות מדפוסי המחשבה הקיימים, המפלגים את העם למגזרים, ומשסים אותם אלה באלה. העקרון הראשי העומד בלב השׂמאל הדמוקרטי הוא הערבות ההדדית – לא רק בין מי שמחזיקות ומחזיקים באותה דעה, אלא בכל הציבור. המסקנה המתבקשת היא, אפוא, שיש לבנות גשרים של הידברות, ובהמשך גם של שתוף פעולה, בין מגזרים שונים בציבור. זו היתה כוונתנו לפני כחודש, כשעלינו לקדומים, וזו כוונתו גם כשנעלה לשם שוב בשבוע הבא, ביום שלישי  (ערב י"ז בכסלו, 23.11).

בעקבות אותו ביקור החל להתגלגל דיון, ומדרך הטבע נשמעו בו טענות קשות משני הצדדים. כדי להיטיב את האווירה, וכדי לפנות את השטח לדיון בנושׂאים שאינם קשורים דווקא לגורל ההתנחלויות, ערכנו שני מסמכים. מצד אחד כתבנו ירון בן-עמי ואני איגרת לציבור העברי בשומרון וביהודה, המצורפת למטה. (אנא קראו גם את ההקדמה שכתב ירון לאיגרת, ובה לקח חשוב בעניין הבנה הדדית ותרבות דיון). מצד שני כתב טל ירון קול קורא בגנות האלימות בה נוקטים הקיצוניים שבציבור המתנחלים.

וביום שלישי, בסיעתא דשמייא, נתחיל להתקדם הלאה.

*** ******* ***

אחים יקרים ואחיות אהובות –

תשמעו, הרי לכולם ברור שהמצב כרגע הוא בלתי נסבל. יותר מדי אנשים שרויים בסבל בגלל מצבו הנוכחי של מפעל ההתנחלויות ושל השלטון היהודי ביהודה ושומרון. הפלשׂתינים כמובן. לא שהם ?יות תמימות ולא שאין להם תפקיד מפתח במצבם, אבל הפלשׂתינים סובלים קשות מן הסכסוך. מי כמוכן וכמוכם, שחיים בשכנותם, כמטחווי עין מהם, יודעים זאת. מקרים פרטיים של טוב וחסד קיימים כמובן, אבל כציבור, הפל?תינים סובלים קשות: מהעדר זכויות אזרח ולעתים קרובות גם זכויות אדם, ממצוקת ניידות בגלל המחסומים וגדר ההפרדה, ממצוקת פרנסה, ממצוקת הגדרה עצמית. נכון, נכון – אילו היו משוכנעים שהם רוצים מדינה לעצמם יותר מכפי שהם מעוניינים שמדינתנו שלנו תפסיק להתקיים, כבר מזמן היתה להם מדינה. ברור שהטרור שהם נוקטים בו מקשה עד מאד לחוש כלפיהם חמלה. כל אלה הם הסברים שלאחר מעשׂה: העובדה היא שהם שרויים בסבל מר.

גם אזרחיות ואזרחי מדינת ישׂראל כולם סובלים מן השלטון שלנו בעם זר: סובלים מן האלימות שחלחלה מן הכיבוש אל תוך החברה הישׂראלית, שהפכה את כולנו לאטומים יותר ואדישים זה לזה כפי שלא היינו מעולם. סובלים מן ההשלכות הכלכליות של החזקת נוכחות צבאית ואנושית כה רבה ביהודה ושומרון. סובלים מהרעה מחמירה והולכת במעמדה של י?ראל בדעת הקהל העולמית, עד כדי ערעור על עצם זכות קיומנו הלאומית בארץ. נכון, יש גם הרבה שׂנאת ישׂראל לשמה בעולם, אבל הכיבוש משמש כרגע כנקודת המשען העיקרית של הפעילות הארסית ביותר כנגדנו (ולא, אנחנו לא משלים את עצמנו שאם הכיבוש ייפסק פתאום יאהבו אותנו. פשוט יהיה למקטרגים פחות פתחון פה). אנחנו סובלים – סובלים מאד – מכך שההתעקשות על היאחזות ביהודה ושומרון בכל מחיר מקעקעת לא רק את הצד הדמוקרטי של המשוואה "יהודית ודמוקרטית", אלא גם את הצד היהודי שלה. לא די שהדמוקרטיה מתעקרת כאשר אנשים רבים כל כך נשלטים ללא זכות ליצוג, אלא גם היהדות הולכת ומצטמצמת, בעיני היהודים ובעיני אחרים, לכדי מנגנון שנועד להצדיק ולהמשיך את השלטון בעם זר. ומה עם דרכי הנועם של היהדות? מה עם ואהבת את הגר? מה עם שפע הרעיונות היהודיים, היקרים גם ללב חילונים רבים, העוסקים בדברים אחרים לגמרי מפלשׂתינים ורגבי אדמה ושיקולי בטחון?

וגם אתם, הציבור העברי בשומרון וביהודה, סובלות וסובלים מן הכיבוש. אמנם אתם בחרתם בעצמכם את מקום מגוריכם, ואפשר שאתם מקבלים את הסבל באהבה, אבל הרי לא תכחישו – ודאי שאינכם מכחישים, אתם אפילו מרבים לומר זאת בעצמכם – שחייכם אינם קלים, לא בתקוע, לא בקדומים, לא ביצהר. לא תאמינו, אבל איכפת לנו מכם, ומסבלכם.

נכון לרגע זה יש שלוש אפשרויות העומדות על הפרק (אנחנו כמובן פתוחים לשמוע הצעות מע?יות נוספות):

האפשרות הראשונה היא לספח את שומרון ויהודה כך שיהיו חלק ממדינת ישׂראל, מבלי להעניק אזרחות לפלשׂתינים תושבי השטחים. משמעות ההחלטה הזו תהיה ללא ספק התקוממות פלשׂתינית עזה משידענו אי פעם, שאותה נאלץ למגר בעוצמה כזו שתשׂים קץ לכל שיירי הלגיטימיות הבינלאומית של ישׂראל, תקרע אותנו מבפנים באופן שאולי לא יהיה ניתן עוד לאיחוי, ותאלץ אותנו להרהר ברצינות באפשרות לבצע גירוש המוני של פלשׂתינים. כך נראית, פחות או יותר, מורשת כהנא. לזה לא ניתן לעבור, בשום פנים ואופן. ואתם?

האפשרות השניה היא לשכנע את הציבור הפלשׂתיני (האמנם יסכים לכך?) לקבל אזרחות ישׂראלית. כלומר, כל פלשׂתיני תושב יהודה ושומרון יקבל אזרחות ישׂראלית מלאה. נו באמת, כמה זמן לדעתכם תישאר כך מדינת ישׂראל יהודית (ו/או דמוקרטית)? במו ידינו ניצור את האפשרות ליצירת רוב לא יהודי במדינת ישׂראל. את הבעיה הזאת, היה מי שאמר, ניתן לפתור על ידי העלאת עוד שלושה מיליון יהודים מחו"ל. היעד הזה נשמע קצת אופטימי מדי. מאז קום המדינה עלו בערך כמספר הזה יהודים – על פני כשישים שנה! וזאת בתקופה שבה ברור היה שישׂראל היא מקום צעיר, דינמי, אופטימי, מלא חזון עד להתפקע. האם זהו המצב כעת? ועוד: כיום יש כבר עשׂרה מיליון נפש בין הים לירדן. נניח שנביא שלושה מיליון, איפה הם יגורו? ממה יתפרנסו? ומה יקרה כאשר תיפתח הדלת להגירה פלשׂתינית לתחומי המדינה? הרי לא ניתן יהיה למנוע מאזרחים שווי זכויות את הזכות לאיחוד משפחות, למשל. שתי אומות שיש בלבן הרבה טינה זו על זו ייאלצו לחיות לפתע במסגרת מדינית אחת. מדינה דו-לאומית. כמו בעולם הגדול, נכון? כמו רואנדה, בוסניה, סרי לנקה. למען השם, אפילו בלגיה (בלגיה!) מתפרקת.

האפשרות השלישית היא לקבל הכרעה על חלוקת הארץ, כמו שהכריעו בן-גוריון (פעמיים!) ורבין. המחיר יהיה כבד מאד, ללא ספק: עקירה מבית; פרידה מחבלי ארץ; הכרה בכשלון שנכשלנו כולנו בהתמודדות עם תוצאות מלחמת ששת הימים. המשׂימה הזו, שאמורה היתה להיות חלק מכל פרשת הציונות, כבדה בזמן הזה מכפי כוחנו. אם כך, ניסוג ונתארגן מחדש. נפנה את המשאבים הכבירים (לא רק כלכליים, ולא רק מצד הממשלה) המושקעים בשומרון וביהודה אל משׂימות דחופות שהוזנחו: בתחום החינוך, העבודה, הבריאות, הרווחה. נתחיל לפתח את יתר אזורי הארץ, לא רק את המרכז. נקדיש תשׂומת לב לשסעים הקשים שבינינו לבין עצמנו. זה יהיה תהליך כואב, אבל מחזק.

אם כן, נשאלת השאלה: איך נחלק, בהסכם או בצעד חד-צדדי?

אם בהסכם, יש כמה וכמה דברים לדבר עליהם, גם מעבר לגורל ההתנחלויות. במסגרת המשׂא ומתן נוכל לדון גם באפשרות של חילופי שטחים. אנא, זכרו היטב את המספרים: 78% מהארץ בין הים לירדן לישׂראל, 22% לפלשׂתין. את מה שנספח במקום אחד נעביר לפלשׂתינים במקום אחר. צעד כזה ידרוש דיון מעמיק, שאי-אפשר לסכם במלים ספורות כאן. במקרה של הסכם צריך יהיה להרהר גם באפשרות שחלק מהציבור בהתנחלויות יעדיף להשאר בביתו הנוכחי, ולקבל אזרחות פלשׂתינית. איננו יודעים מה תהיה התגובה הפלשׂתינית להצעה שכזו. מה דעתכם?

ואם לא יהיה הסכם? גם אם לא יהיה – וכאן אנחנו אולי שונים מכל מה שפגשתם עד כה בשׂמאל – נשאף לסגת מהשטחים ולסיים את הכיבוש בכל מקרה. כי ככה אי-אפשר עוד להמשיך. הפתרון של נסיגה חד-צדדית, ואחריה המשך ניהול הסכסוך לעוד מי יודע כמה זמן, איננו הפתרון הטוב ביותר. הוא פשוט הפתרון הכי פחות רע, בתנאים הנוכחיים – שהם גרועים ממנו בהרבה.

מה שכן, הפעם לא נחזור על טעויות גוש קטיף. מצד אחד, נתארגן היטב לטיפול יעיל ולקליטה מהירה ומלאה של מי שיבחרו לחזור לגבולות מדינת י?ראל. מלכתחילה עלינו לקדומים כדי להבין טוב יותר מה העניינים. מצד שני, לא נפנה איש בכח. אתן ואתם תבחרו בעצמכן/ם אם להתפנות או להשאר.

כך או כך, בהסכם או שלא בהסכם – מדינת ישׂראל לא תוכל לערוב לשלום אזרחיה שיבחרו לקבל על עצמם אזרחות פלשׂתינית, כתנאי להשארותם ביהודה ושומרון. ודאי, נשתדל לדאוג להם כפי שהמדינה משתדלת לדאוג ליהודים בכל העולם, אבל לא נצא למלחמה על זכויותיהם, כפי שלא נצא למלחמה על זכויותיהם של יהודי ונצואלה. דלתה של מדינת ישׂראל תוסיף להיות פתוחה לעליית כל יהודי, מארה"ב כמפל?תין. זהו הפתרון הראוי בעינינו.

ועכשיו לעניין הבטחוני: מלחמות היו ויהיו כאן. השלום שחלמנו עליו כל השנים, זה הורוד עם היונים והכנורות הענוגים, מתמהמה. אנחנו ממש לא בטוחים שמדינה פלשׂתינית – אפילו אם יחתם אתה הסכם שלום – לא תהיה מקור להתקפות על ישׂראל. בהחלט ייתכן שכפי שקרה בעזה, גם מראשי רכסי השומרון יירו פגזי מרגמות. גם על כפר סבא. גם על תל אביב. בהחלט יכול להיות.

אז נתמודד. כי זה יהיה ההבדל: כרגע הגבולות שמגנה עליהם ישׂראל הם גבולות שרק כחצי העם, פחות או יותר, נחוש להגן עליהם. אבל גם אם יש בינינו מחלוקת בשאלה האם זכאית ישׂראל לשלוט בתנאים הנוכחיים בשומרון וביהודה, אין מחלוקת בשאלה האם שׂדרות או נתניה או מטולה או אילת הן חלק מן המדינה. על הגבולות האלה שׂוררת הסכמה רחבה מאד. על הגבולות האלה, כמעט כולם נחושים להגן. וכשכולנו נחושות ונחושים להגן על משהו – מאד קשה להכניע אותנו. הרי זה מה שאתם בעצמכם אומרים. אז נתמודד, כפי שהתמודדנו עם איומים לא פחות חמורים. מתברר שעוד לא הגענו אל המנוחה. רק אל הנחלה.

לקראת ההתנתקות מגוש קטיף הגו כמה ממנהיגי המחנה הכתום את הסיסמא: "עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה". וכבר אז היו מאתנו שתמהו: אם ככה, למה אצה לכם הדרך? מדוע אתם סבורים שדווקא ברגע זה ממש צריך עם ישׂראל לשלוט בכל שטחי ארץ-ישׂראל? השעה איננה כשרה לכך. כעת צריך לרכז את המאמצים בנו פנימה, להתרכז בגבולות שעליהם ?וררת הסכמה רחבה – הן בתוכנו, הציבור הישׂראלי, הן בין ישׂראל לאומות העולם – ולעסוק בבדק בית שיטתי. אולי מתישהו, בעתיד, תגיע השעה. בינתיים, נמשיך להתכונן ולצפות ולהתגעגע. כי בנקודה זו צדקתם: אנחנו באמת לא מפחדים מדרך ארוכה.

השׂמאל הלאומי בקדומים (דיון מתגלגל)

בעקבות הפגישה בקדומים החלה התכתבות ענפה בדוא"ל. הטור הנוכחי מורכב מחילופי דברים בין תושב קדומים משה ולך (שאת דבריו הבאתי מזכרון בטור הקודם, וראו גם גרסא אחרת מזכרון בתגובה 11 שם) לביני. אביא את הדברים כפי שנכתבו בדוא"ל, בשם מלא וברשות כותבם. כתב משה:

בתור ותיק במפגשים בין אנשי שמאל וימיו ובין דתיים וחילונים, וכן בתור מארגן מפגשים מסוג זה (גם בין מבוגרים וכן בין בני נוער), אני יכול להעיד ולומר שהמפגש אתמול היה נעים וגם חשוב. הדבר החשוב במפגשים מסוג זה הוא ההמשכיות, למפגש חד פעמי יש תועלת מעטה וקצרת טווח.
ביחד עם זאת אני חייב לציין, שגם אני לקחתי בסוף הערב את הספרון הכחול המדובר, ואני אומר שאם הייתי יודע מראש שזאת האג'נדה של היושבים מולי, לא הייתי מגיע למפגש. לאחר שקראתי את רובו (ואני עדיין מנסה לעכל אותו, ולברור מתוך כל הלשון הגסה והבוטה את הדברים העקריים) הרגשתי שממש רימו אותי. הבוז, הלעג, היהירות, תחושת ה"אני ואפסי" המוטחת כלפי הציבור שלנו – מחד, ואח"כ לבוא ולדבר במתק שפתיים על הצורך בהידברות, ועל הצורך בהקמת חברת מופת – מאידך, גורמת לי להרגיש כמו היהודון שמתעללים בו, מכים אותו, יורקים בפניו, ואח"כ מושיבים אותו כדי לדבר על מה הוא צריך לוותר כדי שלא ימשיכו לזלזל בו.
אם כל האנשים שישבו שם מזדהים עם מה שנכתב, אני מסופק אם יש תועלת בהמשך המפגשים.בד"כ אני אדם סובלן המסוגל לשמוע ביקורת קשה על הדרך שלנו, ובהחלט יש טענות נכונות כלפי דרכנו שצריך לתת עליהם את הדעת. אולם הדברים הכתובים שם לא מאפשרים לי, כרגע, לדון עליהם באופן שקול והגיוני, ולא בגלל שהם נכונים…
אני עדיין צריך לסיים ולקרוא, ולחשוב פעם נוספת אם הייתי מוכן להמשיך בדיאלוג מסוג זה.

תשובתי:  משה שלום –
אני מבקש להזכיר שהספרון נכתב לפני כשנה, ושעשׂינו דרך מאז. זמן קצר לאחר פרסום הספרון בקש ממני אלדד לרכז את המאמץ לכתוב מסמך חדש. הרעיון המקורי היה לערוך אותו בצוותא באתר ויקי מיועד לכך. התחלנו בעבודה, וראינו שעדיין אי-אפשר (כשלון שלי, אני לוקח אחריות). צריך עוד לדון הרבה ולחשוב הרבה ולברר הרבה. אמש עשׂינו צעד חשוב בכיוון הזה. ב"ה נזכה בקרוב לכתוב מסמך הגון יותר ומכבד יותר.
אנא זכור גם את מה שאמרתי בתחילת הערב על השעון המעורר ועל סטירת הלחי. גם אני שומע חרפות, נאצות וגידופים כל יום. ורובן אפילו לא מימין, אלא מסמול. אילו היו לי עשׂרה שקלים על כל פעם בה נתכניתי "פשיסט" (או "פרוטו-פשיסט", החביב עלי במיוחד) בשנה האחרונה, הייתי נפטר מהמשכנתא עוד לפני השמיטה הבאה. במקרים כאלה אני חוזר לדברי הנביא ישעיהו (נא ז): אל תיראו חרפת אנוש, ומגִדֻפוֹתָם אל תֵּחָתּוּ. עובד בשבילי.

שוב משה:

שלום אורי, כשאתה אומר שהספרון נכתב לפני כשנה ושעשיתם דרך מאז, השאלה היא איזו דרך עשיתם, טקטית או אסטרטגית.
אם נשארתם בעמדתכם היהירה שכל האמת אצלכם ואין בלתה (זוהי הרוח שאני קלטתי מהדברים) אבל הבנתם שאף אחד לא ישב לדבר עם אנשים שחושבים שכל האמת אצלם, מפני שזה חסר כל תועלת, ולכן כדאי לכתוב נייר עמדה קצת יותר מכבד ועדין, מבחינתי לא עשיתם שום דרך. אם הבנתם באמת שגם לצד השני יש דעות לגיטימיות ויש לו אמת שלו ובדרך שלו קיימים דברים אמיתיים שצריך וכדאי לאמץ (בדיוק כמו שאני חושב על דרכו של השמאל הציוני והלא ציוני) ולכן האופן שבו כתבתם וניסחתם את הדברים לא רק מוטעה באופן שבו הם נאמרו אלא גם בתוכן, אפשר בהחלט לחזור ולדבר.
הרי בהמשך המסמך אתם בעצמכם מבכים את היחס המזלזל שהתייחסתם בעבר למזרחיים, לאמונתם ותרבותם. וכיום אתם מתחרטים (אני מקווה שבאמת, ולא רק מסיבות קואליציוניות), וזהו בדיוק מה שאתם עושים במניפסט הזה לציבור המתיישבים ביש"ע.
האם אין לכל מפעל ההתיישבות ביש"ע שום תועלת למדינת ישראל? שום כלום? אינכם יכולים למצוא ולו מילה אחת טובה לומר על מפעל כ"כ גדול, חוץ מזה שהוא אסון הכי גדול לכלכלה, למדינה, לחברה? אין בין ציבור המתנחלים שום דבר חוץ "מחבורת נערים חרמנים ההולכים לבעול את הארץ"? דומפה ולרשטיין וזמביש לא עשו שום דבר מועיל לחברה הישראלית חוץ מאשר "לתפוס את המדינה בביצים"? אין בנוער הדתי לאומי אף אחד שהוא לא "גזעני, שמרני, צר אופק באופן מביך, אוונגליסטי ולא מוסרי, שצורת החשיבה שלו רדודה ופשטנית"? אין בשליש המוצלח של הנוער הזה אף אחד שלא מוריד את הכיפה?
השתגעתם? נפלתם על הראש? זו הדרך היחידה לעורר דיון? מי אתה רוצה שישב לדבר איתך אחרי דברים כאלה?
אינני נכנס כלל לתוכן הדברים שברור לי שבחלקם ואולי ברובם, העובדות מוטעות ומטעות. אני מדבר כרגע רק על האופן שבו הם נאמרו. אני אומר לך בתור אדם שעוסק הרבה בנושא השואה, שאם הייתי לוקח את הדברים שכתבתם על המתנחלים ומחליף את המילה מתנחלים ביהודים, אפשר היה בשקט להכניס את הקטעים ל"מיין קאמפף" או "לדער שטירמער" אף אחד לא היה מרגיש…
מקובל לומר שאם אדם מציג דרך מסויימת והוא חוטף על הראש משני הצדדים, סימן שהוא באמצע ואז הוא די צודק. אינני יודע באלו טענות באו אליך מצד שמאל, ומדוע קראו לך פאשיסט, אבל אל תחשוב שאם אתם חוטפים מימין ומשמאל, סימן שאתם בדרך הנכונה. התחושה שלי (ואולי אני טועה) ש"ההכנסה" לשמאל הלא ציוני והמשתמט בתחילת הספרון, הייתה רק מבוא "למנה העיקרית", "ההכנסה" להתנחלויות, שהם, לדעתכם, הצרה האמיתית של המדינה, ומהם נובעים כל שאר בעיותיה, רק מעין "מתאבן" כדי שתוכלו לומר לנו, מה אתם רוצים אנחנו בוטים נגד כולם, גם נגד השמאל.
אל תיבנו על זה, הטענות הקשות נגד השמאל הלא ציוני מחווירים לעומת הרעל והשטנה העולים מהספרון הזה כנגד ציבור המתיישבים ומפעלו.
להערכתי, כל זמן שלא תהיו מוכנים לקבל שיש גם צד שני, ושגם שם יש אמת ודברים נכונים, אפילו אם בתמונה הכללית הם טועים, לא יהיה דיאלוג.

עד כאן הדיון בדוא"ל. את ההמשך רציתי לנהל באופן פומבי, והנה התחלה של תשובה:

משה –

על אופי ההתבטאות של הספרון הכחול הבעתי דעה נחרצת למדי לפני למעלה משנה, שבועות ספורים לאחר שראה אור. הטענה הבסיסית שלי אז, שלא השתנתה באופן עקרוני, היא שאי-אפשר לבנות על בסיס כזה חברת מופת. למען האיזון, אנא קרא גם את תגובתו של ירון בן-עמי (מס' 1 שם), שהיה עמנו בקדומים. ההתרשמות שלך שהשׂפה הבוטה כלפי המחנה שלנו נועדה להכשיר את ההתקפה על המחנה שלך הפוכה, כמובן, מזו של מי שחטף על הראש בצד שלנו. שם רואים בהתבטאויות נגד הציבור המתנחלי עלה תאנה לירידות על "הסמולנים" והמשתמטים. עד כאן, הכל צפוי.

אתה שואל האם "זו הדרך היחידה לעורר דיון?" אענה מנסיוני האישי. את הבלוג הזה יסדתי בדיוק כדי לעורר דיון ציבורי, ומראשיתו השתדלתי לשמור על תרבות דיון, אדיבות, נימוס וכבוד לזולת על דעותיו השונות. השפל הנמוך ביותר (לזכרוני) הגיע כשנתתי לטור את הכותרת "בזיון!", וגם זה כשהתפתיתי לרגע לכתוב על ספורט. את הבלוג פתחתי לפני ארבע וחצי שנים. מאז ועד היום התקבצו כאן חמישה ורבע קוראים וקוראות. לעורר דיון ציבורי נרחב, כזה שיגיע לאלפים ורבבות, לא הצלחתי. הספרון הכחול הצליח, ולראיה מפגשנו בקדומים, והדיון שאנו מנהלים כעת, שלא היו מתקיימים בלעדיו.

יותר מזה – אנא הבט סביב במציאות בה אנו חיים. הימים ימי זכרון לראש הממשלה יצחק רבין הי"ד. אבקש ממך לצפות בתמונות הבאות (סרטון קצר, לא להבהל).

הססמאות הקשות שנשמעות בסרטון אינן נחלת העבר. חוץ מהרב יואל בן-נון וקומץ חברות וחברים סביבו, איש לא התנער מהן, והן עדיין תלויות ועומדות כנגד כל מי שתומך במדיניות רבין מ-1995, קרי פינוי התנחלויות לצרכי הקמת מדינה פלשׂתינית. כלומר נגדי. מי שעמד אז על הגזוזטרא ועודד את ההמון הוא היום ראש הממשלה שלך ושלי. האלימות המילולית הזו – שאת התגשמותה בחומר ראינו היטב כולנו – עודנה  מופנית כלפי וכלפי המחנה שלי. באווירה הזו, אין פלא שיש התלהמות. הטה אוזן בשבועות הקרובים לדיונים בבית-הכנסת בשבת בעקבות פגישתנו, ואמור לי אתה אם לא תשמע ביטויים קשים ומרים לא פחות מאלה המופיעים בספרון הכחול. לחילופין, הסר ממני את "בוגד" ו"מוות ל-" ועשׂה אותי נער חרמן שרוצה רק לבעול את הארץ, ואני מרוצה עד הגג.

כתבת לעיל: אם נשארתם בעמדתכם היהירה שכל האמת אצלכם ואין בלתה … אבל הבנתם שאף אחד לא ישב לדבר עם אנשים שחושבים שכל האמת אצלם, מפני שזה חסר כל תועלת … מבחינתי לא עשיתם שום דרך. עכשיו, אנא שׂים את עצמך לרגע בנעלינו. אנחנו מתמודדים מול (א)נשים שבנוסף לשיקולי בטחון ומוסר לוקחים כדבר מובן מאליו גם הבטחות אלוהיות. איך אפשר בכלל להתמודד עם טענה שההתנחלויות הן פרי רצון אלוהי, ושכל מכשלה שלא תהיה היא עכּבה לטובה? שמענו שנינו את אחד הדוברים הצעירים בפגישה שניסה להסביר בדוגמאות מחיי הנישׂואין את ההבדלים בין חברה אֱמוּנית לחברה חילונית. הפער הוא כביר. ועדיין לא הגענו מתוכו למסקנה שאין על מה לדבר. נהפוך הוא – הגענו לקדומים.

והשאלה הגדולה היא: לאן נמשיך מכאן? התשובה המועילה היחידה לטעמי היא – למעשׂים שיאפשרו לנו לבסס את המשך השׂיח על מדרגה גבוהה יותר של אמון. תכנית מעשׂית, ולו אחת, שתהווה נקודת משען למינוף המשׂא והמתן שהתחלנו להשׂיג טוב גדול יותר.

אינני בטוח מה צריך להיות המעשׂה הזה. אבל בכל זאת, הנה רעיון: למיטב הבנתי, עדיין יש משפחות שפונו מגוש קטיף ועדיין לא מצאו סידור הולם. סביר להניח שיש מי שמצאו סידור, ונמצאים בקשיים ובמצוקות בכל זאת. אם נוכל להרים יחד מפעל, שינסה למזער את נזקי הגירוש, האם יש בכך לדעתך צעד קדימה?

השׂמאל הלאומי בקדומים (מחשבות ראשונות)

מתוך אתר המועצה קדומים

מתוך אתר המועצה קדומים

דווקא אמש עלינו לקדומים, לחוג בית של השׂמאל הלאומי. בשׂיאו של הערב התקרבנו ל-50 נפש (לא כולל נוער בפריפריא, שכנים תוהים ומועצה מקומית מודאגת). הצגנו את עצמנו, שמענו סבב ארוך של נאומים קצרים, ואז החל הערב באמת, כשהתפזרנו לשׂיחות אקראיות. דבר אחד התברר כבר בשטח – יש על מה לדבר. המון. ומה שיותר חשוב, יש גם נכונות, אפילו להיטות. טוב מאד!

מבחינת התוכן, רציתי לפתוח דוקא במה שאמר אזרח מקומי, בעל בעמיו ומורה במקצועו, סרוג ומזוקן קלות. (הדברים נאמרים כמובן מזכרוני, שאינו מילה במילה)

אני יודע שאנחנו במצב לא טוב, ושהדברים חייבים לבוא לידי פתרון צודק יותר. כשאני עובר במחסום במסלול אחד ובמסלול השני ממתינות וממתינים שעות, אני יודע שהצדק לא אתנו. אבל מגוש קטיף ומעזה למדנו שנסיגת אמוק אינה מובילה לתוצאות חיוביות בהכרח. צריך למצוא פתרון צודק, ואינני יודע מה הוא. אבל יהיה מה שיהיה, אסור לחזור על מאורעות גוש קטיף.

מבחינתי, הודאה כזו היא בסיס למשׂא ומתן. נקודת היסוד של המשׂא והמתן, כפי שהסתמנו במהלך הערב, היא חוק יסוד: הכנסת, סעיף 7א1. וזו לשון החוק:

סעיף 7: רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשׂיה של הרשימה או במעשׂיו של האדם, לפי הענין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:

(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הגדרה בעייתית, אני יודע. גם אתמול עוד לא מצאנו תשובה, אבל בקבוצות קטנות, התחלנו קצת להתוות קווים כלליים לדיון. שׂמחתי לשמוע, למשל, שלדעת תושבת קדומים אחת, מורה אף היא, במדינה יהודית צריכה להיות שמורה לכל הזכות להנשׂא ולהתגרש ללא כל התערבות של אנשי דת. הגענו גם להסכמה על התרת עבודה בשבת, תוך שמירה על הזכות ליום חופש שבועי, ושמירה מפני מקרים של אפליה בקבלה לעבודה. אני בהחלט בעניין, ושׂמח לשמוע שמצאתי לכך הסכמה, ולו מקומית, במחנה הכתום.

מבחינת הדמוקרטיא – זו התבטאה בעיקר בסדר הדיון. בסופו של דבר, כל מי שרצ(ת)ה לשׂאת דברים, עשׂ(ת)ה כן. השלב השני של הערב, בו התנהלו שׂיחות חופשיות, היה דמוקרטי עוד יותר, מדרך הטבע. וחשובה מכל העובדה, שקבוצה של אזרחיות ואזרחים קיבלה על עצמה אחריות לנסות לברר כיצד אפשר להגיע לפתרון, שיגרום את הנזק המועט עד כמה שאפשר לכל הצדדים המעורבים.

וכאן אני פונה למחנה שלנו – של מצדדות ומצדדי עקרון החלוקה. אנחנו לא בשלטון כרגע, אפילו לא קרוב. הדרישה המקסימליסטית לנסיגה מוחלטת היא אולי הבסיס הנכון לפיו יש להתוות הסדר ארוך-טווח, אבל אין לה אחיזה במציאות כרגע. אדרבא, אני מזמין בחום את כל מי שחושב/ת שעתיד להתבצע מהלך יציאה מהשטחים בשנים הקרובות לציין זאת בתגובות. ואז להסביר איך.

בינתיים, צריך להעמיק את המשׂא והמתן, כדי ללבן יחד את כל נקודות שיתוף הפעולה האפשריות. ואחרי שנצבור איזו דרך ביחד, נחזור שוב לשאלת הפינוי ונעמיד אותה להכרעה דמוקרטית. על הציבור המתנחלי להוכיח שיחסי השכנות הטובה שהוא טוען להם מספיקים כדי להרגיע את השטח, שלא לדבר על הרגעת המתפרעים (והמתפרעות) היהודים מחרחרי הריב והמדון, בכוונה ולשם שמיים.

על השׂמאל, מאידך, להכין את התשתית לקליטת הציבור שעתיד להתפנות, לפי תכניתנו. מבחינה מוסרית זו עמדה ראויה. הבקשה שלא לחזור על גוש קטיף עודנה מהדהדת. מבחינה מעשׂית, זו משׂימה ראויה שבעתיים, שכן יצירת תשתית קליטה ראויה תמשוך החוצה משומרון ומיהודה את כל מי שגר/ה שם כרגע מטעמי רמת חיים. לא מיותר להזכיר בהקשר זה את תכנית השׂמאל הלאומי (ומבחינתי שביבי ושטייניץ יתחילו עם זה מחר) למערכת הסעת המונים ברמה הגבוהה ביותר. כשכל הארץ תהיה מרושתת, יהיה קל יותר לאוכלוסיא להתפזר לכל אורך הארץ, ולא להצמד רק למדינת ת"א.

אם כל אחד מהמחנות יתחיל בפעילות בקצה שלו, ואם נשׂכיל לבנות שיתופי פעולה במקומות בהם המחלוקת המדינית אינה כה בוערת, יש סיכוי שעוד נצא מכל זה בשלום.

ודמוקרטית

חפרפרת מלוכנית?

חפרפרת מלוכנית?

היום עלתה באתר השׂמאל הלאומי רשימה מאת  ירון בן-עמי ומאתי בתגובה לעניין הצהרת הנאמנות. בנימה אישית, רציתי להוסיף עוד נקודה כואבת אחת. לא אחת נשמעת הטענה שההגדרה יהודית ודמוקרטית טומנת בחובה אי-אפשרות מובנה. לרוב נסמכים הטיעונים הללו על האפליה הדתית הניכרת במדינה, ולעתים גם בסממנים הגזעניים של חוק השבות. מאידך, רק לעתים נדירות עולה לדיון סתירה יסודית נוספת בין שני הסעיפים: בדמוקרטיא הריבון הוא העם. היהדות לעולם שואפת למונרכיא.

הרי הוא מלך, המשיח. וכל יהודי מתפלל ללא הרף לבואו. ונכון, כבר הרבה זמן מתפללים ומייחלות ובן-דוד עוד לא בא, אבל הנה כבר מדינה, ואתחלתא דגאולה, ורק תניח תפילין, ו…

קחו לדוגמא את אלי ישי. ברוח תגובת הבטן של ירון ושלי, האם אין אנו רשאים לדרוש גם ממנו להשבע אמונים למדינה דמוקרטית? אם כן, הרי שבעצם שבועתו יש קבלת הדין על כך שהמשיח לא יגיע בימי חייו. מעניין לראות כיצד יגיב במקרה כזה.

ציונות וזמניות

מורשת גוש קטיף

מורשת גוש קטיף

אחת האמיתות הגדולות של הציונות היא, שאין קבוע מן הזמניות. כנראה שככה זה כשאתה עם הנצח, שפחה חרופה של המקום.

בשבוע שעבר שוב נזרקה לאויר שאלת הציונות והזמניות, בשני טורים מומלצים של ירון בן-עמי. הראשון עסק בסרטו של רינו צרור, תפילת הנערות. הזמן: שעות ספורות לפני הפינוי הסופי של גוש קטיף. המקום: בית הכנסת הגדול. הנוכחות: מאות, אולי אלף נערות, מבנות הגוש ומזדהות מבחוץ, שהתייצבו יחד קבל עם ועולם ונשׂאו קול שירה, תפילה ותחינה כלפי שמייא. דרש ירון:

שתי אבחנות הלכו והתחזקו בי במהלך הסרט. האחת מהן הפתיעה אפילו אותי, בהיותה אבחנה תאולוגית. אני שונא תאולוגיה, לא מאמין באלוהים ומשתדל לא להתעסק בכלל בסוגיות של אמונה ותוכנית קוסמית. ובכל זאת: חלק גדול מתפילותיהן של הנערות הפצירו באלוהים שלא יתכחש לשוועתן. "אל תסתר פניך ממני" היה הפסוק ששב והדהד באוזני, גם במהלך הסרט וגם אחריו. ועוד תוך כדי הסרט תמהתי לעצמי: מאחורי הקריאה הזו, מאחורי התחינה הזו, מסתתרת הנחה של התעלמות אלוהית מן הנעשה עלי אדמות. מעבר לתהייה כיצד יכול אדם, המאמין באל כל-יודע, להניח שאותו האל מתעלם מן הנעשה עלי אדמות (ובפרט אם המעשה, כגון ההתנתקות, נתפש על ידי המתפללות כפגיעה של ממש בתוכנית האלוהית, אשר פרטים ממנה התגלו להן – יש להניח – בדרך כלשהי), הלכה והתגברה בי תהיה נוספת: כיצד זה אין הנערות רואות שלא הסתר פנים יש כאן, אלא גילוי פנים מלא? כיצד אינן מבינות שעל פי עולם המושגים שלהן עצמן, אלוהים איננו מתעלם מן ההתנתקות ומכסה את עצמו, אלא מאפשר אותה ומפנה אל עבר גוש קטיף ואל כל יושביו את מלוא פניו.

מתוך התיאולוגיא עולה אבחנה פוקחת עיניים: דוקא אותו ציבור שטבע זה לא מכבר את הססמא עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, הוא בעל הרוח הקצרה ביותר מבין כל שאר החלקים המרכיבים את הפסיפס הישׂראלי. הרי התפיסה המתנחלית היא גאולית מעצם טבעה. כך ללא ספק רואה את עצמו גוש אמונים גם כיום. אין תמה ששני אישים שהציבור המתנחלים נושׂא אליהם עיניים הם מחד הרב קוק, שהכשיר את המדינה ואת הציונות בבחינת התחלה של גאולה, ומאידך יצחק טבנקין, שהשתמש בסוציאליזם כדי להקים תשתית למדינה זו, מתוך תפיסה שאינה נופלת בגאוליותה ולו במעט. לזה גם לזה חלק חשוב וגאה בהקמתה של מדינת ישׂראל.

לגאולה יש מבחן אחד פשוט: עובדת או לא. בינתיים לא. הסמכות העליונה, בתוך המסגרת האֱמונית המתחייבת מהדיון בגאולה, הוִא כמובן ריבונו של עולם. ובאותו יום בבית הכנסת הגדול של הגוש שרתה שכינה גם שרתה בתפילת הנערות ובשירתן. ואפילו הֻיא, שעמדה 2000 שנים, לא עצרה את הבולדוזרים.

ואם כבר נדרשנו לבולדוזרים – דרישה לסיבוב הבא של פינוי, אם וכאשר יהיה: לא להרוס!!!

לאחר הפינוי ממשיך הסרט לסקור את הולדת חמסטאן בבחירות דמוקרטיות, את הקסאמים, את האש והעופרת היצוקה. פרס ופואד מודים בטעות. לא עוד נסיגה דו-צדדית, צריך הסכם. אבל איזה הסכם? בתשובה מוזג בן-עמי את נפש בקבוקו של מאיר אריאל זמ"ל מאותו לילה עגום ואפלולי שבילה עם דמורקסי (זהירות, גסויות קשות בקישור זה) ומתחיל לו חלום חדש: חבלי שומרון ויהודה ימסרו כפקדון לעם הפלשׂתיני להקים בו מדינה, מהר ככל האפשר.

במדינה הכוונה, כמובן, קודם כל לקבלת אחריות אזרחית ומדינית עצמאית של הציבור הפלשׂתיני בשומרון וביהודה במדינת פלשׂתין. שנית, ממשלת פלשׂתין תבטיח את סיום האלימות ככלי למשׂא ומתן בארץ. שלישית, ממשלת פלשׂתין תתחייב לפעול בנחרצות כנגד עבירות רכוש מצד הרשות לתוך ישׂראל. ערבות למילוי שלושת התנאים יחתום האיחוד האירופי, הן באכיפת בטחון כנדרש, הן בשליחת יד נדיבה אל הכיס. המטרה: הפיכת פלשׂתין למדינה ראויה להצטרפות לאיחוד האירופי. גזר זה בריא.

ובחזרה לשאלת הזמניות: לכמה זמן יהיה הפקדון? בתשובה לשאלה זו גורס בן-עמי 600 שנה – שנה לכל אלף בישׂראל בעת קבלת החלטת החלוקה, ומאה שלמה כנגד כל אחד מימי מעשׂה בראשית. אבל זה אולי יותר מידי זמן להמתין לגאולה. נראה לי בהחלט שאפשר לקצר את זמן ההמתנה לשבעה יובלים. פרק זמן ארוך מספיק שגם נינות/י-נינות/ינו ימחקו מן הזכרון.

וכיון שתפילה ושירה ומדרש כבר היו לנו, נגמר בנבואה:

הקשיבו אלי עמי, ולְאוּמי אל האזינו. כי תורה מֵאִתּי תצא, ומשפטי לאור ~ עמים ארגיע (ישעיהו נא ד)

עמי ולאומי דוקא, ולא שבטי או דתי. רוצה לאמר: ישׂראל ולא יהודה. תורה דוקא, שכן ממנה מתחיל הסיפור ואליה הוא מתנקז. בגלל ההבטחה לאברהם סירבו כולם ללכת אחרי הרצל לאוגנדא. ללא ספר הספרים לא היה מתרחש לעולם נס שיבת ציון. בלי השבת לא היה סוציאליזם. עמים ארגיע זה השלום.

אל תיראו חרפת אנוש, ומגִדֻפוֹתָם אל תֵּחָתּוּ (שם שם ז)

דברי עידוד לשותפות/י השׂמאל הלאומי.

שעון חורף שעון קיץ

בשלושה כוכבים הצום יוצא

בשלושה כוכבים הצום יוצא

אז שעון החורף נכנס לתקפו. הפסדנו שעת אור. ומה הרווחנו?

הנימוק המרכזי השנה בעד הקדמת שעון החורף עוסק בהקלה הקלה הצפויה לצמות ולצמים ביום הכיפורים. עד כמה שהבנתי מגעת, הצום מוכתב בכל מקרה על-ידי השמש בכניסתו, ועל ידי הכוכבים בצאתו. מה לאלה ולסיבובה של הארץ בכלל סביב עצמה ולזוויתה של ארץ-ישׂראל בפרט מול השמש? אז מה מסמל כאן השעון?

פשט התשובה הוא, שיש כאן מאבק כוחות פוליטי. כדי להפגין את שליטתו במדינת ישׂראל בת ששת-הימים הכריז בן-גוריון על שעון קיץ לאלתר, מה-20 במאי עד לסוף אוקטובר. בסוף שנות ה-50 בוטל שעון הקיץ בכלל (כבר אז נשמעו נימוקים מתחום הדת והפולחן), וחזר לשימוש רק בזמן משבר האנרגיא שאחרי מלחמת יום-כיפור. (לסקירה היסטורית של ירון דרוקמן). מאז ועד היום נמשכת הישיבה רבת השנים של המפלגות הדתיות במשׂרד הפנים. הציבור למד להפנים שהפוליטיקא הדתית היא השלטת על שעון החורף. אין סיבה הגיונית לצפות שגוף פוליטי יוותר על סממן שלטוני כזה מרצונו, ולכן קל להבין את התעקשותו של שׂר הפנים לשמור על הקו שקיבל מרבותיו.

יושב על המדוכה - אלי ישי

יושב על המדוכה - אלי ישי

בהתבוננות שניה, ניתן לראות שלהבדיל מבפרשת גירוש הילדים, בה הפגין שׂר הפנים מר אלי ישי שיקולים הנוגדים הן את רוחה של היהדות ואת תמצית הישׂראליות, הן את דרישות המצפון האנושי, בפרשת שעון החורף ניתן דוקא ללמד עליו זכות. באופן כללי, קשה לאמר שהיהדות בת-זמננו נהנית יותר  מדי מהיצר להקל. נהפוך הוא. ברוב המכריע של המקרים נוטים הפוסקים דוקא להחמיר חומרות. אני נוטה לזקוף זאת לעוּלה של הגולה, שעדיין לא סר מן הכתפיים. לפיכך, עלינו לשבח את המהלך ההלכתי של אלי ישי, המוכן אף להזיז מחוגים בכל הארץ כדי להקל, ולו במעט, ודוקא ביום הכיפורים. היום שעון חורף, מחר חולצות לייקרא.

ובכל זאת, לא הוגן שניתקע כאן עם שעון חורף כשבחוץ 30 מעלות ויותר. כבר לפני כשבוע, כשבעצומה נגד שעון החורף היו רשומים רק 90,000 שמות, התפרסמה ידיעה לפיה מוכן שׂר הפנים לשקול להחזיר את שעון הקיץ לאחר הצום. כעת יש בעצומה למעלה מ-230,000 שמות, והיא צברה יותר מ-60,000 לייקים בפייסבוק (מדד אמין בהרבה). כיון שלעצור את שעון החורף לא הצלחנו, ולהחרים נראה בלתי-אפשרי (ובאמת שכבר נמאס מכל החרמות), יש לכוון את הקריאה הציבורית החדשה למר אלי ישי להמשיך באותו קו, ולהחזיר את שעון הקיץ מייד עם צאת הצום. ההקלה תורגש ותודגש.

ואת שעון החורף אפשר לדחות לחנוכה.

חידון טו באב תש"ע

בתמונה: Lucy Lawless and baby; למצולמות אין קשר לסיפור

בתמונה: Lucy Lawless and Junior

בשנה שעברה יסדתי מסורת עתיקת יומין בבלוג, לפיו מתפרסם בט"ו באב קטע מספר, בו מככבת דמות נשית הקשורה באופן כלשהו לחג. הפעם הקודמת היתה ישרה ולעניין. הפעם, קצת יותר מורכבת. בין הפותרות/ים נכונה יוגרל שלום עולמי משומש, במצב טוב. כדי לשמור על המסורת באופן מדוייק, גם השנה נאסר על ירון בן-עמי להשתתף בחידון (אבל יש לו בלוג חדש, וכבר יש בו פיוט כביר, כנסו כנסו).

*** ******* ***

– אתה יודע, בניומין, אני כבר לא יודע לקרוא לושן קוידש. הכל שכחתי, שייכנס בו זנבו של השד… אמר האיכר המשׂופם.
– מה קודש, שום דבר לא קוידש, קטע אותו האיש שכונה בניומין, בוטש במגפו בקרקע הלחה, לועס קווצה מזקנו הצהבהב.
– כן, שיהיה, אז אני כבר לא יודע לקרוא אותה, וגם אבא שלי לא ידע. סבא שלי עוד ידע קצת…
– אתה כבר לא יודע לקרוא שום שׂפה!
– כן, שיהיה, הפרות מבינות אותי גם ככה… אבל סבא שלי עוד סיפר לי קצת דברים, אתה יודע, דברים שכתובים אצל…
– האדון…
– זהו, אצלו. ואני זוכר… זאת אומרת נדמה לי שהוא אמר שיום אחד היא תופיע.
– מי?
– הבתולה הקדושה.
– מריה?
– בערך. לא בדיוק. כן, מריה אבל מריה שלנו. מריה של המשיח, של האדון, נו… זאת שהיהודים קראו לה…
– שׂוּרֶה?
– לא שׂורה!
– רוחל'ה?
– נו, בערך, לא בדיוק רוחל'ה, א-שכינה!
– א-שכינה… התהרהר בניומין צהוב הזקן. אז איפה היא? אני לא ראיתי כלום.
– מה חשבת, פסקונדיאק, שהיא תבוא אליך הביתה? מה, אתה כל-כך חשוב? היא הופיעה, ככה שמעתי, שם, בפלשׂתינה, בארץ-ישׂרואל.
– ואיך יודעים שזאת באמת היא? הקשה בניומין.
– בגלל מה שכתוב על הקבר.
– איזה קבר?
– שלה… של ההיא, הנסיכה הגדולה…
– סופיה?
– מה פתאום סופיה? מה, כבר נהיית גוי גמור?
– הייתי פעם שם, בפרק של סופיה, באוּמָן, בוז'ה מוי, כמה יפה שם…
– לא סופיה, לא סופיה! התרגז המשׂופם. שיראנה!
– אה, נכון, שיראנה… מולל בניומין את שולי חולצתו ופילבל בעיניו הקטנות.
– אז זהו, חתם המשׂופם. היא כבר הופיעה, כמו שכתוב על הקבר, והיא תכין את הקרקע לחזרה של האדון. וכשהאדון יופיע הכל ישתנה. ואז גם אנחנו נוכל לצאת מהחורים, לעזוב את הבתים העלובים שלנו…
גם את הנשים? תלה בו בניומין את עיניו.
– לא, את הנשים ניקח איתנו, כמו שהאדון הקיף את עצמו תמיד בנשים, ככה גם לנו יהיו עוד הרבה נשים, כמו שהאדון אמר, צריך לינוק מדדי האחיות…
– זה נשמע טוב… נצטעפו עיני בניומין. אז מה יודעים על הבתולה הזאת, מי ראה אותה?
– אומרים שיש לה עיניים ירוקות, נשמה של שדה, וכוח של שור, היא מופיעה ונעלמת בכל מיני מקומות בבת-אחת, לפעמים היא מגדלנה, לפעמים… אטרושקה, ניימצ'ה, ניימושקה… לפעמים מלכת הלילה. אף אחד לא ראה אותה אף פעם עם גבר, אבל גברים נמסים לידה ומאבדים את כל הכוח רצון שלהם.
– והיא… שמה, אצל היהודים?
– כן, אבל היא פועלת נגדם. אפילו אם היא לא יודעת את זה, על-פי רצון האדון ואלוהי האדון היא פועלת נגדם. וכשהאדון יופיע היא תתאחד איתו ואז הנבואות העתיקות יתגשמו, אנחנו נשלוט בעולם, נוכל לצאת מהקליפות, להפסיק להיות נוצרים, וגם כל היהודים יבינו שצדקנו, שהאדון צדק, כל מה שהם לא רצו להבין בוויכוח ההוא, אז, בפודוליה, הם יבינו. הפעם זה קרוב.
– אתה זוכר… בטש שוב בניומין במגפו… הזקנים היו מספרים… מספרים על דברים שהיו קורים בלילות… ברוהטין, בקמיניץ פודולסקי, בקרפטים… בלילות… היו עושׂים את זה עם כמה נקבות ביחד, היו מחליפים נשים, היו…
– כן, קראו לזה מעשׂים זרים. אמרו שזה מקרב את הגאולה.
– זהו, אז אולי, כדי לזרז קצת את הגאולה עכשיו, אם כבר, קצת מעשׂים זרים…
– לא נראה לי שאני אצליח למכור את זה לטניצ'קה.
– כן, גם אניושקה לא תתלהב.
– אבל אניושקה מחבבת את טניצ'קה, לא? …
– לא עד כדי כך.
– לא.
– אח, היו זמנים… נאנח צהוב הזמן.
– מה שכן, אפשר בינתיים, כדי בכל זאת לעשׂות משהו מצידנו לזירוז הגאולה, לנסוע איזה יום לקייב. שמעתי, יש שם עכשיו נקבות ברמה… ואפילו די בזול…
– כן, אם אנחנו בעסקי גאולה, למה לא, איך אומרים היהודים, בכל גופך ובכל כוחך?
– כן, יש להם משהו כזה. מסירות הגוף.
– זהו, מסירות הגוף.

*** ******* ***

תשובה (ךפוהמב) : זהירות, סְפּוֹילֵער!

לתמונה אין קשר לסיפור (באמת, קראו ותיווכחו)

לתמונה אין קשר לסיפור (באמת, קראו ותיווכחו)

אין ספק, השנה היה החידון קשה ביותר (אם כי גם בשנה שעברה לא ניחש/ה איש/ה נכונה). ובכן, הספר ממנו לקוחה השׂיחה דלעיל הוא למלך אין בית מאת חגי דגן (להשוואת מחירים באתר ספרות זולה).

מבחינת הז'אנר (סוגה, בלע"ז) הרשמי שלו הספר הוא מעין רומן הרפתקאות בלשי-מודיעיני. בעצם, הוא ספר היסטוריא במסווה, השואל שאלה מרתקת, שלא ראיתי לה התייחסות בשום מקום באכסניות האקדמיות המקובלות: מה עלה בגורלו של בית שאול לאחר שדוד וחבורתו סגרו להם את הבסטא?

התשובה המפתיעה היא שבית שאול לא נעלם, אלא רק ירד למחתרת. מאז ועד היום, במשך 3000 שנה, מתחבאים נציגיו בכל מיני מקומות זרים ומוזרים, וממתינים ליום בו יפרצו שוב לתודעה ויכבשו את מקומם הראוי.

ולא רק מתחבאים. גם, ובעצם בעיקר, מתחבאות. להבדיל מבית דוד, שויתר על הפן הנשי של האלוהות, השאולניקים והשאולניקיות עדיין מייחלות/ים לגאולה נשית. כך שאם תהיתם פעם מדוע משיח לא בא, ואפילו לא מטלפן, הרי שהתשובה ברורה: הוא לא בן-דוד, היא בת-שאול. והיא רותחת.

שכפרו בעיקר

הסופר הפרואני מריו ורגס-יוסה אמר או-אז ב-2005 שהכיבוש הישׂראלי בשטחים הולך ומגיע לשלב הגרוטסקי. בין ענת קם והליצן פראדו לבין נעם חומסקי והמשט לעזה, דומה שהיטיב לחזות את הנולד. אבל לא אלמן ישׂראל סבא. אם חושב לו הגוי הזה שהכיבוש נותן לו מונופול על הגרוטסקא, הרי קמים 100,000 חרדים ונותנים לו תחרות שלא היתה מביישת כהנים בני-טובים בגֻמנסיון של ירושלם.  הפגנה נגד שלטון החוק והמדינה בשם הזכות לגזענות.

100000 haredim mother of all demonstrations

אז נעים לגלות את דברי הציונית הדתית שהטילה כפפה בפני רבניה, וחובה להזכיר את הרב הנכבד שהעז לקרוא לגזענות בעמנואל בשמה הראוי: חילול שם שמים.

אבל יותר מכל צריך לענות לעזות הפנים החרדית בתשובה ציונית הולמת, ברוח כל ישׂראל ערבים/ות זה לזו. אם מעדיף הציבור החרדי את הפילוג והחלוקה בין אשכנזים לספרדים – עניין גלותי שעבר זמנו זה מכבר –  על פני שותפות הגורל היהודית לדורותיה, וביחוד כאן בציון, אין מנוס מטיפול שורש בבעיא. הגיע הזמן לחשׂוף את הבלוף. הגיע הזמן שמדינת ישׂראל תשׂים קץ למונופול החרדי על הנישׂואין. הגיע הזמן לנישׂואין אזרחיים עכשיו!

אחרי זה, יתמוטט שאר מגדל הקלפים מעצמו.

אפרטהייד באוטובוס

חכ ניצן הורוביץ

ח"כ ניצן הורוביץ

לפעמים נקרים בדרכו של אדם דברים מרגיזים באמת. למשל, האוטובוסים ה"צנועים" לשירות הציבור החרדי – נשים לחוד, גברים לחוד. מי שקוראת כאן ואינה מבינה מדוע הדבר מרגיז, מוזמנת לשאול. עם כל השאר הייתי רוצה לחלוק מכתב שנחת בתיבת-הדאר שלי. יש בו כל מה שצריך לדעת, כדי להתגייס למאמץ נגד הנוהג הנפסד הנ"ל. מי שיש לו/ה פנאי, הנה נתיב פעולה:

**** ******* ****

הודעה שהועברה
מאת: Nitzan Horowitz <nitzan.horowitz@gmail.com>
תאריך: 21 בנובמבר 2009 19:38
נושא: Fwd: FW: מתגייסים למאבק נגד קווי ההפרדה -מהדרין

שלום לכולם

לאלו שלא מודעים: ישנם קווי "מהדרין" בהם מונהגת הפרדה בין נשים לגברים. בימים אלו דן בג"צ בחוקיות קווים אלו. בית המשפט נתן למשרד התחבורה חודש לתת את דעתו בנושא.

וועדה של משרד התחבורה קבעה כי מדובר בהסדר לא חוקי וכעת על שר התחבורה, ישראל כץ, לגבש החלטה סופית בעניין:

האם לקבל את החלטות הועדה או להיכנע ללחץ עסקנים חרדים?

אנו מבקשים מכם, עזרו לכבוד השר להחליט נכון. נציף אותו במיילים, פקסים ומכתבים. לאילו שאינם מעוניינים לנסח מכתב לבד, בהמשך מספר נוסחים לדוגמה. ערכו אותם כאוות נפשכם ושלחו לכתובות המצורפות. שלחו את המייל גם לחברים, שיעזרו למה לא? יש לכם עוד כתובות ומספרי פקס? נשמח לקבל.

לקריאה נוספת (שלא יגידו חתמנו ולא קראנו…)

פרשת לך לך/ הרב ד"ר יהודה ברנדס אנשי רוח בעצומה לשר

הרב יובל שרלו מה אמרה הוועדה? וגם כאן

הבלוג של שחר אילן וקצת מהצד השני וגם כאן

כתובות:

  • דובר משרד התחבורה:

בנין ג'נרי A, רחוב בנק ישראל 5, ת.ד. 867, הקריה, ירושלים
טלפון: 02-6663190
פקס: 02-6663195
דואר אלקטרוני: dover@mot.gov.il

  • אגד מחלקות פניות הציבור (סתם ככה)

אזור

פקס

כתובת למשלוח מכתבים

ארצי

03-9142237

בית אגד מח' פניות הציבור ת.ד. 43 קריית שדה התעופה- מיקוד 70150

מרכז והדרום

03-6383945

תחנה מרכזית חדשה תל אביב, רח' לוינסקי 106

ירושלים והסביבה

02-5304962

תחנה מרכזית ירושלים רח' יפו 224

חיפה והצפון

04-8549213

בית אגד רח' ההגנה 2 חיפה ת.ד 8657 מיקוד 31086

ניתן לחזור אלי בנושא , או בכל הערה או הארה.

דורון גרינטל   054-4625679   dgreental@gmail.com

בברכה,
ח"כ ניצן הורוביץ
סיעת התנועה החדשה – מרצ

דף העידכונים בפייסבוק:
http://www.facebook.com/pages/Nitzan-Horowitz/66398526339

למען הסביבה, אנא נסו להימנע מהדפסת מייל זה. רואים רחוק, חושבים ירוק!


"עבודה שחורה: פועלים למען מדינת רווחה"
www.blacklabor.org
דוא"ל לפניות: blacklabor@gmail.com

בחדרי חרדים…

לטור מחשבות ושאלות לאחר הסרת איפול הפרסום

** ** ** ** ** ** **

הידיעה המובאת להלן פורסמה אמש באתר "בחדרי חרדים" (שכנראה אני צריך להתחיל לבקר בו), מאת הכתב יוסי כץ. אינני יודע אם, ועד כמה, מדוייקות העובדות המובאות בה. אין לי שום כוונה להביע דעה על ההשלכות האפשריות והמשמעויות העמוקות של עובדות אלה. אין לי גם כוונה לפתוח דיון בנושׂא, עד שיתפרסמו דיווחים רשמיים. אבל המידע עצמו, אפילו הוא בגדר שמועה בלתי-מבוססת, חשוב, ויש להביאו לידיעת הציבור. אם יתברר כשגוי, אפרסם גם זאת תיכף ומיד.

** ** ** ** ** ** **

לפני כשבוע נפתח בפורום 'בחדרי חרדים' אשכול, בו דווח על כוחות גדולים של משטרה שהגיעו לשכונת הר נוף בירושלים.

הכוחות, שהתרכזו ברחוב שאולזון בשכונה החרדית, גילו במקום מספר מטעני נפץ, והספקולציות סביב זהות מניח המטען, הפכו למין ספורט לאומי בימי חול המועד, בהם עיקרי החדשות נעים מסביב לזהות מקבל אמירת הפסוקים בחצרות החסידיות.

אלא שמידע שהגיע לאתר 'בחדרי חרדים' שופך מעט אור על הפרשייה התמוהה. אנחנו מפרסמים את הפרטים שברשותנו בזהירות המתבקשת, מתוך רצון כן לא לפגוע במשפחות המעורבות בסיפור, שעוד צפוי להסעיר את הציבור בישראל.

בימי חול המועד נעצר י.ט (שמו המלא שמור במערכת), תושב היישוב שבות רחל, ואב לארבעה.

י. נחקר בחשד למעשים חמורים על רקע יהודי לאומני (ביניהם תקיפת פרופ' שמאלני ידוע, ופיגוע שנאה בתל-אביב).

י. הינו אזרח אמריקני חייל מרינס לשעבר, מעצרו התבצע בדירת המסתור ברחוב שאולזון בשכונת הר נוף בירושלים. בדירה נמצאו אמל"ח, ביניהם חומר להכנת מטענים. חלק מהמטענים נוטרלו בשעת לילה בסמוך ליער ירושלים, הצמוד לשכונה.

ביום מעצר, בשעות הצהריים, הגיעו למקום מספר אנשים בלבוש אזרחי, וחיפשו את בעל הדירה. משלא מצאו את מבוקשם, עזבו, וחזרו בשעות הערב. בשעה 1 לפנות בוקר ניתן האות לפריצה לבית, וכעבור מספר דקות יצאו הבלשים מהדירה כשהם שולפים את י. עם שק על ראשו.

עוד באותה שעה נערכו חיפושים גם בבית הורי אשתו שבשכונת הר נוף, שם לא נמצא דבר. כמו כן נערכו חיפושים בביתו שביישוב שבות רחל, ובעוד מספר בתים שבמחלקה היהודית בשב"כ חשדו כי לאיש יש קשר אליהם.

בבית החשוד בשבות רחל נמצאו עוד ארבעה רובי M16 המחוברים לטלסקופים.

הבוקר (ב) הוארך מעצרו בבית המשפט בפתח תקווה בשלושה ימים נוספים. במהלך הדיון אמר השופט לעורך דינו של החשוד: "אל תנסו לערער, כי עד כה לא הגיע אלינו תיק עם כל כך הרבה ראיות ברורות, הקשרות את החשוד למעשים החמורים שעשה".

י. כפר בסמכות בית המשפט לדון אותו. לדבריו "בית משפט שאינו הולך לפי חוקי התורה לא מקובל עלי". לטענתו, חוקרי השב"כ מונעים ממנו שינה ואף לא נתנו לו להכניס תפילין, אך הוא לא מתכוון להתחנן בפניהם.

האם תוכח אשמתו של י.? ואיך ישפיע הדבר על היחס לחרדים? האם נשוב לראות הסתה תקשורתית פרועה נגד הציבור החרדי? כולנו תקווה שלא.

** ** ** ** ** ** **