הנה נתבשרנו שמספר הזכאים לתעודת בגרות בשנה החולפת ירד. הגיע הזמן.
זה שנים ארוכות שמערכת החנוך הממלכתי עומדת תחת מתקפה ממושכת ומתואמת היטב. ממשלות ישראל לדורותיהן קצצו בתקציבי החנוך השכם והערב, ורף המעבר בבחינות הבגרות הונמך מתכנית לימודים אחת למשנהָּ.
שוק העבודה, שהבחין בחושיו החדים בתהליך המתרחש, בצע תקון לדרישות. עבודות אשר חייבו לפני דור תעודת בגרות – פקידות בבנק, נאמר – מחייבות בימינו תאר ראשון ללא יוצא מן הכלל. האוניברסיטאות לא עמדו בעמס הביקוש, וכעת פועלות מכללות אין-ספור בכל רחבי הארץ.
(תמונה: מכללת עמק הירדן)
נהנים, החבר'ה. וכי למה לא?
אבל לא צריך ללכת לעשות תאר רק כדי למצא פיסת דשא ותכלת ממעל. נהפוך הוא! צעירים אלה יכולים לעבד במגון עבודות, להרויח כסף, ולבלות בכנרת בזמנם הפנוי. כסף הרי דורשים שם בכל החופים, אבל תאר אקדמי לא מענין אף אחד.
שוק העבודה יגיב בשמחה לשיפור משמעותי ברמת התיכונים והחנוך היסודי. עשרות אלפי שנות עבודה יתוספו בשנה, וימריצו את התוצר הלאומי באופן משמעותי. גם החנוך הגבוה יפיק רוח גדול מכך שקהל הלקוחות שלו יגיע מוכן יותר ובעל השׂכלה רחבה. מן המפורסמות היא שהשכלה גבוהה מביאה עמה בדרך-כלל גם שיפור ביכולת ההשׂתכרות, בבריאות, בידע למניעת הריונות לא רצויים, ועוד. יתר על כן, אקדמאים מצטיינים הם מוצר יצוא שאין לזלזל בו.
אז מה לעשׂות?
ראשית, יש לבלום את מגמת הקצוצים בתקציב החנוך, ואף להפך אותה.
שנית, יש לערוך קצוצים מקיפים במנגנון הפקידותי של משרד החנוך, הבולע סכומי עתק מן התקציב. תפקידו של משרד החנוך צריך לצטמצם לשלושה נושאים: א) העברת תשלומים לבתי הספר; ב) חבור שאלוני בחינות הבגרות; ו- ג) בדיקתן וקביעת הזכאות לתעודה.
שלישית, יש להעלות באופן משמעותי את שׂכר המורים. במציאות הנוכחית שׂכר מורה לא מאפשר לפרנס משפחה בכבוד. הואיל ותנאים אלה אינם מפתים במיוחד, קשה למשוך למקצוע עובדים מיומנים ומסורים. ההוראה הפכה למקצוע המניב "משׂכורת שניה". העלאת שכר המורים תאפשר לעלית להצטרף לעבודה בתחום, ותעלה מדרך הטבע את הרמה.
ואם נוסיף לכל האמצעים הללו גם את יזמת "שירות לאומי אזרחי", נוכל לעשות מהפכה יסודית במערכת החנוך, ולשפר את רמתה עשׂרת מונים. עם הזמן יעלה שוב אחוז הזכאות לבגרות, אך הפעם תהיה זו תעודת בגרות משמעותית ומועילה בהרבה.
לא בטוח שהגדלת תקציב החינוך יתרום לפתרון הבעיה. ההפך קרה רק לפני העשור, כאשר בתוספת לתקציב "החינוך" נשכרו "מורים" למקצעות כמו צילום, נוספו שעות הוראה לנושאים כמו "דו-קיום", ואך השכילו להעניק תעודות "בגרות" על מקצוע DJ…
גוֹטְשוּטְשָא שלום,
הגדלת תקציב לבדה אינה פתרון לכלום. אין כמו משרדים ממשלתיים מומחים לבליעת תקציבים, העלמתם ובזבוזם.
יתר על כן, אין טעם בהגדלה מקומית, בלי מהפכה כוללת בתחום.
באשר להגדלת תקציב, אם אכן היתה כזו (לזכרוני לא היתה מאז 1992):
א) שכר המורים לא הועלה באופן משמעותי. אינני מזלזל במאמציהן של העושות והעושים במלאכה כיום; אך אין למערכת סכוי, כל עוד מורה לא ת/יוכל לפרנס משפחה בכבוד.
ב) מקצועות כמו צילום, "דו-קיום" (מה זה?) או DJ לא אמורים להכלל ברשימת המקצועות לבגרות. די ברשימה המקובלת: תנ"ך, הסטוריא, עברית, אנגלית, אזרחות, מתמטיקא וכו'.
אם תרצה הנהלת בית-ספר זה או אחר לקיים שעורים שכאלה, מטעמים עקרוניים או מסחריים, תוכל להקצות לכך משאבים מתאימים, מתקציב בית-הספר.
שעור ההצלחה של תלמידי בית-הספר יִקָּבַּע בבחינות בגרות בלתי-תלויות. ההורים והתלמידים יוכלו להתלבט יחדיו אם לבחור בבית-ספר המציע מקצועות "מגניבים" על חשבון מצוינות אקדמית.
אגב – השניים אינם סותרים זה את זה. גם מורה טוב לצילום יכול לחולל פלאים.
מערכת החינוך לכודה במלכוד-22 כבר שנים. על פניו, קשה להעלות את שכר המורים, ולכן לא מגיעים מורים חדשים ואיכותיים למערכת. אבל הבעיה היא שגם אם יוכפל שכר המורים כיום, עדיין נשאר עם כמות גדולה מאוד של מורים, הרוב למעשה, שהינם בינוניים כמחמאה. רבים מהם נמצאים במערכת עשרות שנים, ושחוקים כמו שרק מגע עם ארבעים תלמידים ביום לאורך עשרות שנים יכול לשחוק. אי אפשר לפטר אותם או להחליף אותם, בגלל וועדי עובדים חזקים. גם אם נכפיל את השכר היום, יקח שנים, ואולי אפילו עשרות שנים, לשינוי להתגלגל. במילים אחרות: צריך לעודד כניסה של דם חדש ואיכותי למערכת, אבל גם יציאה של הישן והעייף, ויפה שעה אחת קודם.
מלבד זה, ייתכן ולא הבנתי נכון, אך האם אתה מציע לתת לכל בי"ס אוטונומיה על חומר הלימוד, כל עוד בסופו של דבר הוא מביא אנשים לבגרות?
נתחיל מהסוף – כן!
אני מציע לתת לכל בי"ס את הרשות לבחור את ספרי הלימוד, את תכנית הלמודים, את שיטות ההוראה וכיו"ב.
אבן הבחן נצבת בסוף המסלול – בחינות הבגרות.
לאור הרמה האופינית לבוגרי תיכון בימינו, הן מבחינת הכשורים הבסיסיים (קריאה, כתיבה, נתוח, היקש וכד'), הן מבחינת ההשׂכלה הכללית, נראה לי שישׂוּם הצעתי לא יגרום נזק רב יותר מזה הנגרם בכל מקרה.
ולענין שׂכר המורים: מי שעדר במערכה עשׂרות שנים, כנגד כל הסכויים, וספג קתונות של בוז והשפלה, גם הוא ראוי לגמול. עיני אינה צרה במורים העושׂים במלאכה כיום.
יתכן, עם זאת, שלצורך חשובי פנסיא יש להתחשב במשׂכורת ממוצעת על פי נוסחא כלשהי, לאו דוקא במשׂכורת האחרונה כנהוג, והענין צ"ע.
רעיון של הפרטת תוכניות הלימוד בבתי ספר לא נראה לי. זה יגרום לכך שבתי ספר מסוימים יחשבו לטובים בהרבה מאחרים, ואלו הפחות טובים כנראה יהיו בפריפריה. יש לנו מספיק פערים ומעמדות בחברה, אין צורך להחמיר את המצב.
יונתן שלום שוב,
ראשית, כבר היום נחשבים בתי-ספר מסוימים לטובים יותר מאחרים. אכן, חלק מהפער מתבטא גם במונחים של מרכז מול פריפריא. מצב מצער זה קיים כבר בשטח, ללא קשר להצעתי.
שנית, יש להבדיל בין הפרטת בתי-הספר, צעד אליו אני מתנגד בתוקף, לבין הפרטת תכניות הלימוד, בה אני תומך. למה הכוונה?
בתי-ספר צריכים להמשיך ולהיות ממומנים על ידי המדינה. המורות/ים צריכות/ים להיות מועסקות/ים בחוזים קיבוציים, כמו בהווה. יש לבלום ולהפוך את מגמת הכניסה של גורמים עסקיים לבתי-הספר. יש אפילו מקום לאפליה מתקנת של איזורים חלשים, למשל באמצעות תקצוב מוגבר, עדיפות בפיתוח תשתיות (כתות לימוד, ספריות, מתקני ספורט), ושׂכר משופר לסגל ההוראה.
לעומת זאת, בעניין תכניות הלימוד, יש לאפשר חופש מלא לכל מורה לבחור בעצמה/ו את הספרים ואת אמצעי הלימוד האחרים. המצב הנוכחי, בו משׂרד החינוך מכתיב באילו ספרים ובאילו שיטות להשתמש, חונק יצירתיות וכופה מחשבה דוגמטית. ממילא, גם במבחן התוצאה מדיניות זו נכשלת כשלון חרוץ.
אמנם, אני סבור שבתי-ספר מתוקצבים צריכים להיות תחת פקוח של המדינה (וראה מאמרי על חוק נהרי). הדרך הטובה ביותר להנהיג פקוח כזה הוא באמצעות בחינות הבגרות (משׂרד החנוך עדיין יקבע מה ה"חומר"), ואולי גם בחינות מעבר בין היסודי לחט"ב ובין החט"ב לתיכון. מותר למדינה להציב דרישות בתשובה לשאלה "מה ללמד?". אין שום טעם בכפיה מלמעלה בשאלה "איך?"
הפרטת תוכניות הלימודים נוסתה כבר בבריטניה, כחלק מחוק בייקר ב – 1988, והתוצאה לא הייתה בהכרח עלייה ברמתם של "תוצרי המערכת" כיוון שנוצרה בעיה חדשה — בתי הספר נהרו אחר התוכניות ה – "קלות" ורק מיעוט אימץ את התוכניות שיכלו להוות אתגר אמיתי לתלמידיהם. כמובן שההשוואה בין בריטניה לישראל היא פשטנית, אולם הבאתי אותה כתרחיש אפשרי.
כדי להצליח באמת ובתמים, הפרדיגמה החינוכית כולה צריכה להשתנות. למה הכוונה? עליה להפסיק לחשוב במונחים של המאה ה -19 ולהתחיל לחשוב במונחים של המאה ה – 21. עליה לראות בחינוך מורה נבוכים (מודל הבאזאר) ולא פס ייצור (מודל הקתדרלה).
יחד עם זאת, כדי שהדבר יצליח יש צורך להזיז הרים: לפרק את המערכת הבירוקרטית המסורבלת שהשגרה היא לחם-חוקה, ולהפריד את הדת מן המדינה — שני דברים שאין בכוחו של אף מדינאי ישראלי להעביר בקונסטלציה החברתית הנוכחית.
אני מסכים ששיטות החינוך המקובלות כיום תקועות בעבר הרחוק. אני מסכים גם שכדי להביא לשינוי יסודי יש "להזיז הרים", או בשׂפה פשוטה, להפטר מהצבא האימתני של פקידים ומפקחים הגודש את מסדרונות משׂרד החנוך. בעניין זה כתבתי מאמר (שטחי ופשטני, אתה עשׂוי לקרוא לו) כאן:
http://www.karmel.co.il/index.php?option=com_content&task=view&id=109
בעניין מורה נבוכים, אתן דוגמא אישית. בחינות הבגרות בהסטוריא, ואחריהן גם רוב הבחינות באוניברסיטא, בודקות בעיקר זכרון לטווח קצר (יכולת שינון) ויכולת ארגון תחת לחץ. אלו שתי תכונות שיש להן דרישה בשוק העבודה, אבל אינני סבור שהן החשובות ביותר.
בתרגילים שאני מעביר (הסטוריא כללית, אונ' חיפה-הר הכּרמל) השיטה שונה לגמרי מהמקובל. כל תלמיד/ה מקבל מראה מקום, שמוביל אותו לקטע קצר ממקור ראשוני. עליה/ו לקרוא את המקור ולעכל אותו, לנסח שאלה, ואז לענות תשובה שלפחות חלקה נסמך על קטע המקור.
אינני דורש לזכור על-פה שמות או תאריכים – הבחינה נערכת בספריה, כשלרשות הנבחנ/ת עומדים כל הספרים, וכמובן האינטערנעט. אינני אוסר את הבחינה בסד זמן מלחיץ – בד"כ מוקצבות לעניין 27 שעות.
כך אני בודק כישורים אחרים לגמרי מאלו הנבדקים בבחינת הבגרות – קריאה מדוייקת, שימוש במקורות ידע נרחבים, יכולת לשאול שאלה אינטליגנטית, זיהוי הקשר בין שאלה ותשובה. דומני שאלו תכונות חשובות יותר לבדיקה, ביחוד במקצוע כמו הסטוריא.
אם לשפוט מתגובות התלמידים עד כה, זוהי אינה שיטה גרועה לגמרי.
(גילוי נאות, למדתי אותה מפרופ' צבי רזי באונ' ת"א).
ראשית, הגישות שלך ושל הפרופ' רזי ראויות לכל שבח, ואני מקווה שהן תאומצנה גם בתחומי דעת אחרים.
שנית, אני חסיד של גישת ה – "פדגוגיה הביקורתית" — חינוך המבוסס על שני עקרונות: (א) ספקנות תמידית ו – (ב) אקטיביזם [דהיינו, אם אינך מסכימה/ם עם דבר מה, פעל/י לשנותו]. לדידי, גישה שכזו תהווה מנוע אמיתי לשינוי ויש ביכולתה, לאורך זמן, גם להזיז הרים. אשמח לשמוע את דעתך בנושא.
ההסתייגות היחידה שלי היא מהמילה "פדגוגיא". החלף נא אותה ב"חינוך", ואנחנו מסכימים לגמרי.
כתבתי במאמר אחר על 20 השנה שיש לנו כדי להביא שינוי. המטלה הגדולה ביותר היא לחנך את הדור הבא ברוח שני העקרונות שנסחת למעלה – ספקנות בריאה ופעלתנות בלתי-נלאית. אנשים שהתחנכו כך יוכלו לנהל מפלגה דמוקרטית ישירה כחלק מדרך החיים שלהם.
הם יוכלו לעשׂות עוד דברים רבים אחרים.
אם יש לך מסמכים מאורגנים בנושׂא, ברמה העקרונית או כסיכום של נסיון בשטח, אשׂמח לעיין בהם.
(א) הגישה נוסתה בעבר במערכת החינוך של דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. ישנם הטוענים שהייתה אחד הגורמים שתרמו להפלתו.
(ב) התחל כאן: http://mingo.info-science.uiowa.edu/~stevens/critped/linksarticle.htm. אם אינני טועה, הסמכות הישראלית בנושא הוא פרופ' אילן גור זאב, מן הפקולטה לחינוך באוניברסיטה שלך.