אחרי חילופי השבויים…

בשבוע שעבר הגיע לסיומו החלקי פרק כואב, ולמרבה הצער שגרתי, בדברי ימי מדינתנו. גופותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב הוחזרו ארצה; חמישה טרוריסטים חיים (וכמות גדולה של גופות) עשׂו את הדרך ההפוכה ללבנון. הרבה דובר על הכאב והצער שליוו את היום הזה. לא מספיק דובר בתסכול ובזעם.

אהוד גולדווסראלדד רגב

בשבועות האחרונים, ובמיוחד ביום ה' האחרון, הופרחו לאויר משאלות לב שונות בקשר לעסקת החליפין עם נציגי "מפלגת-אללה". רעיון אחד היה להמתין לרגע בו יזוהו הגופות בודאות, ואז לחסל את קונטאר וחבריו, ולמסור אותם לצד השני באותו מצב צבירה בו קבלנו את חיילינו: עין תחת עין, גופה תחת גופה. צעד כזה היה בו כדי לגמול למנהלי המשׂא ומתן הרשעים והציניים שמנגד על ההתעללות המתמשכת במשפחותיהם של רגב וגולדווסר – ובציבור הישׂראלי בכלל – בעניין הסתרת גורלם של השניים עד לרגע האחרון. מאידך, ממשלת ישׂראל והתקשורת העברית השתתפה במשׂחק אחיזת העיניים האכזרי הזה בציניות לא פחותה. מה לנו כי נלין על חזבאללה?

אפשרות אחרת שהועלתה היתה להמתין לזיהוי, ואז להכריז על ביטול העסקא. "איזה מין דבר זה?" היו אויבינו (וידידינו המתווכים) אומרים, "אי-אפשר לסמוך עליכם בכלל." ואנו היינו עונים: "נכון! ואנחנו גם לא עושׂים עסקים עם טרוריסטים." אלא שתרחיש כזה, מספק ככל שהיה יכול להיות, היה עלול להיות קטלני כלפי גלעד שליט, יבדל לחיים ארוכים, טובים ובריאים.

תמונה:Gilad Shalit.jpeg

דיבורים אחרים לגמרי נשמעו בעניין מסיבת קבלת הפנים של קונטאר ושות' בבירות. הפנטסיא הפרועה באמת היתה לשלוח ללב החוגגים את יגאל עמיר, לבוש בחגורת נפץ. אבל תרחיש הגיוני יותר היה לתקוף באופן יסודי מן האויר – לא את העצרת, חלילה, אלא את השיירה בה הגיע נסראללה לארוע. הסיכון באפשרות זו הוא כמובן התלקחות מחודשת של המלחמה מלפני שנתיים, ויתכן שקברניטי המדינה רצו להמנע בכל דרך מחידוש העימות. אבל האם יתכן גם ששום תקיפה לא נערכה משום שאותם קברניטים לא העלו בדעתם שלנסראללה יהיה האומץ לחשׂוף בפומבי את פרצופו?

 חסן נסראללה נואם

כך או כך, דומני שחובה להסיק מספר מסקנות מהארועים העגומים, החל בחטיפה וכלה בהשבת הגופות.

(א)   אין לנהל שום משׂא ומתן על חטופים ושבויים, לפני מתן אות מהימן שהם עדיין בחיים. ברור שהציבור הישׂראלי, שלא הניח לנושׂא לרדת מסדר היום ולא אִפשר לממשלה שלא לבצע את העסקא, היה מגיב אחרת לגמרי אילו היה יודע מראש שאלדד ואהוד אינם עוד בין החיים.

(ב)   יש להחזיר את גלעד שליט הביתה בחיים, יהא המחיר אשר יהא, ואז למתוח קו חדש באופן הצהרתי וברור: מכאן ואילך יתרחשו עסקאות חליפין ביחס של אחד לאחד. שבוי חי עבור שבוי חי; גופה עבור גופה. אמנם, מעניין מאד לראות שאויבינו המרים מעריכים שגופת חייל ישׂראלי שווה לשניים וחצי לוחמים חיים מאנשיהם (ולא נכנס כאן לפרטים של עסקאות ג'יבריל ואחרות). ובכל זאת, על מדינת ישׂראל לנקוט קו אנושי, הומאני אם תרצו, המייחס לכל אדם ערך באשר הוא. שבוי חי עבור שבוי חי; גופה עבור גופה. על עקרון זה יש לשמור בקנאות, החל מרגע שחרורו של גלעד שליט, במהרה בימינו אמן. (ואולי בכלל צריך לחטוף את איסמעיל הנייה, או אחד מחבריו הקרובים או בני-משפחתו, ולהחליף אותו בגלעד שליט?)

(ג)   יש להנהיג נוהל חדש בקרב הכוחות הלוחמים, לפיו יפקיד כל לוחם נשׂוי בצאתו לקרב כתב גט חתום, למקרה שיפול בשבי או יעלם חס וחלילה. למנהג זה יש תקדימים בדברי-ימי עמנו, והוא חיוני על מנת למנוע את המצב העגום של עגינות, המוסיף כאב וסבל על האובדן והשכול. נחמה מסויימת במאורעות השבוע שעבר מצאתי בכך שקרנית גולדווסר, אישה מרשימה לפי כל קנה מידה, תוכל עכשיו להמשיך בחייה, על אף האובדן והעצב. מזלה של תמי ארד לא שפר עליה אפילו במעט זה.
  (תמונה: nrg).
(ד)   צריך להפנים את האמרה הותיקה, לפיה את הנקמה מוטב להגיש קרה. היציאה ההיסטרית למלחמה בעקבות חטיפת רגב וגולדווסר הוכיחה עצמה ככשלון. צה"ל, כך התברר, היה בלתי-ערוך באופן מחפיר למערכה בלבנון (ושמא נאמר – לְמערכה בכלל). הפן החיובי היחיד בהמנעות מפעולה מתגרה בלבנון בעקבות עסקת החילופין נובע מהיכולת לקבוע את העיתוי לחידוש המערכה.

ואת המערכה צריך לחדש. המדיניות הרשמית של חזבאללה קוראת לחיסולה של מדינת ישׂראל. המצב בשטח לא מרמז על שום אפשרות להגיע להבנות שיאפשרו חיים בשלום עם אויב זה. מלחמה מול לבנון הוכרזה זה מכבר (לבנון יצאה למלחמה נגד ישׂראל עוד ב-48; הסכם שלום לא נחתם מעולם). כעת עלינו להכין היטב את המכות הבאות, ולהנחית אותן ברגע בו נראה שהאויב פגיע ובלתי-מוכן במיוחד.

את נסראללה יש לחסל, חד וחלק. במתקני האימונים של חזבאללה יש לפגוע בהזדמנות הנוחה הראשונה, ומתי שצריך אח"כ. שירותי הביון של ישׂראל צריכים להתחקות אחרי גורמים בינלאומיים המסייעים לחזבאללה להתבסס כלכלית ולהתחמש, ולהפעיל כל אמצעי לחץ כדי לגרום להם לחדול. והעיקר – לשמור כל הזמן על היוזמה, ולא לתת לאויב רגע של מנוחה.

(ה)   במקביל, יש להקצות את המשאבים הדרושים כדי להערך לתגובות הנגד של האויב, שתגענה ללא ספק. הציבור בישׂראל הוכיח את עמידותו בזמן מלחמה שוב ושוב, והפגין מידה מרשימה של ערבות הדדית במערכה האחרונה. החוסן הפנימי וכושר העמידה יגדלו עשׂרת מונים, כשידעו כל אזרח ואזרחית שהמדינה אכן דואגת לשלומם ולבטחונם.

***

עדכון ד' אב (5 אוגוסט) – מסתבר שקלעתי לדעת גדולים בתורה. כב' הרב יעקב אריאל, הרב הראשי של רמת-גן (ומומחה גדול בעניין שמיטה) הביע דברים דומים מאד לאלה שכתבתי לעיל, בנושׂא פיקוח נפש בפדיון גופות ובנושׂא הגט לחיילים נשׂואים היוצאים לקרב.
 

 

5 תגובות על הפוסט “אחרי חילופי השבויים…

  1. לא מתאים לך

    "מעכשיו "1:1, או "מעכשיו רק גופות תמורת גופות", או "מעכשיו אין מו"מ עד שאין מידע" – הכל נאיבי ולא ריאלי, וכל פרוטוקול יפה שייכתב עי וועדת מומחים לא שווה את הנייר שעליו הוא כתוב.

  2. הטור דעליל נכתב כדי לסייע בעיצוב מחדש של דעת הקהל, בין השאר בעניין הדרך בה יש לנהל עסקאות כאלה בעתיד. דעת הקהל הכתיבה את העסקא הנוכחית. היא יכולה להכתיב גם את העסקאות הבאות.
    אמנם, אני לא מצפה לעשׂות את כל העבודה לבדי, אבל לפחות אני עושׂה. בכל מקרה, נסיון כזה הוא "נאיבי ולא ריאלי" רק קצת פחות מהנסיון לגרום לח"כים להתחשב בדעת הציבור באמצעות אתר באינטרנט.

  3. שלום אורי!

    אני מסכים למירב דבריך אבל מסקנותיך לא ייושמו בשיטת השילטון הנוכחית…

    נקודה אחת בקשר לנקמה: אני חושב שנקמה צריך להגיש חמה. האויב מבין הרבה יותר טוב מתקפה שמגיעה שעות לאחר תקיפה מאשר כזו אשר מגיעה חודשיים אחרי. לדעתי אפילו רבים מבני דודינו באיזור מצדיקים את התגובה המהירה שלנו בליבם אם לא בפיהם. האם היתה אותה הצדקה פסיכולוגית לתקיפה לאחר ששקע האבק? אני לא חושב…

    יתכן שבמקרה זה אכן היתה טעות להפעיל טקטיקה זו של תגובה מהירה שכן צה"ל לא היה מוכן – אך זהו לא טיעון כנגד טקטיקה זו באופן כללי. לדעתי הטקטיקה שלנו צריכה להיות מוכנים בכל עת להנחתת מכה מהירה וכואבת על כל התגרות. כך מרוויחים גם הרתעה, הצדקה בין לאומית וגם מוכנות כוחות לעת צרה אמיתית. כך גם מרויחים מוניטין של שוחרי שלום – אנו לא יוזמים מתקפות אלא רק מגיבים לתוקפנות. האחריות למעשי האיבה תמיד תיפול על היריב.

    מרק

  4. מרק –

    אני מכיר את התיאוריא שלך (ושל אקסלרוד) בדבר tit for tat. אני גם מודה שיש בה הרבה היגיון.
    אבל, יש לי שאלה, ואולי תוכל להאיר את עיני: האם הניסוי שהוכיח את יעילות השיטה לא לוקח כנקודת מוצא שוויון גמור בין כל השׂחקנים? במקרה שלנו השׂחקנים אינם דומים זה לזה כלל.

    מאורעות עיסקת החילופין הביאה אותי שוב לחשוב על חזבאללה, והדבר הראשון שהתחדד אצלי הוא ההכרה שכבר מזמן לא חשבתי על חזבאללה. הם, מאידך, חושבים עלינו כל הזמן. בלעדינו יש להם בעיית זהות קשה.
    וכאן העניין – במקרה של ארגון טרור שמטרתו המוצהרת היא הכחדתנו (להבדיל ממדינה שלצדה צריך לחיות בטווח הבינוני לפחות), האם לא עדיף פשוט לסיים את המשׂחק על-ידי הכחדת השׂחקן שמנגד?

  5. יש כמה דרכים דרכים שונות לנסות להתחמק מדילמת האסיר החוזרת (וכך להימנע משיתוף פעולה):

    – האחת – לחסל את היריב. השאלה האם זו אסטרטגיה אפשרית מול חיזבאללה היא שאלה צבאית וקשה לי לענות עליה. אין ספק שלחסל את כל אנשי האירגון (שחלקו בכלל אזרחי) יעלה לנו בקורבנות רבים ומי תוקע לנו שלא יעלה אירגון אחר במקומו? אני לא פוסל את הרעיון אבל יש לשקול אותו בכובד ראש שכן הוא דורש עקשנות ויכולת לעמוד בקורבנות שיתכן שאין לנו. אני גם לא סבור שבשיטת השילטון הנוכחית אפשר לקבל החלטות שכאלו. להחלטה כזו יש צורך בתוקף לאומי והפוליטיקאים כיום חסרים את העמדה המוסרית המאפשרת לשלוח אנשים אל מותם לאורך זמן.

    נסראללה, מצד שני, יודע שהאסטרטגיה הזו לא תעמוד לא מול ישראל. לא הוא יהיה זה אשר יחסל את מדינת ישראל ולכן הוא לא יכול להשתמש באסטרטגיה זו על מנת לצאת מהקונפליקט.

    – שיטה אחרת היא לשחק אסטרטגיית "DEFECT" אבל בלי שהתגובה של היריב תזיק לך. זה מה שנסראללה עושה כל הזמן: הוא זה שיזם את החטיפה והעם הלבנוני הוא זה שסבל. TIT FOR TAT לא עובד אם בצד שכנגד יש שני גופים שלא איכפת להם האחד מן השני: הגוף המחליט (נסראללה) והגוף הסובל מהתגובה (העם הלבנוני). זו הבעיה בהפעלת TIT FOR TAT כנגד דיקטטורות: מקבלי ההחלטות לא סובלים כל כך מהתגובה ולכן לא מורתעים ויעשו זאת שוב. יתירה מכן ניתן לטעון שהאינטרסים של נסראללה להעם הלבנוני כה שונים עד כי נסראללה ** רוצה ** להשאיר את העם הלבנוני במלחמה עם ישראל עוד שנות דור רק בשביל משהוא שאפשר לפתור אותו בהסכם שלום בשניות (חוות שבא או האסירים). נסראללה ושולחיו שמיצגים התנגדות לדמוקרטיה רוצים מצב מלחמה כי מצב כזה מעכב דמוקרטיה ואת שמלות המיני שהיא מביאה. זו גם הסיבה מדוע התגובה שלנו צריכה להיות ממוקדת בחיזבאללה -> על מנת להרתיע את מקבל ההחלטה (הרג של אזרחים לבנונים סתם לא רק שאינו מרתיע אותו אלא אפילו משרת את מטרתו). אבל התגובה שלנו כנגד מקבלי ההחלטה (קרי החיזבללה) צריכה להיות אכזרית: איננו צריכים להירתע מלהרוג את נשיהם וילדיהם על מנת לגבות מחיר שהם יבכו אותו שנים רבות.

    לגבי התיאוריה – היא רק תיאוריה כללית וכבר בדיון למעלה הרחבתי על כך שלנתח את העימות ביניינו לבין חיזבאללה כדילמת האסיר החוזרת הוא רק קירוב מסדר ראשון. ניתוח כזה מסביר הרבה אבל לא הכל. לדוגמא: בדילמת האסיר אין אסירים שראשם מלשין כל הזמן וגופם (ולא ראשם) הולך לכלא כתוצאה מכך. אין צורך בדילמת האסיר שהצדדים יהיו שוים ויש מצבים שדגים בים בגודל אצבע משחקים דילמת אסיר עם לויתנים! בדבר המענין הTIT FOR TAT היא שזוהי תחושת הצדק הטיבעי שלנו. כלומר האסטרטגיה הזו טבועה לכולנו בגנים! (עין תחת עין וכו). התוצאה היא שמי שמפעיל אסטרטגיה כזו מקבל יותר תמיכה ואפילו הבנה מאויביו!

סגור לתגובות.