חזית חדשה-ישנה

בינתיים נוסף פרט נוסף לתיאור הטרוריסט הרוצח – הוא לבש מסכה על פניו. עם או בלי קשר, מתערער אצלי הבטחון שמדובר במישהו חרדי דוקא. כך או כך, הפשע חמור מאין כמוהו בכל מקרה, ואני עומד מאחרי כל מה שכתבתי על העימות בין חרדיוּת לדמוקרטיא ובעניין הדעה ההלכתית המובעת בסוף הטור.

*** *** ***

יתכן שעוד מוקדם, יתכן שיתברר שבכלל משהו אחר לגמרי, אבל סביר שבתוך כמה שעות יפורסם לציבור שגבר חרדי ביצע פיגוע ירי במועדון נוער גאה בת"א-יפו. נכון לעכשיו, שני הרוגים (לפי שמועות כבר שלושה) וכמה וכמה פצועים קשה ובינוני.

הסיבה לחשד לגבי השתייכותו העדתית של הרוצח היא עדויות מן השטח, לפיהן הוא "לבוש שחורים". אבל החשד גדול וכבד, ביחוד לאור ארועי השבועות האחרונים. מי שטיעון ה"עשׂב השוטה" כבר על שׂפתיו או בקצה מקלדתו, מוזמן לצפות בביריונים שתקפו את הרב (החב"דניק) של בית-הכנסת "גלעד" בקריית-היובל בירושלם. מי שרוצָה לספר על הקסם האקזוטי של החברה החרדית מוזמנת לקרוא על תקנות הצניעות החדשות של הרב קופשיץ מבית-שמש.

לא צריך להיות חיית חדשות כדי לשׂים לב שהחזית הישנה-חדשה מול החברה החרדית מתחממת שוב, אחרי כמה שנים של שקט יחסי. שחר אילן, לשעבר בדה-קאנטרי, כתב בבלוגו הסבר לפיו הסיבוב הנוכחי של המהומות פרץ לא מסיבות רעיוניות או אמוניות דוקא, אלא מתוך הצורך להציג תמונות של "אקשן" מול התורמים באמריקא, שידם קפוצה וארנקיהם סגורים לנוכח המשבר הכלכלי העולמי. אילן מומחה גדול ממני בהרבה בענייני חרדים, ויתכן שהפרשנות שלו חדה ומדוייקת. גם אם כן, הפער המדמם כרגע עמוק בהרבה מקשיי גיוס כספים בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, ואלימות, מרגע שהתחילה, נוטה לתפוס כיוונים בלתי צפויים.

למעשׂה, האתגר שמציבה החברה החרדית בפני מדינת ישׂראל גדול ומשמעותי לא פחות מזה שמציבים בפניו הסכסוך העברי-ערבי וההשתלטות הזוחלת של אוליגרכיית בעלי-ההון. אין ספק שרוב החרדים עדיין יהודים. אבל איך אפשר להפוך אותם לחלק מהדמוקרטיא? התשובה לשאלה טמונה כנראה בחברה החרדית עצמה. אי-אפשר להכריח אף אחד להיות דמוקרטי.

אבל גם אי-אפשר לעמוד מנגד ולא לעשׂות דבר. כבר מזמן ידוע שסדר היום הפוליטי בישׂראל דורש גיבוש דחוף של כח פוליטי חדש, שישאף לשלום ויתנגד לאוליגרכיית-ההון. הצלע השלישית של תנועה כזו צריך לקבוע עמדה ברורה בעניין היהודי. להבנתי, אלו העניינים הצריכים לעמוד בלב מהלך שכזה:

  • הפקעת הנישׂואין והגירושין מידי הממסד הרבני-חרדי. יש להפריד את הטקס הדתי מהרישום במשׂרד הפנים. זוג הרוצה שרב ישׂיאו מוזמן בהחלט, אבל חוץ מזה יטריח את עצמו גם למשׂרד הפנים כדי להרשם כנשׂוי.
  • הפקעת סמכות הגיור מידי הממסד הרבני-חרדי. מהלך זה הוא בעל חשיבות מכרעת, ביחוד כל עוד לא יתוקן חוק השבות, וההכרה ביהדות גוררת באופן מיידי גם קבלת אזרחות ישׂראלית.
  • הפסקה מיידית של כל מימון ממשלתי לכל מוסדות החינוך שלא ילמדו "נושׂאי ליבה", שיכללו אנגלית, ערבית, מדעי החומר ומדעי הרוח. אין רע בחינוך תורני כשלעצמו, אך אין כל סיבה שהמדינה תממן לימודים שהם תורניים ותו לא.
  • פתיחת מסלולי שירות לאומי אזרחי, שיאפשרו לצעירות וצעירים מהעולם החרדי להשתלב באופן מלא בחברה האזרחית.

מהלך משולב כזה יסיר מצד אחד את אחיזת החנק של ההנהגה החרדית על החברה הישׂראלית, יצמצם באופן קיצוני את כוחה, וישׂים קץ למצב המגוחך והעצוב בו המדינה תומכת באופן פעיל בחיזוקה ובגידולה של ציבור החותר תחת עקרונות היסוד שלה. מאידך, הוא יפתח דלת עבור הציבור – ויש לשער הרוב – הדומם, המעוניין דוקא בשיתוף פעולה עם המדינה ולא בעימות.

אבל לפני, לצד ואחרי כל זה, קיים מישור נוסף בו חובה לקרוא תגר על תחושת העליונות החרדית. תחום שלמדינה אסור שתהיה בו דריסת רגל, תחום שהוא נחלת הציבור בלבד, דמוקרטי לגמרי – הלכה. לא פעם ולא פעמיים הבעתי את דעתי בכך שיש לפתוח עידן ההלכה, עידן בו איש הישר בעיניו יעשׂה, ואישה גם. התרומה הצנועה שלי הפעם היא בהתנגדות גורפת להלכה בויקרא יח כב, כט, האוסרת על יחסי-מין בין גברים. את ההלכה הזו יש לבטל מכל וכל, תיכף ומייד. במקומה אני מציע: כל עוד יחסי-מין מתקיימים בהסכמה מלאה ובין בגירות/ים, אין הדבר מעניינו ההלכתי של אף אחד/ת.

*** *** ***

וגם אם יתברר בסופו של דבר שהרקע לפיגוע הלילה שונה מזה שהנחתי, סדר היום הפוליטי והדעה ההלכתית בעינם עומדים.

אין מבטלין גיור

אחת ההסתעפויות של פרשת נוגה-דרורי-ביטון, שהעסיקה אותי כל כך בשבועיים האחרונים, נוגעת לביטול גיורה של נוגה. בהקשר לתיק הנדון, הוליד ביטול הגיור אירוניא חריפה: מצד אחד החליט השופט דרורי שלא להרשיע את איתמר ביטון משום שארוע הדריסה הפך (בעיניו) לרגע מכונן בתהליך קליטתה של נוגה בחברה הישׂראלית. מצד שני קם בית-דין רבני, ביטל את גיורה ושלל את יהדותה, שהיא כשלעצמה אבן יסוד בזהותה הישׂראלית.

יהדות אתיופיא הועלתה לארץ מעצם הגדרתה כיהודית. הדיון הנערך כעת בגורל הפליטים המסתננים כעת למדינה מוכיח כאלף עדים את שאינו דורש הוכחה בעצם – שמדינת ישׂראל אינה מעוניינת לקלוט פליטים מאפריקא סתם כך. היא מוכנה לכך רק בתנאי שהם יהודים. אז אם יהודים, מדוע לגייר? אם כבר גויירו בכל מקרה, מדוע לבטל?

כשנשאל מדוע בוטל גיורה של נוגה, השיב הר' אלי בן דהן, מנכ"ל בתי-הדין הרבניים שהיא "לא גוירה על ידי בתי הדין הרבניים וכי בכל מקרה צריך לפנות לרב חיים דרוקמן, שאחראי על הנושׂא". כלומר, אין כאן עניין מיוחד בנוגה, ואף לא בשאר הציבור שגיורו בוטל פתע-פתאום. יש כאן סכסוך פנימי בתוך היהדות האורתודוכסית בשאלה "למי יש סמכות לגייר?". סכסוך זה, הגורם עוול נורא לציבור העולים – מחבר העמים ומאתיופיא כאחת – אינו נסב על עקרונות התורה וההלכה, אלא על שאלות ארציות יותר, של יוקרה, כח וכסף.

ומדוע אני מרשה לעצמי לקבוע שענייני תורה והלכה אין כאן? בגלל מראי המקום הבאים. הראשון, מן הרמב"ם (משה דרורי, לתשׂומת לבך), הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה יז:

גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר. אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל – יצא מכלל העכו"ם, וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות, הרי הוא כישׂראל מומר, שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו. מאחר שטבל, נעשׂה כישׂראל. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף-על-פי שנגלה סודן.

וגם שולחן ערוך יורה דעה סימן רסח סעיף יב:
כשיבא הגר להתגייר, בודקים אחריו שמא בגלל ממון שיטול, או בשביל שׂררה שיזכה לה, או מפני הפחד בא ליכנס לדת. ואם איש הוא, בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית. ואם אשה היא, בודקין אחריה שמא עיניה נתנה בבחורי ישׂראל. ואם לא נמצאת להם עילה, מודיעים להם כובד עול התורה וטורח שיש בעשׂייתה על עמי הארצות, כדי שיפרשו. אם קיבלו ולא פירשו, וראו אותם שחזרו מאהבה, מקבלים אותם. ואם לא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו שׂכר המצות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, הרי זה גר אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר. הואיל ומל וטבל, יצא מכלל העובדי כוכבים, וחוששים לו עד שתתברר צדקתו. ואפילו חזר ועבד עבודת כוכבים, הרי הוא כישׂראל, מומר שקדושיו קדושין.

יוצא שמתוך המאבק נגד בית-דינו של כב' הרב דרוקמן מפרים בתי-הדין החרדיים הלכה פסוקה וברורה משל הרמב"ם ומשולחן ערוך. תוך כדי מאבק זה, שאין לו קשר לתורה ולהלכה, חידשו בתי-הדין חידוש מרעיש ומרחיק לכת. בלועזית קוראים למהלך כזה "רפורמה". יוצא שהחרדים הם הרפורמים החדשים. גיור רפורמי לא תופס בארץ, נכון?

יום בעליון

את עיקרי הדברים מהדיון היום בעליון בתיק מדינת ישׂראל נגד איתמר ביטון (רשמית, בינתיים, "פלוני") תוכלו למצוא בקלות בדיווחים הבאים. וכאן קישור לפרוטוקול הרשמי. אני אסתפק, לפיכך, ברשמים אישיים.

ההפגנה איבדה כל סיכוי כשהדיון נדחה, עוד אתמול, מ-9 בבוקר ל-11:30. אף אחד לא ידע בדיוק מתי להגיע, ולהיכן. יהיה הוגן לאמר שבשטח לא הורגשה שום נוכחות. רק כשהגעתי לאולם עצמו ראיתי שהתאספו בו כ-100 איש ואישה שבאו לשמוע את שופטי העליון דנים בתיק. לא כולל עיתונאים/ות.

בדיון עצמו התרשמתי מאד מהרוגז של כבוד השופט אדמונד לוי. אמנם, הוא שמר על לשון נקיה ומכובדת לאורך כל הדיון, כמתחייב מהמעמד והאכסניא. אבל היה ניכר בו שהוא זועם מאד. האמירה שלו שעלתה לכותרות באתרי החדשות היא: יש פה אירוע קשה ביותר והכלל הוא שאדם שמוכחת אשמתו מורשע בדין. קראתי את ההחלטה ושבתי וקראתי את ההחלטה ולא הבנתי איך לא מורשע אדם כזה. זה לא מתקבל על הדעת.
מה שלא תקראו באתרי החדשות היא שהשופט, בדרכו היבשושית והמכובדת , צעק את הדברים בכעס.

עם זאת, דומני שברגע מסויים כמעט נסדק שריון המכובדות היבשושית. במהלך הדיון מצא עצמו עו"ד קניג, פרקליטו של איתמר ביטון, נלחץ ומתפתל. בהתחשב בנתוני התיק, הדבר לא מפתיע, כמובן. פה ושם קולו נשבר, ולדעת אחד הצופים שישב בשורה לפני אפילו נשמע כמי שמתאפק שלא לפרוץ בבכי. ואז הגיעה הנקודה הבאה בדיון:

עו"ד קניג: […] אני לא אעמוד ואבזבז את הזמן כדי להקריא את כל עיקרי הטיעון שלי אבל כל הדברים האלה חוזרים על עצמם בהחלטת בית המשפט הנכבד חזור ושנן. מפנה לעמוד 5 למעלה: "זאת מעידה חד פעמית שהיתה לי, יום שחור מבחינתי". גם לו קשה עם מה שהיה שם אותו יום, זה אירוע חד פעמי בחייו ולכן בית המשפט הנכבד החליט –
כבוד השופט א' א' לוי: זה אירוע חריג בחיי, מעולם לא שמעתי על זה עד היום. כשאדם מבקש לצאת מהחניון ואומרים לו תשלם הוא מעלה את השומר על מכסה המנוע.

מצבו האומלל של הפרקליט מצד אחד, ומצד שני האירוניא הגלומה ב"ארוע חד-פעמי" לנוכח הקתרזיס של משה דרורי והרגע המכונן לכאורה בחייה של נוגה, לא השאירו ברירה. הקהל החל לצחקק. כ' השופט לוי לא היסס לרגע, ונזף בחומרה: זה ארוע חמור ביותר, לא משהו לצחוק עליו (לשוא תחפשׂו בפרוטוקול; לא מעט נאמר ולא נרשם). ואני בטוח לגמרי שלולי הנזיפה החמורה ששלף משרוולו היה גם השופט פורץ בצחוק.

אבל היו גם עניינים רציניים. למשל, התברר שהשמועות על עברו הפלילי של איתמר ביטון, שהסתובבו ברשת זה זמן מה, נכונות. ב-18.8.05, חודשים ספורים לפני ארוע הדריסה, ניסה להסתלק עם עגלה מלאה מוצרים מהמרכול, בלי לשלם. נשמע מוכר. התיק הגיע לבית-משפט, ובסופו של דבר הסתיים בעבודות שירות, וללא הרשעה. נשמע מוכר גם כן. כמו כן התברר שעל אף שרשיון הנהיגה של מר ביטון נשלל לאחר הדריסה, הוא המשיך לנהוג על אף הפסילה. מנין לנו זאת? משום שלפני כמה שבועות קיבל דו"ח על נהיגה ללא חגורת בטיחות. על עדות השקר שהעיד בחקירת המשטרה כבר דובר רבות. מכל אלה מצטייר אדם חסר כבוד לחיי אדם ולחוק. דוגמא ומופת למי שנרצה לראות כדיין בבית-דין.

נקודה נוספת, ומרכזית ביותר בסיפור, קשורה בסליחה. כזכור, סליחתה של נוגה לאיתמר ביטון בדיון המקורי – רגע מכונן בחייה לפי פסה"ד של משה דרורי – שׂחקה תפקיד מרכזי בהחלטה שלא להרשיע את הנאשם. במהלך הדיון בקשה שוב להשמיע דברים. עו"ד קניג, נאמן למרשו, הגיב כהאי לישנא: למתלוננת היה את יומה בבית המשפט. כנראה שעתה, כשהיא כבר מעורה לחלוטין בחברה הישׂראלית בזכות הכבוד שהעניק לה השופט דרורי, אין צורך לשמוע את קולה עוד.

בהמשך דבריו הביע עו"ד קניג תרעומת על כך שהפרקליטות שליוו את נוגה היום לבית המשפט (אם הבנתי נכון, מטעם עמותת טבקה), לא הצטרפו לתיק מלכתחילה, אלא רק משהפך לנחלת הציבור: עורכות דינה לא הכירו אותה לפני ההחלטה של בימ"ש קמא, בוודאות אף אחת לא התייצבה. המתלוננת והפרקליטה התייצבו, היום לאחר ההד התקשורתי כולן מצטרפות. הטיעון אינו ריק מתוכן. לא פעם ולא פעמיים נשמעה הטענה שרבים מדי מנסים לתפוס טרמפ על המקרה כדי לקדם אינטרסים פרטיים.

תשובה הולמת לטעמי נתנה כבוד השופטת ארבל: יכול להיות שאם הייתה מיוצגת לא הייתה מקבלת את הסליחה. תשובה זו נוגעת בעניין שכבר נרמז עליו ואף דובר בו, וכנראה שעוד ירמז ועוד ידובר: מה היה חלקו של השופט דרורי בטקס הסליחה? האם הפעיל לחץ על נוגה בכח סמכותו? היום, כשעמדה סוף סוף לאמר את דברה, אמרה (לא מופיע בפרוטוקול, רישום שלי):

הוא ביקש ממני סליחה בבית-המשפט. סלחתי לו, סליחה אמיתית. הבקשה שלו לא היתה אמיתית, וזה הכי כואב לי. […] הוא פגע בי. אני נפגעתי. ולא הייתי צריכה לסלוח לו. אני הבנתי הרבה דברים.

*** *** ***

שתי הערות לסיום:

(א) לשׂמחתי, למדתי היום את שמה של נוגה (שעד כה היתה בגדר עובדת בשב"כ). אמנם, שם משפחתה התפרסם באתרי החדשות. ובכל זאת, לטענת פרקליטתה היא מעדיפה להקרא בשמה הפרטי בלבד, והחלטתי לכבד בקשה זו. מסיבה זו לא העליתי גם תמונתה.

(ב) לצערי, גברה גם עלי רוח המכובדות היבשושית, ונמנעתי מלמחוא כפיים לאחר שסיימה את דבריה. לו יכלתי לחזור שוב, הייתי מוחא בקול. (ותודה לאוּרי יורמן).

*** *** ***

וזה מה שיש לאמיתי סנדי לאמר בנושׂא. הרבה פחות יבשושי ממני, מבטיח.

כף זכות

בתגובות לטור על הנבלים ברשות התורה התגלתה מידה טובה. שניים מן המגיבים, איתי כוחיי וטל ירון, התעקשו ללמד סנגוריא במקרה בו אני נקטתי צד באופן חד-משמעי ותקיף. מסתבר שזכו שניהם לקיים את דבר יהושע בן-פרחיה: והוי דן את כל האדם לכף זכות (אבות א ו). עוד יותר מזה זכו לקיים את דברי ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן רפב):

דַּע כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה

אז כבוד השופט משה דרורי ודאי אינו רשע גמור כמובן. אפילו אני יכול לנסות לראות את הדברים מנקודת מבטו. לפיכך:

מי שרוצה יכול להאמין שכבוד השופט המחוזי לא הושפע ממעמדו הרם של אבי-הנאשם, ואף לא מסמכותם של הרב הספרדי הראשי ושל יו"ר ש"ס, שכתבו מכתבי המלצה על הנאשם. כדי לכסות לגמרי את כל הבסיסים, אני גם מקוה שהשניים דוקא מכירים היטב את הבחור איתמר ביטון, ולא רק את אביו, כפי שנרמז פה ושם.
אפשר להוסיף ולהאמין שאותו פן בפסיקתו של משה דרורי שאני מפרש כגזעני, הוא לחלוטין ולגמרי מהזן אוהב-האדם. הוא מתובל מן הסתם בהתנשׂאות, המושפעת לא מעט ממעמדו הרם, בו הוא מורגל. אבל אפשר להאמין שהשופט משה דרורי ראה כאן מקרה בו חשב באמת ובתמים שהוא יכול לתקן קצת את העולם, אם רק יפגין חשיבה פרשנית מקורית, מחוץ לקופסא.

קשה, אבל גם אם נאמין בכל אלה, עדיין צוחק הגורל האכזר אל מול פני פסק-הדין. אך לאור המציאות האכזרית חלפה לה הקתרזיס של סעיפים 41 ו-528, ופנתה את מקומה לדראמה מכעיסה ומעוררת רחמים כאחד. גיורה של נ' הרי נשלל בינתיים. ריבונו של עולם.

הקתרזיס של כבוד השופט נובעת מאותו מאורע מכונן בחייה של נ', בו התקבלה סופית לחברה הישׂראלית. בינתיים הוחרמה ממנה יהדותה. דומני שלו שאלנו כעת את משה דרורי האם לדעתו, ולאור ביטול הגיור שלה, עדיין מרגישה נ' כחלק בלתי-נפרד של החברה הישׂראלית, היה משיב בשלילה. ואם כך, הרי שפסק-הדין שלו כבר איננו תקף. יתכבד נא השופט ויודיע זאת לחברות/י בית-המשפט העליון במהלך הדיון ביום שני.

וכיוון שמצוה גוררת מצוה, יפה יעשׂה כבוד השופט אם יצרף לתשובתו גם גם תמיכה פומבית ופעילה בבית-דין של הרב דרוקמן, בשאלות גיור. יגדיל לעשׂות אם יקרא לבית-המשפט העליון להתערב בנדון, ולהשיב לנ' את יהדותה. 

מהי גזענות?

לפני כמה שנים הייתי באוּמָן בראש השנה. בדרך חזרה ישבתי במטוס בגילוי ראש, ועיינתי באחת מהמון דברי-הדפוס שאספתי שם. לפתע ניגש אלי בחור צעיר בלבוש חרדי (כמו רוב הציבור על המטוס). "למה אתה בלי כיפה?", שאל. חברו, אף הוא בלבוש חרדי, השיב במקומי: "מה עכשיו עם הכיפה? עזוב אותו, די כבר עם הגזענות הזו". שׂמחתי על כך שבחור ב' שחרר אותי מהצורך לנהל דיון בנושׂא, או אפילו להתייחס. מי שחזר מאומן יודע כמה מעט סבלנות יש לאדם כלפי נודניקים בדרך הביתה. אבל דבר אחד הפריע לי מאד – מה עניין כיפה לגזענות?

המילה "גזענות" שגורה מאד בימינו. לעתים נדמה לי שכל מקרה של אפליה, או של סתם חוסר-חיבה כלפי הזולת, מוכתר היום באופן מיידי כ"גזענות". ולא כן היא! לפי מילון אבן-שושן, "גזענות" היא ההשקפה, שעמי העולם נחלקים לגזעים מיוחסים, ולגזעים אחרים שהם נחותים. גזענות היא עניין של גנטיקא. אפליה על בסיס דת, שׂפה, מין, אהדת ספורטיבית או כל סיבה אחרת, עלולה להיות גרועה והרסנית לא פחות. אבל גזענות היא לא.

כדי להמחיש הנקודה, הבאתי למטה מספר ציטוטים מתוך פסק הדין של השופט משה דרורי בתיק "מדינת ישׂראל נגד פלוני" (איתמר ביטון). הואיל ופסק הדין המקורי מכיל לא פחות מ-572 סעיפים המשׂתרעים על פני 321 עמודים, אין לי ברירה אלא להוציא דברים מהקשרם. כדי להקל על הקורא/ת לבדוק את ההקשר בכל זאת, הבאתי קישור (הנה, שוב) וציינתי את מספרי הסעיפים והעמודים.

***   ***   ***

ס' 47 עמ' 22: (נ' – הנדרסת האלמונית עדיין): קצת, כי זה גם לא. הוא לקח אותי עם האוטו שלו, הוא זרק אותי בכביש הראשי, יכולתי למות שמה, יכול איזה אוטו לדרוס אותי. הוא כל הזמן מדבר עליו, על כמה שהוא ממהר, כמה שהוא זה, מה עם החיים שלי, אני לא בנאדם? כלב לא זורקים ככה, כלב. אולי חשבת שאני לא אתלונן, אולי חשבת שאני סתם ככה?

ס' 47 עמ' 23: הנאשם: אני מתנצל בכל לשון של בקשה […] שתדעי, זה לא נבע מרוע, חס וחלילה. את מדברת על כלב. אבל חס וחלילה, ההתייחסות שלי היא הרבה יותר, הרבה יותר מאשר אדם, ההתייחסות שלי אלייך היא בצורה שווה כמו כל אחד שאני מכיר.

ס' 47 עמ' 24: כ.ה. דרורי:  אז מישהו שנפגע צריך לדעת למה פגעו בי [צ"ל: בו]. היא חשה שאתה התייחסת אליה פחות מאשר לאדם רגיל, והיא השתמשה בביטוי חמור.

מחילופי הדברים ברור שהנאשמת חושבת שזכתה ליחס מיוחד (דריסת פגע-וברח, למי שלא בקיא/ה בפרטי המעשׂה). להרגשתה, הדורס רואה בה יצור נחות יותר מכלב. השופט מעדן זאת לפחות מאשר אדם רגיל. הנאשם, מצדו, משיב שהתייחסותו היא הרבה יותר מאשר אדם… בצורה שווה כמו כל אחד שאני מכיר. אישית, לא ברור לי כיצד מישבים את "הרבה יותר" עם "בצורה שווה". נחזור לכך בהמשך.

ס' 47, עמ' 27-26 (נ'): אני לא יודעת, אני לא הייתי בבית משפט אף פעם, ולא עמדתי ככה ודיברתי כל כך הרבה. אני לא יודעת מה להגיד, אני לא יודעת מה להגיד לכם […] יכול להיות שהוא עשה את זה בגלל שאני אתיופית, יכול להיות. בגלל שזה שכולם יבינו שאנחנו גם בני אדם, גם בשבילנו יש חוק. אני בטוחה בזה שאם הייתה מישהי ישׂראלית הוא לא היה עושה את זה. זהו. אני לא יודעת מה להגיד.

כ.ה. דרורי:  מר… [איתמר ביטון, למקרה ששכחתן/ם; א.א.] שמעת, כמו שהיא נעלבה בעניין הזה שהתייחסת אליה וכל זה, האם אתה רוצה להגיד לה דבר שהוא מאוד חשוב, לי לפחות, שכל מה שעשית שם בכלל לא קשור להיותה אתיופית, או לזה שאתה מתייחס מלמעלה למטה לעבר אתיופים. לכן, היא בתחושה שהיא, לכן היא השתמשה בביטוי חמור מאוד. אני מעט מאוד שמעתי אנשים שאומרים: 'התייחסו אלי כמו אל כלב'. זה תחושה מאוד קשה שלה, ועל זה אני חושב שאתה צריך לדבר איתה מלבך, ולהגיד לה מה באמת, איך אתה מתייחס אליה, איך אתה רואה אותה בתור בנאדם, תגיד לה, אתה, ביוזמתך, מה שאתה רוצה להגיד.

כאן כבר יוצא המרצע מן השׂק. נ' סבורה שהדורס (איתמר ביטון) העז לסוע עליה, ואז להשליך אותה לכביש ולהסתלק, רק משום שהיא בת לעדה האתיופית. שׂימו לב לדבריה: אם היתה מישהי ישׂראלית – נ' מרגישה שהיא אינה ישׂראלית, משום שהיא אתיופית.
השופט דרורי, מצדו, מחשיב אף הוא את עניין הגזע. עד כדי כך מחשיב, שהוא מנחה את הנאשם להסביר שלא כך הם הדברים. אילו הייתי פרקליט בסרט משפטי אמריקאי הייתי קופץ כאן וצועק: Objection, your honor; council is leading the witness! אבל החיים הם לא סרט אמריקאי, אני אינני פרקליט, ומי שמוביל כאן הוא דוקא השופט.

הנאשם: גב'… [המתלוננת] אני חס וחלילה הנחיתות הזאת של העניין של גזע זה לא קשור. אני לוקח את כל האשמה עלי. אני כבר הקדמתי, היה לי יום גרוע, וזה שאת היית באותו מקום זה מקרי לחלוטין, לחלוטין, וגם אם הייתה שמה, אני לוקח את הדוגמא הכי קיצונית, אחת מבני משפחתי שהייתה, היינו נקלעים לאותה {עמ' 28} סיטואציה, הייתי מתנהג כמעט אותו דבר, כמעט אותו דבר במאה אחוז. אין לזה שום קשר, לא שאת יש לך איזושהי הרגשה שאת לא  רגילה. מבחינתי, את היית מקרית לחלוטין באותו מקום, ובלי שום קשר למראה, ובלי שום קשר למה שאת מתארת וזה. את זה תוציאי מהלב שלך, כי אני כאדם דתי, התורה מחייבת לקרב את האנשים הזרים, לקרב את האנשים שהם לא רגילים. אם זה דוגמא קיצונית של יתום, אלמנה, כל אדם שיש לו משקע. על אחת כמה וכמה, שאת, ברוך השם, רגילה לחלוטין. אני לא מבין למה את מרגישה שיש לך איזשהו זהות. ברוך השם אתם נורמאליים ורגילים בחברה הישראלית. זה טעות שאני לא יודע למה היא השתרשה לך.

ראשית, עלי לשבח את איתמר ביטון על הדיוק בדבריו. נ' ומשה דרורי חגים סחור סחור סביב סביב, אך הוא חותך הישר ללב העניין: לפנינו שאלה של גזענות. מר ביטון מכחיש כל רגש גזעני שהוא. אם רוצים, אפשר להאמין לו. אפשר גם להאמין לו שאילו היתה שם בת משפחתו, היה דורס גם אותה, כמעט אותו דבר במאה אחוז. אפשר. כשלעצמי, הייתי משבץ פסקא זו כפירוש לבבלי נדרים יא ב, על המשפט מכלל לאו אתה שומע הן.

בהמשך הדיון הסביר מר ביטון כי הוא ר"מ (ראש מתיבתא, ראש ישיבה), ושיש לו שלושה תלמידים אתיופים. מתוך עמ' 29-30:

היחס שלי אליהם – הם כאילו הילדים שלי, בגלל אותה סיבה שהם תמיד מדברים על הנקודה הזאת, שהם מרגישים לא רגילים. אני דאגתי להם לישיבות קבועות, עכשיו זה הגיל שדואגים לישיבות קבועות […]  את יכולה לדבר עם האמהות באותה שפה שלך, ותשמעי רק מתוך הנימה של האמא, כמה הם אוהבות אותי וכמה הם מעריכות אותי, לא כאדם, אני לא מדבר כדמות תורנית אלא כאדם שעוזר להם ותומך בהם. אז את מדברת על איזושהי הרגשה בגלל צבע, בגלל גזע, בגלל זה. זה טעות! ותחשבי על זה שאני כל יום נפגש עם 3 ילדים אתיופיים, שבמקרה הלא רחוק הם יכלו להיות אחים שלך, אחים {30} שלך הקטנים, שאני מלמד אותם, ואני מוסר את נפשי עליהם יום יום, שעה שעה, שהם יגדלו והכיוון שלהם יהיה כיוון תורני, וכיוון מחשבתי, לפי איך שאני מאמין בערכים התורניים שלי.
אז זה מה שרציתי להגיד, תיקחי את הדוגמא, תיקחי ותציירי אותי כל יום עם 3 כאלה, שהם כאילו האחים שלך, יושב ומלמד אותם ומשקיע שעות על גבי שעות, וגם דואג לעתיד שלהם. אני לא רוצה להתגאות, אבל גם דברים מבחינה כלכלית, אם זה חליפות, אם זה כובעים, שזה לא חובתי.

בכותרת הטור הארוך הזה שאלתי "מהי גזענות?" ובכן, גזענות היא גם יחס מיוחד לאנשים בשל מוצאם הגזעי. התאור של איתמר ביטון לעיל הוא גזעני לגמרי – גם אם כוונתו לטובה. למען הספר ספק, לשם שינוי אני מקבל לגמרי שכוונתו כאן לטובה. גם כוונתי היתה לטובה כשהצבעתי בבחירות הקודמות למפלגת "עתיד אחד" (מפלגה שעניינה יצוגה של העדה האתיופית). הבחירה להצביע למפלגה חסרת סיכוי היתה עקרונית-פוליטית; הבחירה ב"עתיד אחד" דוקא היתה גזענית גרידא.

לפיכך אני מפרש כגזענות גם את דבריו הבאים של השופט משה דרורי (עמ' 259-60, ס' 423-25):

מנקודת מבט "סוציולוגית", ניתן היה לראות בהליך שבפניי, בישיבה ביום 12.7.07, מעין גשר בין העליות השונות של עדות ישראל, לארץ ישראל. הנאשם, בן למשפחה יוצאת מרוקו, הוא הוותיק, מול המתלוננת, שהיא העולה החדשה. […]
{424} אני חושב שאם תתאר המתלוננת אי פעם, במבט רטרוספקטיבי את חייה בישראל, כי אז המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלת, כשווה בין שווים, הוא הדיון בפניי. היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה כי היא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב (הנאשם) נהג כלפיה והתייחס אליה, כאל כלב. בהדרגה, נוכחה המתלוננת לדעת, כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, שני עורכי דין פונים אליה בנימוס, ולבסוף, גם מי שפגע בה, מתנצל בפניה, ומביע כבוד לעדה האתיופית, ממנה היא באה. אותו אדם, גם מוכן לפצותה, כספית, על נזקיה.
{425} אני משער כי בדקות המעטות, בהן שהתה המתלוננת בהפסקה, ועשתה "חושבים", היא הבינה את השיפור העצום במעמדה החברתי בין תחילת הדיון לסופו.

כך משער השופט משה דרורי. מה חושבת על כך נ' תוכלו לשמוע בכתבה של ברוך קרא לערוץ 10 (כאן בנענע, בוידאו).

מעניין גם לדעת מה חושב השופט דרורי על הארוע המכונן הנשׂגב הזה לאור העובדה שבינתיים בוטל גיורה של נ', ויהדותה נשללה.

נבלים ברשות התורה

ב-1 ינואר 2006 דרס תלמיד הישיבה איתמר ביטון צעירה אתיופית, הידועה בינתיים באות נ'. הסיבה לדריסה: הוא רצה לעזוב חניון בלי לשלם עבור החניה. היא, שתפקידה לגבות את התשלום, ניסתה לעצור בעדו. מר ביטון נסע מרחק מה עם הצעירה על מכסה המנוע של מכוניתו, ואח"כ גלגל אותה אל הכביש והסתלק מן המקום. לכשנעצר ניסה להכחיש את המיוחס לו, אך נאלץ לחזור בו כשעומת מול מצלמות הוידאו המותקנות במקום. פרטי התיק, כולל שמו של האברך – איתמר ביטוןמובאים כאן.

כשהגיע התיק לדיון במחוזי בירושלם, נחת על שולחנו של השופט משה דרורי. כבוד השופט, המופקד על עשׂיית דין וצדק, לא התבלבל. שאלה חשובה עמדה לנגד עיניו: האם יש מקום לשקול את הנזק העתיד להיגרם לאותו אדם עקב הרשעתו (העדר יכולת להתקבל כמועמד לתפקיד דיין בבית דין דתי, וממילא, לא יוכל אותו פלוני לכהן כדיין), ובשל כך, האם ניתן להסתפק בקביעת ביצוע המעשה האסור, ללא הרשעה? (הציטוט מתוך ההקדמה לפסק הדין; תקציר וניתוח של האפוס בן מאות העמודים מאת גב' דורה קישינבסקי).

(הקוראת היסודית שׂמה לב ודאי שבפסק הדין הפך הדורס ל"פלוני". כמובן, אם יוודע שמו ברבים, יקשה עליו לכהן בעתיד כדיין בבית-דין דתי. צריך לשמור, אפוא, על אלמוניותו של מר איתמר ביטון.)

השופט משה דרורי לא פעל בחלל ריק, כמובן. לפניו עמדו גם מכתבי המלצה מהרב הספרדי הראשי שלמה עמר וממנהיג ש"ס אלי ישי (כך בפרסום המקורי של רותי סיני בכלכליסט). תמהני אם השניים ידעו על כך שמר איתמר ביטון שיקר בחקירתו עד שראה את קלקלתו בוידאו.

אבל באלמוניות שנחתה על מר איתמר ביטון לא היה די. כדי שיוכל להשאיר את התקרית מאחריו היה גם צורך להמנע מהרשעה. לשם כך ארגן השופט משה דרורי טקס סולחה באולם בית-המשפט. את הסולחה ניצל כדי להמנע מהרשעה ולפטור את הדורס ב-180 שעות שירות (שלא יפגעו בלימודיו, חו"ח), ובפיצוי של 10,000 ש"ח לנדרסת.

שׂיא הנבלה מגיע בהצדקה למהלך חוקי תמוה ושערורייתי זה (הערות של נמרוד אבישׂר). כלשון השופט משה דרורי עצמו (סעיף 424 בפסק הדין): אני חושב שאם תתאר המתלוננת אי פעם, במבט רטרוספקטיבי את חייה בישראל, כי אז המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלת, כשווה בין שווים, הוא הדיון בפניי. היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה כי היא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב (הנאשם) נהג כלפיה והתייחס אליה, כאל כלב. בהדרגה, נוכחה המתלוננת לדעת, כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, שני עורכי דין פונים אליה בנימוס, ולבסוף, גם מי שפגע בה, מתנצל בפניה, ומביע כבוד לעדה האתיופית, ממנה היא באה. אותו אדם, גם מוכן לפצותה, כספית, על נזקיה.

את הרשמים של נ' מהפרשה, כמו גם את הסרט של מצלמת האבטחה, אפשר לראות בכתבתו של ברוך קרא בנענע-10.

עם זאת, לאור החדשות היום, מסתמן שאולי הצעירה נ' היא בכל זאת בגדר כלב. לכל הפחות, היא כבר אינה יהודיה. לפי דיווח של קול ישׂראל בוטל גיורה של נ', והיא אינה יהודיה עוד. לדברי הרב אלי בן דהן, מנכ"ל בתי הדין הרבניים, המתלוננת לא גוירה על ידי בתי הדין הרבניים וכי בכל מקרה צריך לפנות לרב חיים דרוקמן, שאחראי על הנושא (פורסם בנענע 10). אל דאגה, בעוד זמן מה יוכל איתמר ביטון לכהן כדיין בבית-דין כזה.

***

אומרים שכדי שהרוע ינצח, די שאנשים טובים ישתקו. אז אסור לשתוק!
איתמר ביטון – לכלא!
משה דרורי – הביתה!!
סמכויות הגיור – לעם ישׂראל!!!

עם הנצח לא מפחד (פרשת השבוע – שלח לך)

וידבר יהוה אל משה לאמר: שלח לך אנשים ויתֻרוּ את ארץ כנען אשר אני נתן לבני-ישׂראל […] ויעלו ויתֻרוּ את הארץ ממדבר צִן עד רְחֹב לְבֹא חֲמָת […] וישֻבוּ מִתוּר הארץ מקץ ארבעים יום. וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני-ישׂראל אל מדבר פארן קדשה, וישיבו אתם דבר: […] "באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש הִוא, וזה פריה. אפס, כי עז העם היֹשֵב בארץ, והערים בְּצֻרוֹת גְדֹלֹת מאד, וגם ילדי הענק ראינו שם" […] וַיַּהַס כָּלֵב את העם אל משה, ויאמר: "עָלֹה נַעֲלֵה וירשנו אֹתָה, כי יכול נוכל לה. והאנשים אשר עלו עמו אמרו: לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו. ויֹציאוּ דִּבַּת הארץ אשר תרו אֹתָה אל בני-ישׂראל לאמר: "הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אֹכֶלֶת יושביה הִוא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מִדוֹת, ושם ראינו את הנפילים בני-ענק מן הנפִלים, ונְּהִי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם […]  [במדבר יג]

רק חול וחול

רק חול וחול

איור: דניאל מורגנשטרן

כהיסטוריון מציב בפני סיפור המרגלים אתגר קשה, אפילו מביך. מחד, אינני מקבל את סיפור המסגרת המקראי כפשוטו. אינני מאמין שעם ישׂראל, 600,000 איש רק הגברים יוצאי הצבא, יצאו כאיש אחד ממצרים ועשׂו דרכם לארץ. מאידך, אם מדובר במֻתוס, הרי שעלי לפחות לנסות להסביר מי ניסח אותו, מתי, ולאיזו מטרה. לשאלות אלה עדיין אין לי תשובה. מצד שני, לתורה שבעים פנים (לפחות), ולא תמיד חייבים לפרש את פרשת השבוע לאור העבר. בחזרה להווה.

בשבוע שעבר דרשתי בקצרה את "חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ" על החזון המדיני לשלום בין תושבי הארץ – מדינה אחת, משותפת לכל אזרחיה, בין הים לירדן. בטור לפני יומיים פיתחתי את הרעיון עוד, והסברתי מדוע נטשתי את חזון "שתי מדינות לשני עמים", המקובל על כולי עלמא (כמעט) כפתרון הנכון, הצודק והמעשׂי לסכסוך הישׂראל-פלשׂתיני. מדרך הטבע, הדעה יוצאת הדופן הזו גררה שלל התנגדויות מטעמים שונים. הנימוק הבולט, אפילו בקרב מי שמחבב את הרעיון, היה שהוא אינו מציאותי, בלתי-ישׂים. כאן בדיוק נכנסים המרגלים לתמונה.

בני-ישׂראל נצטוו להכנס לארץ. אמנם, ראשית מעשׂה באיסוף מודיעיני תחילה, אבל הסוף ידוע מראש: "שלח לך אנשים ויתֻרוּ את ארץ כנען אשר אני נֹתן לבני-ישׂראל". הארץ נתונה. אין סיבה לדאגה. אף על פי כן, עשׂרה מתריסר המרגלים נבהלים מגודל המשׂימה העומדת לפניהם (או ליתר דיוק, מגודלם הפיסי של האויבים), ומנסים לשכנע את העם לוותר מראש. המשך הסיפור ידוע. רבש"ע מתרגז, ובמקום להכניס את עם ישׂראל לארץ תיכף ומייד, הוא גוזר ארבעים שנות נדודים במדבר.

מוסר השׂכל: על אף שיהיה קשה מאד לישׂם את "האזרח בבני-ישׂראל, ולגר הגר בתוכם – תורה אחת יהיה לכם" (במדבר טו כט), צריך להעז ולעשׂות. אמנם אינני מקבל את הסיפור על ארבעים שנות הנדודים במדבר כעובדה היסטורית, אבל אני מקבל גם מקבל את המסר הכללי של הסיפור. פחד ושיתוק, במסווה של זהירות, יביאו אסון. ר' נחמן הבין את זה. הרצל הבין את זה. גם בן-גוריון וז'בוטינסקי. ואנחנו?

מדינה אחת

האמריקאים לוחצים, הפוליטיקאים מתנערים, המפגינים מוחים ברחובות נגד הכיבוש. רק נפרק את ההתנחלויות, וכבר יהיה שלום. שתי מדינות לשני עמים, נכון? פעם הייתי בטוח בכך במאה אחוז; היום כבר הרבה פחות.

כשכתבתי  על פרשת "בהעלתך" עמד ברקע טור אחר, של נדב פרץ, שקראתי לפני חצי שנה, ואינו מרפה ממני מאז. בטור "מדינה דו-לאומית – כי אין ברירה" שוטח נדב שורה של נימוקים כבדי משקל לכך שהזמן לחזון "שתי מדינות לשני עמים" חלף עבר. אם אנו חפצים להמשיך לשׂרוד בארץ מעבר לעוד דור או שניים, כדאי שנתחיל לחשוב כיצד מתקדמים לכיוון של מדינה אחד בין הים לירדן, בה יחיו עברים וערבים בשוויון אזרחי גמור. בעודי תוהה כיצד לצקת את חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ לחזון המדינה הדו-לאומית, נחתה בתיבת הדוא"ל שלי התראה על טור של "סוכן זוטר, מקסימום לבלר", באותה רוח ממש. את המסקנות של נדב ושל מרמיט (הסוכן) אני מציע לכן לקרוא בעצמכן. בעצם, לא מציע. ממליץ בחום רב ובתחושת דחיפות. להלן תקציר שבתקציר, ועוד מעט משלי.

הישר מהטור של נדב

הישר מהטור של נדב

נוסחת שתי המדינות מחייבת פירוק המוני של התנחלויות. הדיבורים על חילופי שטחים וכו' הם סוג של אחיזת עיניים. במשך שלושה עשׂורים נבנו ההתנחלויות בשומרון וביהודה לפי הגיון גיאוגרפי פשוט, כך שתשלוטנה על צירי התנועה המרכזיים בשטח. לא מדובר בסוד. המתנחלים דיברו ומדברים על כך בגלוי זה זמן רב. המפה לשׂמאלכן ממחישה היטב במה מדובר. אם נשאיר את אריאל ואת מעלה אדומים בתחום ישׂראל, שום חומה שבעולם לא תמנע חיכוך עז מידי יום ביומו. (האמת? גם אם נוותר החיכוך בעינו יעמוד).

ומה על כל המתנחלים שגרים מחוץ לגושים שיוחלפו? התשובה הסמולנית המקובלת היא "נפנה אותם!" (לרוב מלווה בניצוץ של שׂנאה ושׂמחה לאיד). האמנם? במקרה של אזעקת אמת, סביר להניח שחלק מהציבור העברי בשטחים אכן יתפנה מרצונו חזרה למדינת ישׂראל. אבל מה עם החלק האחר?

לדעתי, מי שסבור שסיפור ההתנתקות מרצועת עזה יחזור על עצמו – טועה ומטעה. ההתנתקות עברה בשקט מופתי (יחסי, הכל יחסי), כיון שמנהיגי הציבור הכתום הורו לשמור על איפוק. להבנתי, הם עשׂו כן כלקח, ואולי גם ככפרה, בעקבות רצח רבין. והתגובה הזו היתה חד-פעמית. נסיון לפנות התנחלויות בכח יתקל בפעם הבאה באלימות קיצונית מן הצד השני. אלימות שתגלוש לפסים של מלחמת אזרחים ממש. ולפני שנמשיך הלאה, אני מציע לחשוב דקה או שתיים בשקט על חלקו של הציבור הכתום ביחידות הלוחמות של צה"ל. ואז עוד דקה או שתיים על מלחמת האזרחים שהתנהלה בתוך ירושלם, בזמן שוספסיאנוס וטיטוס צפו במתרחש מבחוץ ולא האמינו למראה עיניהם. התוצאה – שוב, לדעתי – תהיה זהה. חרבן הבית. לא פחות.

אז מה עושׂים? פתרון אפשרי אחד הוא להניח למתנחלים להשאר בבתיהם, ולהפוך לאזרחים במדינת פלשׂתין. כך תיווצר תמונת ראי, לפיה המדינה היהודית והדמוקרטית מקיימת זכויות שוות למיעוט הלאומי הערבי, והמדינה הפלשׂתינית הדמוקרטית (על כך יש להתעקש בכל הסכם שלום!) תקיים אותן זכויות ממש לציבור העברי שלה. פתרון כזה ימנע עוד סיבוב של מלחמות היהודים, אבל ברור שהוא כרוך בהרבה מאד קשיים ובעיות.

מצד שני, אם כבר גרים שני העמים יחד באותה ארץ, מדוע להסתבך בשתי מדינות קטנות ומשולבות זו בזו גיאוגרפית וכלכלית, כשאפשר להתמודד במסגרת מדינה אחת? אין ספק שכינון מדינה דו-לאומית בין הים לירדן הוא אתגר עצום, מהגדולים שלקחה על עצמה איזושהי חברה באיזשהו זמן. אלא שלאור המציאות, נראה לי שהסיכוי לכך אינו נמוך יותר מהסיכוי לשכנע את הציבור העברי בשטחים להסכים לפרק את ההתנחלויות ולהתפנות מרצון. ובכל מקרה, דוקא מן הכתומים למדנו:  עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה.

הזדמנות שניה ליציאת מצרים (פרשת השבוע: בהעלתך)

וידבר יהוה את משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, בחֹדֶש הראשון, לאמר: ויעשׂו בני-ישׂאל את הפסח במועדו   […]   ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשֹׂת הפסח ביום ההוא. ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא, ויאמרו האנשים הָהֵמָּה אליו: "אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נִגָּרַע לבלתי הקריב את קרבן יהוה במֹעֲדו בתוך בני-ישׂראל?   […]   וידבר יהוה אל משה לאמר, דַּבֵּר אל בני-ישׂראל לאמר: איש איש, כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחֹקה, לכם או לדֹרֹתיכם, ועשׂה פסח ליהוה בחֹדש השני, בארבעה-עשׂר יום בין הערבַּיִם יעשׂו אֹתו   […]   וכי יגור אתכם גֵּר, ועשׂה פסח ליהוה כחֻקַּת הפסח וכמשפטו, כן יעשׂה. חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ [במדבר ט א-יד].

ולפיליפינית שלום

ולפיליפינית שלום

איור: דניאל מורגנשטרן

לשם מה פסח שני? לוח השנה היהודי רצוף ומשובץ חגים מחגים שונים, ואגב אף אחד מהם איננו שומעים על נוהל הזדמנות שניה. מה נשתנה הפסח מכל החגים? תשובה אחת לשאלה נמצאת כבר בסיפור המסגרת המקראי: פסח הוא חג היסוד של עם ישׂראל. הפסח הראשון, זה בו יצאנו ממצרים, מסמל את הולדת העם. ההשתתפות בפסח מציינת גם את היציאה משעבוד, גם את השייכות לעם. פסח הוא חג שאסור להחמיץ.

בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים (משנה פסחים י ה). גם בכך שונה פסח משאר החגים. המסר הכפול של חירות ושל שייכות לאומית שריר וקיים בכל הזמנים. כל עוד קיים עם ישׂראל, נמשכת יציאת מצרים. בהקשר זה מעניין במיוחד לראות את הקישור שעושׂה הכתוב בין הפסח לבין הגֵּר. במקומות רבים אנו מצווים על יחס של כבוד, אפילו על אהבה לגר, כיון שגם אנחנו היינו גרים, עוד במצרים. זכרון היציאה שלנו משעבוד לחירות ומגֵרוּת לנחלה ולאזרחות מחייב ביחסנו לאחרים, שגורלם שפר עליהם פחות. אין זכויות ללא חובות.

והנה, בדור שלנו, גרים מכל עבר. חלקם הגיעו מהפיליפינים כדי לסעוד את קשיש(ות)ינו. אחרים הגיעו מסין לעבוד בשׂדות ובבניין. חלקם ברחו מסודאן כדי להציל את חייהם. אחרים גרים בכפרים, בערים, במחנות פליטים בכל רחבי שומרון ויהודה, כפופים לשלטון צבאי ישׂראלי אך חסרי אזרחות. ואנחנו, יהודים ודמוקרטים, מצֻוִּים לנהוג בהם כבוד ואהבה. מצווים ולא מקיימים.

כל זה מביא אותי למחשבה על לב הסכסוך הישׂראלי-פלשׂתיני. לצד כל הקלישאות המקובלות בדיון הזה, מלווים אותי הסיפורים ששמעתי מקרובי משפחה מבוגרים על החודשים הראשונים לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר ששקע האבק יצא בית ישׂראל בהמוניו לתייר בארץ. כמעט בכל הסיפורים ששמעתי על הימים ההם (ושמעתי כמה וכמה) חזר עניין אחד באופן קבוע: קבלת הפנים החמה והאוהדת של הפלשׂתינים בשטחים למבקרים הישׂראלים. אפשר להתייחס לסיפורים הללו בציניות, ולחשוב על הכסף שהזרימו התיירים או על הנוהג הלבנטיני עתיק היומין להתרפס בפני כל כובש העובר בארץ. אלא שמהסיפורים עולה תמיד ניחוח אחר, של תקוה ואפילו ציפיה לעתיד טוב יותר.

אם כן, הרי שהתקוות והציפיות החלו להתמסמס זמן קצר לאחר מכן. הלהט התנ"כי עודד תנופת התיישבות עברית ב"שטחים", אך דיני גרים נשכחו בקרן זוית. במקום אהבה וכבוד קיבלנו "פועלים מהשטחים" ו"נס כלכלי", שעות עבודה ארוכות יותר ושׂכר נמוך יותר מזה המצויין בחוק. את המחיר אנו משלמים גם היום, בשׂנאת המנוצלים, בחרבן מדינת הרווחה. את ההזדמנות של 67 החמצנו באורח עוצר נשימה.

אבל עדיין לא מאוחר לתקן. אם למדנו משהו מפרשת פסח שני, הוא שהתורה מעניקה לנו הזדמנות שנייה. "חֻקָּה אחת יהיה לכם, ולגר ולאזרח הארץ" פירושו שגם כאשר אנחנו מעסיקים פועל תאילנדי, אנחנו חייבים לשלם לו שׂכר מינימום ולקיים את שאר זכויותיו הסוציאליות. קל וחומר כאשר מדובר לא באורחים-גרים לרגע, אלא בתושבי הארץ הפלשׂתינים, בין גרים ובין אזרחים. אין זכות נחלה על הארץ ללא קיום החובה. ללא אהבת הגר, ללא שיוויון וכבוד, לא יהיה שלום.

למה לי פוליטיקא עכשיו

זמן ההכרעה הגיע. עדיין מתחולל הקרב על התודעה, אבל שׂדה המערכה כבר צריך להתרחב לתחום המעשׂה. מרבותי קבלתי, כי ראשית קמפיין פוליטי ביום שאחרי ליל הבחירות הקודם. זה אומר שאנחנו כבר בפיגור, וצריך להתחיל להתכונן כבר עכשיו לקראת הבחירות הבאות. לפי כללי המשׂחק הפוליטיים של שלטון הנציגים, צינור ההשפעה הדמוקרטי המרכזי של היחיד/ה (מעבר להצבעה ההמונית פעם בכמה שנים) עובר דרך התפקדות למפלגה. נעשׂה ונשאל: איזו?

תי"מ, בה תמכתי בחום בזמן הבחירות, התפלגה לשניים. באין איחוד, אני בוחר במימד. לפני הכל, גילוי נאות על המניעים האישיים שלי. אני מחפשׂ בית פוליטי, שיאפשר לי לבחון רעיונות, ולתרגם אותם לכלל מעשׂה. הדרך הישירה לעשׂות זאת היא באמצעות הכתבת המדיניות של הרשות המבצעת. לשם מגיעים דרך הכנסת. מימד כבר היתה שם, אך מעולם לא ברשות עצמה. כיצד אפוא נכנסים לכנסת?

בראש ובראשונה, דרך חיבורים קהילתיים. כאלה יש למימד בשפע, ואפשר וצריך לחבר עוד. יתר על כן, יש לשאוף להתאחד עם כמה שיותר גופים וארגונים בעלי מטרות דומות, כדי ליצור תנועה ומפלגה רחבות ככל האפשר. לשם כך צריך להציע הסכמה מכוננת. להבנתי, כרגע עומדות על הפרק שתי מלים: "מדינת רווחה". אני רוצה להוסיף שתיים נוספות: יהודית ודמוקרטית.

מתוך החיבור של מדינת הרווחה עם הפרקמטיא המקראית אפשר לייסד כלי כלכלי מטעם המדינה, שיפעיל רשת של מוסדות להלוואה וחסכון. חסכון יקנה זכויות לשירות בנקאי בסיסי, ואילו הלוואות תנתנּה על בסיס מקומי, ללא ריבית, ובשמיטה מלאה בשביעית. המטרה לקראת תשע"ה – שנת השמיטה הבאה – תהיה קוועטש כלכלי לאומי לקראת איזון מוחלט של החוב הפרטי במשק. כזכור, דעתם של חכמים נוחה ממי שיחזיר את מלא החוב על אף השמיטה. וגם הבנקים הרגילים לא ילכו לשום מקום.

דרך אחרת לשלטון דמוקרטי להיות יהודי היא להשתמש בדרך הישר ובדרך ארץ. על דיני גרים ושאלת השלום אכתוב ב"ה בטור פרשת השבוע הבעל"ט. כאן אעיר רק שיש לדעתי בתורה בסיס רחב מאד להסכמה עם חכמ(ות)י דתות אחרות על הדרך לשלום. זו גם דרכם של הרב מלכיאור ושל מימד.

שתי שאלות קצרות נשארו. אחת, פשוטה: האם הדברים עד כה נראים הגיוניים? אשׂמח לשמוע חוות דעת. אם התשובה חיובית: מה את/ה יכול/ה לעשׂות כדי לתרום ולקדם?

לכתוב תגובה ולקשר הלאה זה יותר טוב מלשתוק. להתפקד למפלגה ולהצטרף לפעילות שטח זה בחינת יציאת מצרים. כנראה שהפעם הים לא יחצה מעצמו.   ~ לספינות ! ~